ברכט באריאל

by

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

105 תגובות to “ברכט באריאל”

  1. איתמר Says:

    מדויק להפליא.

    אם כך אז המדינה היא בעצם מכשיר ייצור אשרור אשכנזיות למען מועמדים אשכנזים.

    לשם כך המדינה עדיין קיימת. כל עוד אינה חדלת מלמלא פונקציה זו של ייצור ואשרור של אשכנזיות-של לובן אוניברסלי מדומיין.

    זה יקרה אז ביום שאשכנזים "יתעוררו" ויגלו שהם בעצם מזרחים.

    • Assaf Says:

      איתמר

      נקודה מצוינת: "זה יקרה אז ביום שאשכנזים "יתעוררו" ויגלו שהם בעצם מזרחים."

      בשאלונים הדמוגרפים המעיקים שתוקפים אותך בכל פינה כאן בארה"ב, אני אף פעם לא כותב שאני "לבן". אותי הם לא יצליחו לבלבל ולגרום לי לחשוב שאני לבן, נניח סקנדינבי או סקוטי. אני כותב שאני מגזע "מעורב".

      • אורי Says:

        בכל פעם שניתנת לי הזדמנות אני כותב נאום קטן בין לוש שורות בכתב יד צפוף, מכוער, אך קריא למדי, שתמציתו היא: "אין דבר כזה גזע. גזע הוא תוצר של הבנייה חברתית. אני מסרב לקחת חלק בשיעתוק המבנה החברתי הזה."

        המזכירה בבית הספר של בתי התפלצה. לא נראה לי שאוהבים אותנו שם כל כך…

      • Assaf Says:

        הייתי גם שם. תנסה "מעורב". זה מצמצם חיכוכים, נחמד וגם מדוייק מדעית, ועדיין משיג אותה מטרה.

        אגב, בכל-זאת יש לפעמים יתרונות לשיטת הרישום הגזעי בארה"ב. ככה אפשר לגלות עדויות למדיניות – של השלטונות או של חברות עסקיות – שמטרתה ללכוד מיעוטים כאלה או אחרים. ראה למשל כאן:

        http://www.stat.washington.edu/assaf/WashPayDay.pdf

  2. נועם שיזף Says:

    מצוין.

    • רוני Says:

      גם העיתוי מצוין – בדיוק מצאתי מתחת לערמות של בגדים את "גלות המשוררים" של ברכט שאיבדתי לפני שנים. מאחר וכבר קניתי חדש, אשמח לתת את העותק (בתוספת שני ג'ינסים של ליווייס) לקוראת הראשונה שתגיד שהיא רוצה.

      "עוד מעט לא אהיה עוד חרא, כי אם/הטיט הקשה שממנו/נבנות הערים"
      (כך שמעתי אשה אומרת.)

      • ofrilany Says:

        תודה רוני. ציטוט ממש במקום. בדיעבד חשבתי שצריך לתקן את מה שכתבתי בפוסט: אודי בן משה לא מחרבן על המחזה, אלא צובע אותו בחרא

  3. יעל Says:

    מעולה, תודה.

  4. קקטוס Says:

    אני לא מבין למה אנחנו מזדעקים כל פעם שאיזה תיאטרון, זמר/ת, מוסד אמנותי אחר עומדים בפני סגירה, הפסקת מימון או הכפשה, למה אנחנו מנסים להגן על משרותיהם של ה'אמנים' המסכנים. הרי הם בהזדמנות הראשונה מוכרים את הנשמה המיוסרת שאין להם ומופיעים מול אנשי תעשיות בטחוניות, בשטחים הכבושים ומול רפובליקנים ביוטה.

    • י.א Says:

      כאשר אתה נגד סגירת תאטרון זה בתור "טובה" לשחקנים או מנהלת השיווק?

      • Assaf Says:

        תרשו לי לנסות לפשר ביניכם.

        י.א. צודק שמוסד כמו תיאטרון הוא בנשמתה של חברה אזרחית תקינה.
        גם קקטוס (ברוחו של הפוסט עצמו) צודק, שהבורגנות בישראל 2010 מקיימת רק פיקציה של חברה תקינה בעזרת ההליכה לתיאטרון.

        הרי השלטון הישראלי לאורך שנים מקצה תת-תקציבים למוסדות תרבות, והשלטון הנוכחי משרה אווירה מאיימת ועויינת כלפי ביקורת על הכיבוש בין אם בתרבות או באקדמיה, ולמעשה מתנה את המשך המימון הדל בקיום צנזורה עצמית כזו או אחרת. די ברור למה רוב התיאטראות המובילים בארץ הזדרזו להסכים להזמנה-שאין-לסרב-לה להופיע בהיכל התרבות החדש של אריאל.

        בינתיים, הבורגני הישראלי המצוי תורם הרבה פחות (הן מבחינה כספית והן מבחינת מעורבות ארגונית) מבורגנים בארצות אחרות, למען קיום מוסדות תרבות. מה שמגדיל עוד יותר את תלות מוסדות התרבות בפוליטיקאים, והופך אותם לעוד יותר נואשים וחסרי-חוליות.

        מי מרבע את המעגל הזה? איך בכלל מתקיימים מוסדות כאלה בארץ? בעיקר יהודי התפוצות שתרמו בהמוניהם לבניין תיאטראות, אוניברסיטאות, בתי חולים, וכו', בישראל. כל זאת, כדי שאח"כ תוכל ישראל לייצא את תדמיתה כמקום שוקק תרבות.
        וכמובן, רוב אותם יהודים חמים ומרופדי-כיס באים בדיוק עם אותן התניות וציפיות פוליטיות שיש לשלטון הישראלי הנוכחי. כפי שגילתה פרופ' רבקה כרמי לפני שנה.

  5. איתי קנדר Says:

    פוסט מצויין. יום טוב.

  6. Assaf Says:

    עופרי אהלן

    כמו שהערתי בפעמים אחרות, אני אוהב את הכתיבה שלך. אני חושב שהפעם קצת פיספסת, בעיקר לקראת הסוף. לא בגלל החומר אלא בגלל שחסר קצת מיקוד.

    הנושא העיקרי מאוד ראוי: שימוש ב"תרבות" להלבנת הכיבוש, בעיקר כלפי פנים – אני משתמש במילה "כיבוש" גם במשמעות הישירה וגם כשם קוד כללי למחלות הראשיות של מדינת ישראל. כמו שאתה מדגים יפה מאוד, ההלבנה הזו כבר עברה את שלב ההזוי ומתקדמת לעבר מחוזות בלתי נודעים של אבסורד.

    אבל אתה מערבב בין הכעס המאוד מוצדק שלך על התופעה הזו, לבין כעסים אחרים שכמעט משתלטים על הפוסט פה ושם, כמו התנערות כללית מקונפורמיזם ומן ההתנהגות של ישראלים כשהם בחבורות מאורגנות, ולגלוג על זקנים שלא מבינים אומנות מודרנית.

    אם ישראל תטפל סוף סוף במחלות העיקריות שלה, לא כל כך אכפת לי שמדריכות במוזיאון ימשיכו להיות עילגות ולא יידעו איך להעביר יצירות עם תכנים פוליטיים, או שקבוצות מאורגנות של מטיילים ישראלים בארץ ובחו"ל ימשיכו להתנהג בצורה שגורמת לך לברוח לקצה השני של העיר. עם זה אני יכול לחיות – אפילו עם היהירות הפרובינציאליות של הבורגנות הישראלית אני יכול לחיות – וזה גם משעשע לפעמים.

    אבל תיאטרון הקאמרי מציג ברכט באריאל? זה באמת בלתי נסלח. בעיקר, כפי שציינת, כאשר באותה נשימה כולם עולים על הבריקדות כדי להילחם בחרמות תרבותיים על ישראל.

    בקיצור, קצת חבל שהמיקוד התפספס אבל תודה על הפוסט.

    • ofrilany Says:

      תודה אסף. יכול להיות שאתה צודק. אני לא מתיימר להיות תמיד צודק, ואני די שמח שתוקפים דברים שאני כותב (אם כי אין לי כל כך סבלנות להתקפות מהכיוון של מה שגל הגדיר "המרכז הקיצוני"). הנה, יש כבר אנשים שהכריזו שאנחנו ריאקציונרים אתנית ומינית ואני די שמח על זה, רק אשמח אם הם ינמקו כך שנוכל לענות להם.
      בכל מקרה, אני לא ממש יודע מה זה "לפספס". תכלס כתבתי מה שחשבתי. לגבי הכעסים האחרים – תקראו לי קונטר-רבולוציונר, אבל מבחינתי התנערות מסוימת מקונפורמיזם היא חלק מהפעולה הפוליטית שלי בעולם (אם בכלל יש כזאת), או לפחות קשורה אליה קשר הדוק. כלומר: זאת העמדה האקזיסטנציאלית שמזינה במידה רבה את התשוקה שלי, אפרופו הפוסט שכתבתי בעניין.
      בכל מקרה אני לא בורח לקצה השני של העיר כשאני רואה קבוצות מאורגנות של ישראלים – אני דווקא מקשיב בדרך כלל וזה די מסקרן אותי.

      • Assaf Says:

        עופרי תודה על ההתייחסות. מצטער אם הביקורת שלי יצאה תוקפנית מדי. רק רציתי להגיד שכדאי להתמקד, וגם לרמוז שלא כדאי לאפשר לקוראים עויינים (ובהגדרה לפחות 95% מיהודי ישראל יהיו קוראים עויינים בבלוג הזה), להכניס אותך למשבצת של "שמאלני שונא אדם" ולשים עליך איקס. כולנו רוצים לחשוב שאנחנו נונקונפורמיסטים, אבל כל דבר בזמנו המתאים וזה קצת פחות חשוב מהמסר העיקרי של הפוסט הזה.

        כאמור הפוסט הזה טוב וחשוב בעיני, אפילו עוד יותר אחרי שקראתי את הכתבה ב"עכבר העיר". צריך לעשות על זה רעש רציני ולגרום מבוכה רבה לתיאטראות, אולי גם חרם חלקי של שחקנים ואנשי צוות ואולי אף יותר.

        כמו שרמזתי בהערה שהעליתי לפני כמה דקות לפוסט הזה, יש כאן משהו מסריח. עיירה-התנחלות של 17 אלף איש, רובם עולים חדשים מבריה"מ לשעבר שאולי לא מתלהבים מהצגות בעברית, פותחת היכל תרבות חדיש (מה מקורות המימון?), ומיד לוח השנה שלה מתמלא בהופעות של רוב התיאטראות המובילים בישראל. אשקלון היתה צריכה לחכות כמעט 50 שנה ולעבור 100 אלף תושבים כדי להגיע לזה. לקרית גת, למשל (50 אלף תושבים), אני לא חושב שההצגות האלה מגיעות.

        האם היה כאן מסר מאחורי הקלעים, שכדאי מאוד לתיאטראות להיענות להזמנות מאריאל, ללא קשר לכדאיות הכלכלית ולהצדקה התרבותית (כלומר: צדק חלוקתי של משאב התיאטרון הממומן חלקית מכספי ציבור)?

        דברים ששווה לבדוק.

  7. abumidian Says:

    אפשר אולי להציע לתיאטרון "הקאמרי" להציג את ההצגה באל-עראקיב. מעניין מה תהיה תגובתם.

  8. abumidian Says:

    יהי הכל
    שייך לכל שיוכל
    להטיב עימו
    שיוכל להטיב עימו

    הילד לאישה האימהית
    למען יגדל
    העגלה לעגלון הטוב
    למען ינהג בה היטב
    והאדמה, למשקים אותה מים
    למען תתן פריה בעיתו

  9. שאול Says:

    פוסט מצוין. הנה שתי דוגמאות נוספות, רק מ"הארץ ספרים" של היום, ועם קישורים ישירים מדף הבית של העיתון:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185944.html
    מאמרו של יצחק נוי על התרגום החדש ל"אני קלאודיוס", תחת הכותרת "מהנה גם היום", כולל שלל פנינים: ביקורת מעודכנת של תרבות ההמונים ("בטרם הכתה בנו הטלוויזיה והפכה את מרביתנו לצרכנים דלי ריכוז וקצרי רוח המסתפקים בסדרות טלוויזיוניות"), הערה מפוכחת, ואזהרה בצידה, לגבי טיב הקהל ("לאלה מבינינו שראו את הסדרה אבל לא קראו בספר, והם כמדומה הרוב"), רמיזות דקות מן הדק, בטוב טעם, למביני דבר ("רוברט גרייבס – ידידו האינטימי (מאוד) של משורר המלחמה המהולל זיגפריד ששון"), הבחנות מפתיעות ("רשות ממשלתית לשימור אתרים היסטוריים. הגוף קיים עד היום ומבטיח לערים כמו פאריס את יופיין יוצא הדופן") וכל זאת בעברית בת-זמננו, יפה ומושחזת.

    אבל עוד יותר עגום הוא מאמרו של תום שגב על חנה ארנדט.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185943.html
    את המאמר הזה אף אפשר לקרוא מתחילתו עד סופו, רק כדי להיווכח ששגב לא אוהב את ארנדט: היא היתה אישה "שדעתנותה פסקנית, נוקשה ומסוגרת" – מעניין אם היה כותב דבר דומה על גבר, ישעיהו ברלין, למשל, או ברטרנד ראסל – ש"סגנון הכתיבה שלה היה כבד, מסורבל וקשה להבנה. כמעט כל מה שכתבה – אחרים כתבו טוב יותר ממנה". מי הם האחרים, כנראה לעולם לא נדע; גם מהם כללי הכתיבה שעליהם שגב נסמך נוכל רק לנחש. אולי כתיבתו שלו: משפטים קצרים, חדים, נחרצים – חלילה לא נוקשים או פסקניים – שמסגירים בעיקר קריאה רחבה והבנה עמוקה בכתביה של ארנדט. למשל: "זו היתה דרכה המתנשאת של ארנדט "להעניש" את אייכמן: להציגו כאיש שאין לו השקפת עולם. מן הסתם לא ידעה עלבון כבד מזה. שנים רבות אחר כך התירה ישראל לפרסם את כתב היד שחיבר אייכמן בכלא ואז התברר שארנדט נכשלה לחלוטין בניסיון להבינו: אייכמן האמין באידיאולוגיה הנאצית ועשה מה שעשה בשליחותה. שום דבר "בנאלי" לא היה בכך." בדיוק כך: ארנדט חשבה שאייכמן לא האמין באידיאולוגיה הנאצית, ושלהאמין בה ולעשות הכל בשליחותה משמען להיות בעל השקפת עולם. יותר מבכתביה הפוליטיים והפילוסופיים, דומר ששגב עסוק במכתביה של ארנדט להיידגר, "מכתבים חשובים מאין כמותם", שמהם עולה שארנדט "סלחה" להיידגר על הצטרפותו למפלגה הנאצית; הבנתו של שגב בפסיכולוגיה דומה ברמתה להבנתו בתיאוריה פוליטית. ובסוף הרשימה נשלפים חיציו נגד הוצאת רסלינג "הפלצנית", רגע לפני שהוא טופח לציבור הישראלי על השכם ומזכיר ש"יסודות הטוטליטריות" הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר! ככה זה: הבורגנות התרבותניקית הישראלית קוראת, או שמא קונה, את יסודות הטוטליטריות בעודה מתקוממת נגד התיזה של "אייכמן בירושלים", שבה התעמקה, לא סולחת לארנדט על ש"סלחה" לנאצי ורואה ברסלינג את האויב האמיתי.

  10. טליה Says:

    קודם כל פוסט מצויין, כרגיל.
    בהקשר של מדריכי אמנות ותיווך בין אמנות לקהל לא יכולתי שלא לחשוב (שוב) על ההצגה ארבייט מאכט פריי. אחד הרגעים המטלטלים ביותר בהצגה היה התחלתה בסיור במוזיאון לוחמי הגטאות עם השחקנים בדמות מדריכי האמנות. הצפיה בהצגה בגיל 17 כחלק מפעילות בית ספרית (!!!) היה אחד הדברים המעצבים שחוויתי בגיל הנעורים – אמנותית ומחשבתית.
    אני בספק אם באיזהשהו בית ספר בישראל של שנת 2010 יש עדיין סיכוי שיקחו את הילדים לחוות את הפוטנציאל החתרני של תאטרון ראוי. ואולי פשוט כבר אין לאן לקחת אותם.

  11. I won't BeLOnG Says:

    יש לי שאלה לאיתמר,
    למה הכוונה במילה "זה", במשפט : "זה יקרה ביום שהאשכנזים יתעוררו ו"גו'?

    • Assaf Says:

      כש"זה" יקרה, אז תדע.

    • איתמר Says:

      הרי המדינה היא מכשיר לייצור אשרור ושוב ייצור של אשכנזיות בורגנית חילונית במסווה של מהפכנות(דור העלייה הראשון לעומת דור העלייה השני
      ) וכו.

      המדינה תחדל מהניסיון המסוכן והיקר לייצר אשכנזיות מדומיינת רק ביום שבו אשכנזים "יתעוררו" ויגלו שהם בעצם מזרחים.

      זהו תהליך התבגרות קשה-אך עם זאת פשוט ונגיש מתחת לאפנו- תהליך שלא כולם יעמדו בו וינוסו אז אולי על כנפי דרכוניהם(?).

      תהליך התבגרות זה הוא אולי ההבנה שאחרי הרבה שנים של מחייה פיזית במזרח התיכון, דיבור והוויה בשפה מזרחית עתיקה והשתייכות תרבותית\דתית לדת מזרחית טהורה אתה בעצם מזרחי ושכל השנים גם היית מזרחי.

      היית פשוט מזרחי רדוף שמשקר לעצמו 62 שנים שהוא אירופאי(!yeah right), הכל מגובה במערכת(מטריקס) ומתווך דרכה.זהו סדר מדומיין שמשותף לכולם, כולל פלסטינים ומזרחים. והמחיר הוא גבוה אך בעיקר בשל הניסיון שמייצר מבוכה יומרנית.

      האופציה השנייה היא בחירה שלא "להשתלב" ולא להכיר בחלקים המזרחיים האובייקטיביים (שפה מזרחית, תרבות\דת מזרחית ומחייה פיזית מזרחית שנרכשו בכבוד היסטורי) ואז אני משער שזו תהיה חווית שרידות מנותקת, שלא לומר קולוניאליסטית.

      אסיים באנקדוטה -ישבתי עם חבר קנדי שהולך לחזור עם אחיו הנשוי ומשפחתו לקנדה(לא מה שחשבו אחרי ניסיון של שנתיים ) אז שאלתי אותו כיצד חבריו ומשפחתו תופסים את ישראל: האם כמדינה מערבית או מזרחית אז הוא אמר לי שכל פעם שהוא מתלונן על משהו בישראל בפניהם הם עונים לו:

      "What did you expect? this is a Middle Eastern country"

  12. I won't BeLOnG Says:

    נשמע מפחיד. שאלתי היתה ניסיון כן להבין, אבל כנראה שהדיון שמור לחברי המפלגה בלבד. אולי איתמר יסביר לי יותר. בכל אופן בהתעמעם תקוותי להבין מה זה זה ברצוני להציג מספרי שאלות תם נוספות
    1.היכן ניתן להשיג את מפת הגלובוס שבא מסומנות בברור הטריטוריות שבהן מותר להציג את ברכט.
    2.היכן ומתי מתקיימים המבחנים לשם קבלת אישור כניסה למוזיאונים וגלריות?

    חן חן ותודה.
    האשכנזיה הנמה

    • ofrilany Says:

      לשאלתך: כדי לדעת איפה לא סביר להציג את ברכט, כדאי פשוט שתקראי את ברכט. נראה לי ששם תמצאי תשובות מסוימות
      (אבל לא את הגרסה של הקאמרי)

    • Assaf Says:

      אשכנזיה נמה יקרה,

      לא תאמיני, אבל גם בין חברי המפלגה יש מגוון דעות ואפילו לפעמים קצת חוש הומור.

      לשאלתך המקורית, אין לי מושג מה זה "זה", אבל השאלה שלך היתה כזאת הרמה מושלמת לנגיחה שאי אפשר היה להתאפק.

      לגבי המבחנים לגלריות, כמו שגם אני הערתי לעופרי הסיפור הזה היה קצת משני בחשיבותו לעומת היכל התרבות הנוצץ בעיר האורות אריאל. נראה לי שהתנהגותם של קבוצות ישראלים במוזיאונים ובאתרים דומים היא יותר חומר להרפייה קומית מאשר לכעס או גועל. וגם עופרי בסך הכל מסכים (ראי למעלה). הכל באהבה.

      כל זאת, בניגוד למאמץ המשותף של הקאמרי ועיריית אריאל לגרום לברכט להתהפך בקברו. שם מדובר בהכרזת מלחמה על עצם המושג "תרבות".

      המשך נימה נעימה, אסף.

      • I won't BeLOnG Says:

        במקרה קראתי כבר ועדיין אין לי תשובה

      • I won't BeLOnG Says:

        התגובה למעלה היתה לעפרי. תודה לך על התגובה המלבבת, בשיא הרצינות. לא ראיתי את ההצגה וכנראה זה גם לא יקרה. סביר להניח שברכט אכן מתהפך בקברו, ואין לי כל רצון להיות עדה למראה המביך הזה.
        ובאהבה. בהחלט

  13. דני Says:

    אני רוצה להתייחס לשני עניינים:
    ראשית, ב-30 השנים האחרונות התאטראות מכוונים את עצמם לקהלים של מינויים וועדי עובדים. זה אומר שמכוונים למכנה משותף רחב ביותר, והתוצאה היא שכל הצגה כמעט הופכת למופע בדיחות/מחזמר/קברט (אני מדגיש שאני לא מביע כאן דעה לגבי ערכן האומנותי של ההצגות, אבל בוודאי יש כאן פחות תאטרון במובן הקלאסי של המילה ויותר מה שנראה כמופעי בידור). כך מתרדד מאוד ההבדל בין "מעגל הגיר הקווקזי" לבין "סלאח שבתי".
    שנית, וזה חשוב יותר, לדעתי את הצגת ברכט באריאל צריך לקרוא על רקע המגמה הנוכחית של המערכת המדינית-ביטחונית בישראל להקים בגדה המערבית מדינת קנטונים פלסטינית, שתנוהל באמצעות ממשלת בובות בראשות סלאם פיאד. במסגרת הזאת המערכת יוצרת הפרדה מכוונת בין "גושי התיישבות" שיסופחו לישראל – גוש אריאל, מה שמכונה "עוטף ירושלים" וגוש עציון – לבין "התנחלויות מבודדות" שישארו בתחומי המדינה הפלסטינית. ה"נורמליזציה" של החיים באריאל (הופעות של הקאמרי, מכללה-אוניברסיטה וכד') משרתת את המטרה הזו.

    • רתם Says:

      ש לי הרגשה, דני, שאתה צודק.
      ובנוסף, בעקבות החדשות, פתיחת שיחות ישירות וכו, שאלתי את עצמי, על מי בעצם כן מקובל השלטון של אבו מאזן ופיאד. על רוב מכריע בעם הפלסטיני בשטחי הכיבוש של 67 לא, על רוב העולם הערבי במדינות ערב גם לא מי יודע מה, ואחרון חביב, מכיוון הפוך הרי שגם הציבור היהודי בישראל לא ממש תומך נלהב. כך יוצא, שמי שפותח את השיחות האלה בנשיפות התלהבות הם הממשל האמריקאי, ישראל הרשמית והם ידברו עם אבו מאזן, פיאד ועריקאת. מה שמאד מצער בזה, הוא המשך הסבל הישיר של הפלסטינים תחת משטר צבאי, ושפיכות הדמים שזה יביא כאשר זה יגיע למבוי סתום כל כך צפוי מראש.

      • יאיר poes Says:

        הסקר האחרון שאני מכיר בשטחים – מיוני 2010 – נותן לאבו-מאזן רוב משמעותי (54% מול 39) על פני חמאס, אם היו בחירות לנשיאות היום. גם נדמה ששביעות הרצון מממשלת פיאד גדולה מזו של ממשלת הנייה. לא בצורה דרמטית. התוצאות הן לא חד משמעיות לכאן או לכאן. למשל בערך חצי חושבים שהארכת הכהונה של אבו מאזן אינה חוקית. אבל מצד שני רוב (די מפתיע, אותי לפחות) אומרים שיצביעו לפתח.

        בקיצור, להכריז שממשלת אבו-מאזן פיאד אינה מקובלת על *רוב מכריע* בשטחים הכבושים – נראה לי חסר ביסוס. נדבר עוד שנה, כשנגיע לאותו מבוי סתום.

        http://www.pcpsr.org/survey/polls/2010/p36epressrelease.html

      • רתם Says:

        למי עוד יוכלו להצביע?
        ולעניין "בעוד שנה" אני מצטערת להתנבא נבואה קשה, זה לא ייקח שנה. הרבה פחות. לאמריקאים יש שלושה קווים מנחים למו"מ ואחד מהם שלא חוזרים אחורה, לדון בעבר. מי שחושב שם, או כאן, שאפשר לחתור לשלום בלי להכיר בעוול שנעשה לעם הפלסטיני ב48 ולדון בעתיד רק מקו ההווה, או שהוא מאמין עדיין שיכפה בכוח את רצונותיו, או שאין לו מושג מהקיום הפלסטיני במובן של מהות וזהות מתוך העולם הזה, לא מבחוץ.

      • יאיר poes Says:

        אני דווקא לא כל כך בקטע של מהות וזהות, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

        אני לא חושב שלמו"מ הזה יש איזשהו סיכוי, אבל אני כן חושב שזה ייסחב קצת עד הפיצוץ.

        מאיפה שאני יושב, ככה זה נראה: כרגע לאבו-מאזן ולפיאד יש לגיטימציה בגדה. פיאד קנה הרבה נקודות בקמפיין נגד ההתנחלויות. הם בינתיים לפחות לא נתפסים כמשת"פים. כשהסיבוב הזה של המו"מ יתרסק, ושהתוכנית של פיאד להכרזה חד צדדית תעלה על שרטון, אז הלגיטמיציה הזו תעמוד במבחן.

  14. אלי א. Says:


    לא מצאתי את גרוניך

    • ofrilany Says:

      אוי ואבוי. חמוד אבל די צורם הייתי אומר.
      ומה שמצחיק שלמיטב הבנתי כתוב למטה שזה "השיר היהודי המסורתי 'יהי הכול'" (tradicional hebrea "Yehi Hakol").
      מה שאומר שהציונות כבר סיפחה לגמרי את ברכט.

  15. מתן Says:

    בעיני דווקא הרבה יותר חשובה – גם אם היא אמנם היתה קצת שטחית בפוסט הזה – הביקורת על הישראלים במוזיאונים ובתיאטראות בתל אביב. הרי הנקודה היא לא שלוקחים את "התרבות" והורסים אותה עד כדי כך שהיא יכולה להופיע באריאל. הרי להופיע עם ברכט "המדויק" בתל אביב זה גרוע לא פחות, אולי אפילו יותר, מהעיוות שלו שיוצג באריאל. הרי בורגנים שיושבים מול הצגה חתרנית ומצקצקים מאשררים את הסדר הקיים לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר כאלה ששואגים מצחוק לבדיחותיו התפלות של בראבא. הרי עצם המושג "תרבות" – נדמה לי שנכתב על זה פוסט ממש כאן לאחרונה – משמש להלבנה של זוועות, משמש את הבורגני התל אביבי להתייחס אל עצמו כאל טיפוס טוב יותר, טהור יותר, מוסרי יותר, נעלה יותר, על כל אותם "חברי וועדים" ו"תוכניות מנויים" שצורכים "תרבות" נחותה. ולכן, לצורך העניין הזה, ככל ש"התרבות" תהיה "מדויקת" ו"חתרנית" יותר, כך היא תעשה טוב יותר את עבודת המחיקה. כל עוד מדובר בצריכת "תרבות לשם תרבות" תמיד נהיה בפוזיציה מתנשאת, פלצנית, צרכנית, דכאנית.

    • ofrilany Says:

      אתה צודק. נכון גם שוועדי עובדים זה משהו שכסוציאליסטים אנחנו אמורים להיות בעדו, והנה כשמדובר בתיאטרון אנחנו נגדו.
      יכול להיות גם שמבחינה זו גם הפוסט הזה מאשרר ומשכפל בסופו של דבר את אותן דיכוטומיות וכו' וכו'. אבל לא נורא. די קשה לצאת מזה.

      • מתן Says:

        אני לא בטוח שזה לא נורא, אבל ברור לי שקשה לצאת מזה. גם לי.
        לגבי הוועדים – אני לא בטוח שהוועדים הספציפיים ששולחים את חבריהם להצגות תיאטרון בישראל הם וועדי העובדים "שכסוציאליסטים אנחנו אמורים להיות בעדו" – אחרי הכל, חברי הוועדים החזקים הם בעצמם לרוב בורגנים די מסודרים, שמבססים את מעמדם על ההילה הביטחונית הקסנופובית שנותנת כאן לכל דבר כוח (הרי אין באמת סיבה שבחברת החשמל לא יעבדו ערבים, חוץ מזה שכך המשכורות שם קופצות לשמים), ולא בדיוק מעמד פועלים (יכול להיות מעניין סוציולוגית לבדוק כמה מבני הדור השני והשלישי לעובדי חברת חשמל נשארים לעבוד בה, וכמה מתקדמים לארגן קבוצות רכישה וכאלה). אני לא *נגד* הוועדים האלה כמו שנחמיה שטרסלר נגדם, אבל גם בעדם די קשה לי להיות…

  16. ירדן ברוך Says:

    עפרי, תודה על הפוסט המעולה! אתה מיטיב לבטא את הזעם והתסכול שמפעמים בי. ראה רוטווטת ולונקקת. אחד התסכולים העיקריים שלי שעולים כאן הוא שלאמנות אין באמת ערך בפני חלקים גדולים מהקהל כי הוא פשוט דוחה בבוז את מה שיש לה לומר. אני הכי בעד משמרות המהפכה ליד היצירות.

  17. נועה Says:

    לא ברור לי הירידה על הבורגנות. משתי סיבות:
    הראשונה, רבותי, אתם שוכחים מי גר באריאל. ובאריאל לא גר ההרד-קור המתנחלי. אותם תמצאו בתפוח. באריאל גרים האנשים ששם השיגה ידם לגור. אבל משום מה – ואני מצטערת אם אני מאצילה עליכם תחושות שיש לי מאנשים אחרים, אבל זו תפיסה שכיחה – מי שגר בתל-אביב הוא קולי-מגניבי, ותושבי עיירות פיתוח או פלסטינים הם מדוכאים ומנוחשלים שיש להזדהות איתם. כל היתר, היינו, כל מי שלא שפר עליו כספו לשלם הון תועפות בעבור חור מפוצל בתל אביב, אבל אינו גר בעיירת פיתוח שכוחה, הוא "בורגני".
    השניה, שזה יפה מאוד שאודי בן משה מלעיג על הקהל שלו, אבל די טפשי להלעיג על היחידים שיכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס. בישראל, היחידים שיכולים לקנות כרטיס להצגה הם או סטודנטים, או פנסיונרים, או עובדים במקומות עבודה ממוסדים. אני אוהבת תיאטרון, אבל לא יכולה להרשות לעצמי לשלם 230 שקל עבור כרטיס אחד. אני רואה הצגות בתמונע, שם הן מוצגות במחיר שאני יכולה להרשות לעצמי. כבר לא סטודנט? לא פנסיונר? לא מורה / שוטר / איש קבע / עובד חברת חשמל-בזק-ביטוח לאומי? ותר על תיאטרון.

  18. רתם Says:

    ליאיר
    אני רואה את הדברים אחרת
    לעניין אמירתך : "הם בינתיים לפחות לא נתפסים כמשת"פים…",
    אתה קורא או שומע ערבית?
    אתה מכיר א/נשים שחיים בגדה היכרות אישית?

    • יאיר poes Says:

      לרותם, לשאלותיך, התשובות הן כן, כן, וכן

    • יאיר poes Says:

      רק להבהיר, זה לא שאני או האנשים שאני מכיר מתפעמים יותר מדי מה"שלטון" בגדה, אבל בין זה לבין בוגדים/בובות גרידא יש הבדל.

      אני כן חושב שהלגיטימיות הזאת היא על תנאי, מוגבלת בזמן, ולא תשרוד הסכם-תכתיב ישראלי אמריקאי (אם זה יגיע לשם, ואני לא חושב שזה יגיע). אני אופתע אם הרשות במתכונתה הנוכחית תהייה איתנו ב-2013, נאמר.

  19. אלפרדו Says:

    כמה התנשאות בטקסט אחד. ומקריאה בבלוג הסגנון לא שונה.

    כותבי הבלוג בלבד הם אלה שניחנו ביכולת לצרוך תרבות ובאמת להבין אותה. כל שירה שלא נשמעת לאוזניהם היא ברבריות. וכל שאלה ותהייה שמנסה לאתגר את החשיבה שלהם תתקל בתגובה צינית ומושחזת. כותבי הבלוג מנהלים (ככל הנראה) אורח חיים בורגני תל אביבי לעילא , או לפחות לא כזה המאפיין את הפרולטר המצוי , אבל הבורגנות שלהם היא מגניבה-קולית , בעוד האחרים הם בורגנים מעפנים.

    שאלה עניינית , ולא מתריסה – אם אריאל תוכר כעיר ישראלית כחלק מהסכם שלום , כפי שהיא הוכרה בהסכם ז'נבה- עדיין זה לא יהיה בסדר להופיע שם ? מה ההבדל המהותי בין אריאל הכבושה לבין שייח מוניס הכבושה ? לפחות תהיו עקביים ואל תלכו ללמוד בלב "הפרוייקט הקולוניאלי" של צפון תל אביב

    • איתמר Says:

      אלפרדו שואל שאלה מעניינת.

      או, האם כבר קראתם את יהודה שנהב החדש?

      http://www.text.org.il/index.php?book=1010021

    • Assaf Says:

      עופרי,

      בדיוק לתגובות כאלה התכוונתי. קל להיתפס לטפל (המדריכה וכו') כדי ללכלך גם על העיקר (ברכט באריאל).

      אלפרדו,

      למקרא טענתך ש"אריאל נכללה בהסכם ז'נבה" ראיתי צורך לרענן זכרוני. ואכן, זכרתי נכון. אריאל אינה בתוך ישראל, לא לפי ז'נבה http://www.heskem.org.il/UserFiles/map13.gif
      וגם לא לפי טאבה או מתווה קלינטון. היא פשוט, איך לומר, קצת עמוק מדי בתוך מה שנשאר מן המדינה הפלסטינית. ונכון לעכשיו הפלסטינים דווקא *לא* מסכימים לאריאל.

      מעבר לכך, שאלתך ה"עניינית" כביכול והדו-קרנית ("מה אם הפלסטינים יסכימו לאריאל? ובכלל מה ההבדל בין אריאל לרמת-אביב?") היא בעצם כן מתריסה, ואפילו דו-פרצופית: גם מיתממת וגם מתעלמת מן המציאות.

      גירוש תושבי שיח' מוואניס ב-48 אף הוא היה פשע, וגם בו נצטרך להתעסק במוקדם או במאוחר. אבל יישוב האזורים שפונו מערבייהם ב-48 נעשה במסגרת של מדינה ריבונית מוכרת עם חוקים וגבולות ברורים (עד כמה שמשהו יכול להיות ברור בארץ).
      אריאל, לעומת זאת, כמו כמעט כל ההתנחלויות, הוקמה על חודי כידוני צה"ל תוך הפקעת קרקע פרטית וקרקע ציבורית שנועדה לרווחת התושבים המקוריים ולא ליישוב פולשים בגיבוי השלטון, ותוך צפצוף על החוק הבינלאומי ואפילו על חוקי מדינה (שעוקמו וכופפו לאחר מעשה כדי להכשיר את השרץ).

      ותושבי הסביבה שאדמתם נשדדה כדי להקים את אריאל עדיין, בעצם ימים אלה, נתונים לשלטון צבאי זר ששולל את כל זכויותיהם ומדכא אותם באופן יומיומי.

      כמו שעופרי ציין, בשמאל של ימינו אין דבקות דתית דווקא בפתרון של שתי מדינות. אם נצליח לעבור למציאות של שוויון בין שני עמים בלי גבולות ובלי מלחמות, דיינו. במקום כמו אריאל זה ידרוש מן הסתם צדק חלוקתי (צדק בתשתיות, חופש תנועה, פיצויים על הקרקע וכו'), אולי לפתוח אותה להתיישבות פלסטינים, וללא ספק ניהול משותף של האזור, שוויון בהשפעה על עתידו, וחלוקה מחדש של תחומי השיפוט שכרגע הם בלתי-צודקים באופן קיצוני.

      למותר לציין שרון נחמן ושות' מעדיפים שימעכו להם את הביצים מאשר להסכים אי-פעם למציאות של שוויון אמיתי עם שכניהם.

      מקווה שזה עונה על שאלתך.

      • אלפרדו Says:

        טעות סליחה , מדובר בהצעה הפלסטינית בהסכם טאבה :

        העניין שאני ניסיתי לחתור אליו , מעבר לביקורת על הסגנון המתנשא של הכותבים (שכבר נשא פרי , אחרי שעופרי מחק את התגובה שהציעה לי "לפנות למערכת הביטחון" בנוגע אליו) , הוא שלפי המאמר ברכט לא יכול להיות מוצג כהלכה כמעט בחצי עולם אם לא יותר. לא חסרים מקומות בארץ ובעולם שנבנו על גבם ודמם של אנשים אחרים. ברכט בסין ? לא נראה לי . ברכט בניו יורק ? מרכזה התרבותי של הבורגנות השבעה שמתעלמת מעוולות הכיבוש באפגניסטן ועיראק ? וכו' וכו'.

        ומה עם ברכט במשגב ? או כרמיאל ? או נצרת עילית ? והאם מבקרי הלובר יכולים להרגיש תרבותיים אחרי שהממשלה שלהם גירשה בלי בושה 700 צוענים ?
        יכול להיות שהתרסתי , צודק . ואני לא מתומכי ההתנחלויות אלא להיפך. אני פשוט מנסה למצוא הגיון כלשהו , ומה שאני מוצא זה בעיקר טבואים שהם לאו דווקא רציונליים

      • Assaf Says:

        נכון מאוד. באופן קולקטיבי אנחנו במערב ובספיחיו צריכים להתבייש מחוסר היכולת הכרוני שלנו ללמוד את הלקחים הראויים ממלחמות העולם ומן השואה. לכן, די מבייש להציג את ברכט, שכתב את הכתובת על הקיר מבעוד מועד, כמעט בכל מקום במערב. ובכל זאת, באריאל זה מעורר גועל במיוחד – לנוכח העובדה שהגזענות, הגזל והדיכוי קורים בדיוק שם בצהרי היום ובעידוד השלטון, תוך כדי השתנה מהמקפצה.

        חוץ מזה, הבעייה היא לא רק עם ההצגה הספציפית הזו שהיא אולי רק סמל למשהו, אלא עם תיאטראות מובילים שקופצים להוסיף דווקא את אריאל לרשימת ההופעות שלהם, כשאפילו עדיין לא ברור אם ההיכל יהיה מוכן בזמן (לפחות לפי המארגנים, הפועלים הפלסטינים עמלים על בנייתו בלילות בחודש הרמדאן). יש כאן יותר משמץ של רמז לסדר עדיפויות מפוקפק של מנהלי התיאטראות, של התרפסות והתחנפות כלפי בעלי השררה, ושל שיכחה גמורה שיש כביכול גם איזשהי מלחמה הניטשת על תדמיתה הבינלאומית של ישראל.

        איכשהו אפשר גם ביד אחת לנופף ולהתלהם למה אמנים מובילים מדלגים עלינו בלי להתחשב בקו הירוק, וביד השנייה להתחייב על הופעות באריאל בלי להתחשב בקו הירוק. ואחרי זה, כשיתחילו לבטל לקאמרי שיתופי פעולה באירופה (נניח), כל העולם יהיה אשם בזה חוץ מהנהלת הקאמרי.

        מה שמוזר לי הוא שההסברים האלה די מיותרים, כי כל מה שהסברתי כאן די ברור מן הפוסט המקורי, ואני בטוח שאתה אינטליגנטי מספיק להבין את זה. אני מסכים שחלק מן הטון של הפוסט היה אולי צורמני מדי (גם לי יש די הרבה פוסטים צורמנים כאלה), אבל המציאות כל כך הרבה יותר צורמת, שעדיין לא ברור לי מה אתה באמת רוצה. אתה מחפש הגיון? ההגיון הבסיסי של האתר הזה (כך אני מנחש, איני אחד מן הכותבים) הוא מאבק בכיבוש.

        רוצה להיאבק בכיבוש? רוצה להנציח ולהכשיר אותו? רוצה להכחיש את קיומו? רוצה גם וגם וגם? או שסתם נמאס לך מה"סמולנים" ששולטים בבלוגוספירה? בקיצור, מה אתה רוצה?

      • אלפרדו Says:

        כ"סמולן" בעצמי , עיקר הבעייה שלי היא בנימה המתנשאת של הרבה כותבים , שמצדיקים כל סטיגמה עבשה על השמאלן המצוי , ורעיעות האתוס המוסרי עליו נשען השמאל הרדיקלי. אה, וגם חוסר היכולת האמיתי לביקורת עצמית.
        כשאני מדבר על רעיעות אתוס מוסרי , אני מתכוון לדוגמא לכך שאותם אנשים שפעלו כדי לסלק את אל"מ פנינה ברוך-שרביט למרצה באוניברסיטת ת"א (חיים גנז , ענת מטר , מערכת הארץ) , מדברים לאחר מתקפת ההבל של אם תרצו בשבחו של החופש האדקמי ושל אי סתימת הפיות. דוגמאות אחרות יש רבות מספור , במידת הצורך אוסיף כמה שצריך. מנקודת מבט ריאלית , תהיה העיר אריאל כחלק ממדינת ישראל בכל הסדר עתידי – ולכן לא מצאתי ערך מהותי בהזדעקות דווקא עליה. אם עילת ההזדעקות היא גזל אדמות , דין אריאל כדין כמעט כל הארץ , כנ"ל לגבי ניצול משאבים לא שיוויוני או לגבי "תקיעת" המו"מ. לכן , בהופעת הבמה באריאל , גם לדעתך , אין עוול מוסרי יוצא דופן אלא יותר מעשה איוולת פוליטי. ומעשות איוולת פוליטיים יכולים להכיל בהחלט מחזות של ברכט במעונם.
        אני פשוט תופס את הכיבוש יותר בכיוון של באיזה מצב אפשר להסתדר ולחיות פה שני עמים ביחד בשתי מדינות פחות או יותר, ופחות במונחים של גזל, הדרה, נישול , ניחשול , וכו'- שלדעתי מרדימים את השיח של השמאל הישראלי והופכים אותו למאוס וצדקני . לא תמצא מנהיגים פלסטינים שיגידו שהם סבבה עם זה שיש עיר כמו אריאל , אבל גם לא תמצא מנהיגים פלסטינים שלא נאמו פעמים רבות על כך שדעתם נוחה עם תל אביב או גבעתיים. אולי חוץ מסרי נוסייבה המאוחר.
        לכן , המאבק בכיבוש לא יכול להישאר בסיסמאות הקלישאיות מבית היוצר של מק"י , ולא יכול שלא לאמץ את המורכבות שנובעת ממנו. מסביר מספיק טוב מה אני רוצה ?

      • Assaf Says:

        אלפרדו,

        כן, אכן ענית על שאלתי כדלהלן: "רוצה להיאבק בכיבוש? רוצה להנציח ולהכשיר אותו? רוצה להכחיש את קיומו? רוצה גם וגם וגם?"

        לפי תשובתך: "אני פשוט תופס את הכיבוש יותר בכיוון של באיזה מצב אפשר להסתדר ולחיות פה שני עמים ביחד בשתי מדינות פחות או יותר, ופחות במונחים של גזל, הדרה, נישול , ניחשול , וכו'- שלדעתי מרדימים את השיח של השמאל הישראלי והופכים אותו למאוס וצדקני".

        כלומר, אתה שייך למכחישים את קיומו של הכיבוש.

        אתה לא מסוגל לראות דיקטטורה צבאית גזענית קלפטומנית ומושחתת גם כשהיא צוחקת לך בפרצוף ממטר. זה לא "שיח מאוס וצדקני" אלא תיאור עובדתי של מציאות מוחשית. אתה לא רואה את המציאות הזו, אתה רק רואה "באיזה מצב אפשר להסתדר ולחיות פה". אבל אין שום דרך קבילה "להסתדר ולחיות פה", כל עוד הדיקטטורה הזו חיה ובועטת ומשתינה מעל הבמה של היכל התרבות החדש והנוצץ באריאל. כל השאר קוסמטיקה.

        יש הרבה דרכים לצאת מן הכיבוש למציאות טובה יותר, יש הרבה פתרונות פרגמטיים וראויים, אבל אין סיכוי לפתור את בעיות השעה כל עוד לא מכירים במהותן. את זה, למרות כל מס השפתיים, אתה לא מוכן לעשות, וזה בדיוק מה שבעצם מפריע לך בפוסט הזה – מעבר להערה שלך על ההתנשאות, הערה שגם אני הערתי למעלה ושחשיבותה משנית.

      • ארבה Says:

        אסף, הביטויים גזענית קלפטומנית ומושחתת הם לא רלוונטיים מכיוון שמדובר בפסיכופט בשם מדינה.
        כל המדינות, מעצם היותן ארגונים עם ראש קטן ששולט בגוף גדול הם פסיכופטים.
        יש כיבוש, להשתומם ולהתפלא על כך שהוא כזה מכוער זה מטופש.
        כל עוד יהיה פלסטיני תחת שלטון ישראל הוא יחטוף את מלוא הכיעור. כדי שיהיה אפשר לשמור על הצדק לפני הקמת שתי מדינות יש צורך בהתעלות רוחנית ותרבותית אשר שקולה לנס.
        אני מאמין בניסים כאלה, אבל כניסים יש להתייחס אליהם.
        להילחם על לא להציג את ברכט באריאל זה מטופש. באריאל יש אנשים שיפיקו תועלת רבה מברכט, נוער שנולד שם, אנשי השומר הצעיר לשעבר, ועוד.
        גם ברכט לנוער הגבעות יהיה לא רע.
        אם תעשו דמוניזציה לימנים, הם יהפכו לשדים,
        מצד שני, אפשר לזכור שאנחנו אותם אנשים, עם דעות שונות ומדהים כמה משותף יש כשמסתכלים מעבר לדעות האלה.
        כמו החנונים של הסיפור האמיתי והמזעזע שהלכו למסיבה של אם תרצו וראו שם את עצמם עם רטוריקה הפוכה.

      • ofrilany Says:

        ארבה, אנסח את זה שוב אחרת כי איכשהו הרעיון לא עובר. נכון שזה לא ממש משנה אם באריאל יראו כוכב נולד 9 או ברכט. לכאורה, עדיף שיראו ברכט. העניין הוא שברכט הוא ההתגלמות המובהקת ביותר כמעט במאה ה-20 של תיאטרון פוליטי שמאלי. להגיד "תיאטרון ברכטיאני" זה כמעט זה ללהגיד "תיאטרון פוליטי שמאלי" (אם כי זה כמובן תיאטרון פוליטי שמאלי מסוג מסוים ויש עוד סוגים). ברור שאם ברכט היה מובא לאריאל בנאמנות כלשהי למה שהוא, אף אחד לא היה בא לראות את ההצגה, ולמעשה ההצגה לא היתה מוצגת. לכן מה שאני טוען הוא שהיה צריך להרוג את ברכט כדי להפוך אותו להצגה נייטרלית ובידורית שאפשר להציג באריאל בלי להרגיז אף אחד – וזה בדיוק מה שהקאמרי עשה.
        מעניין לציין שדורון תבורי אמר ב-ynet משהו דומה, שהעניין של מכירת הצגות להיכל התרבות באריאל צריך להיות קשור גם לדיון יותר נרחב על מצב התיאטרון בישראל, אבל אני לא מוצא את זה עכשיו.
        וראו גם כאן את חן אלון, "ברכט מתהפך בקברו"
        מישהו כתב כאן קודם שברכט הוצג גם לחיילי ורמאכט. אז אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל בגרמניה הנאצית בטח לא הציגו את ברכט. אם זה מה שהוא חושב, אני יכול להגיב רק במלה: פחחחחח. אם הוא מתכוון לגרמניה שאחרי התבוסה – אז ברור שהוא הוצג לחיילי ורמאכט לשעבר, אבל בכל זאת במדינה שניהלה חשבון כלשהו עם העבר שלה והשתנתה (בלי לעשות אידיאליזציית יתר ל"גרמניה החדשה").

      • Assaf Says:

        ארבה,

        אני כל-כך מקנא בך ובאלפרדו.

        כמה נוח וגאוני ומושלם:

        אין הבדל בין תל-אביב לאריאל, שתיהן קשורות לעוול כזה או אחר. ומכיוון שתל-אביב היא עובדה מוגמרת אין גם מה לעשות גם בקשר לאריאל (אלפרדו).

        מדינות הן יצורים פסיכופטים, ובמיוחד מדינות בהן הרוב שולט במיעוטים אתניים. ומשום כך אין מה לעשות בקשר לכיבוש בכלל (ארבה).

        אז בואו נסניף משהו גוטה-גוטה ונגיד לכל מי שמנסה להזיז אצבע ולהשפיע לטובה על המציאות שהוא חי בה, שהוא "מטופש" או "צבוע".

        שבת שלום.

      • ofrilany Says:

        לגבי המשפט עם שירותי הביטחון – הוא באמת היה מיותר ולכן מחקתי אותו.
        לעצם העניין, אנסה לנסח את זה מכיוון אחר: הפוסט הזה מבקר במידה רבה את כל המעטפת של מה שנקרא בישראל "מחזה של ברכט" ואת הערך שלה. מבחינה זאת, הוא לא מבקר בורגנים, סחים, מתנחלים, סטרייטים, אלא מבקר קהילה מאוד מצומצמת ואליטיסטית של אינטלקטואלים שמתעסקים בברכט. כי בתוכניה של ההצגה, למשל, יש כל מיני מאמרים מאוד מלומדים עם מושגים בגרמנית בסוגריים כמו Entfremdung וכדומה. מה שאני אומר שאם בסוף מציגים את ההצגה הזאת עם התוכנייה הזאת באריאל, אז כל זה שווה די מעט, והופך את כל העניין למגוחך.
        מה עוד שעניין ההצגה באריאל הוא חלק מהביקורת על ההצגה עצמה ועל כללי הז'אנר המכונה "קלאסיקה בתיאטרון הישראלי".
        דבר אחרון – אולי אני טועה, אבל נראה לי שאתה לא בנאדם שאוהב את ברכט, וזה חלק מההסבר לרגישות שלך לפוסט הזה. אתה קצת צדקני מדי, ואני אומר את זה באמת לזכותך – ברכט היה מה שנקרא "חרא של בנאדם", לא כל כך עדין בלשון המעטה. אבל זה באמת לא נורא. לא כולם חייבים לאהוב את ברכט

      • אלפרדו Says:

        אני מחבב את מחזותיו של ברכט. את "עליתה ונפילתה של העיר מהגוני" אוהב יותר , ואת השירה שלו אני אוהב פחות. קראתי שכמו כל הגדולים הוא היה חרא של בן אדם.
        מהפוסט שלך , כמו מפוסטים אחרים בבלוג , התקבל הרושם שלא מדובר בקהילה קטנה ומוגדרת אלא בקהילה יותר גדולה של אשכנזים בורגנים , שבדרך כלל נחמד להכות אותם ולהאשים אותם בהכל , אבל קצת אהבת אדם לא היתה מזיקה כאן , בעיקר בחלק של התערוכה.
        לא ראיתי את הגרסה של "מעגל הגיר הקווקזי" עליה כתבת , אבל אני מאמין שיש במסר של המחזה , גם בגרסתו המעומלנת , יכולת לחדור ללבם של אנשים יותר מכל הפגנה או פוסט.

  20. אלפרדו Says:

    חיפשתי וחיפשתי, אבל לא מצאתי אלימות בתגובה שלי. השמצות כן , ברמה של הפוסטים פה. הז'אנר של לצטט אנשים ולהראות עד כמה הם לדעתכם נלעגים הוא פשוט דוחה , ואתם עושים זאת לא מעט. והופך את "אנחנו לא נטולי פגמים" למס שפתיים

  21. דני Says:

    מעבר לאמוציות (המוצדקות בהחלט) נראה לי שהויכוח המאוד מעניין שהתנהל כאן למעלה משקף מאבק בין שתי תפיסות עולם בשמאל:
    האחת – זו של "ארץ האמורי" (ולהבנתי גם של אסף) היא גישת המטריאליזם הדיאלקטי, הטוען ש"ההוויה מעצבת את התודעה". לפי גישה זו, יש לחתור לשינוי תודעתי בקרב הציבור, שרק הוא יוביל לשינוי המציאות. לכן, להבנתי, עופרי מייחל לכך שבעקבות "פרשת מסמך גלנט" הציבור יבין סוף כל סוף שצה"ל הוא חבורה של אופורטוניסטים מושחתים; ואסף מדגיש כי כל עוד הכחשת הכיבוש מתקיימת לא ניתן יהיה להתקדם, ועוד ועוד. הדגש כאן הוא תודעתי. פן אחד של הגישה הזו מוביל ללניניזם מהפכני, והפן האחר (שלדעתי מאפיין יותר את "ארץ האמורי") לערעור הדרגתי של ההגמוניה הקפיטליסטית, בסגנון גראמשי.
    התפיסה השניה – שאותה משקף, להבנתי, אלפרד, היא ביסודה סוציאל-דמוקרטית. היא דוגלת בכך שיש לפעול בתוך המציאות הקיימת בכלים ההגמוניים הקיימים כדי לשנות את המציאות לטובה יותר (מרץ כבר אמרנו?)
    כפי שניתן לראות בויכוח, שתי התפיסות האלה לא ממש חיות בשלום זו עם זו – לא בארץ ולא בעולם. אני מתנצל על כך שהנחתי אתכם על שולחן הניתוחים. הכוונה כאן היא לא לתייג אתכם באופן עיוור, אלא לעורר דיון עקרוני. יש לזה גם נגיעה אישית אלי, כי גם אני מיטלטל בין שתי הגישות האלה ולא ממש חי בשלום עם עצמי…

    • יוסף Says:

      חוששני שדני צודק. במובן שלא מספיק להיות צודק. לא ששתי התפיסות מוציאות זו את זו, ולא שמרצ כותבים עם ץ.

    • Assaf Says:

      לדני תודה על הניתוח,

      אני דווקא רואה את עצמי קרוב ביותר לסוציאל-דמוקרטיה מאשר לכל "איזם" אחר. אין לי בעייה לעבוד בתוך הכלים הקיימים לשיפור המציאות, ראה למשל כאן:

      http://www.notes.co.il/idanl/65159.asp

      הבעייה בישראל היא שהמציאות והמערכת עצמן הן שבורות, ולכן דרוש יותר מתיקון כיוון קל. זה אגב גם מה שקרה עם המערכת החברתית-כלכלית בארה"ב במשבר הנוכחי, ולרוע מזלנו אובמה לא השכיל להבין זאת וניסה לפעול דרך שינויים הדרגתיים ומוגבלים.

      בקיצור, חריפות הצעדים שיש לנקוט מבחינתי נובעת מחריפות הבעייה, ולא מאיזשהן נטיות מהפכניות.

      לא ברור לי על סמך מה אתה מגדיר את אלפרדו כסוציאל-דמוקרט. חוץ מן העובדה שהוא קרא לעצמו "סמולן", כל מה שאנו יודעים עליו מן התכתובת הוא שהדבר שהכי מפריע לו זה ההתנשאות והצביעות (לטענתו) של השמאל, ושהוא לא ממש מבין מה זה הכיבוש הזה.

      • Assaf Says:

        אופס, סליחה. שכחתי להזכיר שאלפרדו גם אוהב את ברכט. אולי זה מספיק כדי להיחשב לשמאלני.

        שכחתי גם להעיר שבניגוד להשערתו של דני כבר ויתרתי מזמן על שינוי התודעה של עם ישראל. די ברור לי שאגיע לשיבה טובה (אם יהיה לי מזל), ועדיין עם ישראל יחשוב שכל העולם נגדו ושהכל בגלל הערבים (פלוס כמובן המזרחים\אשכנזים\חרדים\מתנחלים\סמולנים\מחק את המיותר).

        כל מה שאני מייחל לו הוא שינוי חזק מספיק בתנאים הגיאו-פוליטיים והמקומיים, שינוי שיביא לסיום הכיבוש לפני שבאמת נידרדר לחורבן העצמי של יוגוסלביה-לשעבר או גרוע יותר.

        או בקיצור: אני לא צריך שכל עם ישראל יכיר ברשע ובאיוולת של הכיבוש. אני רק צריך שהוא ייתן לפרק אותו ולבנות משהו אנושי יותר.

        דני, אני מקווה שזה עוזר לך בהתחבטות האישית.

      • אלפרדו Says:

        אני מבין טוב מאד "מה זה הכיבוש הזה" , אבל אני חושב שההתייחסות אליו כסוג של פטיש , כמו פטיש הנכבה , מוציא מאתנו את היכולת להתמודד באמת עם המציאות. כלומר – ייתכן מאד שנגיע אנחנו והפלסטינים לסיטואציה של שתי מדינות בין הירדן לים, כשאריאל היא חלק ממדינת ישראל , ושהשטחים שנגזלו יוחלפו בשטחים אחרים על בסיס יחס זהה. אני מנסה להוציא את הקדושה מאותו כיבוש אימתני , שיש חוגים שמתייחסים אליו באופן כמעט משיחי בבחינת אחרי שהכיבוש יסתיים ייפתחו שערי שמים. כנ"ל לתפיסה הקרובנית-משהו של תפיסת חוגים חופפים את אירועי 48 ואת סוגיית הפליטים. אה, וכמובן התעלמות כמעט מוחלטת מטיבם המוסרי והערכי של שכנינו .
        אני מתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים ולמפעל ההתנחלויות , אבל חושב שהדרך לצאת ממנו צריכה להיות שונה מזו שנוסתה בהתנתקות. בעייה נוספת של השמאל-הרדיקלי-לאללה , שהתפיסה שלהם כיצד לבצע מהלכים מדיניים מנותקת מהריאליות הבסיסית ביותר , מזניחה את הפרוזאיות והפרמטיים לטובת תפיסות מעין-תיאולוגיות. פועל יוצא של זה או להפך זו ההתנשאות המובנית.

      • Assaf Says:

        אלפרדו,

        אני שמח שהפעם התגובה שלך יותר עניינית.
        לגבי הערותיך נתחיל מהסוף. אני לא יודע למה אתה חושב שההתנתקות היתה דרך לסיים את הכיבוש. זה היה די ברור שלא, ואפילו דוברי הממשלה טרחו להבהיר את זה (כלפי פנים; כלפי חוץ היו כמובן זמירות אחרות) פעם אחר פעם. נכון, כל ה"שמאל הציוני" קפץ על העגלה ונתן לשרון את התמיכה הפוליטית שלו בחינם, במקום לפחות לדרוש תיקונים בשטח שהיו אולי מעלים את הסיכוי שייצא משהו טוב מן ההצגה ההיא. בשמאל ה"רדיקלי" היו הדעות חלוקות, אבל אף אחד לא התלהב יותר מדי מן התרגילים של שרון. את מה שאני חשבתי בזמן אמת אפשר לקרוא כאן
        http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:wjwfNXfeIAIJ:hagada.org.il/hagada/html/modules.php%3Fname%3DNews%26file%3Dprint%26sid%3D3759+%D7%AA%D7%A0%D7%95+%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%9E%D7%94%D7%94%D7%A6%D7%92%D7%94&cd=1&hl=en&ct=clnk&gl=us&client=firefox-a

        בקשר לחוסר הריאליות שלנו ה"רדיקלים": מעניין. כבר עשור שלם שאנחנו צודקים פחות או יותר בניתוח של כל משבר בארץ, מראשית האינתיפאדה דרך התנתקות, לבנון, "עופרת יצוקה", משט, וכו', בעוד טובי הפרשנים (יערי, רוני דניאל, וכו') מפספסים פעם אחר פעם – אבל איכשהו אנחנו אלה ש"לא ריאליים". נו טוף.

        בכל אופן, הנה שוב קישור לשורה של צעדים פרגמטיים "לאללה" שהצעתי כדי להתחיל לסיים את הכיבוש כבר מחר.
        http://www.notes.co.il/idanl/65159.asp
        אנשים אחרים בשמאל "הרדיקלי לאללה" עושים דברים פשוט בשטח, כדי לבנות מציאות אחרת בלי לדבר גבוהה-גבוהה:
        http://comet-me.org/
        http://villagesgroup.wordpress.com/
        אבל אתה כנראה מעדיף להיות ניזון מן התדמית שלנו אצל בן-דרור ימיני, מאשר לבדוק במי ובמה מדובר באמת.

        ולסיום בקשר לפטישים, לצערי הכיבוש הוא כן פטיש, בעצם פטיש חמש קילו (וכן, אני יודע שהתכוונת למילה הלועזית ולא העברית). אין לי כל אשליות משיחיות לגבי ימי אחריתו של הכיבוש – למרות שאני מאמין שסיומו כן ישפר את המציאות הרבה יותר ממה שהישראלי המצוי חושב כרגע.

        אבל בניגוד נניח לנכבה, הכיבוש היא מציאות דומיננטית, חיה ובועטת, שממשיכה לכתוש בעיקר את הפלסטינים, גם אותנו, ולייצר עוד ועוד משברים נלווים. ההתייחסות אליו צריכה להיות כמו ההתייחסות של רופאים אל גידול ממאיר עם המון גרורות.

        וחזרה לאריאל: אין לי בעייה שתושבי אריאל יישארו במקומם אם באמת הכיבוש נגמר. אבל זה לא איך שאריאל ממצבת את עצמה כרגע, התפקיד שלה בשטח הוא דווקא להנציח את הכיבוש. ובטח ובטח שסיום הכיבוש אינו על סדר היום של אף גורם בממשלה הנוכחית. לכל היותר, הממשלה מחפשת (וחושבת שמצאה) את הפראייר הפלסטיני שייתן חותמת כשרות להמשך הכיבוש בדרכים מעודנות ועקיפות יותר.

    • י.א Says:

      הערה על מרצ:
      כתבת כך – "יש לפעול בתוך המציאות הקיימת בכלים ההגמוניים הקיימים כדי לשנות את המציאות לטובה יותר"
      מה בין פעולה כזו לבין מרצ של 12 השנים האחרונות? כלום.
      מרצ נכנה לממשלת ברק שלא הקפיאה התנחלויות, המשיכה את ביול הסכמי אוסלו של ביבי ואימצה חד-צדדית את גשית הימין המנתגדת להסדרי ביניים, יצאה מהממשלה על רקע ויכוח עם ש"ס, אבל תמכה ("הכי בנאמנות" – שרד, שם, שם.) בהתנהלות הסופר-ברוטאלית החל מאוקטובר 2000. לא מחו, לא התנגדו, לא צעקו. תמכו בממשלה מבחוץ. וקו ישר מוליך מכך שהם לא מילאו תפקידם כאופוזיציה אז, להמשך פשעי המלחמה ועד "עופרת יצוקה". זה לא שהם לא היו חד"ש או שמאל רדיקלי. בעת מבחן הם לא היו אפילו מר"צ. מין הסתם כי ברק ובן–עמי היו "משלנו".

      ההמשך מאז לא מרשים יותר. התמיכה בחד-צדדיות (ההתנתקות) בידיעה גמורה שהמטרה היא לסתום הגולל על כל סיכוי להסכים וחציית הישות הפלסטינית, התמיכה בכל-מיני מבצעים או ההתנגדות הרפה. זה לא שימוש בכלים הגמוניים כדי לשפר. זה תמיכה גמורה ומוחלטת בכל. ובגידה טוטאלית (לא פשרה, בגידה מוחלטת) בעקרונות שלהם עצמם. מר"צ אלעק.

      • י.א Says:

        סליחה – אותו דבר עם הגהה ותוספות….:

        כתבת כך – "יש לפעול בתוך המציאות הקיימת בכלים ההגמוניים הקיימים כדי לשנות את המציאות לטובה יותר"
        מה בין פעולה כזו לבין מרצ של 12 השנים האחרונות? כלום.
        מרצ נכנסה לממשלת ברק שלא הקפיאה התנחלויות, המשיכה את מדיניות ביטול הסכמי אוסלו של ביבי, ואימצה חד-צדדית את גישת הימין המתנגדת להסדרי הביניים. אחרי זה, היא יצאה מהממשלה על רקע ויכוח עם ש"ס, אבל תמכה ("הכי בנאמנות" – שריד, שם, שם.) בהתנהלות הסופר-ברוטאלית החל מאוקטובר 2000. ירו במפגינים ומתפרעים בכמויות, ומר"צ לא מחו, לא התנגדו, לא צעקו. להפך, תמכו בממשלה מבחוץ.
        קו ישר מוליך מכך שהם לא מילאו תפקידם כאופוזיציה אז, להמשך פשעי המלחמה ועד "עופרת יצוקה". היה להם תפקיד קריטי במהלך שהפך את הכל למותר. במהלך שהכשיר הכל. יש להם דם על הידיים. דם במחדל, אבל דם. זה לא שהם לא היו חד"ש או שמאל רדיקלי. בעת מבחן הם לא היו אפילו מר"צ. ומאז גם לא. מין הסתם כי ברק ובן–עמי היו "משלנו".

        ההמשך מאז לא מרשים יותר. התמיכה בחד-צדדיות (ההתנתקות) בידיעה גמורה שהמטרה היא לסתום הגולל על כל סיכוי להסכים וחציית הישות הפלסטינית לשניים, התמיכה בכל-מיני מבצעים או ההתנגדות הרפה. זה לא שימוש בכלים הגמוניים כדי לשפר. זה תמיכה גמורה ומוחלטת בכל. ובגידה טוטאלית (לא פשרה, בגידה מוחלטת) בעקרונות שלהם עצמם. מר"צ אלעק.

      • דני Says:

        אסף –
        אני לא מכיר את אלפרדו, אבל כשהוא כותב –
        " אני פשוט תופס את הכיבוש יותר בכיוון של באיזה מצב אפשר להסתדר ולחיות פה שני עמים ביחד בשתי מדינות פחות או יותר, ופחות במונחים של גזל, הדרה, נישול , ניחשול , וכו'- שלדעתי מרדימים את השיח של השמאל הישראלי והופכים אותו למאוס וצדקני " –
        הוא מבטא, להבנתי, גישה סוציאל-דמוקרטית (אפשר להתווכח על עומק הסוציאל-דמוקרטיות שלו, אבל זה עדיין נופל בתוך התחום של "שמאל שמתפשר עם המציאות").
        י.א – כשאני אומר שמרצ היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, אני לא בא לתת לה ציון חיובי או שלילי. ייתכן מאוד שהיא סוציאל-דמוקרטיה במובן הרע של הביטוי, אבל היא עדיין שייכת לחוג המחשבה הזה, לפחות להלכה עם לא למעשה.

      • י.א Says:

        למי אכפת ההלכה אם אין קשר בינה לבין (חוסר) המעשה?
        ב"שמאל הרדיקלי" לא חסרים סוציאל-דמוקרטים. אם אתה חשוב שזה הקו המפריד בין מר"צ לשמאל, אני חשוב שאתה טועה. אבל לא אנסה לשים מילים בפיך….

      • Assaf Says:

        ב-ד-י-ו-ק נמצא עמי מאמר שזונשיין כתב על זה היום:

        "לא רדיקלי, פשוט שמאל"

        http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=1186616&contrassID=1&subContrassID=10&sbSubContrassID=0

        תמצית: מה שקרוי "השמאל המתון" או "השמאל הציוני" נחשף בעשור האחרון כימין לכל דבר ועניין – אבל ימין שמעדיף את תווית השמאל. משחק המסכות הזה פוגע במאבק של השמאל האמיתי שמודבקת עליו תווית של "רדיקליות".

  22. leftonstatestreet Says:

    נו, אבל מה ההפתעה? עוד בחייו ידע ברכט שבמחזות שלו צופים רק בורגנים. מה נשתנה מהבורגנות הגרמנית של אז לעומת הספיחס של הקאמרי.

    חבל לכעוס. דווקא נשמע שסך כל החוויה, ההצגה הנוראית והדמגוגיה הדמוגרפית, מעצימה את החוויה הברכטית עד מאוד.

  23. דני Says:

    והטעות הקבועה – "אם לא למעשה".

  24. timefrom Says:

    הפוסט הזה בורגני לא פחות מהאובייקטים הבורגנים של תעשיית הנשק הישראלית ציונית וכל הבורגנות הזו הישראלית לגווניה.

    מה לעשות ברכט הופיע בעצמו בקהל שחלקו היה קהל משובח ואיכותי להפליא, כלומר שירת בווארמכט או ביחידות עלית גדולות כמו האס אס ודרומה- ברכט היקר היה איש פוליטי שחי ונולדבקרב עם הרבה פחות וולגרי מהציונים(מה שנכון נכון) אבל אנחנו לא נזדקק לפירוט בתיאור היסטורי של מעללי העם היקר הזה, איני יודע למה הקשר בין אריאל לברכט יוצר אצל ה"אנטי-בורגני" כותב הפוסט איזו פצצה מתקתקה, אני לא רואה פה את הבעיה העיקרית למרות שאני נגד הכיבוש וכו- אני חייב לציין את זה מה? (מעניין מה היה קורה אלמלא הייתי מציין זאת) גם במערב בכלל נניח במנהטן שהיא מילה אינדיאנית ילידית יש הצגות של ברכט, ונכון שהמקום שעבר טיהור אתני וג'נוסייד לפני מאות שנים אינו מזכיר כיום שפעם היה מדובר באי שעליו רקדו בני שבט הלנאפי הילידי- התרבות היא מילת גנאי באמת כאשר ממש רוצים לדבר עליה בלי בכאילו, ובלי העמדת פנים מלוקקת, אני יכול ללקט עשרות דוגמאות למקומות בהם ברכט במשמעות הבורגנית שכותב הפוסט מעניק לברכט! היה צריך לפי הפרספקטיבה ה"רדקילית" המתילדת והממצוצה מהאצבע הזו, להימנע מלהיות מוצג, ורוב המקומות הם במערב, בעיקר באירופה, ה"איכס" הבורגני הנהנתני של כותב הפוסט שמצליח לעשות את אותו טריק שחוק שמאל ציוני של דחיה-וחיבוק בו-זמנית, לא ממש מצליח להפיג את הבלטה הציונית עליה מרקד האיש, איני יודע מה הפתרון הציוני הטוב כי איני ציוני, אבל באמת שהבעיה אינה ברכט ומיקום ההצגה, ולא התרגום המרושל של הבמאי, את התרגילים האלה עשו טובי בניה של מפלגת העבודה מאז תחילת הכיבוש שהם הביאו לכאן בעצמם במו ידיהם, עכשיו בני בניהם ה"רדקילים" מהנהנים בראש ומשחקים אותה כאילו הם לא שם במשחק, עאלק, כאילו בקיבוצי הרמה הם לא מפזזים ברכט וכאילו הבנים היקרים של יוצרי הכיבוש אינם "סוציאליסטים מהוגנים" כמו שצריך, ומה ההבדל ? (אין הבדל או אולי סמנטי אולי בסגנון הלבוש).

    הפוסטים האלה שמצד אחד מדברים בשפה הציונית שפת הכיבוש ומצד שני בוחלים מחלק מהכיבוש(החלק המשיחי לא החילוני חס וחלילה הרי יש כיבוש נאור נו בקיבומצים ברמה למשל), או מהחלק הלא-חילוני כביכול אינם התשובה לכיבוש- כנראה, מה לעשות, ברכט עצמו לא היה נצר שהגיח מעם שעולל רק טוב לאנושות, כל הנסיון הזה ליצר אמירה כאילו מוצרי תרבות מערבית פוליטית אינם יכולים להיות מוצגים במקומות מסויימים ולהבדיל כן "יתאימו" לגרמניה או איזו נציגות תרבותית אחרת אירופאית הם מעוררי גיחוך, בלשון סגי נהור.

    כבר שנים על גבי שנים יש הצגות בשטחים גם הצגות של ברכט, לא בדקתי אמנם אבל ההצגות לא התחילו עתה, אולי באיצטלה של תיאטרון אולי, מה מזדעק כותב הפוסט עכשיו, מה שונה הרגע הזה מאז התחלת ימי הכיבוש?

  25. דנהR Says:

    אצטט את התגובה האהובה עלי בעד כה מווינט:
    2170. צריך להבין משהו מאוד יסודי
    אילן,מודיעין(27.08.10):
    השחקנים = שמאלנים ( יש כאלה גם קיצוניים )

    הקהל = שמאלני ( במקרה הטוב מנותק מהעם ובטח מפטריוטיות )

    אז מה עכשיו חרם ? זה לא יעזור , ובגלל זה הם מרשים לעצמם לאמר בריש גליי את דעותיהם , שיבושם להם.

    התאטרון הכי טוב הוא תיאטרון המציאות … ואת זה הם ממש לא יודעים לשחק .

    אז איך אלירז מהאח הגדוול אמר "ת ת ק ד מ ו"

    שבת שלום ליהודים ושבץ שלום לשחקנים

  26. רתם Says:

    איפה המגיבה איריס כשצריכים אותה?

  27. יובל Says:

    הייתי בטוח שהמהלך הרטורי הידוע בכינויו "גם בארה"ב טבחו באינדיאנים" פשט את הרגל אי אז בימי ילדותי. העובדה שכל מדינה עשתה פשעים לא מכשירה פשעים שמדינות עושות עכשיו. העובדה שחלקים מתל אביב הוקמו על חורבות של כפרים פלסטינים (ושעד היום ביפו יש אפליה נוראית של ערבים) לא הופכת את אריאל ללגיטימית.

    אבל יותר מכך – אין גם שוויון בין עוולות שונות, ובהחלט אפשר ונכון לטעון שהמצב הפוליטי של אריאל כיום גרוע עשרות מונים מהמצב הפוליטי של תל אביב כיום. אריאל הוקמה ונבנתה כך שתחנוק את הישובים הפלסטינים שסביבה, ומתפקדת בתור כלי המשמש לשלילת זכויות אדם באופן סיטוני ממאות אלפי בני אדם. תפקודה של אריאל (שהוקמה – בדומה לרוב ההתנחלויות – בתור מחנה צבאי) במרחב שונה מתפקודה של תל אביב. לדוגמה – שטחה המוניציפלי של אריאל הוא 13800 דונמים, פי חמישה מהשטח הבנוי. זהו לא מקרה – השטח הוקצה כך שימנע כל התפתחות אפשרית של סלפית. אלו הן העובדות – דברים שמתרחשים עכשיו. למרות שניתן לטעון שהן תל אביב והן אריאל הן תוצר של פרויקטים קולוניאליסטים הרי שבאחת מהן יכולים להתגורר ערבים ובשניה – לא. באחת מהן תקפים חוקים שונים ליהודים וללא-יהודים, ובשניה – לא. באחת מהן "המפקד הצבאי" מפקיע קרקעות ובשניה לא. אחת מתפקדת ככלי לריסוק החברה הפלסטינית (בכך שהיא מונעת התפתחות אורבנית של סלפית והכפרים הסמוכים לה, ומונעת קשר חברתי יום-יומי בין אזורים שהיו תלויים זה בזה לפני הקמתה), והשניה לא.

    אבל הגיחוך מגיע לשיא כשמסבירים שמכיוון שאין מדינה מושלמת אז כל המדינות זהות. כי על אף העובדה שבהולנד יש מפלגת ימין קיצוני גדולה, עדיין אי אפשר להשוות בין העוולות שהולנד עושה עכשיו לבין הפשעים שישראל מבצעת באופן יום-יומי. פשעים שאחד מהגדולים שבהם הוא אריאל. להציג את ברכט באריאל זה לא כמו להציג את ברכט בניו יורק (למרות גואנטאנמו) או בפאריז (למרות גירוש הרומה). ואפילו לא כמו להציג את ברכט בתל אביב. כי יש הבדל.

    • איתמר Says:

      אבל באריאל יכולים לגור ערבים הם ירגישו בבית יותר מאשר בתל אביב הפסבדואירופית. אין מניעה, בדיוק כמו בתל אביב. אני יודע שבמעלה אדומים גרים ערבים ישראלים. טיק טוק טיק טוק הסמולנות של 67 מתפוקקת לנו מול העיניים…

      • יובל Says:

        כדי לעמוד על כך שיש הבדל בין אריאל לתל אביב לא צריך להיות "סמולן של 67" (שאם אני מבין מה זה אומר – אני לא אחד כזה) אלא סתם להיות מסוגל להכיר במציאות. הרבה יותר פשוט.

    • timefrom Says:

      ההבדל הוא בעצם כי החלטת שיש הבדל, לא הסברת לוגית מה ההבדל, או מוסרית, גם ברכט עצמו לא היה דמות מוסרית אלא פוליטית(מבחינה מוסרית יש לא מעט בעיות עם ברכט), לי לא הפריע עניין החרם הפוליטי כמו ההרגשה שמי שמציג עצמו כחתרני (המילה הזו כבר בורגנית כלשעצמה) וכמי ש"שונה" מכל אחד ואחד מאזרחי ותושבי אריאל, לאחר שכמובן נערכה בדיקה דקדקנית לפרטיה, יכול להאמין שמשהו טוב יצא מזה.

      אני מתנגד לעצם האבחנה בין ברכט בניו יורק או ברכט באריאל, זו אבחנה בעייתית שאולי יש בה יותר מקורטוב גזענות בורגנית, אם-כבר חתרנות להציג את ברכט באריאל זו ה-חתרנות, אולי דווקא באריאל ימצאו האנשים שבאמת זקוקים לאמירות של ברכט ולא איזה פיינשמקר צפונבוני שכבר ראה הכל וחושב שמ…השמש זורחת לו.

      יש מבחינה פוליטית באמירה חסרת התבונה של "אי-ההתאמה" של ברכט לאריאל משום נקיטת עמדה פוליטית מראש שאומרת שאין סיכוי לאף אדם או גברת באריאל להפנים מסרים הומניסטים.

      אולי יש בנוסף גם ציפיה שהדמוניזציה של אנשי אריאל תתקבל בהבנה, למרות שזו בעיה גזענית לא רק פוליטית, ואחרון- מבחינה עקרונית האם דווקא באריאל לא עדיף שישמע קול לגמריי שונה, בהנחה שלכותב המאמר יש את כל הידע והתבונה והוא יודע כבר מראש את כל התשובות.

      בתל אביב יש כהניסטים, בניו יורק יש ניאו נאצים בכל בירות העולם הנאורות (או נאורות חתיכת מילה ומושג) יש ניאו-נאצים וחלאות אדם, למעשה הטענה של כותב המאמר שבהתאם יש למנוע מהמקום כל-מקום הרי כיבוש יש במאות מקומות כיבוש נפשע, אלים, פאשיסטי (או שזה עובד רק על אריאל?) לקבל הצעות הומניסטיות אחרות ולתת לרעיונות הפוליטיים-הומניסטים הקיימים במחזות ברכט לפעול פעולתן המבורכת בכל מקום באשר הוא, או שמראש מחליטים שאנשי אריאל כולם הרי במילא לא שווים בדרגתם האנושית לכותב המאמר- או לאחרוני הפאשיסטים תושבי ברלין או לונדון או פריז וכו.

      • יובל Says:

        אני חושב שהסברתי דווקא מה ההבדל, וגם נתתי דוגמאות. בקצרה, אם פספת (למרות שהתגובה שלי לא ארוכה) – אריאל היא מכשיר וכלי בידי משטר אפרטהייד, בעוד שתל אביב לא. זה לא קשור להרכב האוכלוסיה במקום או לאיכות האנשים, אלא למקום עצמו ולתפקודו במרחב. אני חושב שבתל אביב ובירושלים יש הרבה יותר אנשים שאחראים לכיבוש ולעוולות הנוראיות שישראל עושה מאשר באריאל. להפך – מלבד מספר פונקציונרים כמו רון נחמן סביר להניח שרוב תושבי אריאל, למרות שהם מרוויחים מהכיבוש, הם לא מאדריכליו. זו סתם אבחנה סוציולוגית: גנרלי צה"ל, בכירי השב"כ, ראשי התעשיות הבטחוניות וכו' וכו' מתגוררים באזור המרכז ואחריותם לכיבוש גדולה מזו של תושבי אריאל. אבל השחקנים והאמנים לא מחרימים את תושבי אריאל, אלא את הישוב עצמו. תושבי אריאל, בדיוק כמו אנשי תל אביב (ובהם גם הכהניסטים) מוזמנים להגיע לאולמות בירושלים או בבאר שבע או בתל אביב בהם האמנים ממשיכים להופיע.

        אבל בכל מקרה לא באתי להגן על האמנים המחרימים (שאני לאו דווקא מסכים איתם בהכל) וגם לא באתי להגן על כותב המאמר, והוא יכול להסביר את עצמו לבד מספיק טוב לגבי כוונתו על ברכט. מה שבאתי לטעון הוא שיש הבדל בין אריאל לבין תל אביב ובין תל אביב לניו יורק. ה-"כיבוש" שיש באריאל שונה מהותית מה-"כיבוש" שיש בניו יורק או מה-"כיבוש" שיש בפאריז.

      • נועה Says:

        כמדומני, יוסי פולק נשאל, אם יופיע בפני מתנחלים, אם הללו יגיעו באופן מאורגן לתל אביב ויבקשו לראות הצגה. הוא השיב שיאלץ לחשוב על זה.

        אין כאן החרמה של היישוב, כפי שטענת. יש כאן החרמה של האנשים.

      • יובל Says:

        יוסי פולק הוא יוסי פולק. הפעולה המאורגנת והמכתבים הם בפירוש נגד הופעה באריאל והסירוב להופיע הוא בישוב עצמו. חלק גדול מהחותמים גם אמרו את זה במפורש.

        למעשה, גם יוסי פולק טועה. הרי גם עכשיו הוא לא טורח לבדוק מי מגיע להצגות שלו (ובצדק). ככה שמבחינתו הוא הופיע כבר הרבה פעמים מול מתנחלים. מעשית, אין שום דרך להחרים את המתנחלים כאנשים (וטוב שכך).

  28. י.א Says:

    היות שיש רפי-נפש שעלולים חו"ח להסתייג מהנסיון לאלץ באמצעות חרב הפיטורין את השחקנים לאכול חזיר…
    אה, סליחה. נתחיל מחדש.
    היות שיש רפי-נפש שעלולים חו"ח להסתייג מהנסיון לאלץ באמצעות חרב הפיטורין את השחקנים להופיע באריאל בניגוד למצפונם, אזי אין מנוס אלא לגייסם למילואים.

    היתרונות ברורים – הן בחינת אכיפה, הן מבחינת ענישה, והן מבחינת דעת-הקהל (תרתי משמע).
    וכך, ניתן יהיה בי"א לממש את *חזונה* של השרה לבנת לפיו ל"כל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר".

  29. timefrom Says:

    בתשובתך ציינת שרוב מחוללי הכיבוש מן הסתם חיים בתל אביב באחד ממגדלי הפאר דוגמת אקירוב- חלקם מנויים בהקאמרי ואולי אף מיודדים עם מנהלי התיאטרון או סתם חובבי תיאטרון מושבעים, שלא נדע אולי אפילו חלק בני משפחה של חלק מהשחקים ה"רדקלים", אם כך איך אריאל הפכה להיות ה"כפרה" של מארת הכיבוש?

    זאת ועוד,להבנתי כולנו, כולל השמאלנים הרדקלים, וגם האנרכיסטים כל אחד מאיתנו מי שחי כאן, בין אם בכפר סבא או באריאל נושאים באותה אחריות אין מצב שרק המתנחלים אשמים, למרות ששנים זו היתה הטענה של השמאל ציונים.

    איך היה נהוג שנים בשמאל הציוני לצאת להפגין מקיבוצים בבקעה וברמה נגד הכיבוש? למה החרם הזה לא מונהג בקיבוצי הרמה, למה דווקא באריאל, על שום מה ה"אפליה" כי ברמה עשו טיהור אתני מוצלח יותר מאשר נעשה בשטחים בגדה?

    נכון שפוטוגנית אנשי אריאל כביכול פוגעים בפסטורליה הנהתנית; חלקם אפילו באו ממשפחות עוני ומישראל השניה ואין להם אנינות מספקת כמו שיש לשכנים של סוחרי הנשק מתל אביב, וניתן לזרוק עליהם את האחריות של כל הקולקטיב מימין ומשמאל, ברם האפקטיביות וגם הדעת נותנת שכנראה זו מלאכה פגומה להטיל עליהם את אשמת הכיבוש וכך למרק את מצפון כל ה"נאורים".

    • יובל Says:

      אני לא יודע איפה ראית שכתבתי שאריאל היא ה-"כפרה" של מארת הכיבוש. אני בהחלט לא חושב ככה. אני גם לא חושב שהטלתי על המתנחלים את כל אשמת הכיבוש, ההפך הוא הנכון. לדעתי האחריות של האלוף שחתם על צו ההפקעה שאפשר הקמת התנחלות ושל השופט שאישר את הצו גדולה מזו של המתנחלים שיושבים בהתנחלות. גם אם האלוף הצטרף אחר כך למפלגת העבודה והשופט הצביע מרצ. אבל העובדה הזו לא מנקה את המנתחלים מאחריות כלשהי לכיבוש. אי אפשר לנתק את אקט הישיבה באריאל מהקונטקסט הפוליטי שלו. אדם שחי באריאל צריך מידה עצומה של עוורון מוסרי ורמיה עצמית כדי לא לדעת שעצם ישיבתו שם היא כלי בריסוק החברה הפלסטינית ובחנק שלה. מתנחל שיושב באלון מורה וצופה על שכם הנמקה ממחסור באדמות לפיתוח לא יכול לנקות עצמו מאחריות.

      למרות שאכן כולנו נושאים באחריות מסוימת לכיבוש, אני לא חושב שהאחריות זהה. אבל בעיקר – עכשיו, כשאנחנו כבר רואים את הכיבוש, יש הבדל משמעותי בין אנשים שפועלים לשם סיומו (כמו אנשי השמאל הרדיקלי או האנרכיסטים, לדוגמה), לבין אנשים שפועלים לשמר אותו (כמו המתנחלים). בדיוק כמו שיש הבדל בין אריאל לתל אביב, ככה יש הבדל בין איש שמאל שמפגין בבלעין לבין מתנחל שחי בבית אל. שניהם מרוויחים מהכיבוש ונהנים מזכויות יתר (איש השמאל כי הוא חוזר לביתו בכביש ליהודים בלבד, לדוגמה. המתנחל בצורה מובנת מאליה), אבל אחד מהם פועל כנגדו בעוד השני פועל בעדו. זה הבדל משמעותי מאוד. העובדה שיש אנשים בעלי אחריות גדולה יותר מהמתנחלים, ביניהם כאלו שרוצים לחשוב על עצמם בתור "שמאל ציוני" (לדוגמה אהוד ברק, או עמרם מצנע, או אהרון ברק), לא פוטרת אותם מאחריות.

      • איתמר Says:

        1-מי שגר באריאל מגיע לשם מסיבות כלכליות גרידא-האידיאליסטים(לא מעטים מהם אמריקאים מבוססים עם נדל"ן באפ סטייט ניו יורק) הולכים לגבעות פדואל תחתית החדשה.

        לעומת זאת אתה, חביבי, מציע שצריך "עיוורון מוסרי" בשביל לגור באריאל.

        מוסר, אנחנו כבר ציניים מספיק לנסח, זה פריבילגיה של עשירים עם עודף זמן .אם יש לך מוסר אני מציע שאתה כנראה מבוסס. עניים מבזבזים זמנם בלשרוד ויוצא שמשפרים דיור במקומות כמו אריאל(כשהעוני מאיים האידיאלים המוסריים בתחת).

        2-הצו המוסרי של המתנגדים "להתנחלויות 67" הוא ערך הכסף.כך אני חושד כבר יותר משנה, כי באופן לא מפתיע רובם מעמד בינוני גבוה ממרכז הארץ.

        "השמאל" רוצה "שהמתנחלים" ייצאו "משטחי כיבוש 67" בשביל שערך הנדל"ן שלהם במרכז הארץ יעלה (היצע-ביקוש-היצע).

      • יובל Says:

        איתמר – אני מסכים איתך שבאופן מסוים מוסר זו פריבלגיה של עשירים. כתבתי על זה את אחת מהתגובות הראשונות שלי כאן בבלוג, ואני לא רואה צורך להוסיף על מה שכתבתי שם בנושא הזה https://haemori.wordpress.com/2010/05/02/ellisislan/#comment-744

        אבל שים לב למה שאמרתי (ובכלל – שמתי לב שיש לך נטיה לא לקרוא תגובות, וחבל): "צריך מידה עצומה של עוורון מוסרי ורמיה עצמית כדי לא לדעת שעצם ישיבתו שם היא כלי בריסוק החברה הפלסטינית ובחנק שלה". כלומר לא צריך עוורון מוסרי כדי לגור באריאל, אלא כדי לגור בה ולהתכחש למה שעצם קיומה משרת. אני מניח שרוב היושבים באריאל אכן בחרו לחיות שם מתוך שילוב של אילוצים כלכליים ורצון לאיכות חיים. אני חושב שהם צריכים לקחת אחריות על כך ששיפור הדיור שלהם, כפי שקראת לו, משרת ומסייע לחנק חייהם של אלפים רבים של בני אדם (אלפים רבים יותר מאלו שחיים באריאל). בני אדם אלו נידונים לחיות בעוני מנוון (גרוע בהרבה מאלו שנאלצו לחיות באריאל), משוללי חירויות בסיסיות, כדי שאדוני הארץ יוכלו לקבל את זכויות היתר שלהם. אם כבר מדברים על פריבלגיות של עשירים.

        אגב, אריאל במידה רבה זכתה לעידוד ותמיכה – ובהחלט תוכננה מראש – כך שתמנע ככל שאפשר חיים נורמליים מהפלסטינים שמתגוררים באזור. זה ממש כתוב במסמך רשמי של הממשלה (תכנית אב להתיישבות לשומרון וליהודה, 1983). זה לא במקרה.

        הערה 2 שלך בוודאי נכתבה בהומור, ולכן אני לא רואה צורך להתייחס אליה.

      • איתמר Says:

        יובל תודה.מתנצל על החפזה.

        אין ספק שממשלת ישראל ניסתה ומנסה לייצר גאוגרפיה דורסנית וצינית כלפי פלסטינים, תוך קריאה לזוגות צעירים מזרחים,חרדים, רוסים ואתיופים לבוא ולהתגורר באזורי החיץ.רווחה תמורת שטחים של גוטווין ואח"כ שנהב.

        במחסום במעלה אדומים עומדים ביחד יהודים ופלסטינים. הטענה שלך נכונה-פלסטינים סובלים יותר- אך ישנן מורכבויות שוליים נוספות שהן חלק מהחוויה שחוצה את המפות.

        החיים חזקים מגאוגרפיה ומזרחים רבים מאריאל למשל, פסגת זאב מעלה אדומים וגילה לא רואים את זה כאזור חיץ קר אלא עורכים קניות בשטחים פלסטיניים ומנהלים קשרי עבודה, חברות וסקס (בנות יהודיות עם בנים ערבים).

        אולי גם לא צריך לעשות את "האחד ועוד אחד האידאולוגי" שאנחנו המשכילים יודעים לעשות כי מתחיל תהליך מעניין: ערבים ישראלים מתחילים לגור "בהתנחלויות" בפסגת זאב למשל מדובר במאות, מעלה אדומים אחדים.

        ומכר טוב שלי אף סיפר לי שבן דודו, ערבי ישראלי, ביקש לגור בשטח פלסטיני בשביל השכירות הזולה. הצבא לא אישר לו אז הוא פנה לבית המשפט על מנת שיכירו בו, החזיקו חזק, כמתנחל(ואז יכול משפטית לחיות בשטח פלסטיני ממש כמו שאחיו לאזרחות, היהודים, עושים).

        הפלא ופלא, מכירים בו כמתנחל שגר בשטח פלסטיני "כבוש".
         

      • timefrom Says:

        בערך על אריאל בויקי פדיה מצויין שבשנת 1977 בעת שהימין הפורמלי עלה לשלטון מנה הגרעין שהקים את אריאל שאז שמה היה "תושבה" כ-6000 איש, אני מניח לך לבד להסיק מי הקים את אריאל.

        אני לא חושב שמי שמחרים הצגות תיאטרון באריאל או טוען שמתנחל לא מסוגל להיות מושפע (לחיוב) מברכט באמת עדיף- זו טענה סובייקטיבית, למשל חותמי השלום לא תמיד הם אנשי שמאל, למשל, איני בטוח שסיום הכיבוש יגיע ע"י מנוי של תיאטרון הקאמרי מצפון ת"א, למרות שזו אפשרות, אבל מנסיון העבר בזמן שהשמאל ציונים בשלטון, ההתנחלויות הוכפלו.

        אגב נדמה לי שביבי הוא ראש הממשלה הראשון שהקפיא לחלוטין את ההתנחלויות.

        אני לא בימין ולא תומך ביבי כמובן, אבל דווקא כאשר ההתנחלויות מוקפאות ומתחיל הליך שלום, "נזכר" איזה גוף שבדרך כלל שהשמאל ציונים בשלטון מתנחלים הוא שותק, הנה פתאום עכשיו דווקא נזכר אותו גוף להחרים את אריאל, יופי.

        זה מזכיר כי את שלום עכשיו הקימו עם עליית בגין לשלטון, כאשר היה כבר פחות או יותר הסכם שלום עם מצריים למה לא קמה שלום עכשיו בזמן שלטון גולדה?

        משום מה תמיד אותם אנשים בעלי קירבה למפא"י באיצטלה כזו או אחרת, נכנסים לויבראציות כשיש תהליך שלום.
        למה בזמן הקמת אריאל ע"י מפא"י, לא החרימו את "תושבה" למה הם חיכו כמעט 35 שנים?

      • Assaf Says:

        וואוו, את\ה זורה חול בעיניים בכל משפט!

        * אף אחד לא "נזכר פתאום" להחרים את ההיכל באריאל. אנשי תיאטרון שבחיים לא הופיעו בהתנחלויות וגם לא היו מסכימים – לא משנה תחת איזו ממשלה, פתאום מגלים שבמחטף מאחורי הקלעים ההנהלות שלהם התחייבו להופיע באריאל. אז הם מגיבים בהתאם לתפישת עולמם. אם אתה לא יודע את העובדות הכי בסיסיות בקשר לפרשה הזו, תטרח ללמוד אותן לפני שאתה מפזר פה מיליון תגובות חסרות-שחר.

        * זריית החול הכי גדולה היא הזיהוי של השמאל הנוכחי – מחנה שפעיל בעיקר בשטח, שמתנגד לכיבוש בלי קשר להרכב המפלגתי של הממשלה, ושאין לו כמעט ייצוג במקבילית הכוח השלטונית – עם מפא"י לדורותיה. זה מאפשר לך לחתן את יוסוף סוויד עם גולדה, ולהאשים אותו בפשעים שלה. כל הכבוד.

        * להגיד ש"ביבי הקפיא לחלוטין את ההתנחלויות" זה אפילו לא מצחיק, ודי חושף אותך כמי שמנסה לנהל כאן תעמולה מתחכמת בשירות הקו שלו. מצטרפת לכך גם הרצינות-כביכול בה אתה מתייחס להצגת ה"משא ומתן" העומדת לעלות שוב לסדרת הופעות בהיכל התרבות בוושינגטון.

        * אתה (וגם איתמר) יכול לחזור אלף פעמים בואריאציות שונות על המנטרה ש"אריאל ותל-אביב זה אותו דבר". זה עדיין לא יהיה נכון וחבל להשחית על כך עוד מילים. התוצאה נטו של ההתעקשות הזו שלך, וגם של לימור לבנת ושות', היא מתן תחמושת אפקטיבית לידי אנשים בחו"ל שמטיפים לחרם גורף על ישראל כולה. בכלל, נראה שאתה מסכים עימם, כי אתה מסכים שדווקא באזור תל-אביב יושבים רוב האנשים שהקימו ומנהלים את הכיבוש ואת שאר הרעות החולות.

        מעניין שבכל המלל שלך ובחשדנות כלפי אנשי התיאטרון המחרימים, אתה לא טורח להעלות תהיות אחרות: איך עיירה של 18 אלף איש עם תושבים שהפרופיל החברתי-כלכלי-לשוני שלהם לא בדיוק מבטיח מילוי של אולם בן 540 מושבים, מצליחה גם להקים היכל מפואר באמצע מיתון, וגם לשכנע את כל התיאטראות הגדולים בארץ להתחייב להופיע שם כבר בשנה הראשונה?

        קרית גת גדולה פי 3 מאריאל. לא נראה לי שרשימת המופעים שם כוללת את הבימה, החאן, בית לסין, הקאמרי ובאר-שבע באותה שנה. והנה למשל קישור לרשימת המופעים בחודשים הקרובים בהיכל התרבות של כרמיאל (45 אלף תושבים):
        http://www.htk.co.il/htmls/article.aspx?C2004=13598&BSP=650
        ריבונו של עולם, הרי כל חובב תיאטרון באריאל יכול להיכנס לאוטו ולנסוע 30-40 דקות למיטב האולמות בת"א. מה ההצדקה הכלכלית-תרבותית לרווייה הפתאומית הזו בהצגות מן השורה הראשונה?

        בקיצור, הסיפור האמיתי פה הוא שוב אפלייה גסה ובוטה לטובת ההתנחלויות (כנראה בעזרת כסף מלוכלך של אנשי ימין קיצוני בארה"ב), תוך כיפוף ידיים מאחורי הקלעים למנהלי התיאטראות, והכל במסגרת תרגיל פוליטי עלוב לביסוס מעמדה של אריאל כחלק "בלתי נפרד ממדינת ישראל". לרוע מזלם הם לא ספרו את השחקנים עצמם, שהיו אמורים להיות רק ניצבים בהצגה הזו.

      • יובל Says:

        שמע, אני לא מבין בדיוק מה אתה רוצה:
        — אני לא יודע איך אתה חושב שנתניהו באמת מקפיא את ההתנחלויות אבל במקביל כל הדיון הזה הוא על היכל תרבות שנבנה בימים אלו באריאל.
        — אני לא יודע איך החלטת שמישהו טען שמתנחל לא יכול להיות מושפע מברכט ומי עדיף על מי שם (אם בכלל מישהו עדיף, יכול להיות שלא הבנתי את כל הפסקה הזו).
        — אני לא מבין איך שלום עכשיו קשורים לסיפור, ובטח לא בגין או גולדה או מפא"י.

        בכלל, אני מקבל את הרושם שאתה רוצה לדבר על משהו אחר וכל הזמן אני מפריע לך כשאני מחזיר את הדיון לאריאל ולחרם השחקנים ולכיבוש. אם בא לך להתגולל על מה שמכונה "השמאל הציוני" בסגנון אהוד ברק, שמעון פרס וכו' בבקשה – אני לא חושב שתמצא כאן הרבה אנשים שיתווכחו איתך שהם קידמו את הכיבוש לא פחות מנתניהו, בגין ושרון (טוב. אולי לא שרון. אף אחד לא קידם את הכיבוש יותר משרון). אני פשוט לא מבין מה הקשר בין זה לבין משהו שמדברים עליו כאן. בכל מקרה, לי נמאס להפריע לך.

        אבל אם בכל זאת מעניינות אותך כמה עובדות על אריאל: הגרעין שהקים את אריאל הוקם רק לאחר עליית הליכוד לשלטון. לפני כן היה גרעין שרצה להקים את העיר אבל הוא פורק כי הממשלה סרבה להקמת הישוב (הוא לא התאים ל-"תכנית אלון"). באוגוסט 78' עלו 40 המתנחלים הראשונים לקרקע, במה שהוגדר אז "מחנה צבאי" (שיטה קבועה להקמת התנחלויות, שכן לפי אמנת האג מותר לעשות שינויים בשטח הכבוש רק לצרכים צבאיים).
        אבל הקמת הישוב היא רק הצעד הראשון, כדי שהישוב יפרח צריך עוד הקצאת שטחים, עוד אישורי בניה, עוד סיוע כלכלי, עוד הפניית תושבים לשם. כל זה לא קשור לגרעין הראשוני אלא לעשרות שנים של העדפת אריאל על פני ישובים אחרים (כמו שאסף ציין – ישוב בן פחות מ-20 אלף איש שזוכה לתנאים שקרית גת יכולה רק לחלום עליהם). אריאל לא סתם קיבלה הקצאת קרקעות – האדמות שהופקעו הוקצו בצורה כזו שתמנע ככל האפשר להתפתחות הישובים הפלסטינים סביב אריאל, ותפריע למרקם החיים הטבעי שהיה באזור מזה שנים (יצירת טריז בין ישובים שהיו ביניהם קשרים מבוססים). ושוב – כל זה מגובה במסמכים רשמיים של הממשלה.
        וזה לא קשור לממשלות ליכוד או עבודה. העובדה שאת אריאל הקימה ממשלת הליכוד היא מקרית. את קרית ארבע הקימה ממשלת המערך (זה כן בהתאם ל-"תכנית אלון"). וקרית ארבע היא ישוב שהוא הרבה פחות בקונצנזוס ואני יכול להבטיח לך שלו היו מנסים להביא לשם הצגת תאטרון החרם היה עובר בתמיכה גורפת של הציבור.

        ככה שלפחות תדייק בעובדות.

  30. אורי שני Says:

    "הייתי בחוליית-בידור. עם עוד שני שחקנים מהתיאטרון. לא היה לנו מה לתת, אף אחד מאיתנו לא היה בדרן, אז הופענו לפני החיילים עם קטעים מ"המפשט" של קפקא.
    יום אחד שלחו אותנו לאיזה חור נידח. כשהגענו לשם, התברר שזה מתקן ארעי למיון עצירים. מין מכלאה קטנה, מגדר תיל. אנחנו הופענו על במה קטנה, מאולתרת מארגזי תחמושת, הקהל שלנו היה מורכב מתריסר ברנשים מוזרים, חוקרי-שבויים, שישבו לפני הדגר של המכלאה, ומאחורי הדגר ישבו על האדמה העצורים, כמה עשרות גברים מזוהמים, לא מגולחים, הידיים והעיניים שלהם היו קשורות.
    אני רואה את התמונה כאילו זה קורה עכשיו: אני עומד על הבמה,
    הזאת,
    מספר את המשל על השערים והשומרים, מולי יושבים החוקרים, בוהים עלי בעיניים אדומות ועייפות מחוסר שינה, מאחורי גבם הגדר, ומאחורי הגדר השבויים שהעיניים שלהם קשורות בסמרטוטים, ואני עומד שם, ומהפה שלי זורמות המלים של קפקא…."

    מתוך: פלשתינאית – יהושע סובול

  31. timefrom Says:

    אתקן ניסוח- דווקא בזמן שהשמאל ציונים בשלטון יש הכפלה של ההתנחלויות, אגב גם בימי אוסלו בשיא הפריחה של אוסלו.

    כאשר השמאל ציונים או מפא"י בשלטון או היו בשלטון, גם פרצו רוב מלחמות ישראל.

    גם הכיבוש לא נולד בערוגות הימין.

    אז איך בכל זאת השמאל ציונים מצליחים ליצר דימוי כזה שיקרי?

    בין היתר ע"י פעולות החרמה מהסוג הזה, זה פוטר את הנפשות הרלוונטיות מהנסיון האמיתי והחשוב באמת לחתור לשלום, כי להיות "מחתרתי" נראה עדיף ברוב המקומות האינים של ת"א , הרבה יותר משלום אמת.

    הרבה יותר קשה לעשות שלום ממש.

  32. ein Soziologe der Brecht sehr mag Says:

    Eines schönen Tages befahlen uns unsre Obern
    Habima Theater und Hakameri zu erobern
    Wir haben mit Tanks und Bombern Habima eingezuenden
    Und haben es erobert in sechs Sekunden.

    Eines schönen Tages befahlen uns unsre Obern
    Die Institute fuer Politik und Soziologie zu erobern.
    Wir haben mit Tanks und Bombern Naftali schon gebraten
    Und Syllabi gelesen seit zwei monaten.

    Gott bewahr uns.

  33. איתמר Says:

    זה עדיין לא מנוסח לי כמו אצל פאנון ( : , אבל אם להיות פסיכולוג בשקל לכמה רגעים אז השמאל מפחד משלום.

    אם יהיה שלום תהייה בוודאי "ערביזציה" של המרחב הציוני. אז מזרחים יפטרו ממשקל הכרתי\זהותי עודף שהועמס עליהם על ידי הציונות ויתחילו לשדרג את יחסיהם עם ערבים(תודה לפרופ אלגזי על הכיוון).

    למשל דודיי המהנדסים יוכלו בקלות לעבוד בארצות שכנות תוך שימוש בערבית שלהם.מופעי תרבות משותפים כמו הרבה פלסטינים שצורכים מוזיקה מזרחית.זמרים מזרחים ששרים בערבית.

    השמאל, כך אני מניח, מפחד משלום, מגע אמצעי ובלתי אמצעי עם ערבים. אז נהייה לו לא נעים, אז הוא מקים עמותות למען השלום, ככה מהמבוכה הנאורה.

    ל"גביי התנחלויות על חשבון עיירות פיתוח"-אחת הססמאות של השמאל הלאומי.
    אני לא בטוח שזה בהכרח אחד על חשבון השני.

    המדינה יכלה מנזמן להשקיע בתחבורה ציבורית מהירה לפריפריות הדרומיות והצפוניות.כמו גם בחינוך.

    דווקא השקעה בתשתיות הייתה משתלמת(זאת אומרת לא ממש עולה) למדינה וגם -והנה יוצא המנחם שטרסלר שבי- הייתה מתניעה את המשק.

    נקודה אולי רלוונטית-הרבה ממוסדות התרבות "בהתנחלויות" הן מתרומות של מפעל הפיס ויהודים מחו"ל.הרבה יותר מושך לשווק ליהודים מחו"ל "התיישבות, חלוציות וחגורת ביטחון" לשרון וירושלים מאשר עיירת פיתוח-איך בכלל אומרים את זה באנגלית.(וגם איך אומרים ליהודים הטובים מחו"ל שהמדינה הציונית הנדסה עוני ליהודיה שלה תחת השם עיירות פיתוח-מלשון שיקום).

    • יובל Says:

      אם להתבסס על ציטוט מפורסם מ-"הנסיכה הקסומה" (כי לא רק לפאנון מגיע להופיע בבלוג): אתה כל הזמן אומר "שמאל" ואני לא חושב שהמלה אומרת מה שאתה חושב שהיא אומרת.

      איזה "שמאל" בדיוק מפחד ממגע עם ערבים? זה שנאבק בבלעין, בחברון ובשייח' ג'ראח? עמירה הס? עזרא נאווי? פעילי תעאיוש?

      אם אתה חי בעולם בו אהוד ברק או בן-דרור ימיני הם אנשי שמאל אז אתה צודק, אני חושב שאפשר להגיד שהם מפחדים משלום אמיתי (וחותרים להסדרי בטחון עם מדינת בובה פלסטינית שמוותרת על זכויות אזרחיה וכלואה מעבר לחומה גבוהה-גבוהה). אבל אני חושב שכדאי שתתעורר: אף אחד כאן לא חושב שאהוד ברק – או מישהו מאנשי "השמאל הלאומי" – ראוי לתווית "שמאל".

  34. איתמר Says:

    אהוד ברק, השמאל הלאומי הם לא שמאל אלא גזענים בסטייל ואני שם את מר"צ כמו שלום עכשיו גם באותו מקום.

    ברור שיש שמאל אחר\אמיתי. לפחות ככה אני מנסה לשכנע את עצמי.

    בשמאל של שיח גראח אני מזהה בעיות, יש שם תסמונת לובן נרכש אבל לפחות זה משהו שאפשר לדבר עליו פה ובמקומות אחרים.

  35. הופעות סטנד אפ Says:

    אני לא ראיתי את המחזה וכשקראתי את הדברים אני מודה שהרבה היה סינית עבורי. התחברתי למה שכתבת על ישראל ולכל נימה ביקורתית בפוסט הזה. חייב להודות ש"כור ההיתוך" חדר לכל הווייה בחברה שלנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: