הברברים הם התקווה

by
 
עידו הררי
 
לפני כמה שבועות נערך באוניברסיטה העברית כנס בשפה האנגלית שכותרתו "Culture and Catastrophe in Modern European History". אחד הדוברים התייחס בהרצאתו לאמרת הכנף הנאצית המפורסמת "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות' אני שולח את היד לאקדח", ובפרפראזה העיד על עצמו: "Every time I hear the word 'Revolver', I reach for my culture". דברים אלה, כולל העובדה שנאמרו בבניין ע"ש רבין שמחלונותיו נשקפים בתי הכפר עיסאוויה וביום טוב גם חומת ההפרדה שמדרום לו, משקפים אולי יותר מכל את האופן שבו מתפקד מושג התרבות בשיח המערבי בכלל והציוני בפרט. מתשומת הלב שניתנה בשבוע שחלף לדבריו של נתן זך על אודות השוני המוחלט שבין אנשי התרבות הגבוהה מחד ואנשי המערות מאידך, ובעיקר מגל ההתקפות האפולוגטיות שהתעורר מולם – התקפות שבבסיס רובן הניסיון להוכיח שבניגוד לדבריו של זך, למזרחים יש נחלה בדבר הזה שנקרא תרבות –  נראה שהתרבות מושרשת כאן היטב. בכל מקרה, היא מבוססת מספיק טוב כדי להסתיר את אופי היחסים שבין המעמד שקנתה לה לבין מי שעל חשבונו המעמד הזה נקנה – אופי עקרוני, שהיחס שבין הבניין על שם רבין שבהר הצופים לכפר עיסאוויה הכבוש שלמרגלותיו הוא רק התגלמות קונקרטית שלו.

התשובה לשאלה מה עדיף, אקדח או תרבות, איננה מובנת מאליה. היא תלויה אולי באופן שבו מבינים את  המלה "תרבות", ועוד יותר מכך בהקשר שבו היא מתפקדת. תרבות נתפסת בדרך כלל כדבר יחסי או לפחות פרטיקולרי. התפיסה הזאת היא שעומדת בבסיס הגישה החברתית-פוליטית שמכונה רב תרבותיות, שבשמה מדברים רבים מאלה שמעדיפים את שירתו של ארז ביטון על פני נתן זך. זך עצמו, לעומת זאת, סבור שהעובדה שהוא פרופסור בשלוש אוניברסיטאות מקנה לו את הזכות לקבוע מדרג בין התרבות שממנה הוא הגיע ובין אלה שהגיעו מהמערות. מי שצודק בוויכוח הוא כמובן זך, שבדבריו האחרונים (אגב, הוא כבר אמר את זה קודם) מתגלה באחד הנציגים הנאמנים ביותר של התרבות במקומותינו – התרבות במובנה המערבי, הנאור והחילוני, ה"קולטורה" (להבדיל מציוויליזציה, שאיננה הנושא שבו מדובר כאן). קולטורה היא יצירה אירופאית מובהקת, ומבין מדינות אירופה מולדתו של זך היא אולי הנשאית המובהקת ביותר שלה. כאשר מדברים על תרבות בישראל, הדיון יהיה כמעט תמיד קשור באופן בלתי נמנע ביחס שבין תרבות לציונות, תרבות ליהדות ותרבות לקולוניאליזם. וכאשר מתבוננים בהיסטוריה ובהווה של מערכות היחסים האלה, די ברור (בפרפראזה על ולטר בנימין) שכל אקט של תרבות הוא בעת ובעונה אחת גם אקדח שמכוון לרקתו של מישהו.

מבט אל החומה מהאוניברסיטה העברית

*

"בתוך עם ישראל אין בכלל אוירה תרבותית, אלא זו של הדת, והיא קרויה: יהדות. היהדות היא התוכן והצורה של החיים היהודיים, ובמדה שנוצרות בתוכה גם תכונות ושאיפות של חולין, הרי כולן נכללות בה […] לכן לעולם לא תוכל להתהוות מתכונות ושאיפות החולין שבתוכה תרבות עצמאית – לא חזקה ולא עשירה, ואף לא ענייה ועלובה".

 (נתן בירנבאום, עם השם, 'על תרבות וציביליזציה')

פתח להבין את האופן שבו פועלת התרבות נותן לנו נתן אחר, נתן בירנבאום. כמו זך, גם בירנבאום נולד במרחב התרבות הגרמני (בשונה מזך, הוא נולד לאם יהודיה). הוריו היגרו לווינה ממזרח אירופה, והוא גדל בלי זיקה מיוחדת למסורת היהודית. היהודים בווינה ובברלין של המאה ה-19 (בירנבאום נולד ב-1864 ונפטר ב-1937) כבר חיו בתוך עולם המושגים שבו היהדות איננה מערכת אמונות ומצוות אלא "אומת תרבות"; Kulturnation בשפתם. להגדרת היהדות כתרבות היה יתרון כפול: ראשית, היא הטמיעה את היהדות בתוך עולם המושגים של אירופה הנאורה, עולם שבו מושג התרבות היה מושג מפתח. שנית, היא הטמיעה את היהודים בין האירופאים בכך שאפשרה להם להפוך מיהודים לגרמנים בני דת משה. הגורל הצפוי ליהדות עצמה תואר באופן מדויק על ידי מוריץ שטיינשניידר, הביבליוגרף העברי הגדול וממובילי הדיסציפלינה האקדמית החדשה של חכמת ישראל במאה ה-19: לדידו, מדעי היהדות נועדו להביא את היהדות עצמה לקבורה הולמת. אבל כמו היום, גם אז הפיכת היהודים למתורבתים היתה עניין לא פשוט – לא ליהודים עצמם ולא לגויים. וכך מצא את עצמו בירנבאום, סטודנט צעיר למשפטים, נשבה בקסמי הרעיון הלאומי היהודי, ואף הוגה עבורו שם: ציוניסמוס. בהמשך חבר בירנבאום להרצל, שאימץ את השם עבור תנועתו. את אומת התרבות היהודית שנוצרה באירופה הרצל ביקש להפוך למוצב קדמי של המערב במזרח הפרוע, כפי שכתב ב"מדינת היהודים": "לאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". מאוחר יותר פרש בירנבאום מהתנועה הציונית, ולאחר תקופה כדובר מרכזי למען תרבות היידיש החילונית הפך לשומר מצוות והצטרף לאגודת ישראל.

המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל בספרו, שתורגמה כ"פראי האדם", היא Barbarei – ברבריות. הברברים הם אלה שאינם דוברים את שפת התרבות. הם האנטיתזה של התרבות עוד מימי יוון, שאת מורשתה ביקשה אירופה הנאורה להמשיך. במסורת היהודית היחס למורשת יוון הוא אחר, והוא נטוע ביחס השלילי כלפי המתיוונים בתקופת בית שני. ההבדל הזה הוא הרקע לדברים שכתב בירנבאום החרדי:

"מה אנו רוצים מהמתיוונים? למה אנחנו משפילים אותם לדרגת בוגדים לאומיים פשוטים? הרי הם הרבה יותר מזה; הם החללים הראשונים של כפיית-הדעת האירופית הגדולה. ה"משכילים" היהודים הראשונים, שהלכו שולל אחרי הענק התרבותי, הנוצץ והרועש הזה, הם אינם אלא דוגמה לכולנו, אף כי לא נודה בזה מרצוננו. וכי אני עצמי במשך שלושים שנה לא נשאתי נאומים, ולא כתבתי מאמרים נגדם, בעוד שבעצם הייתי ילד מילדי רוחם, שלא הרגשתי בזה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית') 

בירנבאום, שמעולם לא חדל להיות בן תרבות, חש באופן שבו התרבות מקרבת, בעיני המתבונן האירופאי, בין היהודים לבין חסרי התרבות האחרים:

"אני אינני מעמיד את אירופה לעומת המזרח. אינני בטוח, אם הניגוד המוחלט לשיטת אירופה, מגובש דוקא במזרח. ביחוד אינני יודע מי מבין עמי המזרח מייצג את הניגוד המוחלט הזה בממד השוה ליהודים, או יותר נכון, לניגוד שהיהודים חייבים לייצג – לדעת אירופה – לפי יעודם וכפי שהבליטו אותו בדברי ימיהם. שמחתי לקרוא בעיתון צרפתי את המלים הלוהטות שפירסמה גב' גילברט בשבחם של הטורקים. אין בידי לקבוע אם הטורקים ראויים לכל דברי השבח האלה; אחת ידעתי, האשה הזאת מצאה ביטויים נפלאים, לא-אירופיים. 'פראים' היא קוראת לאנשי אירופה ושופכת עליהם קיתונות של בוז. הרגשתי מעין קנאה: הנה אשה אירופית, אשר כרבים טובים ממנה – טולסטוי למשל – נמאסה עליה הרדיפה המטורפת אחרי הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. והנה מאידך גיסא אנחנו, בני עם כובשי הנשמות, מעלים את שארית להט הנצח שבנו, על מזבח אותם האלילים, שהמעולים מבני אירופה משליכים אותם כנצר נתעב מאחוריהם. דומים אנו לנסיכים, הנכספים לנגן במפוחית בחצרות. השגעון הזה דולק אחרינו עד לנוכח מנורת החנוכה. הוא חלום הטירוף המתעתע ביותר שחלמה האנושיות מעודה – רוח-אירופה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית')

נתן בירנבאום. "הניגוד המוחלט לשיטת אירופה מגובש דוקא במזרח"

*

רוח אירופה היא שנושבת במבוכי המסדרונות של הר הצופים. היא נשבה בהם מראשיתם, כשבטקס הפתיחה של האוניברסיטה ב-1925 הכריז נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן: 

"אני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ-ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. […] על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת-נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה".

לעומת הרצל, ויצמן נקט טקטיקה אמנציפטורית: הוא לא ביקש להגן על אירופה מפני המזרח, אלא להוסיף גם אותו אל מרחב התרבות. האקדמיה תגאל הן את היהודים, שיחד עם שיבתם לארצם יזכו גם לעטרת תרבותם הקדומה, והן את המזרח המנומנם – שכן התרבות מיועדת לכולם וכל הרוצה יבוא ויטול. זהו משא האדם הלבן, והאדם הציוני בכלל זה. מתוך הדברים ניכר הלימבו שבו מצויים היהודים (ושמובלע גם בתוכניתו של הרצל): באירופה הם יהודים בעל כרחם, בפלסטינה הם בני תרבות ועל כרחם של הערבים יהפכו גם אותם לכאלה.

*

אירופה, שבשם התרבות ביקשה תחילה לשחרר את היהודים מיהדותם ואחר כך לשחרר את עצמה מהיהודים, נאבקת כיום בשם אותו רעיון לשחרר את האשה המוסלמית מכיסוי הפנים הברברי ואת עצמה מנוכחותה של האשה המוסלמית. מעצם תנאי לידתה, התרבות איננה יכולה לחיות בשלום עם הלא-תרבותי – הוא ייאלץ להפוך לתרבותי או להעלם. עיקרון זה נשמר גם כשהתרבות מנסה להסיר מעליה כל תוכן מהותני ולהישאר כמעין עיקרון-על פורמלי – כמו למשל במאמרם של רפאל זגורי-אורלי וג'וזף כהן בתגובה לדבריו של זך. "הפרדוקס הכואב הוא שאפילו בפיו של אחד המשוררים הדגולים שלנו, המלה 'תרבות' שוב סובלת עיוותים מטרידים והתקפות וולגריות, המצמצמים אותה למובנים הנשלטים בידי דטרמינציה אתנית, גיאוגרפית ולאומית", הם כותבים; "יש לעקור משורש את הרדוקציה של התרבות לזהות המבוססת על השתייכות לקהילה לאומית, רדוקציה של התרבות למוצא כלשהו. תחת זאת יש לשאוף לרומם אותה למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה. […] דבריו של זך מבטאים ככלות הכל תפישה משונה למדי של ההומניזם ושל הנאורות, המבקשת לקשור אותם באופן בלעדי לגורלה של אירופה המערבית".

נתן זך. לזה אנחנו קוראים תרבות!

הבעיה בדבריהם של כהן וזגורי-אורלי מתומצתת כולה במשפט האחרון. שכן ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל. כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי. במילים אחרות, בשורשן של ביקורת התרבות ותרבות הביקורת עומדת ביקורת התבונה הטהורה, והנחת היסוד של המחשבה המותנית על ידי רעיונות אלה היא האוניברסליות של הביקורת ולכן של התרבות. יותר מכך: גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם, שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות.

אם למצוא משפט אחד שמסכם את טיעונם של כהן וזגורי-אורלי, הוא יהיה זה: "להיות בן לתרבות פירושו להעמיד אותה תרבות לביקורת הרדיקלית ביותר, ובתוך כך לתבוע ממנה להתבטא בלשון המשוחררת מכל עגינה לאומית והחפה מכל פיצול רדוקטיבי או הייררכיה וולגרית". איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה? התשובה היא שלא ניתן, וזאת בדיוק משום שלא ניתן להשתחרר מהתרבות עצמה. המסקנה העצובה מכל הסיפור היא שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית (או באנגלית, או בגרמנית או בכל שפת תרבות אחרת) עומד תרבותניק עם ספר שירה ביד; האקדח מהמערכה הראשונה תמיד יורה בסוף. כשחושבים על זה כך, גם הקשר בין מוזיקה קלאסית לטיהור אתני (ובאופן ספציפי לשי דרומי) נראה הרבה יותר ברור. את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים – אם עדיין נותרו כאלה בעולם. 

תגים: , , , , , , , , ,

28 תגובות to “הברברים הם התקווה”

  1. אמיתי ס Says:

    זה נכון שהתרבות האירופאית מפיצה את עצמה באמצעים אלימים כבר מעל 2000 שנה, וגם תרבויות אחרות עשו אותו דבר בדיוק.

    אבל מצד שני, אי אפשר להגיד שהתרבות האירופית היא יצירה בלעדית של בני אירופה. התרבות האנושית כולה היא מרק של ממים וכל תרבות שואבת לתוכה ממים שנוצרו בתרבויות אחרות.

    ללא ה"ברברים הערבים", מר זך היה מחשב היום את חשבונותיו בספרות רומיות.

    גם קולוניאליסטים אכזריים מושפעים תרבותית מנתיניהם במגוון צורות, מאוכל ועד פילוסופיה.

    התהליך הוא בדרך כלל לא חד צדדי.

    • עידו Says:

      שלום אמיתי. הטענה כאן היא פחות לגבי השפעות קונקרטיות ויותר לגבי דימויים, תפיסות והבניות. לכן גם ההבחנה בין 'תרבות' ו'ציוויליזציה': ציוויליזציות יש הרבה, תרבות במובן kultur, שהיא המובן שעליו מדבר זך (גם אם הוא לא מודע להבחנה או מודה בה) ושעליו דיברו גם הרצל ובירנבאום (שהבחין במיוחד בינה לבין ציוויליזציה) יש רק אחת והיא זו האירופית (שכמובן לא נולדה מעצמה אלא מאוסף רעיונות, דימויים ומיתוסים קודמים).

  2. עודד נעמן Says:

    עידו, תודה על הרשימה המעולה.
    אתה שואל: "איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה?"
    וטוען שכהן וזגורי-אורלי טועים בחושבם ששחרור כזה אפשרי ולמעשה מדגימים בדבריהם שאינו אפשרי:
    "כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי."
    אלא שנדמה שיש הבדל חשוב בין עמדה שמקורה במערב ושמייחסת ערך גם לעמדות ומונחים שאינם מערביים לבין עמדה שמקורה במערב ושדוחה כל עמדה שאינה מערבית. כהן וזגורי-אורלי לא מכחישים שמקורה של עמדתם ב"ביקורת התבונה הטהורה", הם טוענים נגד הרעיון שרק מה שמקורו ב"ביקורת התבונה הטהורה" הוא בעל ערך.
    מהעובדה שעמדותי צמחו מתוך תרבות שחטאה באי-צדק לא נובע שעמדותי הן בלתי-צודקות. התשובה לשאלה "האם עמדה x היא עמדה ראויה?" תלויה בתוכן העמדה ולא בהיסטוריה של התפתחותה.
    למעשה, מי שדוחה עמדות שמקורן במערב כושל באופן דומה למי שדוחה עמדות שמקורן אינו במערב. הכשל טמון במחשבה שההיסטוריה של עמדה מעידה על טיבה. כאילו העובדה שאדם "בא מן המערב" מהותית לאופן שבו ראוי להעריך את עמדותיו.
    אין להכחיש שההסטוריה של רעיונות מסבירה את תוכנם. בהחלט – כשברצוננו להסביר את התגבשותם של רעיונות עלינו לבחון את ההיסטוריה שלהם. אלא שבבואנו להעריך האם ראוי לאמץ עמדה כזו או אחרת עלינו להתייחס אך ורק לתוכן העמדה. מי ששגה אתמול עלול לומר אמת היום. כשאנחנו עומדים על טיבן של עמדות איננו עסוקים בהטלת אחריות אלא בבירור האמת.

    • עידו Says:

      שלום עודד, תודה רבה. לדעתי, לא בטוח שאפשר להתייחס רק לתוכן של עמדה בלי שההיסטוריה שלה ושלנו כבר יהיו מובְנים אל תוך היחס הזה. כהן וזגורי-אורלי אמנם לא טוענים שרק מה שמקורו במסורת התרבותית המערבית הוא בעל ערך, אבל מדבריהם משתמע – די במפורש – שרק מה שנענה לעקרונות המסורת האינטלקטואלית המערבית הוא מוצר תרבותי ראוי או פעולה תרבותית ראויה לשמה. זה מה שאני מבין באמירה "יש לשאוף לרומם אותה [את התרבות] למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה". יש לא מעט ציוויליזציות בעולם שלא פועלות כך, ולכן – אליבא דכהן וזגורי-אורלי ומסורת התרבות שמאחוריהם – הן לא ייחשבו תרבותיות.

      • עודד נעמן Says:

        אני מסכים שההיסטוריה של עמדה או רעיון משפיעה על התוכן שלהם. לכן היסטוריה של רעיון רלבנטית לניסיונות להסביר את הגניאולוגיה של רעיון כזה או אחר (ולפעמים הסבר כזה, כמו אצל ניטשה, חותר גם תחת תקפות הרעיון עצמו). אלא שככלל, היסטוריה של עמדה או רעיון לא צריכה להיות שיקול בהערכת תוכנם.
        אין שום סתירה בין דרישתם של כהן וזגורי-אורלי שעמדות יבחנו לפי תוכנן (ולא לפי מקורותיהן) לבין העובדה שבני תרבויות לא-מערביות ידחו את העמדה שכהן וזגורי-אורלי מאמצים. לצורך העניין, אני יכול להעניק יחס שווה לגזענים שבעצמם שוללים את הרעיון שכולם ראויים ליחס שווה וגזענים עלולים להפלות אותי גם אם אני מסכים עם עמדותיהם הגזעניות.
        גם אם כהן וזגורי-אורלי מחזיקים בעמדה שזרה לתרבויות לא-מערביות לא נובע מכך שהם דוחים עמדות *משום* שהן לא מערביות. עמדות יכולות להיות ראויות או בלתי-ראויות וצריך להזהר מלתלות את הדבר בהיסטוריה שלהן. לעיתים קרובות מדי העיסוק בהיסטוריה של עמדה, רעיון או תרבות שלמה הוא ניסיון להסיט את תשומת הלב (ואת הביקורת) מתוכן העמדה הנבחנת.

      • עידו Says:

        כפי שכבר יכולת לשער, אנחנו חלוקים לגבי הטענה שהיסטוריה של רעיון לא צריכה להיות שיקול בהערכת תוכנו. המחשבה שאפשר לבודד את הרעיון מההיסטוריה שלו ולהתבונן עליו "בטהרתו" היא כשלעצמה מוטעית לדעתי, והיא-היא המורשת של הפילוסופיה המערבית ששיאה בקאנט. עמדה אחרת, ויותר משכנעת בעיניי, אפשר למצוא אצל פרויד, שלדידו מאחרוי המחשבה יהיו תמיד מניעים לא מודעים ולא רציונליים, ואצל מרקס, שתמיד יחפש את האידיאולוגיה מאחורי כל רעיון (והמרקסיזם החדש יעשה זאת גם לגבי עמדותיו של מרקס עצמו). נכון שגם פרויד וגם מרקס הפנימו את הדרישה להעביר כל רעיון ועמדה תחת ביקורת, ובכך הם חלק מעולם התרבות, אבל הביקורת שלהם איננה תבונית-טהורה ובמקרה של פרויד גם לא מתיימרת למצות את עצמה. ואולי נוכל ללמוד עוד משהו על הקשר בין מסורת למחשבה אם נזכור שקאנט הוא נוצרי, כלומר בן למסורת ששואפת לשחרור מהחוק ומהחומר ולהגיע אל הרוח הטהורה, בעוד פרויד ומרקס הם יהודים, כלומר שורשיהם במסורת שבה הרוח תמיד מעוגנת בחומר והמחשבה בפרקטיקה.

      • גל כץ Says:

        תודה עידו על המאמר המעניין. בהמשך לדיון בינך לעודד, נשאלת השאלה בדבר המשמעות של הטענה ש"לא ניתן להעריך עמדה במנותק מההיסטוריה" שלה. מה זה אומר בעצם? אני מבין את זה כאומר שכאשר אנו באים לבחון עמדה, אז אנו בוחנים אותה בפועל גם לאור הנחות המוצא התרבותיות/היסטוריות שלנו, ולאור מה שאנו תופסים כהנחות המוצא התרבותיות/היסטוריות של הטענה הזו.
        להבנתי אין דרך אחרת. אבל עדיין, אם אנו מבקשים להצדיק את העמדה הזו, אז אנו כבר מניחים שהעמדה שלנו יכולה להתקבל על דעת מי שמקשיב או קורא את ההצדקה שלנו. הרעיון של האוניברסאליות עדיין מנחה אותנו, מבלי שזה יביא אותנו לטעון בהכרח שהעמדה שלנו היא היא היא הגילום היחיד של האוניברסאליות. במונחים קנטיאניים, האוינברסאליות היא "אידיאה רגולטיבית" (ללא גילום קונקרטי מסוים, סופי), ולא "מושג" בעל תוכן ברור וגילום בלעדי.

        אני מניח שרעיונות דומים אפשר למצוא גם בציביליזציות אחרות, אבל אנחנו חלק מציביליזציה מסוימת (וגם אתה, לפחות כפי שזה עולה מהמאמר שלך, המבקש להצדיק עצמו ועושה זאת היטב, חלק מהציביליזציה הזו). השאלה היא כמובן איך מותירים את הרעיונות הללו פתוחים.

        (בשיח המערבי כיום יש בלבול בין מושגים לאידיאות. החירות למשל נתפסת כמושג בעל גילום בלעדי (החברה הליברלית המערבית, או נשים לבנות עם מחשוף) ולא כאידיאה דינאמית ופתוחה (במסגרת זו גם אשה עם מחשוף יכולה להיתפס כמדוכאת, ואילו אשה מוסלמית הנאבקת על זכותה ללבוש רעלה כחופשייה לעילא ולעילא))

        בכל מקרה, אם נחזור למאמר שלך, נראה שכאשר אנו מתיימרים להתנתק מהציביליזציה שלנו (שאפשר מצדי לכנות אותה "קולטורה") אז מה שנשאר זו תשוקה ניהיליסטית המסומנת על ידי המונח "ברברים". מה זה אומר "ברברים"? אנו יודעים משהו על ה"ברברים"? איפה הם נמצאים? בפאריס, באפגניסטאן, במרכז המוסלמי המתוכנן גראונד זירו? הברברים הם אף פעם לא כאן, והדיבור עליהם מסמן, לדעתי, תשוקה לא להיות כאן.

        יש הרבה אנשים בעולם שיכולים ללמד אותנו המון, לשחרר את האידיאות שלנו מהגילומים הקפואים שלהן, אבל בבואנו לחשוב אותם, או לפעול איתם פוליטית, אז הם כבר לא "ברברים". אין מנוס מזה — בבחינת "תרבות או למות".

      • עידו Says:

        בכמה מהתגובות כאן הואשמתי בדקונסטרוקציה. כאמור, אם מדובר בחשיבה במסגרת הזרם האינטלקטואלי הזה, אני לא מכיר אותו מספיק כדי להתיימר לעשות את זה. אבל אם לוקחים את הביטוי במשמעותו המילולית, אז אני מקבל עליי את האשמה. כי לדעתי, אחד הדברים החשובים שמחשבה רדיקלית צריכה לעשות הוא לנסות לחשוב את הדברים, המושגים והרעיונות משורשם, לפעמים תוך חשיפת השורשים ועקירת מושאי המחשבה מישיבתם הבטוחה באדמת המובן מאליו. מהלכים כאלה עושים שימוש גם בגניאולוגיה, כלומר חשיפת שורשי המושג בהיסטוריה, וגם בדקונסטרוקציה במובן של פירוק השלם לחלקים שאינם מובנים מאליהם. עכשיו נשאלת השאלה מה אנחנו עושים עם כל זה: האם זה נשאר רק בתור שעשוע אינטלקטואלי? כי אם כן, כבר עדיף לעשות סודוקו. מבחינתי לפחות, אם מהלכים מחשבתיים כאלה נעשים בצורה טובה יש להם כוח מניע, מעצם תחושת חוסר היציבות שהם מייצרים. יחד עם זאת מחשבה כזאת מעצם טבעה לא יכולה להיות קונסטרוקטיבית, כלומר היא לא מצביעה על "פתרון" או על אופק לפעולה. חלק מהסיבה לכך היא גם המודעות המתמדת שלה לגבולותיה שלה, גבולות שבדברים שלעיל מסומנים על ידי הברבריות. אם נעצרים בנקודה הזאת אפשר לקרוא לזה ניהיליזם. אבל הנחתי שגם אחרי המאמר הזה אנשים ימשיכו לחשוב ואם הוא קצת מוצלח – אז לחשוב טיפה אחרת. לאן זה יוביל אין לדעת; בכל מקרה אין כאן הרמת ידיים או משהו דומה לזה, הגם שהרבה פעמים זה מה שמתחשק לעשות (ע"ע המאמרים בעניין בבלוג הזה).

      • ארך אפיים Says:

        כמו שכבר נרמז כאן, הרבה משרשי "המסורת האינטלקטואלית המערבית" נמצאים במזרח, כך שלפי אותו היגיון אפשר לטעון שהאקדמיה באירופה היא השתלטות של המזרח על המערב.

        אני בור גמור בשיח הדקונסטרוקטיבי, אבל אולי תוכל להאיר את עיני – האם יכול להיות קיום אוניברסלי לרעיון מוצלח, שאולי מקורו במרחב ספציפי, אבל כדאי לאמץ אותו גם בהקשרים תרבותיים אחרים? המכונית פותחה במערב, האם בן המזרח שנוסע במכונית הוא באופן בלתי נמנע מלחך פנכה של אירופה?  

      • עידו Says:

        אני צריך להתוודות: גם אני די בור בדקונסטרוקציה. ככה שלא אוכל להאיר את עינייך לגבי האופן שבו השיח הספציפי הזה מתייחס לנושאים דנן. לגבי השאלה עצמה, קודם כל (כפי שכתבתי בתשובה לאמיתי) ברור שאין דבר כזה מסורת או ציווליזציה טהורה, וזה נכון גם לגבי התרבות. מצד שני גם לא מדובר במרק אחד גדול אלא במשפחות של רעיונות ומסורות שבדרך כלל הדבק שמחזיק אותם הוא אידיאולוגי. כך גם במקרה של התרבות שעל האידיאולוגיה שלה רציתי להצביע. לגבי העניין של אימוץ רעיונות – עצם זה שמסורת מסוימת מאמצת רעיון שמקורו במסורת אחרת עוד לא הופכת אותו לאוניברסלי. זאת הדרך שבה עוברות השפעות, ויכול להיות שעם הזמן הרעיון הזה יוטמע לתוך המסורת שאימצה אותו – אפשר לבדוק את זה רק בדיעבד. האוניברסליות שעליה דיברתי היא משהו אחר: טענה/תביעה אידיאולוגית שקיימת למפרע. זה קיים אגב לא רק בתרבות אירופה. גם לאסלאם למשל יש טענה לאוניברסליות מהסוג הזה. ואם כבר אסלאם, מההתנהלות של האסלאם הרדיקלי אפשר ללמוד משהו על היחס לתוצרים חומריים של מסורת מנוגדת: אין שום בעיה עקרונית לאמץ תוצר כזה ולהשתמש בו לצרכיך. לדוגמא, לקחת מטוס מערבי ולהעזר בו להעביר מוסלמים ממקום למקום או לרסק אותו על המערב עצמו. יש – גם באסלאם הרדיקלי – מי שיגידו ששימוש כזה הוא אסור ושזה חידוש פסול ('בדעה' בערבית). אבל כנראה שאין להם הרבה השפעה, והרוב בקרב הרדיקלים מעדיף להתפשר על החומר ולהמשיך להלחם על הרוח.

  3. איתמר Says:

    בהפגנה מתחת לביתו של זך דווקא היו קריאות מעניינות, שמתחמקות אולי מפרדוקס התרבות האירופי Die Europaeische kulturelle Paradox,

    ססמאות כמו "הופה הופה פה זה לא אירופה". זאת אומרת איננו רוצים כלל את המערכת האירופית על שלל תפישות המרחב והזמן שלה.

    נאומים שכללו- "בתור מזרחים יוצאי מערות יש לנו קשרים בחברות מוניות ונוכל לסדר לך נסיעה לגרמניה ".

    אני מציע שאפשר להתמודד עם הפרדוקס (בסוף כל משפט וכו) דרך חשיפת האירוניה הטמונה בו.
    והמאמר הזה הוא התחלה מכובדת וטובה שיכולה להוות תשתית מעניינת להמניסטים וליעילי ציבור.

  4. נועם א"ס Says:

    "What is a cultural lifestyle, if not the fact that, although we don't believe in Santa Claus, there is a Christmas tree in every house, and even in public places, every December? Perhaps, than, the "nonfundamentalist" notion of "culture" as distinguished from "real" religion, art, and so on, *is* in its very core the name for the field of disowned/impersonal beliefs – "culture" is the name for all those things we practice without really believing in them, without "taking them seriously". Is this not also why science is not part of this notion of culture – they dare to *take their beliefs seriously*? Today, we ultimately perceive as a threat to culture those who live their culture immediately, those who lack distance towards it. Recall the outrage when, two years ago, the Taliban forces in Afganistan destroyed the ancient Buddhist statues at Bamiyan: although none of us enlightened Westerners believe in the divinity of the Buddha, we were outraged because the Taliban Muslims did not show the appropriate respect for the "cultural heritage" of their own country and the entire world. Instead of believing through the other, like all people of culture, they really believed in their own religion…"

    סלבוי ז'יז'ק, The Puppet and the Dwarf – The Perverse Core of Christianity, 2003

    היי עידו, כיף לראות אותך כאן, אחלה מאמר.

  5. דודי Says:

    "…ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל."

    אני לא בטוח, שירדתי לסוף דעתך. האם ההומניזם והנאורות הם:
    א. דברים רעים או דברים טובים?
    ב. דברים שלא מתאימים לאנשים מחוץ לאירופה, או דברים שמתאימים לכל אדם?

    • עידו Says:

      שלום דודי. כדי לענות כמו שצריך יש צורך בהרבה יותר מקום משאני יכול לקחת בתגובה הזאת. לכן אני אענה תשובה לא מספקת. בגדול, צריך לזכור שהומניזם ונאורות, כמו תרבות, הם מושגים עם היסטוריה מסוימת, שנולדו בהקשר מסוים ובזמן ומקום מסוימים. ההומניזם מציג מושג אדם מסוים ותובע מכל מי שמבקש להקרא אדם להענות לו. מכאן נולדה האימרה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". בנוסף ההומניזם מציב את האדם במרכז – לעומת, למשל, האל – ומתייחס אל הגישות האחרות כאל מפגרות או חשוכות. לכן ישעיהו ליבוביץ' הקפיד כל חייו להדגיש, למגינת לבם של חבריו מהשמאל, שהוא איננו הומניסט. מושג הנאורות הוא זו שמתוכו אפשר לכנות תפיסות כמו זו הלא-הומניסטית "חשוכה". הוא משתמש במטפורות של אור ובהירות כדי לסמן את ההבדל בין בן התרבות לבין מי שעדיין אינו כזה. בבסיס המטפורה עומדת ההבחנה בין אור לחושך, שבעיניים אירופיות התגלמה גם בהבדל שבין האדם בהיר העור ולרעהו הכהה יותר. היום, כשכבר לא נעים לדבר על צבע עור, מדברים על הבגדים: החרדים החשוכים, למשל, או המוסלמים שלא רק שהם לובשים שחור אלא גם מסתירים את הפנים.

      • דודי Says:

        תודה על התגובה.

        אתה אומר שלושה דברים על ההומניזם:
        א. הוא "מציג מושג אדם מסוים ותובע מכל מי שמבקש להקרא אדם להענות לו". (זה דווקא לא מיוחד להומניזם: אפשר לטעון אותו דבר על הנצרות נניח).

        ב. "בנוסף ההומניזם מציב את האדם במרכז – לעומת, למשל, האל" – זה לדעתי הגרעין האמיתי והיסודי של ההומניזם; העובדה, אם היא נכונה בכלל, שצמח באירופה, היא היסטורית; אפשר להציב את האדם במרכז גם בזמביה או ביפן.

        ג. " – ומתייחס אל הגישות האחרות כאל מפגרות או חשוכות" – כמו בסעיף א', את זה אפשר כמדומני להגיד על כל השקפה יסודית באשר היא. אם אני מחזיק בהשקפה כלשהי, מן הסתם איני מקבל את ההשקפות האחרות ואני רואה בהן השקפות שגויות, אם לא מפגרות וחשוכות.

  6. יאיר poes Says:

    הפריע לי האזכור של אמו הלא יהודיה של נתן זך. מילא אם זה היה נעשה תוך הקשר משפחתי הולם. אך אין כאן הקשר. יש כאן רק קריצה לקוראות: הוא אפילו לא יהודי בכלל. מה עם האב, אגב? של בירנבוים גם? ומה זה קשור לעניין? תסביר איך זה קשור לעניין, ואז יהיה לזה מקום. אם לא הסברת, יצאת גזען (רק חבוי היטב בארון הפנימי).

    • עידו Says:

      זאת יכולה להיות בדיחה. אולי לא מאוד מוצלחת, אבל בהקשר הזה נראית לי קצת מצחיקה. אם זה גזעני בעיניך אתה יכול לפנות לח"כ מיכאל בן ארי (פרטים כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=717452 ). זה יכול להיות גם תרגיל בברבריות: להתמודד עם ההומניזם התרבותי שתובע אמת מידה מסוימת ל"אדם" על ידי רמיזה לגישה האתנוצנטרית היהודית (שאני לא מזדהה איתה יותר מאשר עם ההומניזם הנ"ל) של "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". לדעתי זה קצת מהסיבה הראשונה, ויותר מהשנייה.

      • יאיר poes Says:

        "לדעתי"? אתה כתבת את הטקסט, לא? או שלקחת מילולית את העניין של מות המחבר?

        אני מציע לחשוב לרגע איך זה להיות במדינה הזאת לא יהודי או חצי יהודי, שמזכירים לך את חשיבות העניין הזה כמה פעמים בשבוע או ביום או בשעה, במדינה אתנוצטנרית ברברית למדי? אולי אז הבדיחה הזאת תשעשע אותך פחות, או לחלופין, התרגיל המאתגר בברבריות ייראה פחות מקורי.

        וכאמור לכל זה אין קשר לנתן זך, שדרעקיותו אינה תלויה להבנתי בשאלת דת אמו.

  7. עומר Says:

    מהיום לשנן: לאירופה (ויוצאיה) יש מונופול על התרבות, עם ובלי המרכאות

  8. דני Says:

    דקונסטרוקציה למופת. נותרתי פעור פה ומוח.

  9. עומר Says:

    לא כל כך אהבתי את המעבר שאתה עושה מהתובנה היפה שלפיה
    "גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם [=כהן וזגורי-אורלי] , שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות"
    אל הסיכום:
    "את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים".

    בעיני זה נראה כמו ניסיון של הביקורת לבקר את עצמה, ניסיון שהוא למעשה היענות לאותה דרישה עצמה של כהן וזגורי-אורלי שאותה אתה מבקר. אנחנו הרי כולנו צאצאים למסורת הביקורתית של הנאורות (ולא פלא שאתה תוהה בסוף אם עוד נותרו "ברברים" בעולם), ולכן כבר מתורגלים היטב בביקורת על אותה מסורת עצמה. אבל נראה לי שזה לא הכיוון.

    זה מזכיר לי את הפוסט של עפרי על תשוקת השמאל. כמו שם, נראה לי שהמוצא מהפרדוקס הוא להפסיק לנסות לבקר את מוסד/מושג הביקורת, ובמקום זאת לעשות לו דה-אוניברסליזציה. כלומר לחוות אותו, ולחגוג אותו, כתשוקה אידיוסינקרטית שלנו, לגיטימית בפרוורטיותה, ותו לא.

    עפרי הבטיח פוסט בנידון. הריני להזכיר.

  10. ארך אפיים Says:

    קראתי את הציטוט מוייצמן כמה פעמים, ואני לא רואה שם את מה שאתה מייחס לו. האוניברסיטה תהיה מרכז של "עולם המחשבה והמדע", שיש לו שורשים גם באירופה וגם במזרח המוסלמי.  וייצמן עמל לנסח את דבריו באופן שמנוגד באופן ברור למשא האדם הלבן, מבחינתך לשוא. מתקבל הרושם שאתה יודע יותר טוב ממנו למה הוא מתכוון, כולל הכפיה של המערב על המזרח.

    • עידו Says:

      הטקסט של ויצמן הוא לא גזעני ובוודאי הרבה יותר טוב מזה של הרצל. הבעיה כאן היא הגישה הפטרונית שלפיה רק כעת, עם הגירת יהודי אירופה לפלסטינה, יתעורר המזרח והארץ תזכה שוב ב"עטרת תרבותה הקדומה". חוץ מזה, מנין אתה מסיק שוייצמן רואה בעולם המחשבה והמדע משהו בעל שורשים במזרח? זה יכול להיות, אבל לאור הגישה שרואה בבני אירופה את השעון המעורר שלו, נראה סביר יותר לקרוא כמו שקראתי.

  11. דן Says:

    שאלת הבהרה כנה של קורא הדיוט, האם לדעתך במידה ואני מקבל מסקנה כלשהי על העולם האם משנה אם הטיעונים שבעקבותיהם הלכתי יצאו משופנהאוור נניח, או ישירות מהוודות?
    האם נקודת מוצא אחת תהיה "קאנטיאנית" ו"תרבותית" והשניה לא?

    • עידו Says:

      התשובה לדעתי היא כן. וזאת משום שמשופנהאואר לעולם תקבל את הוודות + שופנהאואר וכל המטען שהוא נושא עליו, שהוא קאנטיאני ותרבותי.

  12. מתן ק Says:

    היי עידו,
    מצטרף לברכות ושמח "לראות" אותך כאן – יכול להיות שלא התראינו מאז כלא 4? הפוסט מעניין מאד ואני במיוחד שמח שחשפת אותי לבירנבאום – דמות מסקרנת ממש. לגבי המסקנות, כמו הרוב פה (נדמה לי) אני יותר קרוב לזגורי-אורלי ולכהן מאליך. ברור שצריך לנקוט בגישה היסטורית כלפי רעיונות, אבל צריך גם לשמור על פתיחות לגבי העתידים האפשריים שלהם, במיוחד ההיברידיים שמביניהם.
    להציג את הנאורות, האוניברסליזם וכן הלאה כנגיפים שנישאו לרחבי העולם על כידונותיהם של צבאות אירופה זאת אמת חלקית מאד. אמנם עד לאחרונה היא היתה מוכחשת לחלוטין, ולכן יש עדיין חשיבות רבה באזכור ובהפצה של האמת הזאת, אבל גם צריך לזכור, א) שאותם רעיונות "אירופיים טהורים" התפתחו מתוך דיאלוג היסטורי בן אלפי שנים עם ציווילזציות אחרות: המצרית, המסופוטמית, היהודית, ההודית, הפרסית, הטורקית, הערבית וכו'; ב) שהנאורות עצמה התפתחה בדיאלקטיקה מסובכת עם הקולוניאליזם, ושהיא ספגה השפעות מהעמים המקולנים (למשל ההשפעה של אומת האירוקוי על המחשבה הפוליטית האמריקאית); ג) אולי הכי חשוב, שעמים מדוכאים רבים אימצו לעצמם את האידיאות הנאורות, חלקית ותמיד בצורה מסובכת, כנשק נגד הדיכוי האירופי.

  13. משה פלאם Says:

    "המסקנה העצובה מכל הסיפור היא …"

    למה עצובה? רק אם אתה לא אוהב שום דבר בתרבות שלך, ולכן גם לא מסוגל לאהוב את בני תרבותך…

    וכמו שכתב זאב גלילי ב"הגיון בשגעון", אחרי שהסביר שדברי נתן זך ("…קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות…") לא היו גזענות אלא נרקיסיזם, והגדיר את המושג: …הפרעת אישיות של אנשים שמאפייניה הם שאפתנות חסרת גבולות, הערכה עצמית מופרזת, אמונה בחשיבותם ובכך שהם ראויים להערצה, יהירות, שתלטנות, וחוסר אמפתיה לזולת. לכל זולת.

    מה הקולטור שלך? 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: