"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

by

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.

תגים: , , , , , ,

15 תגובות to “"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"”

  1. איריס Says:

    ממהפכנית קשישה, אתה מתחיל טוב ומסיים בדיוק בהטפת מוסר או פריטה על אשמה. כמה הערות שלי
    1. האקטיביזם הקבוצתי האמריקאי הוא עניין תרבותי גיאוגרפי. כאשר רוזה פרקס סרבה לשבת בקצה האוטובוס, קמו והצטרפו אליה אחרים. כאשר אמריקאי חושף שחיתות, בלי אומר ובלי בקשות מצטרפים אליו אחרים כבמטה קסם, מתוך תחושה של פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. בישראל, אם אני מדמיינת את רוזה פרקס, אנשים היו עושים כאילו הם עסוקים, בוהים בחלון, ורק אם היה מכות, אולי מישהו היה אומר משהו, גם כן לא בטוח. אבל בטוח שמישהו היה כותב על זה משהו חוצב להבות, מביתו.

    2. אם כבר לומדים מחו"ל אז מדוע אין שומעים בישראל או מבקשים לשמוע מניסיון של אנשים יותר מבוגרים ? יש מראש פניה לצעירים מאד, יוצר ניכור אצל אנשים וממעיט את ההתגייסות.

    3. לבסוף, לגופו. צודק עופרי, מה לעשות, כדי שמישהו יקום מהכורסא המסר צריך לשחרר אותו אישית. ואני מוסיפה, שהפסקתי לבוא להפגנות (האחרונה היתה בלבנון 2 בשוק הכרמל), כאשר נהיה לי ברור שהתנועה לא עומדת מאחורי כאשר אני צריכה אותה, זה מין "התפקדות", ומי שמת, מת. לא שואלים ולא באים לברר למה. זה לא מריח טוב. כאשר אני מעלה את זה, תמיד יש מישהו (כאן בשבוע שעבר עופר) שנוזף בי ומזכיר לי שאי אפשר לבקש מהערבים המסכנים לעזור "לנו". (אף שאני והוא לא באותה כורסא, גם מגדרית וגם כלכלית ומכל בחינה אחרת, כחד הורית וכולי, גם לי יש היתקלויות עם הממסד האכזר, בשדה הקיום שלי).

    זה כמובן לא נכון. ראשית יש הרבה ערבים שיכולים לעזור, ומבינים זאת, ואגב עוזרים אהדדית. פעם כשעוד הייתי אקטיבית, למשל למען הבדואים, ידעתי גם שאני יכולה להרים טלפון אם אני בצרה שהם יכולים לסייע בה (רכב תקוע, וכיוצב )* כל אחד יכול לעזור, כל אחד צריך }"לובי" מתי שהו, ומי שלא צריך המוטיבציה שלו לא נקיה, זה יותר "צדקה" פטרונית. יותר מכך, מי שלא משתפ איכשהו של הממסד, צפוי שהמעורבות שלה תגרור נקמנות כלשהי מהממסד, החל ממעצר קצר ועד להתנכלויות בעבודה, או פרסום שלילי וכולי מהימין והממשלה. ודאי שבמקרה כזה אני רוצה לדעת שכאשר זה יקרה, אלה שהפגנתי בשבילם ואיתם, נמצאים שם עבורי. גם זה לא קורה.
    שנית, כמובן שהיהודים בחבורות האלה הם לא במצב נואש, אבל הם עומדים מאחורי הפליטים מעזה, ואומרים "אי אפשר מאלה לבקש כלום".
    אז לא באות.

    • עודד נעמן Says:

      תודה איריס.
      לא התכוונתי להטיף מוסר – להפך, התכוונתי לומר שהטפת מוסר היא לא מן העניין כאן. הצעתי שעל כל חסרונותיהן, ההפגנות מאפשרות דרך חיים שכמעט ואינה אפשרית היום בישראל. איני נוזף כאן במי שדרך החיים הזו לא חשובה לו, אני רק מציין שהיא אפשרית. אם היא חשובה לך תצטרפי, אם לא לא. זה הכל.

      • איריס Says:

        עודד זה בסדר לא לקרוא את התגובות הארוכות שלי, אין לי בעיה עם זה, אבל התגובה שלך לתגובתי קצת …איך לאמר, מביכה אותי.

  2. אקטיביסט Says:

    ואם אני נחוש קצת פחות להישאר ישראלית?

    • עודד נעמן Says:

      זו שאלה חשובה. משתמע ממה שאמרתי שהפעילים בהפגנות כולם ישראלים גאים וזו הרי טענה לא אמינה בעליל. נראה לי שאם אנחנו נותנים למונח "ישראליות" לעורר בנו דחייה אנחנו מודים שהפסדנו במאבק על ישראל ומכריזים על פתיחת המאבק בה. זהו מהלך אפשרי בהחלט, זו נקודת מפנה שאנו עלולים להגיע אליה ויש שכבר חלפו על פניה.
      נניח שהחלטנו שישראל אבודה, שנותר רק להאבק בה. שוב עולה השאלה: "למה אנחנו הולכים להפגנות?" הרי עוולות יש בכל מיני מקומות, מדוע להאבק דווקא בעוולות שישראל מבצעת? למי שרואה במאבק מאבק כפול, על תיקון עוולות ועל תיקון החיים הישראליים, יש תשובה לשאלה זו. לפלסטינים, שהזכויות והחירות שלהם נרמסות על ידי ישראל יש תשובה לשאלה זו גם כן. מה יענו אלו שמחויבים לזכויות אדם, אבל אינם רואים עצמם כפלסטינים ואינם רואים עצמם כישראלים? (שוב זו לא שאלה רטורית, אלא אמיתית: למה לבחור במאבק הזה? מה יש בו?)
      המאבק הלא-אלים בישראל מיוסד על ההנחה שהאתוס הדמוקרטי הישראלי עוד לא גווע לגמרי. הפעלת כוח נגד מפגינים לא-אלימים הופכת לאירוע בעל חשיבות פוליטית רק כאשר היא מערערת את תפיסת עולמו של המדכא. כשנאסר ר'אווי חוטף מכות בשייח-ג'ראח זה לא חדשות, כשדוד גרוסמן חוטף מכות בשייח-ג'ראח זה כן. כשאנחנו אומרים שאין הבדל בין דוד גרוסמן לבין נאסר ר'אווי אנחנו מנסים לתקן את החברה הישראלית, לא (רק) להאבק בה. פעולה לא-אלימה מפגינה אמון בפן הלא-אלים של השלטון. כל עוד אנחנו מאמינים בפעולה לא-אלימה אנחנו מאמינים שאפשר עוד לתקן.

  3. מריק Says:

    עודד זה אתה או כותבת אורחת?
    בכל אופן, זו בהחלט רשימה מעניינת שהצליחה לראשונה לנסות לפלח את הדיון העקר שקיים בסוגייה הזו, זה זמן רב. למה ההמונים לא מגיעים להפגנות השמאל?!
    יש הטוענים שהאופי האנטי-לאומי אנטי-ציוני שמאפיין את מובילי המחאה (בשייח ג'ראח לפחות) הוא שמדיר ממנה את המיינסטרים הישראלי. יכול להיות. אני לא פוסל את ההשערה הזו. לא רבים בחברה הישראלית פיתחו תודעה פוליטית אנטי או פוסט ציונית, למרות הכיבוש ומלחמות. איני יודע איפה בדיוק עובר הקו בו הישראלי המצוי מביט על הנרטיב הציוני ורואה פתאום באמיתות שעליהן הוא גדל – גיבוב של שקרים ומזימות. אבל העובדה היא שלרוב המוחלט זה לא קורה. אולי זו טיפשות, רעות לב או פחדנות. ואולי זה פשוט חוסר שכנוע. כי בשוק הדעות הישראלי, יצרני דעות למינהם מנסים להטות את דעת הקהל ימינה ושמאלה, והכריזמטי, המתוחכם, היודע לעשות שימוש משכיל בתקשורת הוא זה שמצליח להטות את הסירה לצד שלו. ובעיני כאן טמונה הבעיה של השמאל הרדיקלי. הוא ויתר על הניסיון לשכנע, לחנך את ההמונים, להטות את הזרם.

    מתוך אליטיזם או רתיעה כוללת מהחברה הישראלית, הוחלט לעשות מעקף. לפנות ישר לדעת הקהל העולמית – לאובמה, לאיחוד האירופי, ליו ניים איט. באמצעות המחאה המתמדת, איסוף עדויות פרסום זוועות וכו, נעשה מאמץ מתמיד ליצור לחץ חיצוני על ממשלת ישראל.

    בתור טקטיקה פוליטית זה לא רע, וניכר שעד כה זה אפילו עובד. אבל, בדרך, השמאל הישראלי נמק, מתכווץ ומתייבש. כי אף אחד לא טורח לגדל אותו, לעשות לו נפשות, להרחיב את שורותיו. השמאל הרדילקי לא רוצה ללמד את הישראלים את יתרונות השלום. הוא מסתפק בלהטיח בפניהם את חסרונותיו, בושותיו, חטאיו ופשעיו. גם ארגונים כמו שוברים שתיקה וזוכרות, אשר על פניו הוקמו בשביל חינוך הציבור, בשביל לייצר חברה הומניסטית יותר בישראל, גם הם למעשה נוקטים בטקטיקה הפוליטית החיצונית
    בהצפת התודעה הציבורית בפנים הרעות של הישראליות ובפועל לא באמת מנסים להשיג את יעדם הראשון, המוצהר.

    אני חושב שאפשר ללמוד רבות מאובמה, שכבש את דעת ציבור הבוחרים האמריקאי באמצעות מסרים שנבעו מאהבת העם האמריקאי ולא מהסלידה ממנו. הוא הציע תקווה ולא רק בושה, לנוכח מלחמת עיראק והקפיטליזם החזירי. אז אולי כדאי שנחזור קצת לניינטיז, לימים שבן כן דיברו על שלום, על אחוה בין עמים שווים ולא רק על אכזריות הכובש הישראלי.

    • עודד נעמן Says:

      היי מריק,

      זה אכן אני, מתארחת. טוב לראותך כאן.
      אני חולק על דעתך שמה שחסר לשמאל הם אנשי שיווק ומובילי קמפיינים. כלומר, יכול להיות שהם חסרים לשמאל, אבל חסרונם לא מסביר את היחס של הציבור הישראלי לשמאל. ראשית, אני לא חושב שהשמאל הישראלי הוא רדיקאלי בעמדותיו. למעשה אני חושב שכשישראלי אומר דברים מאוד לא רדיקאליים (למשל, דברים בסגנון דבריו של אובמה) הוא מיד נתפס כשמאל רדיקאלי. הדבר מעיד לא על השמאל אלא דווקא על המרכז הישראלי. ליתר דיוק, הדבר מעיד שערכים דמוקרטיים עברו דה-לגיטימציה יסודית בשנים האחרונות. ראייה לכך אפשר למצוא בתמיכה הרבה שההפגנות בשייח-ג'ראח מוצאים בקרב יהודים-אמריקאים-תומכי-אובמה. http://www.nybooks.com/articles/archives/2010/jun/10/failure-american-jewish-establishment/
      אני לא חושב שהשמאל מדבר על "אכזריות הכובש". אני חושב שזה מה שישראלים שומעים כשמישהו מזכיר דמוקרטיה, או שלום, או זכויות אדם, או ילד פלסטיני, או אירופאי, או את אובמה.
      ולבסוף, אני לא חושב שהשמאל הישראלי מאבד מכוחו. אני חושב שהוא צובר כוח. אבל לא צריך לצבור כוח בכל מחיר, לא מדובר בתחרות פופולריות. אין טעם להחליף את עמדותינו בעמדות פחות צודקות על מנת לזכות בתמיכת ההמונים. אם ההמונים מתעקשים להשאר גזענים אני לא רוצה בתמיכתם.

  4. עומר Says:

    הנה הסיבה למה אין שמאל בישראל ולמה מי שהיה יכול להיות שמאל לא בשמאל אלא בימין או סתם מושלך להתמודד לבד מול שוק עבודה נצנלני, משטרה שמשרתת בעלי הון או עסוקה בלחלק רפורטים, בעלות דירות גזעניות, בעלי מועדונים גזענים, צבא של חארות, התעללות ממוסדת בבעלי חיים וכיוב אטריבוטים של החיים-בתוך-הקו-הירוק. והנה הסיבה, שכבר נרמזה בתגובה של איריס:

    "בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש".

    ובמלים אחרות: שיילכו להזדיין הפלשתינים. אין לי ספק שבשביל שיימינג למדינת ישראל לא צריך את כל הבוגרים של סם שפיגל כי זה יקרה בלעדיהם, (גם לפלשתינים העניים יש מצלמות וחיבור ליוטיוב).

    ואידך זיל

  5. מישל Says:

    היי עודד,

    לצד הניתוח החשוב, יש את העובדה הפשוטה שהפגנות שיח' ג'ראח התחילו בצעדות עם מתופפים. כמי שהייתה בצעדות הראשונות, אני יכולה להעיד שהאנרגיה, הרעש שחסך את הצעקות בקול ענות חלושה, ורחמנא ליצלן, אפילו החיוביות שבמוסיקה – היו הדבק שאיחד בין הצועדים, והתחושה הטובה הזו הביאה לצמיחה המהירה כל כך של הצעדות. אנשים לא הגיעו בגלל המתופפים, הם המשיכו לבוא בגלל המתופפים. משם צמחו הרבדים הבאים של קבוצה מגובשת, תחושה שיש קהילה שבה ודרכה אתה יכול לפעול פוליטית, ולבסוף תנועה של ממש. אבל זה התחיל מעצם זה שלשם שינוי, הצעדות לשיח' ג'ראח פשוט לא היו מבאסות.

    לכן, חלק מהשאלה הוא פרוזאי ממש: איך הופכים את חוויית ההפגנה למוצלחת. המטרה היא בסה"כ שאנשים לא יילכו הביתה בתחושת דיכאון מהפגנה כושלת, כפי שקרה לי אינספור פעמים בירושלים. בדרך כלל עומדים עם כמה שלטים וצועקים באופן לא מתואם, עד שהקול נגמר די מהר. די בחוויה הזו כדי להרוס את ההפגנה – כי מרגישים בצדק שהנוכחות במרחב מזערית ולפעמים פשוט מביכה – ודי בהפגנה אחת מדכאת כדי לגרום לאדם לוותר על הפגנות במשך חודשים רבים לאחר מכן.

    • עודד נעמן Says:

      היי מישל,

      תודה. כן, אני מזדהה מאוד עם התחושות שאת מתארת. ומסכים כמובן שההפגנות בשייח-ג'ראח שונות מאוד מהפגנות אחרות בכך שיש בהן שמחת חיים. אני חושב שהשמחה הזו – התופים, האווירה, האנרגיה – היא הראייה הטובה ביותר לכך שההפגנות אכן משחררות ומלאות תשוקה. אלא שהתיפוף הוא ביטוי לתשוקה הזו – לתשוקה לחיות חיים צודקים בישראל – הוא לא המקור לה. אנחנו לא הולכים להפגנות בגלל שרעש התיפוף נעים לנו, אנחנו נשארים בהפגנות, ובאים שוב ושוב, בגלל מה שרעש התיפוף מבטא.

  6. א.ב. Says:

    אחלה מאמר.
    ישנה נקודה חשובה נוספת.
    ה"להיות ביחד".

    אחד הדברים המגבשים, ממריצים, ומפעילים תנועות פוליטיות זה ה"ביחד". בניגוד לקובוי שמשיג את מבוקשו לבד עם אקדחו, ואצלו הלבד הוא ערך (ראיתם פעם קובוי מתחתן בסוף הסרט?… :)) תנועות פוליטיות או מהפכניות בונות על הביחדיות. על הרגשת הסיפוק והכוח של כולם בשורה אחת צועדים אל המטרה (מצחיק, אבל אפילו אנרכיסטים מעדיפים להיות ביחד…). כדי להרגיש ביחד צריך שתהייה סיבה טובה מאוד וברורה מאוד. חד משמעית. את זה אין לשמאל בישראל.

    • עודד נעמן Says:

      הסכמתי עם כל שאמרת עד המשפט האחרון.
      מדוע אין לשמאל בישראל סיבה להיות יחד?
      מה יכול להיות חד וברור יותר מהעוול שבדיכוי אנשים על-פי מוצאם האתני?

  7. א.ב. Says:

    המאבק של השמאל בישראל הוא נקודתי. בכל נקודה זה סוג אחר של שמאל. אין אידאולוגיה מאחדת שעליה נבנה המאבק.
    תראה למשל במאמר החדש כאן את הסגידה שהייתה לכותב המאמר לגבי רבין.
    מנקודת מבט שמאלנית רבין צריך היה לשבת בכלא.
    אז מאיפה באה הסגידה?
    מזה שאין בסיס רעיוני לשמאל אלא התפלחויות רגש נקודתיות, כל עוד זה לא פוגע ברכוש הפרטי.
    ההפגנות בשיח ג'ראח הם עוד דוגמה מצויינת לזה. אלו לא הפגנות שמאל אלא הפגנות נגד עוול נקודתי מנקודת מבטם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: