מסמך וינקלר-אושר

by

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.

תגים: , , , , , , , , , , ,

29 תגובות to “מסמך וינקלר-אושר”

  1. aya Says:

    גדול.

  2. אהד Says:

    סיפור מעניין ומאד מוכר מהווי של הצבא. אתה לא חושש שהיא תתבע אותך על לשון הרע?

  3. א.ב. Says:

    ענק!

  4. אליק Says:

    נהדר. השליך אותי לעוזי וייל, הסיפור הראשון מתוך "ביום שבו ירו בראש הממשלה". וכל דבר שמשליך אותי לעוזי וייל, עשה עבודה טובה.

  5. עידו Says:

    האמירה כאן על יחסי מקור והעתק היא מאוד עמוקה. העניין חוזר אחורה עד לוחות הברית – משה שבר את הלוחות המקוריים שקיבל מאלהים וכתב אחרים במקומם. ההיסטוריה מוכיחה שזה בכל זאת תופס. ואם ככה בחוק הדתי, מה לנו מגלנט וחבריו.

  6. hujth Says:

    and what hapaned in the rest 7 months?

  7. יוסף Says:

    עת הזמיר? חיים באר? וזה ממש לא יחצ לספרו החדש, בי נשבעתי (ת דגושה)

    • ofrilany Says:

      מצטער, לא קראתי. בדיוק תיכננתי לקרוא את זה בקיץ

      • יוסף Says:

        אתה צוחק עלי? הקיץ אוזל (טוב, אם תחכה קצת, כשנפרוק את הארגזים, נשמור לך אחד מהשלושה)

      • י.א Says:

        לא חובה
        עדיף "גוג ומגוג" של בובר, אפילו פעם חמישית. ואם לא קראת, וודא שאתה קוראהו קודם. הוא גם קצר בהרבה כך שקל ליישם עצה זו. שכח מזה, לא עצה. אני מפציר בך.

  8. עדן Says:

    הזכיר לי סיפור שלי: יום אחד מפקד היחידה שלי, קצין בדרגת סא"ל, אמר לי להישאר עד מאוחר ביום חמישי כדי לתקן משהו בנשקייה. אמרתי שאני צריך עזרה והיות וכמעט כולם כבר יצאו לחמשוש המפקד הורה לי להגיד לקת"ח (קצין תחזוקה) שיעזור לי. ניגשתי לקת"ח שישב במשרד הסמוך ואמרתי לו את מה שאמר הסא"ל. הוא התעצבן, גרר אותי אל הסא"ל והתחיל לצעוק "מה אני העבד שלו ? מה אתה אומר לו שאני אעזור לו ?" הסא"ל נעץ בנו מבט אחד ומייד ענה "עדן, למה אתה משקר ? אני לא אמרתי לך שום דבר כזה. עכשיו עוף ותתקן לבד".

  9. התנשמת Says:

    היא זאת מ "תשימו מסכות שתהיו כוורנים ולא קברנים"?

  10. נועה Says:

    מצויין!
    ואז, ואז מה קרה? תמשיך!

  11. רתם Says:

    ענק. יום אחד מישהו מהילדים שלה (שלושה?) יעמוד בראש משלחת בני נוער למחנות על אדמת פולין וינאם איך השירות הצבאי של אביו ואמו לימדו אותו להאמין ששנית זה לא יקרה לנו, אפילו אם נצטרך להטיל מצור (הומני) על תורכיה.

  12. דני Says:

    יש משהו בצבא שפשוט מזמין סאטירה. החיים נדחסים שם באופן שסוחט החוצה את כל האבסורד שבהם. "החייל האמיץ שווייק" (עוד הצעה לספר לקיץ למי שעוד לא קרא); מ.א.ש – בכל זאת לצבא יש כמה יתרונות…

  13. אריאל Says:

    לא שזה משנה משהו ברמה העקרונית, אבל מניין לך הביטחון שהמסמך רק הועתק ולא זויף מתחילתו ועד סופו כטענת המשטרה?

    • ofrilany Says:

      רגע, איך הגעת למסקנה שאני בטוח שהמסמך הועתק? בסך הכול סיפרתי סיפור שקרה לי.
      לעצם העניין – מה זה בדיוק אומר שהמסמך זויף? מה בעצם המשמעות במקרה הזה של "מזויף?". אוקיי, אז זייפו את הלוגו (למרות שאין ויכוח שאייל ארד כן רלוונטי, כן מקורב לגלנט וכן מעורב בבחישות שם). אבל חוץ מזה – המסמך הזה הוא טקסט שכתב איזשהו מחבר עלום. זה לא יומני היטלר – זה כמה שורות שעוסקות בעצמן במניפולציות שצריך לעשות. בנוסף, יש לו כל מיני גרסאות, וכנראה שבעצם אין לו מחבר אחד אלא כמה מחברים. ובעצם כל מי שהעביר אותו מיד ליד השתמש בו, ולצורך העניין אפשר לראות בו מחבר של המסמך. ועוד דבר – גם אם הוא מזויף, הוא כנראה יותר חזק מהמציאות כי הוא יוצר מציאות: כמו שמקורבי אשכנזי עצמם אמרו, מה שכתוב במסמך התגשם סעיף אחרי סעיף.

      • אריאל Says:

        תראה, חוקרי משטרה ובתי משפט עוסקים בייחוס של מבצעים למעשים ושל כוונות למבצעים. אם נותר בך שמץ של אמון באפשרות לקיים חברה מאורגנת, אתה חייב לקבל את היתכנותם של ייחוסים כאלה לפחות באופן חלקי.
        אפשר לראות את זה כך: המסמך שבתא הדואר היוצא של הד"ר וינקלר-אושר יכול היה, להבנתי, להיכתב מתוך אחת משלוש כוונות –
        1. חתירה תחת מעמדו של רופא השיניים.
        2. הכפשת שמה הטוב של הד"ר.
        3. מהתלה אנרכיסטית.
        כנ"ל לגבי מעשה ה"הדלפה".
        ספינים והפוך-על-הפוכים למיניהם עלולים לסבך מאוד את התמונה, אבל זה עדיין לא אומר שאי אפשר, או שלא צריך, לנסות לחשוף את המעשים, את עושיהם ואת הכוונות שמאחוריהם.
        ברמה הפילוסופית אני עשוי להבין למה זאת יומרה ריקה, אבל כמי שמאמין שסדר חברתי עדיף אל אנרכיה מוטלת עלי החובה להתעלם לפעמים מההבנה הזאת.

  14. דני ססלר * Danny Sessler Says:

    איזה כיף בצבא

  15. יוסף Says:

    רוצים המשך!!!

  16. דנהR Says:

    הצבא הוא אולי הגוף היחיד שפועם בו, עדיין, ליבה של תנועת הנאורות. בכך, זה נכון, הוא גם מודרניסטי (מודרניסטי במלוא מובן המילה – בירוקרטיה, רשעות, צרות עין, צמצום האדם לכדי סך נתוני פונקציות, וכו'. הכוונה במודרניסטי אינה דווקא "רע", אפילו קצת ההיפך – מודרניזם הלוא היה משעותיו היפות ביותר של המין האנושי), אבל הוא בעיקר מריח מרוח נאורות של מי שהתעורר מעאלק חשכת ימי הביניים וגילה את ה"רציונליזם". ורציונליזם, הרבה יותר מפטריוטיות, הוא מפלטו של הנבל.
    וואי וואי, זה היה יפייפה מה שכתבת. בהדרגה אני מתחילה להבין איך זה שכל הסופרים/כותבים ששווים משהו עברו חוויה כזו או אחרת עם הגוף הצבאי (נגיד, ש"י עגנון שהרעיב את עצמו כדי לצאת על 21 מצבא הקייזר) (או הצעטאלע הרצחני שמצאת בקלסר הזוטות של סרן א' קוך, או איך שלא יקראו לה).
    כמה אלימות אצורה, אללי, אני כמעט מתגעגעת לזה.

  17. איתי Says:

    יכול להיות שאני מערבב כאן, אבל אני זוכר המשך שקשור באיזה מכתב שמצאת במגירה ?

  18. עלמה Says:

    איזה סיפור יפה יפה

  19. רחלי Says:

    למה אין המשך???????

    זה הסיפור חיים שלי בערך.. בטוח ש"תמי" זה לא "מירי" מביסלח ???????????????

  20. צרי Says:

    זה מדהים. לאחותי זו הייתה איריס, לי זו הייתה דניאלה, לך זו הייתה הנ"ל… אני חושב שכמעט לכל ג'ובניק יש את השם הזה, השם הזה עם העיניים החייכניות השקרניות, הפוטנציאל הזה להרס מהותני, האינסופיות הזו של רוע, של שחור ואופל אצורים היטב מתחת לשיער אסוף, כומתה מסודרת ודרגות סרן ומעלה.

    מאין, מאין הן מקבלות את הרשע הזה? מזריקות אותו עמוק? אני זוכר שאחרי השבוע גימלים טרם השחרור המוקדם שלי חזרתי לבסיס – בעצם בשחרור עצמו, על אזרחי לגמרי – ואני מביט בקצינות הללו, עטורות מירס ודרגות, שכפולים של אותו מבט מרושע ואותו ז'רגון נוראי… ה' ישמור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: