הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני

by

1.

זה הפוסט הראשון שאני מפרסם מהגולה הדוויה, לא הרחק מאליס איילנד של מטה ובוודאי בתחומי אליס איילנד של מעלה, אותה טריטוריה טקסטואלית שהציע כאן פעם עודד נעמן. מוזר לכתוב מניו יורק על ציונות וקולוניאליזם אבל כדאי שאתרגל. הרי אבלה כאן אי אילו שנים, שעכשיו נראות כמו נצח. סלחו לי אפוא, מראש, על מידה של פאתוס וארכנות, הנובעת מהחוויה השברירית של המהגר העברי בעולם החדש. בחוברת המטופשת שחילקה אוניברסיטת קולומביה לתלמידיה הזרים כתוב שאחד הסימפטומים של Culture Shock הוא אידיאליזציה של תרבות המקור (המוטו של החוברת, אגב, הוא It's not good or bad – it's different). אז אם תטענו, בעקבות הפוסט הזה, שאני שוקיסט, לא אכחיש. אבל לארץ האמורי ממילא אין כניסה ללא שוקיסטים.

לשמחתי בית הקפה הראוי היחיד באזור נמצא ממש מעבר לפינה, בשדרות אמסטרדם פינת רחוב 111. הוא מכונה "ההונגרי", ועל הקירות המקושקשים בשירותים אפשר למצוא דיונים ענפים על המצב בישראל/פלסטין. לא ברור, למשל, אם המגן דוד בא למחוק את צלב הקרס או שמא מדובר בקומפוזיציה מקורית המשלבת את שניהם. כך או כך, העובדה שפתאום יש סביבי אנשים ששונאים את ממשלת ישראל הרבה יותר ממני (והאמינו לי שאני שונא אותה מאוד) גורמת לי לחשוב מחדש את המקום שלי בכל הסיפור. זה מתחבר למבוכה שפקדה אותי עוד כשטיילתי בהודו, לאחר שעפרי שלח לי את הכתבה של נועם שיזף בהארץ, זו שחשפה את חסידי המדינה האחת מימין. עצם האפשרות לחשוב על עצמי כחלק מאותה קואליציה עם ציפי חוטובלי או משה ארנס ערערה את המובן מאליו הפוליטי המלווה אותי בשנים האחרונות. מה המשמעות של להיות "שמאל רדיקאלי" אם אני רואה בממשיכיו של ז'בוניטינסקי בעלי ברית פוטנציאליים? האם שמאל רדיקאלי שכזה הוא בכלל מן האפשר?

ההונגרי. אפשר לעשן בחוץ!

המאמר הזה מבקש לענות על השאלה בחיוב, ובתוך כך לאתגר שתי הנחות יסוד המרכיבות את המובן מאליו הפוליטי של מה שמכונה בישראל (ומעבר לה) "השמאל הרדיקאלי". הנחת היסוד הראשונה היא שהסדר מדיני בישראל/פלסטין (ואני בכוונה לא כותב "פתרון") אמור ליצור מרחב לפיוס בין העמים. ההנחה השנייה היא הדחייה המוחלטת של הציונות. אטען שאפשר (ועדיף) להישאר "שמאל רדיקאלי" גם אם אנו נפטרים משתי ההנחות הללו: שמאל, במובן של מחויבות לשוויון וחירות של שני העמים בין הים לירדן (ושל בני האדם המשתייכים אליהם); ורדיקאלי, במובן של ערעור יסודי על המצב הקיים והתנגדות עיקשת לדיכוי הגובר שמפעיל הממסד הציוני כלפי לאאזרחים ואזרחים.

שתי הנחות יסוד אלה נחשפות בנימוקים המועלים משמאל נגד המדינה האחת, ובמיוחד נגד טענה מסוימת של חסידיה (שחלקי עמם) — הטענה לפיה החזון הדולאומי מאפשר ליצור קואליציות חדשות, עם ציפי חוטובלי למשל, בדרך לשינוי רדיקאלי במציאות. התגובה לכך משמאל (שזכתה לניסוח בהיר אצל חררדו לייבנר או חגי מטר), היא שהמדינה האחת היחידה היכולה לזכות בתמיכה כזו היא מדינה ליברלית קפיטליסטית, על בסיס "אדם אחד – קול אחד". זו מדינה שבה הפלסטינים בשטחים אמנם מקבלים זכות בחירה, אבל חלוקת הכוח הקרקעית והכלכלית נותרת דומה. ההתנחלויות בשטחים אינן מפונות ואילו בתחומי הקו הירוק נותר חלק הארי של הקרקע בידי המוסדות המיישבים הציוניים. במלים אחרות, הפלסטינים אמנם זוכים למעין "שחרור ליברלי" כפרטים אבל חסרים את העוצמה הקולקטיבית שתאפשר להם לתת ערך ומשמעות לחירות הפרטית.

כדי למנוע מצב כזה מעדיפים בשמאל הרדיקאלי לדבוק בפתרון שתי המדינות. פתרון כזה יאפשר לשים גבול לקולוניזציה הציונית ויהיה מלווה במהלך נרחב של דה קולוניזציה פוליטית, כלכלית ותרבותית, כולל פינוי מאסיבי של התנחלויות. כך אמור להתאפשר מרחב לפיוס והשלמה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ.

2.

החזון השמאלי שהוצג זה עתה מנותק, לדעתי, מהממשות הפוליטית. המתח בין שתי הקבוצות הלאומיות בין הים לנהר אינו עומד להיעלם בטווח הנראה לעין. גם אם הוא תוצר של "הקולוניאליזם"ולא נובע מאיזו איבה עתיקת יומין בין היהודים לערבים – הניסיון הקולוניאלי אינו שכבת אבק שניתן להסיר, או אפילו שרצוי להסיר. מאות שנים של היסטוריה קולוניאלית עיצבו זהויות פרטיות וקולקטיביות, לבטח של יהודים וערבים במרחב הזה, והמתח האינטימי ביניהם (הכולל, לצד השנאה ההדדית, גם פרקטיקות של חיקוי ותשוקה) הוא חלק מהותי מהזהות של שתי הקבוצות, בדומה למשל לנוצרים ולמוסלמים בלבנון (שגם את המתח ביניהם ניתן לייחס, במידה כזו או אחרת, לניסיון הקולוניאלי).

המחויבות לשוויון ולרווחה של כל יושבי הארץ מחייבת אמנם מיתון של המתח בין העמים, אולם מיתון של מתח יכול להתרחש דווקא על ידי הכרה נכוחה בקיומו, והעמדת אפיקים לביטויו. אין להדחיק את עוצמת המתח אלא לתעל אותו לאפיקים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים – במקום שיתפרץ באלימות הקשה שאנו מכירים. כך יוכל להוות גורם מפרה להתפתחות של שני הצדדים, בתקווה שכבר לא יתפשו זה את זה במונחים דיכוטומיים (ודמיוניים) של "אנחנו או הם".


לפיכך, התפקיד הריאלי של הסדר מדיני בישראל/פלסטין אינו ליצור מרחב לפיוס אלא דווקא מרחב למאבק מרוסן בין צדדים שקולים יותר. הבעיה מאז 67, ובעצם מאז 48, היא שהצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא). הצד הציוני לכוד גם הוא בעוצמה העודפת שלו, בתנאים בהם נוחות לשגשג פראנויות קולקטיביות: או שנישאר החזקים ביותר (חזקים הרבה הרבה יותר מהיריב) או שנושמד.

יתר על כן, בתנאים אלה כל פתרון פוליטי הופך לכלי נוסף לשימור ולביצור ההגמוניה הציונית. כך קרה לפתרון שתי המדינות, המאפשר לממסד הציוני לשמור על "מאזן דמוגרפי" חיובי לצד עליונות צבאית. מה המשמעות של מדינה פלסטינית אם היא מפורזת? כמעט כלום, בהנחה שהמתח בין הקבוצות לא צפוי להיעלם (The Magnes Zionist כתב על כך היטב). הרי בהזדמנות הראשונה תוכל ישראל לחסום את המעבר בין הגדה לרצועה או את המעברים לירדן ומצרים. כך מצטיירת אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 67 כעוד גירסה לחזון הבנטוסטנים של אריק שרון. ממש לא "מדינה בת קיימא".

לעומת זאת, מדינה אחת גדולה, אפילו על בסיס “אדם אחד – קול אחד”, היא מרחב הולם בהרבה ליצירת תנאים לשינוי. מתן זכות הצבעה למיליוני ערבים – ולו לערביי הגדה בלבד – ישנה מן היסוד את דמותה של ישראל. במסגרת של פרדיגמה אזרחית, כושר התמרון של הממסד הציוני נמוך בהרבה מאשר במסגרת של פרדיגמה מדינתית. על הישות הפלסטינית שתקום תוכל ישראל להכריז בקלות כאוייבת. על אזרחיה היא לא יכולה להכריז כאויבים (גם אם היא מתנהגת כך לעתים), ולראיה האופן בו מתקבל איווט ליברמן בעולם, למרות שדעותיו מבחינת "פתרון שתי המדינות" יחסית סבירות במונחי הקונצנזוס הבינלאומי. הוא מתקבל כך כי הוא מקדם עמדות אנטי ליברליות בעליל, כאלה שבמערב נסבלות הרבה פחות מאשר ההכרזה של ישראל על רצועת עזה כישות אויב.

לקושי הישראלי להתמודד עם "אויבים מבפנים" יש בשנים האחרונות עדות חיה בדמותם של האזרחים הערבים בישראל. הדור הזקוף" משתמש היטב בכלים אזרחיים, פוליטיים ותקשורתיים ומצליח לאתגר יותר ויותר את הממסד הציוני. צודק מירון בנבנישתי באומרו שהפלסטינים בישראל הם כיום הקבוצה הדינאמית ביותר מבין הקבוצות הפלסטיניות השונות (כלומר יותר מהפליטים, תושבי עזה ותושבי הגדה – כל הקבוצות ביניהן הצליחה ישראל להפריד ולמשול). אני יודע שהטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה לאחרונה לפיה החירויות הדמוקרטיות – בתחומי הקו הירוק מתכרסמות, אבל יש לומר שהמצב בשטחי 48 עדיין סביר, וכושר התמרון של המשטר בעניינים אלה מצומצם יחסית.

במדינה הדו לאומית, מיעוט ערבי גדול של 40% (לפחות) יוכל לדרוש לעצמו זכויות קולקטיביות, לשנות את מדיניות ההגירה, לקבל נגישות לעוצמה הצבאית של ישראל, כולל זו הגרעינית. זו לא תהיה אותה המדינה. כמובן שזה לא יקרה מייד – זה יהיה תהליך ארוך טווח, אבל התנאים לתחילתו הם מרחב פוליטי פתוח יותר שבו הפלסטינים יכולים לפעול בעצמם למען צדק, חירות ורווחה (עם סיוע של גורמים יהודיים המחויבים לשוויון).

בתגובה, טוענים משמאל שפתרון החלוקה המתבקש אינו "שתי מדינות לשני עמים" אלא מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה דו לאומית בתחומי הקו הירוק, כולל פינוי המוני של התנחלויות ושיבה המונית של פליטים. בתנאים אלה הקהילה היהודית תיחלש ולא תוכל להכפיף אליה את המדינה הפלסטינית העתידית. במסגרת זו אפשר אפילו לדרוש שלמדינה הפלסטינית יהיה צבא חזק, כולל יכולות אוויריות (אם כי את הטענה האחרונה קשה לשמוע בשמאל, אולי בגלל הנטייה השמאלית המצערת להדחיק שאלות קריטיות של כוח וגאו פוליטיקה).

עם זאת, להבנתי לפתרון כזה אין שום סיכוי להתקבל על דעתה של הקהילה היהודית בארץ, מלבד האלפים הספורים המצביעים לחד"ש ולבל"ד. הוא כרוך במחירים כלכליים ופוליטיים כבדים (לאור פינוי מאות אלפי מתנחלים), לצד חתירה תחת עצם הזהות היהודיתישראליתציונית. בשונה ממדינה דו לאומית, שבה הקהילה היהודית עשויה לשמר את החיוניות הפוליטית שלה ולהיאבק על זכויותיה ומשאביה (מול קהילה פלסטינית מחוזקת), נסיגה מוחלטת מהגדה (והצפת פליטים) תגרום לשסעים פנימיים עמוקים בקרב היהודים ולאובדן עוגני הזהות המאחדים אותם. לכן פתרון כזה מבטל למעשה את הציבור היהודי כסובייקט פוליטי רלוונטי לשינוי המציאות. התקווה לקידומו נשענת על הקהילה הבינלאומית (בעיקר), ובמידה פחותה על הסובייקט הפלסטיני.

למתווה כזה אני מתנגד משני נימוקים – פרגמטי ועקרוני. מבחינה פרגמטית אני בספק אם ניתן להתקדם ללא שותפות של חוגים נרחבים בציבור היהודי, שעדיין מהווה רוב בין הים לירדן ואוחז בעוצמה כלכלית וצבאית כבירה. ומבחינה עקרונית, כמי שמשתייך לציבור הזה, אני מתנגד לביטולו כסובייקט פוליטי – מהלך המשול בשבילי לביטול עצמי. תהליכים של שחרור פוליטי אמנם מחייבים לעתים יציאה של הפרט מהקהילה שלו מתוך הבנה שהקהילה הזו – לא כאוסף של פרטים פיזיים דווקא אלא כישות פוליטית ותרבותית – חייבת להתבטל. זה המצב ביחס לבורגנות בחזון הקומוניסטי וברור לי שרבים חושבים על הקהילה הציונית באופן דומה. אבל אני עצמי לא יכול – לא רוצה – להיות שותף לתהליך כזה.

3.

הגענו להנחת היסוד השנייה שאני מבקש לאתגר, והיא הדחייה המוחלטת של הציונות. נתחיל מזה שעכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד, ומנקודת המבט הזו לא רק קיומם של מיליוני יהודים בין הים לנהר הוא עובדה קשה, אלא גם חישוקי הזהות שלהם. בניגוד לרבים בשמאל, אני לא חושב שייתכן "עם יהודי ישראלי" שאיננו מעוגן במיתוס הציוני. ללא המיתוס הציוני מדובר בערב רב של פרטים, עם זיקות דתיות ותרבויות רופפות יותר או פחות. בתנאים אלה הציבור הזה לא יוכל להגן על עצמו, ואין ספק שבטווח הנראה לעין הוא עומד בפני סכנות חמורות, גם בהמשך לאנטישמיות ההיסטורית וגם בגלל התנאים המיוחדים שנוצרו באזור הזה (הרבה בגלל ההתיישבות הציונית, אבל כאמור – זה כבר קרה).

אני מציע לחשוב על המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות – כמו שאנו חושבים, למשל, על מיתוסים מהתנ"ך או הקוראן. האמונה בצדקתם של כיבושי מוחמד, אכזריים ודכאניים ככל שהיו, עומדת בבסיס הזהות של קהילות מוסלמיות רבות, גם כאלה המחויבות לסובלנות ושוויון. המתח בין המיתוס לבין העמדות הסובלניות אינו משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו, גם אם נדרשות התאמות מסוימות במיתוס ובחינה ביקורתית שלו (לפחות מגיל מסוים).


לאור זאת, צריך, מצד אחד, לכוון לביטול הדרגתי של הסדרים ציוניים (כמו זכות הגירה אוטומטית לכל יהודי, לא כל שכן גופים מיישבים מפלים כמו הקרן הקיימת או הסוכנות היהודית), ואף לפירוק של התנחלויות מסוימות, לא רק בגדה אלא גם בנגב. מה גם שהסדרים אלה אינם רלוונטיים (לפחות נכון לעכשיו) במציאות בה רוב רובם של יהודי העולם יושבים לבטח. מצד שני, יש להכיר בלגיטימיות של המיתוס הציוני כחלק מהכרה בלגיטימיות של העם היהודיישראלי היושב כבר בין הים לירדן.

זו אינה הכרה בעלמא, אלא כזו שהכרחית כך אני טוען אם רצוננו בשותפות יהודיתציונית לשינוי המציאות הקיימת. כל הסדר מדיני הרואה בקהילה היהודית כשותפה לו, צריך לתת מקום לסיפור ולזהות של קבוצה זו ולא להיבנות על תבוסה מוחלטת שלה.

להבנתי, ההסדר המדיני היחיד שנותן ליהודים מקום שכזה אבל בה בעת מאפשר לחשוב גם חזון של שוויון והפסקת הדיכוי וההרג הוא חזון של מדינה אחת, דו לאומית. פתרון “שתי מדינות לשני עמים" משמעו, כאמור, הנצחת הישגי הציונות בד בבד עם המשך המחיקה של העם הפלסטיני. פתרון שמאלי של מדינה פלסטינית לצד מדינה דולאומית (במיוחד אם הוא מלווה ברטוריקה אנטי ציונית) משמעו אולי יותר שוויון, אבל מחיקה של הזהות הציונית, ובהמשך גם איום על שלומם של יהודי הארץ. זו לא רק אופציה בלתי קבילה מזווית הראייה הציונית אלא גם, בשל כך, בלתי מעשית.

בניגוד לפתרון המחייב פינוי מאסיבי של התנחלויות, מדינה דו לאומית אינה מבטלת את הזיקה הפוליטית של היהודים ללב המיתי, התנ"כי, של הארץ. ככזו היא יכולה לזכות בתמיכתם של חסידי ז'בוטינסקי, הרב קוק והרב עובדיה יוסף. היא גם יכולה לזכות בתמיכתם של רבבות רוסים ומזרחים שקנו דירות, בלית ברירה (בניגוד לניסוי המחשבה המופשט של נעמה כרמי), במורדות המערביים של השומרון. נראה שהזיקה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון חשובה להרבה מאוד ישראלים, ולא בכדי היה זה קיבוצניק שהתעקש בקמפ דיוויד על ריבונות ישראלית מתחת לאדמת הר הבית.

4.

המאמר הזה יכול להיראות כדושיח פנימי ואפוליטי. איפה הפלסטינים בהצעה שלי, אלה שעדיין דורשים, כך נראה, מדינת לאום עצמאית? והאם נכון להשוות את המיתוס הציוני למיתוס דתי, זיכרון רחוק מהעבר? הרי המיתוס הציוני מעניק לגיטימציה לדיכוי יומיומי, קונקרטי ועכשווי מאוד, וספק אם ניתן לקבל אותו, כפי שלא ניתן לקבל את המיתוס המוסלמי כאשר הוא מעניק לגיטימציה לפיגועים של בן לאדן.

צריך לומר, אפוא, שכל האמור לעיל לא בא לכפור בחשיבות של מאבק יומיומי נגד הדיכוי הישראלי – אם בשטח ואם בחרמות ואם בפנייה לזירה הבינלאומית. עם זאת, דווקא במציאות בה לא נראה שיש סיכוי לשינוי קרוב, יש צורך דחוף לנסח חזון שינחה את הפעולה הפוליטית ויעניק לה השראה. כמי שמשתייך לקהילה היהודיתציונית, אני חושב שהחזון הזה חייב לתת לה מקום, מה גם שזו הדרך היחידה לגייס משאבים פוליטיים לקידומו – אפילו אם אלה משה ארנס או ציפי חוטבלי.

את התפקיד הפוליטי שלי, כיהודי, אני לא רואה כ"סיוע" לפלסטינים, אלא בעמידה, מצד אחד, על האינטרסים הפרטיקולאריים שלי, לצד מימוש של מחויבויות אוניברסאליות. במסגרת זו, אני מקווה לתנאים בהם הפלסטינים יוכלו לנסח מחדש את האינטרס הקולקטיבי שלהם – ולקדם אותו – אחרי ההרס והדיכוי של השנים האחרונות; וזאת מבלי לפגוע באינטרסים הבסיסיים שלי. מרחב דמוקרטי, ולו ליברלי, על בסיס "אדם אחד – קול אחד" הוא הרבה יותר מהעיר ראמאללה כאשר טנקים סובבים בתוכה (כמו עד לפני כמה שנים) או סביבה (כמו היום). או אז יוכלו הפלסטינים להפתיע את ארנס וחוטבלי, ולקדם מדינה יותר ויותר שוויונית.

חוטבלי. שותפה לדרך? היא בטוח עדיפה מהציפי השנייה

נקשור קצוות. הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים. זו בריחה מהממשות הפוליטית, כזו האופיינית לחוגים רחבים בשמאל, המתבטאת באמונה לפיה ניתן להיפטר מהעוינות בין היהודים לערבים כמו גם מהזהות הציונית של רוב רובם של יהודי הארץ. בניגוד לכך, יש לקדם פוליטיקה שמצד אחד חותרת באופן רדיקאלי תחת המציאות הקיימת, וכמובן תחת הדיכוי הישראלי הגובר – בבילעין או באלעראקיב; ומצד שני מציעה חזון הרלוונטי לכל יושבי הארץ (ולפליטים המתדפקים על דלתה) – כזה הלוקח בחשבון לא רק את קיומם כפרטים, אלא גם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם והמאוויים הנגזרים ממנו.

אפשר לומר שהאתגר העומד בפני השמאל היהודי הוא גיבושו של שמאל רדיקאלי ציוני – זה עשוי להישמע כמו סתירה, אבל הפוליטיקה הממשית עשויה מסתירות. אני, לפחות, די אוהב (וגם שונא) את הסתירה הזו. איני רוצה להיפטר ממנה. זה יהיה כמו להיפטר מעצמי.

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

39 תגובות to “הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני”

  1. siro Says:

    שתי שאלות.
    הראשונה, כתבת:
    "מאז 48 … הצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא)… "
    אתה במשתמע מחזיק באמונה שהצד הפלסטיני פונה לאלימות בשל "חוסר ברירה" עקב העליונות הציונית. האם זו באמת טענה אמינה? הרי הפלסטנים פנו לאלימות באופן עקבי מאז שהם היו הכח העדיף (בשנות ה20 של המאה ה20), דרך הפראות, המרד הערבי, ומלחמת השחרור (שהעדיפות הציונית לא היתה ברורה מאליה).

    שנית, היות ואתה מכיר באיבה שנבנתה לאורך 100 שנות סכסוך, מה גורם לך לחשוב, שברגע האיחוד, לפתע הקבוצות המיליטנטיות והקבוצות הרחבות למדי (בשני הצדדים) שמאמינות בקונפליקט צבאי, לפתע ירסנו את עצמן לפעילות במסגרת הפוליטית בלבד?

    מה ימנע מהארץ ליפול לתוהו ובוהו של לבנון, או לשידור חוזר של 1947?

    • יאיר poes Says:

      הפנייה הפלסטינית לאלימות הייתה די מהוססת בהתחלה. גל האלימות הרציני הראשון היה בעצם 1929 – המהומות ב- 1920 ואפילו 1921 היו די מוגבלות. היו הרבה, הרבה מאד הפגנות פוליטיות לא אלימות בתקופה הזאת, הרבה עצומות, פניות לבריטים, שביתות וכולי.

      אלימות הופכת לבחירה אסטרטגית לדעתי רק במרד שמתחיל ב- 1936.

      ייתכן שאם הפלסטינים היו מגיבים ב-1918 במהומות אלימות קשות הבריטים היו מחליטים לרדת מהסיפור של הצהרת בלפור. היו הרבה היסוסים בריטיים בתקופה הזאת, והממשל הצבאי המקומי היה ברובו נגד הפרויקט. במקום זה הערבים בחרו לשלוח מברקים לחתום על עצומות ולהפגין, ובאופן כללי להשליך את יהבם על האופציה הסורית והנסיך פייסל שהסתבר כמשענת קנה רצוץ. מה שברור זה שמהומות 1920 בירושלים – שבהן נהרגו בסך הכול שלושה אנשים – גרמו לבריטים חששות רבים. אבל הם פעלו מאד מהר לכרות ברית עם האליטה הערבית הירושלמית, במינוי נשאשיבי לראש העיריה, וחשוב מכך – חאג' אמין למופתי – צעד מבריק שנטל את העוקץ מההתנגדות הפלסטינית למנדט עד אמצע שנות השלושים.

      יחד עם כל זאת אני חושב שאתה צודק ולא נכון לתאר את הבחירה באלימות רק כתוצאה של חוסר ברירה. יזיד סאיע' במחקר שלו מראה שהמאבק המזוין הפלסטיני בעצם היווה דרך לבנות תנועה לאומית – לבנות מוסדות, קשרים בינלאומיים, וגם אתוס מהפכני.

    • גל כץ Says:

      תודה על התגובה. השאלות נוקבות. אני יכול לנסות ולענות עליהן ככה:
      1. עד 48 העליונות של הצד הציוני היתה פחות מוחלטת, אבל עדיין היתה שם עליונות, מה גם שמהפרספקטיבה הערבית הצטרפה לזה העליונות המוחלטת של המערב – שזוהתה, במידה רבה של צדק – עם הצד הציוני. בנוסף, גם לא היו אפיקים אזרחיים לאתגור המצב בין הים לנהר. היתה מעצמה קולוניאלית שמדיניותה בהחלט הושפעה מהאלימות של שני הצדדים. ההקשר של המדינה העתידית שאני מציע יהיה שונה: מבחינה גאו פוליטית, השיא של העוצמה המערבית כבר יהיה מאחורינו. ויותר ספציפית, גם הקהילה היהודית כבר לא תיתפס ככל יכולה, שהרי אם תהיה מדינה דו לאומית, יהיה בכך משום ביטוי לחולשה ולמגבלות של הקהילה הזו (גם אם זה לא יהיה תוצר של תבוסה מוחלטת שלה, או כך לפחות אני מקווה/מעדיף).
      2. מה ימנע מאיתנו לגלוש לאלימות? לא יודע. לבטח תהיה גם אלימות. אבל אפשר לחשוב שעכשיו אין אלימות, ומדי כמה שנים יש הרבה אלימות. הנחת המוצא היא שהמצב הנוכחי הוא בלתי קביל, לבטח מבחינת הפלסטינים, אבל גם מבחינת היהודים (זה פחות מורגש כרגע, אבל האנטגוניזם החריף בין היהודים לבין המרחב המזרח תיכוני מעמיד אותם בטווח הארוך יותר בסכנות עצומות). אני מקווה שנמצא הסדרים פוליטיים כאלה שיפחיתו את האלימות, אבל בשביל זה צריך להתחיל לחשוב ולדבר על האופציה הדו לאומית, באינטנסיביות גדולה והולכת.

  2. רחביה ברמן Says:

    הבעיה, יקירי, היא בשוויון או הכמעט שוויון בין הגושים. אתה עושה מדינה דו לאומית, יש בחירות, והתוצאות? שיתוק. אף צד לא יוכל להקים ממשלה שבה באמת יקודמו דברים לפי אחת התפיסות הרווחות, ואז תפרוץ מלחמת אזרחים במדינה הטרייה.

    לכן, עם כל כמה שביקורתך על קיימותה של מדינה פלסטינית מפורזת בגדה נכונה, הדבר הנכון לעשות הוא אכן להקים מדינה כזו, להעמיד פנים כמה עשורים שמדובר במדינה, ואז אפשר יהיה להתאחד לפדרציה כששני הצדדים פחות פרנואידים וכבר טעמו מלהסתדר לבד ולהעמיד פנים שהארץ הזו יכולה לסחוב שתי מדינות נפרדות ומתחרות. אולי אי פעם זה היה אפשרי. היום הכלכלות מחוברות הרבה יותר מדי, וגם התשתיות.

    • גל כץ Says:

      אי אפשר "להעמיד פנים" שמדובר במדינה, היות שהצד הציוני לא יתייחס אליה, דה פקטו, כמדינה. פתרון של שתי מדינות לשני עמים, עם מדינה פלסטינית מפורזת, פירושו המשך ההגמוניה והדיכוי הציוניים בין הים לנהר. אלה ממש לא תנאים להרגעת הסכסוך, ולכן גם לא שלב ביניים הולם בדרך למדינה אחת.

  3. ש.ב Says:

    אני מסכים עם רחביה. אם מה שחשוב לנו זה שלומם, רווחתם וזהותם של כל תושבי הארץ, פיתרון שתי המדינות עדיף, וגם אני חושב שהוא לא יהיה לתמיד. אבל אני גם חושב שספק אם הוא אפשרי עוד. כך או כך, זה אחד הפוסטים הכי חשובים ומעניינים שקראתי מזה זמן רב.

  4. א.ב. Says:

    אהלן,
    המאמר מצוין.. כתמיד…

    הבעיה המרכזית במה שאתה מעלה היא לדעתי במשפט הבא:
    "המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות"

    אם מנסחים משהו זה עדיין לא נותן לו גושפנקא.
    יסוד מדינת ישראל הוא בחטא, מילים או ניסוחים מחדש לא יכולים לשנות את ההיסטוריה. הם גם לא ידשנו את נקודת המבט של הפלסטינים על מה שקרה.

    אם אתה טוען שהיהודים "שבו" ו"בדין" הרי הפלסטינים צריכים לפנות את המקום… זה בעצם מה שאומר הימין (מרץ וימינה…).

    הבסיס לשינוי כלשהו בישראל ופלסטין, עוד לפני ההחלטה מה עושים עם מדינה או שתיים, הוא ההבנה שהציונות הייתה טעות. זה כמובן לא אומר כלום לגבי זכות הקיום של מדינת ישראל. זכות שקיימת מתוקף קיומה, אבל בטח לא מתוקף זכות הסטורית כלשהי על הארץ.

    הסמיילי בפינה הימנית תחתונה- מגניב… 🙂

    • גל כץ Says:

      תודה.
      אחת הנקודות של המאמר היא שההזדהות עם מיתוס לא בהכרח נותנת לו "גושפנקא". יתרה מכך, אני חושב ששאלת הגושפנקא כרגע היא מופשטת לחלוטין, היות שאני אומר שדה פקטו אני רוצה לוותר על הסדרים ציוניים שמתנגשים עם מחויבות לשוויון וחירות. השאלה אם ההזדהות עם המיתוס נותנת גושפנקא לדחיקת הפלאחים הערבים בסוף המאה ה-19 היא, כאמור, פסאודו שאלה. זה לא מעניין ולא רלוונטי. זה כמו לשאול העם היותי מוסלמי נותן "גושפנקא" לאונס ורצח במאות האחרונות של האלף הראשון.

      אני לא יכול להגיד שהציונות היתה טעות, כי זה כמו להגיד שאני טעות. אני בכלל לא יודע מה המובן של הטענה זו. אתה מוזמן להסביר לי.

    • משה Says:

      א.ב., אתה אמיתי?
      "יסוד מדינת ישראל הוא בחטא"?
      "הימין = (מרץ וימינה…)."?
      "הציונות הייתה טעות"?

      תשמע, אם אתה הוא הפנים של השמאל הרדיקלי, אז ה"רדיקלי" בצרות. גישה בועתית כמו שלך לבעיות הרציניות שהועלו בפוסט תרחיק מעליכם (הרדיקלים) כמעט כל ישראלי עם זכות בחירה. סיכויכם לקדם את השקפתכם בצורה דמוקרטית קלושים.

  5. יאיר poes Says:

    אהבתי את הפוסט.

    את הסיסמא "מדינה אחת דו-לאומית", אפשר לתרגם לשלל מודלים מאד שונים זה מזה. כמו שבנבינשתי מדגיש, "אדם אחד קול אחד" הוא רק אחד מהם – ובהקשר בארץ – פחות סביר. ראה מודלים אחרים של מדינות רב-לאומיות/אתניות: קנדה, ספרד, עיראק, לבנון, בוסניה, בלגיה, בריטניה…

    ההבדלים נעוצים לא רק בשאלת ביזור מול ריכוז סמכויות, חלוקת משאבים וכולי, אלא גם בגישה לזהויות שונות ולתפיסות גיאוגרפיות שונות. מדינה רב-לאומית שמבצרת את הזהויות הנבדלות ואף מעודדות אותן – לבנון ובוסניה הן דוגמאות טובות – לא תתרום לאיזה היפתחות למרחב, אלא להפך, להסתגרות בקונכייה הציונית. מצד שני לחלוטין לא ריאלי לצפות מחיקה של הזהות היהודית-ישראלית או הפלסטינית בהקשר כזה לטובת זהות על חדשה. איך מגשרים על הרצון לשמר את החברה והתרבות הישראלית, בלי להתבצר בוילה בג'ונגל? (והוילה יכולה להמשיך להתקיים במסגרת דו-לאומית, שלא יהיה ספק בכך). זה אתגר משמעותי, שידרוש הרבה מאד מחשבה. אני כן מאמין שזה ידרוש שבר עמוק בתודעה הישראלית – כמו גם בזו הפלסטינית (חשוב להדגיש את זה, אם כי השבר שם אולי יהיה פחות עמוק), בנוסח מה שקרה בדרום אפריקה.

    לא רציני בעיני להגיד – נתחיל את ההסדר והתמוססות הזהויות תתרחש מעצמה, אנשים יירגעו קצת מהפרנויות שלהם ויהיו חיים נורמלים ופתיחות הדדית וכולי. זה לא יקרה מעצמו בשתי מדינות וגם לא יקרה מדינה אחת. כל עוד ההסדר בנוי על קהילות נבדלות שמשמרות את מעמדן דרך שימור הזהות והסיפור שלהן, יהיה אינטרס מובנה – בתוך המערכת – להמשיך את הסכסוך לנצח. ראו הודו-פקיסטן, בוסניה, לבנון, והרבה מקומות אחרים.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים שזו שאלה מאתגרת. אני ודאי לא מתכוון שההכרה בזהויות שונות משמעה מניעה של זליגה ותנועה בין הזהויות. אבל כאמור – כדי לענות על השאלה צריך להתחיל לדבר עליה. באופן קונקרטי. לבחון מודלים רב לאומיים שונים ולשרטט אופציות מוחשיות יותר של עתיד שונה מן היסוד.

  6. ספרטקוס Says:

    נראה לי שצריך להיזהר עם הדיאלקטיקה המוזרה שאתה מציג. לא כל סתירה היא דבר שצריך להשלים איתו. במקרה הנ"ל, אתה מציג הגיון סותר וחוסר עקביות שאיני יכול להבין. אני מבין ומסכים במידת מה עם הרעיון של סובלנות מסוימת כלפי אנשים המחזיקים בעמדה ציונית, במיוחד כאשר מגיעים לשאלות קונקרטיות של שיתוף פעולה נקודתי בין שמאל "רדיקלי" ו"שמאל" ציוני. אין שום סתירה בין ציונות לרדיקליות. 'אם תרצו' הם דוגמא לשילוב כזה. הסתירה היא בין ציונות לשמאל וחשוב להבהיר שאותה אתה רוצה להכשיר. אתה מזגזג בין שתי אמירות. האחת, שצריך להיות יותר אמפטיים כלפי ציונים ואת זה אתה מציג לכאורה "מבחוץ". השנייה היא שבעצם יכולה להיות ציונות שמאלית ואתה מגלה שבעצם גם אתה ציוני ושאתה רואה עצמך כציוני שמאלי(רדיקלי או משהו).
    אתה כותב "..עכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד" ובכך מטשטש את הניתוח ההיסטורי. הציונות הנה תנועה קולוניאלית שפועלת מאז ועד היום. הכיבוש והנישול בפלסטין אינם משהו זמני או סטייה מצערת אלא הקו המרכזי בו הולכת הישות הפוליטית הזו. קודם כתנועה ולאחר מכן כמדינה. אם שמאל מתנגד לכיבוש ונישול הרי שהכרה במכניזם זה של הציונות גוררת מסקנה(מנקודת מבט עקבית) מתבקשת: שלילת הציונות ומאבק עד לתבוסתה הפוליטית.

    • גל כץ Says:

      אתה בהחלט צודק שאני לא קורא ל"סובלנות" כלפי ציונים. בעיניי סובלנות היא עניין משעמם, ממש לא פוליטי. כשאני סובלני למשהו אני חסר עניין במשהו הזה, בעצם לא אכפת לי ממנו. לפיכך, אכן ניסיתי לומר שאני מזדהה עם המיתוס הציוני, ובה בעת אני מודע שיש במיתוס הזה -כמו בהרבה מאוד מיתוסים לאומיים פרטיקולאריים – משום מתח עם מחויבות אוניברסאליות, שגם איתן אני מזדהה. אז מה עושים עם המתח הזה? הפוסט שלי הוא ניסיון לענות על השאלה. אני לא חושב שסתירות תיאורטיות הן סיבה להימנע מעיסוק מעשי ופוליטי בהן. ההיפך. הן פותחות מרחב לפעולה ומחשבה פוליטיות.

      כעת לגופו של עניין, כלומר לטענה שלך ש"הציונות היא תנועה קולוניאליסטית". מה אתה בעצם אומר? אם אתה אומר שהציונות לא היתה יכולה להתרחש אלא בהקשר קולוניאלי ובתוך מסגרת מחשבה קולוניאלית אז אתה כנראה צודק. אבל אתה מן הסתם גם עושה את המעבר, המהיר מדי והלא מובן מאליו, בין האמירה הזו לבין הטענה שהציונות היא רעה מן היסוד.
      להגיד שכל מה שקולוניאלי הוא רע, זה להגיד שהכל – אבל הכל – רע. שהרי ההיסטוריה העולמית במאות האחרונות כל כולה חדורה בקולוניזיציה. ההשקפה שהעולם הזה, הממשי, הוא רע מן היסוד מוכרת מדתות שונות, אבל אני חושש שאין לי עניין לקבל את העמדה הקיומית הזו. אני מעדיף לעשות הבחנות בין טוב לרע – בעולם הממשי, ולא בין עולם ממשי שכולו רע ובין עולם מופשט של העתיד – מן "עולם הבא" שכזה – שבו כביכול (הכל?) יהיה טוב. ואם עושים הבחנות, אז אני אכן טוען שהציונות היא מקרה מיוחד. יש בה הרבה מאוד דברים רעים – לבטח רובם של הביטויים שלה בעשורים האחרונים – אבל גם ביטוי לצדק ותיקון עוול היסטורי. הרדיקאליות שלי באה לביטוי באמונה שהפאזה הנוכחית של הציונות היא אכן מאוד רעה, אבל שיש לה גרעין צודק שיש לחשוף אותו. חשיפת הגרעין הזה דורשת שינוי יסודי, עמוק, במציאות – שינוי רדיקאלי – בכיוון של יותר שוויון וחירות (כלומר בכיוון שמאלי). לכן אני חושב על עצמי כשמאלני רדיקאלי שהוא גם ציוני.

      • מתן Says:

        הי גל. טוב לראות שניו יורק עושה אותך פורה לפחות כמו הודו…

        אני מסכים בעיקר על נקודה יסודית אחת: ישראלים-יהודים-אשכנזים-ותיקים כמוני וכמוך לא יכולים במחי יד להתכחש למורשת האישית-משפחתית שלנו, או לדרוש זאת מאחרים. זה פשוט יהיה מעשה אלים ודכאני, קצת כמו שהמדינה והמוסדות הציוניים התייחסו לזהותם ולמורשתם התרבותית של היהודים הלא-ציונים בארץ/מדינת ישראל. מנקודת המבט הזו אני דווקא בעד לשמור על מספר מאפיינים יסודיים של זהות יהודית וציונית של המדינה – כמו למשל אפשרות הגירה והתאזרחות מקילה באופן יחסי (אבל פחות מהיום) ליהודים.
        מכך מובן שאני מסכים שהציונות והישגיה הם מציאות, שאם כל היותה קולוניאליסטית, דכאנית ומבוססת על שורה ארוכה של עוולות, היא למרות הכל ובעיקר מציאות – כלכלית, גיאוגרפית, פוליטית, וגם תרבותית וזהותית שצריך להתמודד איתה. גם במובן שבו אני ואתה מרגישים שלהתכחש לה באופן מוחלט משמעותו להתכחש לעצמנו. ומכאן אני גם שותף לך בהרגשה של חוסר נחת מהמקום שלי בתוכניות הפוליטיות השונות שהשמאל הישראלי מציע. מכאן אני גם שמח לקרוא אותך ולהשתתף איתך בניסיון לבקר תוכניות פוליטיות קיימות, ולחפש אחרי תוכניות חדשות וטובות יותר. אני רוצה רק להחזיר לתמונה את העובדה שאנשים כמוני וכמוך הם מיעוט בארץ, אמנם מיעוט שולט; ואמנם אנחנו לא צריכים לוותר על עצמנו, אבל אנחנו גם צריכים להיזהר לא לנסח תוכניות פוליטיות שמשאירות אותנו ואת שכמותנו בעמדת עליונות.

        לגבי ההתיחסות לקולוניאליזם יש לי בעיה עם העמדה שלך, אבל אני לא בטוח אם מדובר באי הסכמה מהותית או פשוט באי הבנה לגבי משמעות המושג קולוניאליזם. אני מסכים שהמציאות הקולוניאלית – ככל שהדבר נוגע למאתיים השנים האחרונות בארץ ישראל – היא דבר שלא ניתן לבטל במחי יד. לעומת זאת, צריך להדגיש שהבעיה העיקרית היום עם מדינת ישראל, והאידיאולוגיה הציונית שאותה היא מקיימת, היא שעבורה הקולוניאליזם אינו נחלת העבר. הרי אפילו אם נוציא את הפלסטינים מהתמונה בשני עברי הקו הירוק לרגע, ברור שפרויקט התנחלות בארץ ישראל השלמה מאפשר המשך והעמקה של הריבוד המעמדי בתוך החברה היהודית. לכן, כשאנו מדברים על הפסקת הקולוניאליזם בארץ ישראל אין צורך ללכת מיד להיסטוריה: קודם כל, אנחנו צריכים לדרוש באופן חד משמעי את הפסקת הקולוניאליזם הציוני – כלומר ההתנחלות – בהווה, בין אם מדובר בגדה המערבית, בנגב, בגליל, בואדי ערה או בגוש דן. כמובן שזה לא יכול לקרות בלי הסדר מדיני רציני, אבל הסדר שלא יכלול את זה יהיה מתכון לעוד ועוד אלימות – גם אלימות של יהודים (המשטר) כלפי יהודים.

        לגבי העתיד, אני חושב שהשאלה היא לא כמה מדינות אלא באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לא בעמדה של קבלת החלטות בנושאים האלה, ואין טעם להעמיד פנים שכן. אנחנו צריכים לחשוב על המצב הטוב ביותר לדעתנו, ועל הדרך הטובה ביותר לגייס ציבור – שאינו הציבור השליט היום – שיתמוך בתוכנית פוליטית שתוכל להביא אליו. ההסדר המדיני שבו אנחנו תומכים צריך להיות זה שמאפשר את זה הכי טוב, הכי מהר וכו'. השאלה המהותית שאני שואל את עצמי, אגב דה-קולוניזציה, היא השאלה של חלוקה מחדש של המשאבים באופן שיוויוני יותר. אם פתרון של מדינה אחת יכול לאפשר חלוקה מחדש של המשאבים (קודם כל קרקעות, אבל גם משאבים ציבוריים אחרים כמו מים, תדרי שידור ועוד) באופן השיוויוני ביותר, אחלה.
        לדוגמה: למה לתת למתנחלים לגיטימציה ללא תמורה? אפשר לחשוב על דיל שבו המתנחלים נשארים בגושים הגדולים בתמורה לכך שהפליטים חוזרים (וגם בלי שנדבר על הפליטים שחיים היום מחוץ לגבולות הארץ, צריך להתחשב בכך שלפחות חצי מתושבי הגדה ועזה הם בעצמם פליטים) ומקבלים אפשרות לבעלות על אדמותיהם (שאינן מיושבות) או פיצוי הולם (במזומן או בקרקע) במקרה שהן כן מיושבות או שהם מעדיפים זאת כך. זה צריך יהיה להיות על חשבון הפקעה מסוימת (ומשמעותית) של קרקעות מדינה שמוחכרות ליהודים לצורכי חקלאות, תעשייה ומסחר (להבדיל ממגורים), בין אם בשטחים ובין אם בתוך תחומי הקו הירוק, וכמובן באזרחות שווה לכולם ובפתרון חוקתי שמגן על זכויות קולקטיביות של קבוצות אתניות שיזכו להכרה, בלי קשר לגודלן היחסי. לדעתי, אותו דבר יכול לקרות במסגרת של מדינה אחת או של שתים.

        אפשר לחשוב על פתרונות רבים אחרים, רדיקלים יותר או פחות. מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שהשאלה של נגישות שווה לזכויות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ופוליטיות צריכה לעמוד לפני השאלה של הפתרון המדיני הסופי.

      • גל כץ Says:

        תודה מתן. אנסה לנסח את האי-הסכמות בינינו (והרי יש גם מידה רבה של הסכמה):
        1. קולוניאליזם – ברור שהקולוניאליזם אינו מאחורינו, ואכן, כל שינוי לטובה באזור מחייב מהלך מסוים של דה קולוניזציה. אבל זה צריך להיות מהלך מוגבל, ללא אשליות שאפשרית דה קולוניזציה מוחלטת. במסגרת זו יש גם להכיר בעם הציוני היושב בארץ. הכרה כזו תסייע לקהילה היהודית לעשות ויתורים רבים אחרים.
        2. הסדר מדיני – אני לא חושב על הסדר מדינה כ"פתרון מדיני סופי" (ובטוח לא כ"פתרון סופי"…). השאלה היא איזה הסדר מדיני פותח יותר אפשרויות ל*שינוי*. השינוי הזה יהיה תלוי באזרחיה של אותה מדינה ובמשא ומתן בין הקבוצות השונות בה. אני סבור שמדינה אחת היא מסגרת יותר הולמת לכך. באשר להצעות שלך, שהן אכן מעניינות – אני לא חושב שיש להן סיכוי בסיטואציה של שתי מדינות.
        3. ועניין אחרון – אתה שם דגש על היותנו "אשכנזים ותיקים". אבל אני חושב שתרכובת מסוימת בין יהדות וציונות (לעתים מודעת לעצמה יותר מאשר אצל אשכנזים ותיקים ש"לא אכפת" להם לוותר, למשל, על הר הבית, אבל בעצם כן אכפת להם) מאפיינת גם ציבורים אחרים בקהילה היהודית בארץ. 

      • מתן Says:

        1. לא זאת היתה הנקודה שלי. כתבתי שאני מסכים שהקולוניאליזם והציונות הם עובדות שאי אפשר לבטל באופן מוחלט. ניסיתי להדגיש את הצורך בעצירת מגמת הקולוניאליזם בהווה: בניגוד לאי-ההפיכות החלקית של ההתנחלות (וכל המגמות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שנלוו לה) בעבר, את האורנטציה הקולוניאליסטית של הפוליטיקה של מדינת ישראל – והגופים הנלווים לה – יש לעצור בהווה. אנחנו צריכים למצוא דרך לגרום ליהודים בישראל להבין שהמשך הקולוניזציה עובד נגד האינטרסים שלהם, ושההתפשטות היהודית על חשבון שאר תושבי הארץ חייבת להיעצר. אחרי זה יהיה צורך לדבר על תיקון, חלקי בהכרח, של עוולות העבר.
        2. השאלה היא האם הסדר הוא תנאי לשינוי או ששינוי הוא תנאי להסדר. אני לא רואה באופק שום הסדר, לא מדינה אחת ולא שתיים, אלא המשך הסטטוס-קוו ולחילופין המשך שפיכות הדמים. זה לא אומר שאני לא מסכים איתך שצריך לדבר על חזון מדיני, אבל חזון כזה צריך להיות אמצעי לשינוי חברתי ופוליטי בהווה. אחרת אנחנו עלולים להתפתות לרכז את כל המאמצים בדחיפה של מודל מדיני מסוים, בעוד שהסיטואציה החברתית הנצלנית והבלתי-שיוויונית שמתדלקת את המודל הנוכחי, האלים והדכאני, רק הופכת לקיצונית יותר. יותר מזה, במצב כזה אנחנו עלולים להגיע למצב שבו כמה אינטלקטואלים מגיעים להסכמה על מודל פוליטי אידיאלי, בעוד שהמודל הזה מנותק לחלוטין מהצרכים של רוב הציבור בשמו אנחנו מתיימרים לדבר. צריך לכן לעבוד במקביל על שינוי חברתי-פוליטי ועל מודלים מדיניים שמאפשרים ומאיצים אותו.
        3. אין ספק שתרכובת כלשהי בין יהדות לציונות היא חלק בלתי נפרד מזהותם של חלק גדול מהיהודים בארץ, ולא רק מזו של הקבוצה החברתית האמורפית שניתן לכנות "אשכנזים-ותיקים-וכו'". למעשה, אלה בכלל לא דברים שונים שניתן – בפועל – להפריד ביניהם: יש היום מעט מאוד יהודים שלא מזדהים עם מרכיב כלשהו של הציונות, ועוד פחות ציונים שלא מזדהים עם היהדות בכלל. בכל זאת, כשאנחנו כותבים ומתיימרים לדבר בשם שילוב כלשהו של יהדות וציונות, חשוב שנהיה כנים ומודעים למקום שממנו מגיעה ההזדהות הפרטית שלנו עם שני-הדברים-שהם-אחד האלה. אחרת נמצא את עצמנו מדברים בשם "היהודים הציונים", וזה הרי לא דבר שאנחנו יכולים או רוצים לקחת על עצמנו בשלב הזה.

  7. ק. טוכולסקי Says:

    אהבתי, יש אנשים כמוני שחושבים ככה קשה לומר שיש מסגרות מתאימות. תא אינזו אגדה בעברית ניסה בשלושת השנים האחרונות לנהל הסברה בסגנון, דיבר על זכויות של שני לאומים בארץ ועל שתי מדינות לאום או מדינה דו לאומית אחת. אבל הם מעט מאוד ונתקלים בקיר הברזל של החשיבה המקובעת של חדש. מצד שני הרעיונות שלהם כן מתקבלים בהבנה דווקא מימין לשמאל הרדיקלי איפה שכמסתבר יש הרבה אנשים שמכירים בזכות של הפלסטינים בארץ.
    בכל מקרה, מאמר טוב, סחטיין על האוצץ.
    ק.

  8. יאיר poes Says:

    מתוך הדיון שבעקבות פוסט של עמוס נוי ב"העוקץ" (מומלץ לקרוא). נוי כותב:

    אינני מבדיל בין ביקורת "מבפנים" או "מבחוץ", מפני שהציונות היא בעיני שם משפחה כוללני (משפחה שאולי הצטמצמה לאחרונה), שהויכוחים המתישים על מהותה (אידיאולוגיה? פרקטיקה ארגונית? משטר? אתוס? מהפכת תרבות?) רק מערפלים ודוחים את הדיון בעמדות קונקרטיות של כאן ועכשו. כולם היו ציונים בעיני עצמם: בובר שהתנגד עד יום מותו לחוק השבות, ביאליק שהתנגד למדינה יהודית, פרופ` א"ש יהודה שרצה מדינה דו-לאומית, מיוחס ששאף למיזוג התרבות היהודית והערבית, או ד"ר יוסף מלול שהציע לקונגרס הציוני לאמץ את הערבית כשפתה הרשמית של התנועה ושל המדינה-שבדרך…

    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4935&Action=CommentsList

    • גל כץ Says:

      מה לעשות שאנשים עדיין מתעקשים לדבר על ציונות? כנראה שהמילה הזו חשובה להם במיוחד. היא מסמנת את הזהות שלהם. כשמסתכלים על זה מבחוץ זה אכן מתיש – כמו דיונים תיאולוגיים נוצריים על המשמעות המסוימת של האוכריסטיה , או דיונים מרקסיסטיים על מה בדיוק מרקס אמר. למה פשוט להגיד מה אתה שאתה רוצה להגיד, במקום לקשור את זה למילה "מרקס", או "אוכריסטיה" או "ציונות"? אז זהו שלא. יש מלים מסוימות, יוקרתיות במיוחד, שעצם הדיון על המשמעות שלהן הוא פרקטיקה של זהות מסוימת. למלים האלה יש כוח מגייס לפעולה פוליטית – הן מחוללות תשוקה – ולכן אני חושב שחשוב להתעכב ולהתווכח עליהן.

      • יאיר poes Says:

        אתה צריך להביא בחשבון, יחד עם זאת, את עוצמת ההתנגדות למילה הזאת בצד הערבי. המלה מעוררת תשוקה מאד חזקה ושלילית לחלוטין. מבחינת ערבים, ציונות זה בערך הדבר הכי רע בעולם, משהו כמו "נאצי" מבחינתנו. אם אתה רוצה לבנות משהו ביחד, זו בעיה.
        זו אחת הסיבות מדוע אני באופן אישי מעוניין לעבור מעבר לדיון הזה. אני לא שולל סימפטיה לציונות, כמחווה נוסטלגית בעיקרה. אבל אני חושש שזה תוקע אותנו בביצות של יסוד המעלה ובחומה ומגדל, וכמו שאתה אומר יפה אנחנו כבר לא שם.

      • גל כץ Says:

        אתה צודק. אבל אני רוצה לכפור בחשיבות של "פעולה משותפת" – לגבי האמצעים, לא המטרות. אפשר שקבוצות זהות שונות יפעילו באופן שונה ומתוך מיתוסים שונים, כאשר הקואליציות ביניהן מתבססות על מטרות דומות.
        אבל אתה צודק גם שאין טעם לדבר על הציונות כל הזמן. מצד שני: 1. הייתי מעלה את זה כמה דרגות מעל "סימפטיה כמחווה נוסטלגית". 2. תלוי עם מי מדברים.

      • אפרת, נ.י Says:

        מה שיאיר אמר

  9. חנן כהן Says:

    אני מצביע חד"ש – ציוני ומניף את דגל המדינה ביום העצמאות.

  10. נועם א"ס Says:

    היי ותודה על הפוסט.
    "הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים" – זו עמדה אמיצה ונכונה יותר, הן מחשבתית והן פוליטית, מאלו השוללות את הציונות (ואת הקולוניאליזם כממשות היסטורית שיש "למחוק" את השפעותיה על ההווה הפוליטי) מכל וכל.

    זה הפוסט הראשון שאתה כותב מהניכר, ולטעמי זה לא מקרי. מניסיוני שלי, כמו בתיאור היפה של הכתובות על הקיר ב"הונגרי", הפרספקטיבה הזו עשויה להתחדד בשהייה ארוכה בחו"ל. לא מדובר בשינוי עמדות אלא בסיטואציה שבה ה"זהות" הישראלית הופכת לפתע למונגדת מעצם הווייתה לסביבה המיידית – בפרט כשמדובר במעגלי השמאל באירופה/ארה"ב. זה כמעט היפוך יוצרות מושלם של המצב של איש השמאל היהודי בארץ. כמקרה דוגמה, צלב הקרס בבית הקפה הפינתי יכול בקלות לגרור לצווחות היסטריות על "אנטישמיות עולמית" מובנית (כמובן, זהו טיעון המפתח של קואליציית הימין/"שמאל ציוני" בארץ) – אבל לא זה העניין אלא המצב בו איש השמאל הישראלי בחו"ל עשוי בקלות למצוא את עצמו נדרש להגן על "הישראליות" שלו כחלק ממי שהוא – "זהות" אשר מתקיימת כביכול מעבר לפרמטרים הפוליטיים שדרכם היא נתפשת "בחוץ". כיוון שאין שום דבר ב"ישראליות" שהינו באמת לא-פוליטי, הסיטואציה הזאת מובילה בהכרח למבט תובעני יותר לתוך השאלה הקשה של הציונות. בשביל השמאלן הישראלי בחו"ל כמעט אפשר להגיד "אם לא הייתה הציונות, אז היה צריך להמציא אותה" – מעגל קסמים מושלם, יהודי במובהק, שבו על הציונות להיוולד שוב ושוב בחו"ל, כמתבקש מתנועה לאומית שאכן נולדה שם (כך, לחלוטין לא במקרה, כל עוד האפיק המיליטנטי-כיבושי השולט בציונות כמעט למן תחילתה נמשך, הוא לנצח יזדקק לרזרבות של "יהודים-ציונים" מהגולה – לא רק כבשר תותחים ונשק דמוגראפי, אלא כסקטור מכריע שבאופן אבסורדי רק בו מובנת ו"מורגשת" האידיאולוגיה הציונית לאשורה, וכתוצאה מכך זו גם האידיאולוגיה המודרנית האחרונה שעדיין מצליחה לשמור על האופק האוטופי-משיחי שלה, דרך ההפרדה הפיזית המתמידה להתקיים בין תומכי "החזון" הציוני למציאות הישראלית הממשית).

    זו סיטואציה שבה עצם ממשק ה"זהות" האישית/לאומית הישראלית הוא עניין הנתון לשלילה בשמאל, ולטעמי רק ישראלים-יהודים מכירים אותו (אני יודע שאני מתקרב פה לרטוריקה של הימין, וגם זה לא מקרי מן הסתם). מקרים דומים יהיו של גרמנים מחוץ לגרמניה, בעיקר בשאר אירופה (האירוניה הזאת כבר נהייתה לקלישאה), אולי של אמריקאים במקומות שונים מחוץ לאמריקה, ובעשור האחרון של ערבים ומוסלמים במערב וביתר העולם – אולם באף אחד מהמקרים הללו לא יהיה מדובר בשלילה גורפת של עצם הגדרת זהותם האישית/לאומית. כך, בחו"ל, עצם ה"זהות" הישראלית (-יהודית), במידה ומתעקשים עליה, מחייבת התעמתות ישירה יותר עם הציונות כתופעה היסטורית-אידיאולוגית שבלעדיה ל"זהות הישראלית" אין שום פשר אחר, גם אם הורתה בחטא (הקולוניאליזם).

    בפתח המאמר גל מציין את רעיונו של עודד נעמן לכתב עת בעברית של ישראלים גולים ("אליס איילנד") כאלטרנטיבה של "ישראליות" לזו הציונית. הרעיון של נעמן מוגש, כמובן, כמעין מטאפורה-אוטופיסטית לכיוון "זהותי" אפשרי ולא כהצעה מעשית, אולם כן שווה לבדוק אותה במעין ניסוי מחשבתי על "ישראליות-ללא-ציונות": כך, קהילת גולים שכזו המרוכזת סביב כתב העת העברי תפרח במהלך הדור הראשון שלה, זה אשר לגביו השפה מתקשרת למציאות ממשית – "ישראליות" – שאותה מבקשים לשמר/לפתח. בדור השני לקהילה זו צפויה נטישה המונית של בניו לעבר ה"זהות"/שפה המקיפה אותם, הרלוונטית לתנאי חייהם, ובדור השלישי תופיע תופעה מרתקת: התפלגות בין זרם מתון מקרב הקהילה הזו המוותר, הלכה למעשה, על העברית וכתב העת עצמו כבעלי מעמד מכריע או מוביל ב"זהותם", ולזרם קנאי הדורש להפוך את כתב העת "אליס איילנד" ואת שפת הכתוב בו לבעלי מעמד מורם ומחייב ללא עוררין – קדוש – אשר דרכם ודרך הנאמנות ללא-עוררין לכתוב בם בתורת זיכרון היסטורי אותנטי של "זהותם", תישמר זיקתה הייחודית של קהילת גולים זו ל-"ישראליות" הורתם. כמובן שבדיוק את זה עשו כבר, ובהצלחה יתרה.

    הדברים האלה תקפים גם לכאן, לקהילה של "ישראליות-ללא-ציונות" בישראטין דו או רב לאומית. ההבדל היחיד בין כאן לאליס איילנד, במקרה זה, הוא המורשת הציונית עצמה – בין אם דוחים אותה מכל וכל או אם מבקשים להכיל עליה פרשנויות חדשות ("שמאל רדיקאלי ציוני"): כלומר ה"ישראליות" שכאן כמוגדרת דרך ההתקיימות הקולקטיבית בטריטוריה שכאן, כתחליף להתקיימות הקולקטיבית דרך "כתב העת"… כדי ש"זהות" קולקטיבית זו תמשיך להתקיים עצמאית מ"כתב העת", ולו כ"זהות" בלבד (ולא, נאמר, כריבונות לאומית), היא חייבת להכיר, לכל הפחות, בעצמה כתוצרה המעשי של הגדרת זיקתה הקולקטיבית לטריטוריה, אשר נטבעה בשם "ציונות". מכאן ניתן לדרוש כל שינוי בפרשנות למושג זה, ולהשלכותיו המעשיות "בשטח", ואת זה, נדמה לי, המאמר הזה מנסה לעשות. אפשר לדחות את הציונות דחייה גורפת בטענה שה"זהות" הישראלית לא "חשובה" – אבל זו שאלה אישית יותר מכל דבר אחר, וברמה אישית זו בלתי ניתן להעמיד את ה"זהות" הפלסטינית או כל "זהות" אחרת כלגיטימית יותר להתקיימות. בכל מקרה – בלי ציונות "הישראליות" לא מחזיקה כ"זהות" ברת קיימא, והרבה יותר חשוב מזה – בלי "הישראליות" ניטלת הפלטפורמה לניסוי המרתק באמת: האינטראקציה המתחייבת בין "הזהות" הזו, מבוססת הטריטוריה, ל"זהות" השנייה המבוססת על "כתב העת" אליס איילנד… לאינטראקציה הזאת, הייחודית ביותר לאורך ההיסטוריה, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, אולי מהפכניות, החורגות הרבה מעבר לשתי "הזהויות" הספציפיות הללו, עד לאזורים אינטרנציונאליים וגלובליים. לשם כך, על כל פנים, עדיין נדרשת הציונות, או ליתר דיוק פרשנות חדשה שלה, משמע – שמאל רדיקאלי ציוני, עם כל הסתירה המובנת במושג שעליה הצביע גל.

    • גל כץ Says:

      תודה על התגובה המרתקת, כתמיד. אחרי 30 עמודים של פיכטה אני מתקשה לנסח תגובה אינטיליגנטית. אבל בכל זאת, מצאתי איזה ציטוט שמתקשר לפוסט, באשר לחשיבות של האישור-העצמי גם במבוכי הדיון התאורטי (סליחה שאני לוקח עליך טרמפ, אבל חשבתי שתעריך את הציטוט):

      The interest that invisibly guides all his [the philosopher's] thinking is this: to avoid losing himself in argumentation, and instead to preserve and to affirm himself therein

      (Joann Gottlieb Fichte, First Introduction to the Wissenschaftslehre)

      • נועם א"ס Says:

        תודה ותודה על פיכטה.
        הציטוט מאוד רלוונטי, כמובן: כל מחשבה, ובוודאי הגות, יכולה "להימדד" רק דרך המשמעות המיוחדת שהיא מספקת לסובייקט הנחשף אליה (באופן פעיל או סביל) המתגלמת בסופו של דבר בסובייקט עצמו (אלא איפה?) ועל עצמו – סובייקט אשר כמובן נתון להשתנות מתמדת בהתאם לזמן, מקום וכו' שבהם הוא נמצא.
        (ואתה לא תופס עלי טרמפ, בטח לא יותר משתגובה שלי תופסת טרמפ על המאמר שלך, ועל הבלוג וקהילת המשתתפים בו שיצרתם אתה ושותפך בעמלכם. שתהיה לכולנו שנה טובה).

  11. Roey Says:

    רעיון המדינה הדו-לאומית הוא דבר מה שהתחלתי להשתעשע בו בחודשים האחרונים, מבלי שאני מגדיר את עצמי כ"שמאלן". בגדול אני רואה את עצמי כליברל מהאופנה הישנה, כזה התומך בחירות סחר, לסה-פר, זכויות רכוש ומדינה מינימלית.

    למען האמת, אני סבור ש"הרפובליקה המזרח-תיכונית של ישראל-פלסטין" צריכה להיות לא דו-לאומית אלא על-לאומית. משהו כדוגמת מה שהייתה ארצות הברית: מערכת של מדינות (או קנטונים) סמי-אוטונומיים שמאפשרים לכל קהילה לשמר את סממניה הייחודיים בלא להעיק על הכלל.

    כבר עתה ניתן לראות שהמלחמה על משאבי המדינה מקשה מאוד על ישראל לשמור על עצמה כחברה מלוכדת: החרדים רוצים כסף כדי להביא ילדים או ללמוד בישיבות, הדתיים הלאומיים מעוניינים לנהל את מערכת החינוך של עצמם, הערבים רוצים ללמוד על הנכבה, המזרחיים רוצים כסף לעיירות הפיתוח והסטודנטים רוצים לימודי חינם באוניברסיטאות. הגיוני להניח שמדינה שתכיל גם את הפלסטינים תיאלץ להתמודד עם ניגודי אינטרסים קשים פי אלף שעל רקע מסורת האלימות בין יהודים לערבים יתורגמו חיש מהר לאלימות שתאיים על קיומה של המדינה החדשה.

    לפיכך, המודל היחיד שיכול להבטיח הרמוניה בין חלקיה השונים של המדינה החדשה הוא מודל המדינה הליברלית, או מדינת המינימום. כיוון שהמדינה לא תציע תשלומי רווחה, איש לא יריב על חלוקתם. כיוון שהמדינה לא תנהל מערכת חינוך (או רק מערכת חינוך אחת), איש לא יתלונן על חוסר הגינות בחלוקת העוגה. כשם שהמורמונים הקימו את יוטה, כדי לקיים בלא מפריע את אורח חייהם המוזר, כך כל מחוז ברפובליקה המזרח תיכונית ינהל את ענייניו בשקט.

    מעניין לחשוב על הרעיון הזה מבחינת מיקומו במפה הפוליטית בישראל. זו נקודת מפגש תאורטית בין "מכון שלם" לשמאל הראדיקלי. מצד שני, כיוון שנקודת המפגש הזו לא באמת קיימת, מדובר במחשבה שמעבר לקווי הפוליטיקה הנוכחית בישראל.

    • גל כץ Says:

      תודה. אני חוזר על ההצעה של עפרי לכתוב על זה לבלוג.

      אבל אני לא מסכים. שהרי המדינה הזו לא תיוולד מהים, אלא מתוך עשרות שנים של דיכוי – לא רק של הפלסטינים אלא גם חוגים רחבים בתוך האוכלוסייה היהודית. לפיכך יצטרכו להימצא מנגנונים שיעניקו לציבורים האלה אמצעים למימוש של החירות הליברלית שהם יקבלו. אי אפשר להשלות את עצמנו שתהיה פה מדינה דו לאומית אבל זה בכלל לא יורגש בהרצליה פיתוח, או בכל מקום אחר שבו אפשר למצוא את בוגרי 8200.

      ובכל זאת, כשלב ביניים אחתום על ההצעה שלך, כפי שאני מוכן לקבל את התמיכה של ארנס או חוטובולי במתן אזרחות לערבים בגדה. או אז תוכל אתה להתייצב מחדש בימין, ואני בשמאל – והמפה תשוב לקדמותה.

  12. יריב מוהר Says:

    תודה על הפוסט המעניין

  13. יאיר poes Says:

    בעניין מיתוסים: שמעתי את אילן פפה כמה פעמים בשנים האחרונות קורא לגיבוש "נראטיב אחד" ישראלי פלסטיני – "כזה שיכלול את כל גלי ההגירה היהודית ולא ישלול את זכותם של המהגרים היהודים או צאצאיהם לחיות בארץ". די נחרדתי. ראשית בעיני נראטיבים לאומיים הם בעיה ולא פתרון (אני מבין שהם בלתי נמנעים, אבל אני לא מרגיש צורך לחבר אותם, אלא לבקר אותם). שנית בין בני זוג אף פעם אין נראטיב אחד, אז למה שבמדינה דו-לאומית צריך להיות נראטיב אחד?

    אבל אני כן מעוניין גם בפיתוח מיתוסים משותפים. יש שורה של אנשים ואירועים בסוף התקופה העות'מאנית שיכולים להתפרש כמורשת משותפת שהיא גם פלסטינית וגם יהודית (ואפילו ציונית לפעמים). משום כך – כשאני מסתכל על שורשי הדו-לאומיות בצד הציוני – מעניינים אותי פחות אנשי "ברית שלום" ויותר אנשים מקומיים, שאולי לא היו הוגי דעות כמו מרטין בובר אבל מבחינתם דו-לאומיות הייתה עניין טבעי שאליו נולדו וגדלו: יוסף אליהו שלוש, גד פרומקין, דוד ילין ועוד.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים לגמרי עם החשיבות של עבודה על מיתוסים – והאנשים שאתה מזכיר הם מאוד מעניינים בהקשר הזה. ובכלל, אני חושב שמבט מחודש בתקופת המנדט, לפחות עד המרד הערבי, יכול להוות מקור השראה למיתוס חדש. הכוונה היא לא למצוא מיתוס אחד לשני העמים אלא לעדכן את המיתוס של כל אחד מהם מתוך היזכרות בתקופה שבה היחסים עם העם השני היו אינטימיים יותר.
      ואגב, הפוסט הקודם שהתפרסם פה על דו לאומיות, מה שעפרי כתב על ביסקסואליות, הוא לדעתי צעד בכיוון הזה.

  14. דני Says:

    פוסט מצוין, מהטובים שקראתי ב"ארץ האמורי": מאתגר, מטריד ומעורר מחשבה (דברים שרואים משם וגו').
    לגופו של עניין: אני מזדהה מאוד עם הדגש אתה נותן לתפיסות זהות ולדפוסי חשיבה בצד הישראלי ובצד הפלסטיני. אבל אני חושב (כמו מגיבים אחרים כאן) שהדגש הזה צריך להוביל אותך דווקא לתמיכה בפתרון של שתי מדינות ולמהלך הדרגתי ואיטי מאוד של פירוק האיבה המעשית בין הצדדים (איבה מיתולוגית תישאר תמיד ותאיים להתפרץ).
    אני חושש שאלימות תהיה חלק בלתי נפרד מכל מהלך (מי שחושב שאפשר יהיה להימנע ממנה לחלוטין משלה את עצמו). השאלה היא אם אנחנו מעדיפים גלי אלימות תקופתיים שילכו ויחלשו ויובילו למאזן כוחות שקול יותר, או גל אלימות אחד גדל בסגנון מלחמת 1948, שישנה את המציאות שינוי קיצוני לצד זה או אחר.

    • גל כץ Says:

      חן חן. אבל אנחנו מאוד לא מסכימים. כפי שכתבתי, אני חושב שמדינה פלסטינית במסגרת פתרון חלוקה היא פיקציה – בעצם המשך המדינה האחת כפי שהיא היום (כלומר מדינת אפרטהייד ציונית). זו בעיה לא רק לפלסטינים, אלא גם ליהודים, היות שאני חושב שלמען היהודים מוטב לערער את האנטגוניזם בינם לבין המרחב בו הם חיים. לא מדובר רק בהישרדות פיזית אלא גם תרבותית. אני ממש לא רוצה לחיות במדינה יהודית אקסלוסיבית כפי שזו הולכת ומתעצבת בעשורים האחרונים – זה מתכון לעוני תרבותי ולמה שארנדט כינתה מנטליות של מלחמה מתמדת.

  15. יעקב Says:

    השם הוא חוטובלי ולא חוטבלי

  16. יונתן Says:

    תודה רבה לך על מאמר מאוד מעניין וכתוב היטב.
    אני משייך את עצמי לצד הימני של המפה הפוליטית. לדעתי יש לעם היהודי זכות טבעית, ראשונית ונצחית על כל חלקי ארץ ישראל (כולל עברו המזרחי של הירדן). אף על פי כן, יש לעם היהודי גם את הזכות לא לממש את זכותו בחלקים מסוימים של הארץ לפי צרכי הזמן והמקום. כמו כן, אני מודע להימצאותו של עם נוסף ושונה באותו מרחב (העם הערבי- לעניין זה תושבי ירדן, מצריים, לבנון וסוריה ואחיהם שבארץ ישראל). בעקבות מהלכים פוליטיים אסטרטגיים שהתרחשו בהיסטוריה הלא רחוקה, נוצר לו תת-עם חדש עם דרישות לאומיות בנוגע לאזור ארץ ישראל. בעקבות דרישה זו, הסכסוך הישראלי-ערבי הפך לפתע לסכסוך הישראלי-בלסטיני (בכוונה עם ב' ולא עם פ' – כי הרי עם צריך לדעת להגות את שמה של מולדתו…). אבל נחזור לענייננו ולשם התאוריה והנוחות, נקבל מצב בו קיים עם זה ונקבל את האפשרות שלו לדרוש זכויות מסוימות בנוגע לא"י. 
    מבחינה אידיאולוגית, אני יכול לחיות עם מצב בו כל יהודי יכול לחיות בכל אזור של א"י בחופש ובביטחון מלא (כולל ההתנחלויות בת"א, חיפה, אריאל, תפוח וכו'). אם מצב של איחוד יכול להוביל למצב כזה אז על הכייפק.
    אבל, ומדובר באבל גדול, אני ורבים אחרים פשוט לא סומכים על העם הערבי (בשל תרבותו, דתו ועברו), אין שום דרך אחרת להגיד את זה. לא ישנו כל הפלסופים והדיונים – לא סומכים עליהם ולעולם לא נהיה מוכנים להפקיר את גבינו מולם (לדעתי, ומדובר בדעתי בלבד, הרגשה זו משותפת לרוב היהודים בא"י). אני חושב שאם נצליח מתישהו להגיע למצב בו אני והשותפים לתחושותי, נרגיש בטוחים יותר (ולא בגלל שאנחנו נבטח יותר) אז יש על מה לדבר. כל עוד כל הפתרונות האפשריים כיום מושתתים על בסיס לפיו לערבים ניתן הכוח לפגוע בנו, עדיף לנו המצב הנוכחי על כל מגרעותיו. ואם תשאלו אותי – אבל יש אנשים שסובלים, מה איתם? אז אומר שלעת עתה, כשאלו האלטרנטיבות, אני מעדיף סבל מוגבל תחת שליטה על אסון גדול ובלתי הפיך לעם שלי.
    אבל אחרי כל האמור לעיל, יתחילו ברי דעת כאלו ואחרים לטעון כי מדובר בתסמונת רדיפה ופחדים לא רציונאליים וינסו להסביר את מצבי (ומצב רוב עמנו) בפלפולים פילוסופיים פסאדו-פסיכולוגיים (בד"כ פעולות שנעשות ע"י אנשים מסוימים כדי לגרום לעצמם הרגשת התעלות והתנשאות מעל לסיטואציה ומעל לציבור). אז לכל אלו, לשכנע אותי כי להכניס את ידי ללועו של אריה בר זה דבר בטוח, לא יעבוד. לשכנע אותי להכניס את ידי ללועו של אריה בר כאשר מלתעותיו חסומות (ובחנתי את החסימה הזו…), אז אולי כן.
    מקווה שעזרתי לכם להבין את נקודת מבטי למהמורות שיש לעבור, כדי להתחיל בכלל לחשוב על כיוונים יצירתיים ומעניינים שכאלו.

  17. חזיר בר כשר Says:

    בקיצור, אתה מרבה קשקשת וברברת.

  18. עמית Says:

    הכותב מדבר על שוויון בכוח הפוליטי בין הגושים, היהודי והפלסטיני. אך הוא מתעלם בניתוחו מ"מעצים הכוח" של הגושי הפלסטיני – העולם הערבי והאסלאמי (איראן) שמקיף את ישראל. הרי מירב האלימות בסכסוך מעולם לא הייתה בין הישראלים לפלסטינים, אלא בין הישראלים לעולם הערבי. הישראלים לא פחדו מהפלסטינים שישמידו אותם, הם פחדו ובמידה פחותה מפחדים מהעולם הערבי והאסלאמי.
    מהסיבה הזו, הפתרון של הכותב לעולם לא יתקבל על דעת ה"קהילה היהודית בישראל". בכל תרחיש שניתן להעלות על הדעת,אם ה"מדינה הדו-לאומית" תהיה דמוקרטית, יישום של הפיתרון הזה מעלה בצורה פלאית את האיום על קיומה הפיזי של הקהילה היהודית בישראל, שלא לדבר על קיומה הפוליטי.

    • עמית Says:

      במילים אחרות:
      מדינה דו לאומית דמוקרטית תנטרל את כוחה הצבאי של הקהילה היהודית, ולכן תיצור עליונות צבאית פלסטינית (העולם הערבי). מדינה דו לאומית תיצור רוב פלסטיני באמצעות זכות שיבה והגירה (מהעולם הערבי, בני זוג וכו'), ועל כן תיצור עליונות פוליטית פלסטינית. מדינה דו לאומית על כל מקרה תהיה מעין פירוק של המדינה היהודית, ומעין "הודאה בטעות" בסגנון דרום אפריקה, ולכן תיצור עליונות מדינית פלסטינית.
      או בקצרה: מדינה דו לאומית דמוקרטית תיצור עליונות צבאית, מדינית ופוליטית גמורה לגוש הפלסטיני. ולכן מראש לעולם לא תתקבל על ידי הגוש היהודי.

      אם לא מעניין אותכם מה הגוש היהודי מקבל או לא, כי אתם חושבים שהוא עשה יותר מדי חטאים עד שאין לו זכות בחירה, אז זבש"כם, כי בעשורים האחרונים הוא בעל העליונות הצבאית מדינית כלכלית ופוליטית, ועל אף כל המלחמות המדיניות, זה לא צפוי להשתנות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: