zurückbleiben bitte *

משהו קרה לעיר ברלין. משהו השתנה בה באופן יסודי. באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב.

ההרגשה ברגמאנשטראסה היא כמו ברחוב אחד העם. בכל בית קפה יושב מישהו שאני מכיר. באורנייבורגרשטראסה המצב חמור עוד יותר, אם כי אוכלוסיית התל אביבים שם מעט פחות ממויינת. בפעמים הראשונות התרגשתי, וברכתי את המכר בהפתעה ובהתלהבות. תוך חצי יום גיליתי שהתנהגות כזו לא מתקבלת באהדה. כשפוגשים ליד קוטבוסר טור איזה בוגר גילמן או הומו רדיקלי-למחצה, צריך לכל היותר להנהן ולסנן איזו ברכה צוננת בעצמה נמוכה – בערך כמו בפגישה מקרית בשדרות בן ציון, אם לא פחות.  מהר מאוד מבינים שאין שום דבר מפתיע בזה שמכר כלשהו נמצא בברלין. כולם בברלין. או ליתר דיוק: כולנו בברלין.

למעשה, הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם: שכבה לא קטנה של אנשים שכבר גרים בברלין, באופן קבוע או לתקופה מוגבלת – עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ה-Sommerkurs או ויזת האמן, או פשוט עד שייגמר הכסף (וזה יקח די הרבה זמן, אם בכלל). כבר צוין כאן באחת התגובות בבלוג שיש כמה וכמה פסיכולוגיות תושבות ברלין שמקבלות מטופלים בעברית, וידיהן מלאות עבודה.

קרויצברג. אולי דווקא דה-פוליטיציה

הישראלים שאתה פוגש בברלין הם לא כמו הישראלים שהיו פוגשים פעם במגדל אייפל בפאריס, שנטו להתנהג כמו דמויות ממערכון האורנג'דה של דודו טופז. ברלין היא כמו פייסבוק: היא מפנה אליך רק אנשים כמוך. יותר מאשר מקום, ברלין של הישראלים היא רשת חברתית, שכבה שמולבשת על מפת העיר. בדומה לגרמנים עצמם, שהעניקו שמות משלהם לערים שבהם התיישבו במזרח אירופה, גם למושבות התל אביביות יש שמות עבריים כמו "פרידריכשיין" (רובע הנקרא כנראה על שם בית הקפה הפופולרי ברחוב פרישמן) ו"וניאו-קלן" (ובקרוב גם ניו מלצ'ט ונובה פיירברגה).

חשוב להבהיר: אף על פי שבאזורים מסוימים בקרויצברג השפה הדומיננטית היא עברית בדיאלקט של רחוב בלפור, ההשפעה הסביבתית הממשית של ישראלים בברלין היא לא גדולה. מרגישים את זה למשל ברכבת התחתית, שבה בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שיש בעיר הזאת גם שניים-שלושה לא-ישראלים. הישראלים נוכחים בעיקר בשביל עצמם: הם לא יכולים לברוח מישראלים אחרים.

אני נזכר בביקור הכי משמעותי שהיה לי בברלין, לפני בערך חמש שנים. גרתי אז חודשיים במרינגדאם, ולא ראיתי כמעט אף ישראלי. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נזכר שבשלב מסוים הלכתי לרחרח באיזו סקווט קווירי קטן, והתברר ששני הומואים צעירים שעובדים ב"הארץ" כבר היו שם בחודשים שקדמו להגעתי, אחד אחרי השני. אבל כנראה שהסיבה העיקרית שלא פגשתי כמעט אף ישראלי היא שפשוט לא הכרתי אז יותר מדי אנשים מתל אביב. כך זכיתי לראות את ברלין, כמקום גיאוגרפי חדש ומרגש שאפשר ללמוד אותו, לחוש אותו, או פשוט לראות אותו.

ואנזה, קיץ 2006. ברלין היא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו אחר

רק אחר כך הסבירו לי שלא ראיתי כלום; שלא הלכתי למקומות הנכונים; שאני בכלל לא יודע "מה עושים בברלין". מה שמצפים ממך לעשות הוא כמובן להתרשת מיד עם הישראלים שכבר נמצאים שם, והם יכניסו אותך לעניינים. יותר מאשר בלונדון או בניו יורק, כשמגיע התל אביבי לברלין העכשווית, הוא מגיע לעיר שהיא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו מהחברים שלו. יותר מכך: מהר מאוד מתחילים לשאול אותך אם אתה בא לפתיחה של x או למופע דראג של y.

רק לפני פחות מעשור פירסמה פניה עוז-זלצברגר את הספר "ישראלים, ברלין", ובו היא תיארה בפליאה את הקבוצה הקטנה והשולית של ישראלים שהחליטו להשתקע דווקא בברלין, מכל המקומות בעולם. היום, הספר הזה נראה כמו שריד מעידן קדום. כשהייתי בברלין ב-2006, פגשתי את אותו הומוסקסואל ישראלי מפורסם מקרויצברג, שאותו ראיינה עוז-זלצברגר בהיקסמות משולבת ברתיעה. מבחינות מסוימות, אפשר לראות בו את המודל הראשוני לכל גדודי הישראלים שבאו אחריו. הוא בעצמו סיפר לי איך הגיע לעיר כפאנקיסט עוד לפני נפילת החומה. בשונה מרובנו, הוא בכלל לא אוהב את העולם החדש של המזרח, ומעדיף את המערב הישן.בכל מקרה, אולי זה סימפטומטי שכבר כמה שנים הוא לא גר בברלין: הוא כבר מזמן ברמאללה.

מצחיק, שעדיין קורה מדי פעם שמישהו "מגלה את ברלין" ומדווח בהתרגשות בפייסבוק או בבלוג שלו ש"אסור להחמיץ את רחוב אורניינבורג". יש כמה פוסטים יפים בז'אנר הזה – למשל זה, וזה וזה וזה וזה וזה (האחרון באוריינטציה הומוסקסואלית). אבל הם מעוררים שתי שאלות: הראשונה – למה אנשים כל כך אוהבים את הפוזיציה של "לגלות את ברלין?". הרי על פאריס או על לונדון אנשים בדרך כלל לא יעזו להגיד את זה. השאלה הבאה מיד אחר כך היא כמובן כמה פעמים אפשר לגלות את ברלין.

בדרך לפולין. יאללה, למזרח!

ועולות כמה שאלות נוספות בסגנון "הערים הסמויות מן העין", שאציג בסדר עוקב:

1. מה אנחנו מחפשים שם? בדרך כלל אנשים נוסעים לחו"ל כדי למצוא שם את השונה, ולא את הזהה. אבל זאת כנראה הנקודה: בשביל תל אביב, ברלין היא כבר לא ממש חו"ל. היא משהו שדומה יותר לגולה,  כלומר מקום לא-גיאוגרפי שמחבר אנשים דומים. זה מראה שהתסריטים על פליטות ונטישה המונית של הארץ אולי אף פעם לא יתממשו, או בניסוח אחר: הם מתממשים כבר עכשיו. במידה מסוימת, אנחנו כבר שם. מכיוון שבאופן יחסי קל מאוד להגיע לברלין, אנחנו חיים את חיינו בין הנסיעות. רבים מקוראי הבלוג הזה קוראים אותו מברלין. אבל אנחנו לא עוקרים בבת אחת, אלא מתנדנדים במשך שנים בין הרגל ששם לרגל שכאן.

2. אם תל אביב נמצאת בברלין, מה בעצם נמצא בתל אביב? נדמה לי שאי אפשר לתאר את המצב התרבותי-חברתי של תל אביב העכשווית מבלי להכניס את ברלין לתמונה. למשל, מעניין לחשוב מה ההשפעה הפוליטית של ברלין על חוגי "עיר לכולנו" וקבוצות סמוכות. מצד אחד, ברלין מלמדת אותך שיש עדיין מקומות פחות-או-יותר תוססים מבחינה פוליטית (כן, אני יודע, הרבה פחות מאשר בשנות ה-70, ה-80 או ה-90 המוקדמות), כך שהיא מעניקה סוג מסוים של קנה מידה ואולי מוטיווציה. מצד שני, האפשרות לברוח כל הזמן לברלין גורמת גם לדה0-פוליטיזציה מסוימת, או לסוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה של גלות מרצון. בארץ אנחנו רק תיירים; במקור אנחנו מפרנצלאואר ברג.

ולסיום: לאן אפשר לברוח אם רוצים לראות "מקום אחר", ולא את כל מי שבדיוק כמוני? אני אישית, ושוב ברוח ההיסטוריה הגרמנית, ממליץ על Drang nach Osten, השאיפה אל המזרח. הבעיה היא שוורשה כבר נחרשה, ובמינסק מסתובבים בעיקר חברים של איווט ליברמן. לפיכך אני ממליץ על קייב – שם גם אפשר לראות מה זה גוי אמיתי, בלי רגשי אשמה פרוטסטנטיים.

אני, בכל מקרה, ברחתי מברלין. אני בגטינגן.

* הישארו מאחור

תגים: אירופה, ברלין, גולה, גלות, גרמניה, ישראלים בברלין, נויקלן, ניו מלצ"ט, פרידריכסהיין, קרויצברג