יש תשוקה בעיר כבושה

by

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.

תגים: , , , , , , , , , , ,

126 תגובות to “יש תשוקה בעיר כבושה”

  1. אמיר Says:

    לחלוצים היתה תשוקה גדולה, יוקדת, שאפשרה להם לברוא עולם חדש:
    http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=641398
    תשוקה קיימת בעשייה (ולכן "העבודה משחררת" הוא משפט שאינו כוזב), מה שמסביר את הלהט הקיים אצל המתנחלים, שעסוקים בלהקים וליצור.
    המאבק בשייח ג'ראח, כמו רוב מאבקי השמאל, אינו קשר בעשייה אלא במניעת עשייה: בהתייצבות נגד בריונים שמנסים לעשות יותר מדי ולחולל הרס וגזל.
    נכון, מלהיב יותר לעשות: האתוס שמור למי שעשה, לא למי שחיבל בעשייה. אבל השמירה על שלטון החוק, על ההומניזם, על התקווה לכונן פה יום אחד שלום, היא חשובה גם אם היא לא סקסית.

  2. נמרוד Says:

    פוסט חשוב מאד. אני כן חושב שהשמאל הרדיקלי מייצר המון תשוקה יחסית לגוף כל כך קטן, אלא שישנם המון מנגנונים שממסמסים את התשוקה הזו: חלק מהם חיצוניים (דה-לגיטמציה שיטתית) וחלקם פנימיים ועליהם כתבת בפוסט. השמאל הוא, מעבר לכל הניתוחים הסוציו-תרבותיים, פשוט בלתי נחשק, ולא יעזרו כל העומר גולדמניות בעולם. בתוך המערכת התרבותית של ישראל 2010 הוא לא יכול להיחשק. השמאל הישראלי הולך והופך מGLAAD, המייצגת תשוקה מיעוטית אבל מקובלת פחות או יותר – עם אפיל של מים גנובים יימתקו – ל-NAMBLA.

    הבעיה היא, כמובן, שתשוקה היא מונח שקשה לעבוד איתו. איך בדיוק מעוררים תשוקה? מהי המקבילה הפוליטית ללנז'ריי סקסיים? הרי, למשל, גם תומכי המדינה הדו-לאומית לא מוכרים אוטופיה. נהפוך הוא, הם מנסים להיות ריאליסטיים עד כמה שאפשר וזה לא מאד מושך. מצד שני, כמו שרמזת, חזיונות אפוקליפטיים של רצח עם והשמדה גרעינית כן יוצרים תשוקה במיינסטרים הישראלי. אז אולי יש כאן תשוקה סאדו-מזוכיסטית? אולי הקוד של הפצצה הוא הסייפוורד הציוני? נדמה שפנטזיות כניעה מזוכיסטיות הן הסיכוי היחיד של השמאל לעורר תשוקה ישראלית.

    לסיום, אני לא יודע אם הזכרתי כבר את ספרו של בועז נוימן "תשוקת החלוצים", אבל זוהי בדיוק המתודולוגיה שלו (כולל השענות על דלז-גואטרי) בבואו לנתח את התשוקה הציונית המקורית.

    • ofrilany Says:

      תודה. ההפניה לבועז נוימן רלוונטית, אם כי אני לא בטוח שאני מתכוון לאותו דבר כמוהו.
      בכל מקרה באמת אפשר לחשוב על החלוצים הציונים כקבוצה קטנה שכל מה שהיה לה זה תשוקה.

  3. אמיתי ס Says:

    חבל שאתה לא מנסה לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות.

    אני כנראה בנאדם די שכלתני ולא כל כך רגשי במה שמניע אותי לפעולה, וכל פעם מחדש אני מצטער לגלות עד כמה שמאלנים כמהים להפעלה רגשית מהסוג שעובד כל כך טוב בימין. מצער אותי שהניתוח השכלתני לא מספיק.

    הנה כמה דרכים להתמודד עם בעיית העצלנות וחוסר ה"תשוקה" ללכת להפגנות:

    א. האתגר שבלמצוא סיסמאות חדשות – לא אוהב את הסיסמאות הקיימות? תמציא חדשות! זה מאתגר, זה שעשוע אינטלקטואלי, ובעיקר – זה מאוד מתגמל כששאר המפגינים מחמיאים לך על שלט טוב.

    זה יכול לפתור כמה בעיות – גם את חוסר הנחת מסיסמאות שאתה לא שלם איתן פוליטית או מכל סיבה אחרת, וגם את בעיית היבשושיות שבהפגנות אם אתה מצליח להכניס הומור לשלט שלך.

    וגם – זה יכול לאתגר הן את המפגינים והן את הקהל בשדרה. ברגע ששלט יוצא מהמובן מאליו, זה מחייב את הצופה לחשוב עליו, בניגוד לסיסמאות השחוקות שמתעלמים מהן כמו שמתעלמים מפרסומות.

    ב. להתייחס להפגנות כאל טיול – גם אני מתבאס לקום ביום שישי בבוקר, אבל מצאתי שאני אף פעם לא מתחרט על זה כשאני מצליח לגרור את עצמי החוצה להסעה, בייחוד כי מצאתי דרך לגוון את ההפגנות:

    בגדה יש כיום בסביבות ה-10 כפרים שמתקיימות בהם הפגנות בשישי, שבת וראשון. כל פעם אני בוחר לסוע לכפר אחר, וככה אני גם נהנה מלבקר בכפר חדש, רואה נופים חדשים ופוגש אנשים חדשים.

    בכל כפר אופי ההפגנה הוא שונה, והוא נגזר הן מאופי המארגנים המקומיים והן מאופי הכפר כולו – יש כפרים חילוניים יותר שבהן גם הילדות והנשים מפגינות, יש כפרים שקטים יותר שבהם לא זורקים אבנים (בוואד רחל ההפגנות שמחות ושלוות במיוחד, וגם קצרות).

    ומרוב הכפרים אפשר להמשיך אחר כך למסיבת השמאל בשייח ג'ראח ולהתגאות בפני חבריך ששלא כמותם, חבורת מפונקים, אתה כבר אכלת קצת גז היום, או אולי אף התגופפת עם מג"בניק חסון.

    • אמיתי ס Says:

      נ.ב. ובעוד כחודש תתחיל עונת מסיק הזיתים בנופים פסטורליים.

      מסיק זה אקטיבי יותר מהפגנה, זאת עשייה, זאת חקלאות, זה כושר גופני, זה בריא, זה אירוטי… מה יכול להיות יותר מלא תשוקה מזה?

    • ofrilany Says:

      תודה אמיתי. תשובות יפות ומעוררות השראה.
      לגבי ההצעות שלי, למעשה כן ניסחתי כמה בראשי פרקים בפסקה האחרונה. אבל הפוסט הזה הוא גם ככה ארוך, ויהיה בלוג גם מחר (אני מקווה).

      • אמיתי ס Says:

        אני נגד לאומיות ונגד שנאה. אני בעד הומור.
        ואם כבר תשוקה, אפשר לגלות יצירתיות לא רק בשלטים אלא גם באוכל, למשל. הילדים מוכרים מיצתפוזים? אפשר להסתובב בין הרוכשים ולהציע להוסיף להם שפריץ קמפרי. אבל במסווה, שלא לפגוע במוסלמים. אולי ספייס קוקיז זה פתרון יותר מתחשב.

      • האמורי Says:

        🙂

      • נועה Says:

        אתה נגד לאומיות ונגד שנאה, אבל מאוד אוהב את הקריקטורות של לאטוף. יפה…

      • אמיתי ס Says:

        הרשעות של ישראל במציאות עולה על כל מה שלאטוף הצליח לדמיין אי פעם.

        אבל אני לא מתיימר להיות קדוש וחף מכל שנאה.

  4. bidyke Says:

    סלחו לי, אבל אני ממש לא חושבת שסקס אפיל זה הדבר ששייח ג'ראח צריכה. מה ששייח ג'ראח צריכה כדי למשוך עוד מפגינות/ים זה, למשל, שהשוטרים לא ירביצו, יעצרו או יטרידו מינית את המפגינות. מה שצריך זה מערך תמיכה פסיכולוגי לכל מי שעוד יש בנפשה את האנרגיות לעבור את הזוועות האלה כל שבוע מחדש (ולפעמים כמה פעמים בשבוע, במקומות שונים). אולי גם כסף לשלם על אוטובוסים למי שאין לה כמה עשרות שקלים כל שבוע להוציא על ליסוע להפגנה. מה ששייח ג'ראח צריכה בעיקר הוא שיתנו לנו להפגין שם. לשאר כבר נוכל לדאוג בעצמנו.

    • ofrilany Says:

      את בטוחה בזה? ואיך את מציעה לגרום לזה שהשוטרים לא יטרידו מינית את המפגינות?

      • bidyke Says:

        על ידי הפיכת ההפגנות לחוקיות והוצאת המשטרה מהאיזור, למשל.

        לא שאני חושבת שזה יקרה, אגב, אבל אני כן חושבת שחשוב לשים את האצבע על הבעיה האמיתית כאן, שהיא לא המפגינות/ים (או חוסר נכונותנו להפגין), אלא העובדה שהמדינה עושה צעדים אקטיבים על מנת למנוע מאיתנו להפגין (לא רק באופן ישיר על ידי מעצרים, אלא גם באופן עקיף באופנים שפירטתי).

      • אילן Says:

        עד כמה שאני מבין, ואנא תקני אותי אם אני טועה, אבל מה שהפך את שייח ג'ראח למאבק מרכזי היה דווקא שוטרים שעצרו, הרביצו והטרידו מינית. זו גם הסיבה שהארוע הזה מייצר רמות חדשות של תשוקה בפעילות השמאל.

        מבחינה זו אני חושב שהפוסט של נילי לנדסמן מנסה לבטא באופן מוצלח יותר או פחות זרמים חדשים של תשוקה שמקבלת מומנטום חדש בשמאל. מבחינה זו הבעייתיות של הפוסט היא חלק מהסיפור. בדרך כלל כשכותבים על "טרנדים" הכל איכשהו יוצא מקונטקסט ומרגיש די מלוכלך.

        התגובה למעלה של אמיתי ס. היא דוגמה מצויינת לתשוקה המתעוררת של השמאל (הדיבור של "מי מגיע למאבק האותנטי ומי הולך למקום שהתמסחר").

  5. א' נדב Says:

    חזק

  6. נועם שיזף Says:

    מעניין, אבל יש חיים גם מעבר לתשוקה ולאשמה. בדרך כלל מה שמחזיק אנשים בהפגנות זו קבוצת ההתייחסות החברתית. כלומר, אם לחברים שלך יהיה מנהג – ללכת בכל יום שישי לשייח ג'ראח או בלעין, וייווצר לכם הוואי משותף ושפה משותפת הקשורים לכך, ההגעה תהיה טבעית לחלוטין עבורכם ולא זקוקה לכל העזרים האחרים שאליהם התייחסת. משהו מזה כבר קורה בשייח ג'ראח, ולכן המאבק מחזיק מעמד (זו גם הסיבה לכל התלונות על ההפגנות שנראות כמו מינגלינג של השמאל).
    זו נקודה שכמובן גם נוטים לשכוח לגבי הצד השני, ובעיקר לגבי המתנחלים. סוד כוחם של המתנחלים הוא לא בעליונות מוסרית או בתשוקה, אלא בריבודים הסוציולוגיים שלהם: יש להם מסגרות מבודלות, בדרך כלל במסגרת יישובים שהם גם כך מבודדים גיאוגרפים, ולמסגרות האלו יש השקה מוחלטת לפוליטי ותמיכה ארגונית אורגנית (כלומר, יש גם מועצה מקומית שתממן את האוטובוס להפגנה). לכן כשיש הפגנה חשובה, אתה הופך לחריג אם אתה מחליט להישאר בבית.

    • ofrilany Says:

      תודה נועם, זאת נקודה מאוד חשובה. השמאל הוא אכן מאוד שבטי, ובסך הכול יש בזה משהו יפה אם מכירים בזה. יחד עם זה, יש לזה גם מגבלות חמורות. כבנאדם שלא גדל בתל אביב, אני יכול להעיד שלבוא לפעילוויות פוליטיות היתה בשבילי חוויה מאוד מנוכרת לפני כמה שנים. באותה מידה שהפגנות זה מינגלינג, אפשר לחשוב מה זה בשביל מישהו שלא מכיר אף אחד ולא יכול לעשות מינגלינג. זה יוצר תחושה די חזקה של דחייה – שיש כאן איזה חבר'ה שמכירים ממקומות אחרים.

  7. האמורי Says:

    סביל / רון קורדונסקי

    סביל
    הָיְתָה הַפְגָּנָה בַּכִּכָּר,
    שׁוּב לֹא הַיִיתִי שָם.
    עַכְשָׁיו אֲנִי מְלַטֵף אֶת הַעוֹרֵף
    וּמְטִיל אֶת הַסוּכָּר, מְפַזֵּר אוֹתוֹ בְּאִיטִּיוּת,
    כְּמוֹ אוֹתָן פְּצָצוֹת, פְּצָצָה אַחַר
    פְּצָצָה לְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם.

    בְּוַודָּאוּת הָיְתָה לִי יָד בְּאַחָת הַהָפְצָצוֹת.

    (פורסם ב"מטעם" 8 )

  8. רחביה ברמן Says:

    אני חושב שאין תשוקה גם מעוד סיבה: אין אמונה בכך שאם "ננצח" יהיה פה טוב. אני חושב שהבקשה ללבוש צנוע בשייח' ג'ראח וסיפורי ההטרדות וכו' הם סימפטומטיים לעניין – סך הכל האנשים שאנחנו נאבקים איתם, עם כל צדקת המטרה שבשמה אנחנו נאבקים איתם, אינם שותפים לרבות מדעותינו המרכזיות לגבי איך צריכה חברה להתנהל. אם תקום מדינה פלסטינית, רוב הסיכויים שהיא תהיה חור מושחת, פטריארכלי, שבה כוחם של דתיים חשוכים גדול עוד יותר מאשר אצלנו, ומעמדן של נשים (שלא לדבר על להט"בים) יהיה נחות בהרבה. אם תקום מדינה דו-לאומית, אותו כנ"ל חל גם על עתידה.

    גם אני כמו אמיתי מסתפק בשכלתני כשמדובר בזכויות, ומצליח להפריד בין "הוא די חרא" לבין "ובלי קשר לא מגיע לו מה שעושים לו". רבים מאד אינם כך.

    • ofrilany Says:

      אתה צודק מכמה בחינות. אבל נראה לי שזה המקום ליצירתיות פוליטית: לקחת את המצב הקיים ולנסות להציע חזון שיכול להלהיב, ועם זאת שיש כמה צעדים שיכולים, אפילו תיאורטית, להוביל אליו.
      אני חושש ששכלתנות כשלעצמה לא מובילה לפעולה. היא נשארת במישור של החיוויי.

    • אמיתי ס Says:

      אני חושב שהן בעניין הספציצי של הבקשה ללבוש צנוע בשייח ג'ראח והן באופן כללי, צריך להיות ברור לכולנו שככל שיהיה לנו יותר מגע עם הפלסטינים, כך נשפיע עליהם יותר לכיוון הליברלי.

      אפשר לראות את ההשפעה הזאת בערים מעורבות בישראל.

      גם ככה הפלסטינים הם אחד העמים הערביים הכי ליברלים ומערביים, אם לא מספר אחת.

      אני לא נאיבי, ברור שיהיה רע, אני רק מנסה למזער את הרע הזה קצת.

      • תמרוס Says:

        וזו תמצית הבעייה של רוב השמאל ורוב האנשים ממוצא מערבי בישראל.
        הכמיהה האינסופית ל"מערב הליברלי והנאור".
        – אנחנו כבר נחנך את הנייטיבז ותראו כמה טוב יהיה פה. ממש כמו באירופה.
        – אחרת, יהיה לנו רע. כי אנחנו לא יכולים לחיות פה בלי האשליה שבאירופה הכל אחרת.
        – בעצם איסלאם זה קקה. איסלאם זה חושך מוחלט. אבל אנחנו לא אומרים את זה כי אנחנו מנומסים.

  9. ניר עברון Says:

    זה אחד הפוסטים הכנים והמחכימים שקראתי בחודשים האחרונים – זה קודם כל.
    נקודת המפתח היא באמת הקושי הגדול להציע תמונה של עתיד שלא רק ראוי להילחם עליו, אלא שגם יחשמל את המאבק: כזה שמאיר על פעולות היום מכיוונו של המחר האוטופי. התשוקה שאתה מדבר עליה מיוצרת בדיוק דרך המתח הזה שבין ההווה הפגום למחר המתוקן (זה שבתורו יוליד, כמובן, את פגמיו החדשים). לנסח אוטופיה חילונית – כזו שאינה זקוקה להתערבות אלוהית ואינה מתימרת לראות את ההיסטוריה מלמעלה (אם זה בכלל אפשרי…) – זה אתגר בעל חשיבות עצומה. בהקשר הישראלי המיידי, כפי שרחביה ציין למעלה, קיים קושי גדול לנסח עתיד אופטימי, שלא לדבר על אוטופי, אפילו בין השמאל הישראלי לשותפיו הפלסטינים. שתי מדינות נראה כמו הפתרון הסביר היחיד וכלל לא בטוח שהוא בכלל ישים.
    בעל מקרה, עד שיבליח פה תסריט שיארגן לכולם מחדש את הקטגוריות ויסעיר את הלבבות צריך להתנגד לבריונים כי הם בריונים, ולהסתמך על טיפוח הסולידריות השברירית בין השותפים על אף הפערים. היא יפה ויקרה בזכות עצמה.

    • ofrilany Says:

      תודה. אני בהחלט מסכים שהסולידריות שקיימת כבר היום היא יפה ויקרה כמו שאתה כותב. מעבר לכל הציניות, כל מי שיוצא ופועל הוא עלא כיפאק. ובכל זאת, מדובר בקבוצה קטנה, והרעיון היה לטלטל קצת את הסירה ולשאול מה הלאה.

  10. tamers1 Says:

    זה מזכיר לי אירוע שמבטא את מה שהעלת פה.

    לפני חודשיים הלכתי עם ידידה לפאב "הקצה" ביום חמישי ועברתי שתי התקפות מדכאות תשוקה.

    מכר שהיה שם(דווקא מזרחי, אך כזה המחשב צעדיו בשמאל הלבן) שאל אותי -בתוקפנות רוויה בתת מודע קולקטיבי לבן- למה אני לבוש כמו ערס בפאב כמו "הקצה".ממש כך.

    בוא נאמר שבאותו הרגע התבצע וידוא הריגה למוג'ו השמאלנות שלי שגם ככה סבל מאלרגיה.

    ואז החלטתי לאתגר את המצב, בכל זאת סוציולוג וואנאבי, ושאלתי את המרזחן למה יש מוזיקה ערבית ולא מזרחית הוא התבלבל, גמגם והוריד לי את התשוקה שלא הייתה שם מלכתחילה.

    הבעיה היא שהשמאל בארץ כלוא גם הוא על ידי ארכיטיפים תרבותיים "מערביים" ולכן לא מסוגל לפרוץ את גבולות התודעה משביתת השמחות שלו, כך שלעולם לא יוכל לייצר תשוקה.

  11. אריאל Says:

    הרבה אבחנות מדויקות.

    נדמה לי שמה שאתה קורא לו תשוקה הוא בעצם סוג של היטמעות, להט דיוניסי, שחרור ממגבלות האני וכו'. אלא שבימינו, רוב האנשים המזוהים עם השמאל (אפילו עם השמאל ה"רדיקלי") נטועים עמוק באינדיבידואליזם המערבי, ולא יקריבו כל כך מהר את האני שלהם לטובת הזדהות מוחלטת עם רעיון או קבוצה כלשהם. יתר על כן, יש לי תחושה שהמניע הרגשי הראשוני אצל שמאלנים רבים הוא חרדה מפני מה שהם חווים כאיום פוטנציאלי על האוטונומיה של אישיותם. מכאן התימהון והבלבול לנוכח הדרישה לבוא לשייח ג'ראח בלבוש צנוע.

  12. גל כץ Says:

    נראה לי שכדאי להזכיר שבשמאל הציוני היה בעבר המון תשוקה – ואני לא מתכוון לחלוצים אלא לתנועות הנוער ולהפגנות בכיכר. עוד זכור לי שהיו אומרים ש"בשמאל יש המון כוסיות" וכו'. משום מה כל הסיפור הזה נגמר בשנות התשעים – וזו שאלה טובה למה. תשובה אפשרית אחת אפשר לחלץ מהתגובה של נועם — אכן, התשוקה נוצרת בתוך הקשר חברתי ומוסדי מסוים. אם אין תנועות נוער, אז לנוער החילוני נותר רק הצבא כהקשר כזה. אבל אז אפשר לשאול למה האוניברסיטאות בארץ אינן (ומעולם לא היו) זרז של תשוקה פוליטית.
    תשובה אפשרית אחרת: שקיעת הגוף האשכנזי. הרי הכוסיות של השמאל היו בלונדיניות מכפר סבא ורעננה והרצליה או מהקיבוץ (וכך גם הכוסונים, רק שעליהם דיברו פחות מי שדיבר), אבל בערך בשנות התשעים הגוף הזה איבד את הלגיטימיות שלו. אשכנזים הפסיקו ליהנות מההצגה של עצמם במרחב. לכן רוב האשכנזים נשארים בבית (בחלק מהשמאל הרדיקאלי זה קיבל תפנית הפוכה: אנשים נהנים להציג ניסיונות בביטול הגוף האשכנזי-ציוני שלהם). למעשה, אפשר לומר שגם אצל נוער ההתנחלויות הגוף האשכנזי זה מה שעובד, פשוט אצלם הוא עדיין לא שקע.
    ולא שאני מציע לחזור לגוף האשכנזי, אבל אולי המסקנה היא שתנועה פוליטית זקוקה לאיזשהו אידיאל פיזי, גילום אירוטי של רעיון ולא רק רעיון.

    • ofrilany Says:

      אני מסכים אבל חשוב לי גם להדגיש שאני לא מדבר בהכרח על סקסיוּת. תשוקה פוליטית היא אמנם קשורה וברת המרה לתשוקה מינית, אבל היא לא זהה לה (חוץ מבמקרים כמו מצעד הגאווה, שם יש בהחלט חפיפה כמעט מוחלטת). התשוקה שמניעה את המתנחלים היא לא בדיוק מינית בצורה הפשוטה.

      • עומר Says:

        התשוקה שמניעה את המתנחלים היא אכן לא בדיוק מינית בצורה הפשוטה, אבל כמי שהיה שם בגילאים הרלוונטיים (=תיכון) אני יכול להעיד שהמתח המיני (שמתוחזק באיזונים עדינים בין הפרדה לעירוב בין המינים) הוא גורם מאוד משמעותי בגיוס של הנוער המתנחלי למגוון פעילויות בעלות גוון אידיאולוגי.

    • tamers1 Says:

      בינגו!

    • א.ב. Says:

      קשה לי להסכים שהיה שמאל ציוני אפילו לא בתנועות הנוער. הציונות מעצם הגדרתה לא יכולה להיות שמאלנית. תנועות הנוער (שהיו ציוניות) לא יכולות היו להיות שמאל והיו פשוט נגד מה שנראה בעיניהם כימין.

      • גל כץ Says:

        אני לא מסכים עם הקביעה הקטגורית שציונות מעצם הגדרתה לא יכולה להיות שמאל (מבחינה עקרונית ואמפירית כאחד), אבל הוויכוח הזה מיותר כרגע. כשכתבתי "שמאל ציוני" השתמשתי בזה ככינוי מצביע בלבד להוויה חברתית ופוליטית מסוימת. מבחינתי אפשר לקרוא לזה "האגף הנאציונאל סוציאליסטי של הציונות", אם את/ה מעדיפ/ה. עם זאת, אני חושב שמעניין לעסוק בזה, בהקשר של הפוסט של עפרי, יותר מאשר בנוער ההתנחלויות למשל, כי השמאל הרדיקאלי בכל זאת צמח במידה רבה (ולו מבחינה סוציולוגית) מההוויה התרבותית והפוליטית הזו; ולכן זה מעניין לחשוב למה הסקסיות האבודה של השמאל הציוני לא זלגה אל השמאל הלא ציוני (מלבד אולי עומר גולדמן).

      • נמרוד Says:

        תנועת העבודה (האם נוכל להתפשר על הכינוי הזה?) הייתה סקסית מכמה סיבות. ראשית, היא הפכה את התשוקה המעמדית של מהפכני מזרח אירופה, שהייתה תשוקה של מאבק ופירוק, בתשוקה לאומית ("ממעמד לעם" כדברי בן-גוריון), שהייתה תשוקה בונה ומאחדת (ולכן הכינוי "סוציאליזם קונסטרוקטיבי").

        שנית, הציונות נולדה מתוך משבר מגדרי אדיר שבמסגרתו הגבריות היהודית הנכה היוותה סינקדוכה של הלאומיות היהודית הנכה; טראומת הריבונות הייתה גם טראומת הגוף החלש והנשי. זה מאגר בלתי נדלה של תשוקות מסובלמות, פרוורסיות ונוירוזות (שוב, ראו אצל נוימן ועוז אלמוג).

        שלישית, תנועת העבודה השתלטה על היישוב כי היו לה מנגנונים שלטוניים יעילים מאד. מה שנכון לגבי ידע/כוח נכון גם לגבי תשוקה/כוח: חלוצי העלייה השנייה והשלישית היוו אחוז זעיר מן העליות הללו, אבל ברגע שהם הפכו לאליטה הם עיצבו את התשוקה הישראלית.

        כאמור, השמאל הציוני לא היה ממש שמאלי. ביטחונית, הוא אולי היה פרגמטי יותר מן הימין (מה שלא הפריע לקצינים שהיו מקורבים למפ"ם לנהל את הגירוש ב-1948), אבל הפרקטיקות הסוציאליסטיות שלו, למשל, היו בדיחה. קמפיין העבודה העברית נכשל כישלון חרוץ. הקיבוץ, כפי שמראה גרשון שפיר, היה כלי סגרגטיבי יותר מכלי סוציאליסטי, ובאמת, עליית ההתנחלות – עוד סוג של יישוב יהודי נקי מיהודים, אבל כזה שיכול להתקיים בכלכלה ליברלית – סימנה את דעיכת הקיבוץ. מדיניות הצנע נתפסת היום כמקרה של אטטיזם ("ממלכתיות" בלשון התקופה) ופחות כדוגמא לסוציאליזם.
        בקיצור, השמאל הציוני היה סקסי בדיוק משום שבכל פעם שבן-גוריון היה צריך לבחור בין סוציאליזם לבין הלאום, הוא בחר באחרון.

      • גל כץ Says:

        נמרוד, אתה ודאי צודק בחלק מהדברים, אבל היות שאני לא חושב שאפשר (או רצוי) להיפטר מהציונות והיות שאני לא רוצה להיפטר מהשמאל, אז מוטב שנמצא דרך לחשוב ולגלם את שני המושגים הללו ביחד – גם בשביל לייצר אופק אוטופי שחיוני, כפי שעלה פה, כדי לחדש את תשוקת השמאל בארץ.
        אני בטוח שאפשר למצוא רגעים שמאליים וציוניים בעבר, גם אם לא בדיוק בזרם המרכזי. אבל גם אם מדובר בזרם המרכזי – זה נכון שהפרקטיקות הסוציאליסטיות של תנועת העבודה קידמו את סגרגציה, אבל להגיד שהן היו "בדיחה" (ותו לא), זה סוג של בדיחה. החיים בקיבוצים בשנים הראשונות לקיומם היו הרבה יותר סוציאליזם מרוב רובם של מה שאנשי השמאל הרדיקאלי (ואני ביניהם) עושים וחושבים כיום.
        ועניין אחרון – הגם שהתשוקה של תנועת העבודה היתה קשורה בכל הדברים הלאומיים פרטיקולאריים שאתה מציין, היא ודאי היתה קשורה גם לאנרגיות הארוטיות והפוליטיות העצומות של המהפכנות השמאלית במזרח אירופה. רואים את זה בסמלים ובשפה הפוליטיים וודאי גם בשירים ובספרים שאנשי העליות השנייה והשלישית הביאו לכאן. לכן אני לא מקבל את הקביעה האחרונה שלך לפיה השמאל הציוני היה סקסי כי בן גוריון בחר תמיד בלאום. ובכלל, לאום או סוציאליזם אינן אפשרויות המוציאות זו את זו (גם אם במציאות הציונית הן קרובות להוציא זו את זו, לבטח במציאות הציונית שנוצרה החל משנות הארבעים).

      • א.ב. Says:

        גל,
        צודק, נשמור את הוויכוח לזמן מתאים… 🙂

    • שימי Says:

      בשולי הדברים, אבחנה של מישהו מהפריפריה שהגיע לת"א לכמה ימים:

      בלי להיות יותר מדי אומו, כל הקטע הזה של "ילדי האינדי" (ככה הם [לא] קוראים לעצמם, כן?) של להיות שחיף לבנבן עם בגדים צמודים זה אנטי-סקסי בעליל. לגבי בנות זה פחות תקף, אבל הגברים- שם זה כבר נורא. ה"לוק" הנערי האימפוטנטי והגרום הוא אולי "אסתטי"/"אופנתי", אבל הוא פועל ישירות לדיכוי הליבידו. אני לא אומר שחייבים לנפח שרירים ולגדל שפם, אבל להתכחש ולדכא סממנים גבריים (או להבליט את העדרם) זה, שוב, אנטי-סקסי. אפשר להיות גם פמיניסט וגם גבר, וזה ממש לא סותר.

      • האמורי Says:

        טוב זה קצת יותר מתאים לפוסט על הסחים נגד ההיפסטרים, לא?
        🙂

      • שימי Says:

        על היפסטרים עוד שמעתי, אבל עוד לא הבנתי מה זה הסחים. גם חצי מהשמות של הסופרים שבפוסט לא מוכרים לי. אגב כל הדיון על תשוקה, לצטט הוגים-למהגגים (על משקל 'אמן של אמנים'), יעני כאלה שהם בעליל אנטי-קומוניקטיביים, זאת עוד דרך לרסק את הרצון של אנשים מחוץ למעגל להתערבב בו. ואפילו לא צריך לצטט, כבר הניים-דרופינג מעורר ניכור.

      • ofrilany Says:

        לגבי נילי לנדסמן באמת שכחתי לשים footnote לכתב העת "טיימאאוט תל אביב". אין אותו בספריות בישראל, אבל אולי תמצא אותו בגטינגן או בקולומביה.
        לגבי פלוטונוב – אני ממליץ שיהיה מוכר לך. מכל הלב.
        ומשמו של גואטרי אתה יכול להתעלם אם אתה רוצה. זה לא יפיל את את הטענה של הפוסט.
        אבל אם נניח בצד את הציניות, אני חושב שהפוסט הזה בכלל לא מבוסס על "הוגים-למהגגים" כהגדרתך. זאת סתם האשמה שקל להטיח אבל זה פשוט לא רלוונטי כאן.

      • שימי Says:

        בבקשה לא להעלב. אני לפעמים יוצא קצת חריף, אבל זה בא מאהבה. יעני, אם זה לא היה מעניין אותי לא הייתי קורא כאן (קל וחומר מגיב) מלכתחילה. אולי אני אפילו קצת מקנא — מה לעשות, לא יצא לי לעשות תוארי במדעי הרוח. אז אני בהחלט אקח את ההמלצה שלך בחשבון, אבל אני מציע גם לך להרהר במה שאמרתי.

      • האמורי Says:

        סבבה, לא נעלבתי. אבל פלוטונוב באמת חד פעמי

  13. Assaf Says:

    עופרי

    תודה על פוסט מעניין ומעורר מחשבה. ללא ספק עלית על משהו, אשר עם זאת מן הסתם כמו שאחרים העירו, לא מסביר את הכל.

    אני חולק על המגיבים שכבר קובעים מראש כי אם ייגמר הכיבוש יהיה בארץ עוד יותר רע. אם אתם באמת בטוחים שזה מה שיקרה, למה אתם פועלים נגד הכיבוש? שבו בצד, כמו שכל עם ישראל מנסה להגיד לכם בעדינות, ותשתקו. ואם אתם פועלים כי לדעתכם יהיה רע בכל מקרה ואם ימשיך הכיבוש יהיה עוד יותר רע, אז א. אנא תטרחו להסביר זאת ו-ב. פעילות מתוך פסימיות מוחלטת היא בעייה עוד יותר גדולה מפעילות ללא תשוקה.

    ולסיום, תוך כדי הפוסט קצת שכחת שבחזית התשוקה לא בדיוק אבדה תקוותנו.

    א. כל הפוסט הזה התחיל באזכור של עומר גולדמן. תסלחו לי, אבל אפילו שאני לא מסתובב על הגבעות יותר מדי בשנים האחרונות (זה קצת רחוק) אני מרשה לעצמי לקבוע מהתרשמות שטחית שעדיין בשמאל הרדיקלי נמצא – בהפרש גדול מן המתחרים – הריכוז הכי מרענן של סקסיות וסקסיים, מכל הצבעים והמינים. למי שמחפש תשוקה בפוליטיקה ויש לו יכולת בחירה בין הקבוצות, אנחנו עדיין במקום הראשון.

    ו-ב. בצירוף מקרים מופלא, העלית את הפוסט הזה באותו סוף שבוע בו אפיק פעולה חדש ומבטיח מודיע בעוצמה על קיומו. אפיק פעולה אשר התיאור המקורי שלו מפי אילנה המרמן הוא רווי תשוקה.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1167597

    • Assaf Says:

      נ.ב. יש איזשהו כשל לוגי במסר של הפוסט. הרי כמו שאילנה מוכיחה, בפעילות "חתרנית" תמיד יהיה יסוד של תשוקה. יתר על כן, מי שעוקב אחר התפתחותו של השמאל האנטי-כיבושי בעשור האחרון – וממרחק אוקיינוס, יבשת וביצה כמו שאני נמצא ב-8 מתוך 10 השנים האלה זה אולי יותר קל – השמאל דווקא נעשה *יותר* ויותר תשוקתי וממזרי עם הזמן. גם בדרכי הפעולה, וגם בהרכב המשתתפים ובהתנהגותם.

      אם חוזרים נניח לאינתיפאדה הראשונה, אופי הפעילים והפעילויות נראה ממש ויקטוריאני לעומת מה שקורה עכשיו.

      אולי אני טועה, אבל זה הרושם.

      נכון שבן דרור ימיני וחבריו מנסים להפוך אותנו ל-NAMBLA
      כלומר לתשוקה שהיא כל-כך מגונה עד כדי חיסול עצמי (בכפל משמעויות)
      אבל מכיוון שעובדתית הם כל כך טועים – סליחה – משקרים, אפשר דווקא למנף את הרדיפה הזו, בעיקר דרך התייחסות הומוריסטית ומזלזלת אליה והפניית תשומת הלב למציאות עצמה. מה שבינתיים לצערי לא ממש קורה. למשל, היוזמה החדשה "לא נסתום" היא בדיוק ההיפך ממה שצריך, ומחזירה אותנו לסגנון הכבד של שנות ה-80 וה-90

      • ofrilany Says:

        תודה אסף. אני גם חושב שההיסטריה ההמונית נגד השמאל שאנשים כמו בן דרור ימיני יוצרים בתקופה האחרונה מצד אחד מפחידה אנשים מסוימים ומצד שני גם מניעה לפעולה. כי יש מעגל יותר רחב של אנשים שקמים בבוקר ומגלים שאפילו בלי שהם התאמצו בשביל זה הם הפכו לבלתי לגיטימיים, ואז נשאר להם רק להתנגד.
        אבל לגבי השמאל האנטי-כיבושי בעשור האחרון – אם אני כבר בתנופה של ביקורת פנימה, אני חייב לציין שהוא אכן יותר ממזרי אבל זה נובע בין השאר מכך שהאקטיוויזם הפך בחלקו לחלק מצורת חיים של קבוצה מאוד מובחנת ושולית מהגדרתה, צורת חיים שכמעט אי אפשר לצפות שהיא תתרחב לאנשים מעל גיל 32, שלא לדבר על אנשים שלא גרים בתל אביב. כלומר השמאל מאז סלון מזל והרוגטקה הוא בחלקו מין תנועת נוער אנרכיסטית. אני חושב שזה ממש יפה ואני ממש מעריך ומצדיע לחברי התנועה הזאת, אבל מאז הפעמים שביקרתי בסלון מזל אי אז לפני כמה שנים הבנתי שאני לא כל כך מסוגל לחלוק את סוג התשוקה שלהם.

      • רתם Says:

        עופרי, בעיני מה שאתה אומר בתגובה לאסף, על הסתכלות סוציולוגית המובילה לראות את הקבוצה של בערך עד גיל 32, בערך תל אביב, תנועת נער אנרכיסטית וכו הוא הכי מעניין כאן כי הוא אולי תמצית, מרתקת, של מה שניסית לומר בהרחבה בפוסט

    • ofrilany Says:

      נכון, האפיק פעולה החדש הזה באמת מעורר השראה. ויש לציין שבשמאל כן נולדים כל הזמן אפיקים חדשים

  14. tomerpersico Says:

    ממש יופי של דברים.

  15. דני Says:

    פוסט מעורר כבוד.
    תשוקה היא עניין חייתי (ואין באמירה זו משום קביעה ערכית). השמאל מייצר תשוקה רק כשגלומה בו הבטחה לגאולה עתידית. מבחינה זו הקומוניזם, שהצליח להגשים את עצמו במסגרות מדינתיות, אכזב; הסוציאל-דמוקרטיה, שהגיעה לשלטון פה ושם, נכנעה לקפיטליזם. נותר לנו האנרכיזם, שלמזלו לא הגשים את עצמו מעולם (פרט לכמה חודשים הירואיים בברצלונה של מלחמת האזרחים). אני חושש שזה מה שיעלה גם בגורלו.
    הקפיטליזם, לעומת זאת, הוא ערמומי ופרגמטי, ואלוף במניפולציה של תשוקות.
    אפשר אולי לחתור לאט לאט תחת ההגמוניה הקפיטליסטית בדרכו של גראמשי, אבל בתהליך הזה יש הרבה עבודה אפורה, ואין בו תשוקה. הוא מלאכתם של בודדים.
    שמאל כתנועת המונים מלאת תשוקה יצמח רק אם הקפיטליזם יתרסק מסיבות כלכליות ויהיה מספיק רע.

    • ofrilany Says:

      אתה צודק, וכמו שציינתי מצב התשוקה בחלק גדול מאירופה לא יותר טוב באופן יחסי. עם זאת כן אפשר לחשוב על מקומות והקשרים שהשמאל מייצר בהם תשוקה, או שמייצרים תשוקה אצל השמאל. אני חושב למשל על אנטיפה, שרק מתחילה כאן וזאת התפתחות מעניינת

  16. ליטל Says:

    לאדעת, אני חרמנית אש על פעולות נגד הכיבוש.

  17. איריס Says:

    נושא חשוב.
    ממבט של מישהו מ|"הדור הקודם", ביחס לכותבים לפחות, אני יכולה לאמר שאחד הכשלים של המחאה השמאלנית היה בכך שיצר תחושה _(לפחות אצלי, ועד היום – שלהיות נגד הצבא, עם כל התשוקה הנדרשת (והשינאה המלווה) משמעותו לגזור על עצמי חיי הינזרות, אולי משהו בודהיסטי במקרה הטוב או דחוי במקרה הרע. האהבה, האושר, הסקס, נמצאים אצל הציונים, הקצינים וכמובן 0אז) הטייסים, כולל הטייסים שכותבים מכתבי סירוב כאלה או אחרים. אהבתי מאד את העובדה שהבעל של טניה ריינהרדט, נו, אהרון שבתאי כמדומני, קשר את הדברים , ולכן כתב שיר חיזור כמעט לטלי פחימה. כלומר, הפגיעה היא ברחם, בכוס, בסקס אפיל הכי בסיסי של הנשיות, בישראל. עכשיו, בלי נשים, אין תנועה.
    השמאלנים (של פעם) היו מיסוגנים מהסוג של העורך המטריד ההוא, נו שכחתי את שמו, מעיתון הארץ ודומיו הצלפנים שיש למכביר, וזוכים פה להערצה, כלומר, מסרסים. ובמעשיהם למעשה מרחיקים נשים מהרעיונות שהם כביכול מטיפים להם, וגם בה צריך פעם לדון בהרחבה.

    התקופה לפני האחרונה, שבה השמאל הסתמך על הלהטב הוסיפה נזק בתחום הזה, ולא אכנס פה לפרופיל של המיסוגניה הלהטבית הישראלית (ביחד עם המודל של ההומו (גבר) יוצא חיל המודיעין שיש לו חבר גרמני והוא מנכל של ארגון זכויות אדם), אך היא ראויה לדיון בהזדמנות…
    גם היום הבטחון הסקסואלי, רומנטי ו…כלכלי (שהוא אלמנט חשוב אצל אשה המתכננת להיום אמא, וזה הרוב), נמצא בחוגים הציוניים ובעיקר, מה לעשות, במקורבים לצבא.
    אז שאו שמתאהבים בצבא, איכשהו, או שהולכים להשתלם אצל ההיא הבודהיסטית מאנגליה שישבה במערה 12 שנה וכתבה ספר.

    • ofrilany Says:

      נכון, ברור שתשוקה גברית אלימה ועזה משתיקה, משפילה ומסרסת אחרים ובעיקר אחרות.
      לגבי שמאל הלהטב – האמת שאני לא מכיר את מה שאת מתארת, אבל את מוזמנת להרחיב.

      • איריס Says:

        צריך גם להרחיב קצת על האפרודיזיאק מהעבר (להתחתן עם ערבי משכיל עם נרגילה, ו/או ללמוד סופיות אצל דרוויש טורקי כמו עומר פארוק, בסן פרנסיסקו וכולי וכולי). זה פאסה, והוחלף על ידי הסקס שבין המולדביות במגדל העמק ובין ערביי הגליל, שביחד מצביעים לליברמן.

        וואו כמה גזענות בתגובה אחת. אני הולכת לשטוף את האצבעות עם אקונומיקה…

        לגבי הלהטב, אני מאמינה שביקורת צריכה לבוא מבפנים, ולכן אמנע מלהרחיב. היה ניסיון לא מוצלח – גם שלי – לפני כמה שנים לרמוז לתופעת המכבסה הורודה, והוא התקבל רע מאד ואף באיבה גלויה ועלה לי ביוקר. לעומת זה כאשר אותו דבר נטען על ידי ארגוני קווירים מחו"ל, הוא נדון עניינית. אני מסיקה שעדיף לא להתבטא בנושא.

  18. אלי Says:

    מעולה, עפרי.
    כבר כתבתי את זה היכנשהו אבל שוב: ההבחנה החשובה היא שמה שקורה בשייח' ג'ראח זה לא הפגנה, אלא פעולה ישירה.

    כדי שתהיה תשוקה אתה צריך להרגיש באמת שהעוול הוא נגדך. כך זה היה בשייח ג'ראח: ההפגנות התחילו הלך מחבורה זועמת של צעירים שהסתובבו בשטח כשנה שנתיים ופשוט נמאס להם. הם ממש היו חברים של המשפחות המפונות, אז הם צעדו במרכז העיר ועשו נא בעין לעולם. אחר כך העניינים החלו לדעוך, אבל אז, טדדאם טדדאם באה משטרת ישראל ובעזרת מעצרים, אלימות, גז פלפל לעין גרמה לעוד כמה עשרות אנשים להרגיש שהם בבעיה. ואיפה שיש בעיה אמיתית יש תשוקה.
    אל תטעה אם הפגנה זו או אחרת נראית לך אנמית, יש שם זרמים עמוקים הרבה יותר חזקים. דרך אגב גם כי המאבק הזה הולך מבחינות פוליטיות ומיניות.
    עוד משהו הוא שלדעתי כמביט מבחוץ אתה מפספס קצת את תשוקת המתנחלים. היא מתפוגגת והופכת לביזנס, כמו הציונות. יש שם תשוקה והם מסוכנים, אבל זו לא לא "התשוקה של המתנחלים" אלא סתם תשוקה של עבריינים קטנים. לפחות ממה שאני ראיתי, גם המתנחלים בשייח' ג'ראח שהם הקרם דה לה קרם של כהנא הם בסך הכל פרוטסטנטים מנומסים שמקווים על הדרך למנף את השקעת הנדל"ן שלהם.

    • ofrilany Says:

      כן, אני מתאר לעצמי שככה זה עם שייח ג'ראח.
      לגבי המתנחלים – אני מניח שזה נכון לגבי חלק גדול מהמתנחלים שהם הפכו לביזנס. אבל אי אפשר להכחיש שבקבוצות היותר שוליות (אבל לא בהכרח קטנות) יש יצירתיות אידיאולוגית.

  19. רס Says:

    "כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם."

    על מה אתה מדבר? בגלל שהם אומרים את המילה "ארץ"? המשפט הנכון עבורם זה שטח ישראל שייך לעם ישראל. מעניינת אותם הארץ? הם על השטח מוכנים להקריב את הארץ ולקרוע אותה לגזרים. כל ההתנחלויות זו בטונדה אחת גדולה. על איזה ארץ אתה מדבר? הם כבר מוציאים מכרזים לבניית בית מקדש שלישי. מה הקשר בין לבין ארץ? כי הם אומרים?

    במקום לכתוב על סקסיות היית צריך לכתוב על סירוס של אנשים כמוך את השמאל. הקריאה של ססמת פח זבל של הימין והתלהבות אורגזמית ממנה עד כדי כך שאתה קורא לה "האמת שלהם".

    העניין החשוב הוא לא חוסר הסקסיות אלא כיצד כל מיני ססמאות והמצאות פוליטיות עובדות על שמאלנים כמוך שאין להם שום הבנה פוליטית.

    הדבר הכי נכון שכתבת במשפט הזה זה שהלכת להשתין.

    • רס Says:

      "אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. "אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח."

      רגע עוד פעם.

      "אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח."

      אני חייב עוד פעם.

      "אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח."

      המאבק נעשה מתוך סולידריות עם תושבי השכונה? חשבתי שהמאבק הוא נגד הכיבוש והנישול של תושבי שייח ג'ראח. איפה היתה הסולידריות הזו לפני הנישול שלהם? נאבקו נגד תנאי החיים שלהם והעובדה שהם אזרחים-לא אזרחים? אדרבא ואדרבא, זה זמן טוב גם לדבר על תנאי החיים האיומים שלהם ואפשר להתרחב וליצור סולידריות אמיתית. אבל זה מאבק נגד הכיבוש והנישול.

      אתה בטוח שאתה מהשמאל? תגיד, תגיד שוב פעם שאין שום חוק. כדי שאח"כ תוכל לדבר על זה שאין תשוקה. אתה מדבר על תשוקה כמו שמדברים על פריבילגיה.

      אין לך תשוקה? life sucks. תשאל את הפלסטינים.

  20. Assaf Says:

    איך יכולתי לשכוח?

    לפני 5 שנים כתבתי פוסט בדיוק על אותו נושא.

    http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=3722

    בקיצור ולעניין, הציונות מאז ומתמיד היתה תנועת נוער רוויית מיניות ותשוקה. אבל בעשור-שניים האחרונים, איך לומר… יש בעיות זיקפה קשות, דווקא במיינסטרים. אפשר לומר שזה בעצם המשבר הקיומי האמיתי של המדינה. כמה זמן אפשר להיות תנועת נוער? ואם אי אפשר, אז מה עושים במקום זה?

    איפה כן נשארה תשוקה? בשוליים משני הצדדים. ואני חוזר ואומר, ומסכים עם ליטל למעלה, שבשמאל הרדיקלי של הדור הנוכחי דווקא יש הרבה יותר יצריות מאשר בקונצנזוס. לא צריך לזלזל במה שיש לנו.

    • Assaf Says:

      …והכיתוב על החולצה של עומר "אין תשוקה בעיר כבושה" הוא דווקא בדיוק במקום.

      זה לא שאין תשוקה כזו, אלא שזו תשוקה מסוג
      NAMBLA
      כלומר, תשוקה שצריך להוציא מחוץ לגדר כמעשה מגונה

  21. האמורי Says:

    מומלץ לקרוא את מאמר התגובה של אילת מעוז:
    http://www.facebook.com/profile.php?id=590353492#!/notes/eilat-maoz/tswqh-wpwlytyqh-bhmsk-ldywn-zl-wpry/418242063991

  22. האמורי Says:

    הנה הטקסט של אילת מעוז

    תשוקה ופוליטיקה (בהמשך לדיון אצל עופרי)

    אני נזכרת פתאום במשהו שכתבתי פעם פעם למישהו:
    [ציטוט מתוך מכתב]

    פוליטיקה זה חיים ויצירתיות, ותשוקה. הא/נשים הכי מופלאים שאני מכירה הם אנשים פוליטיים. אלו האנשים שאני רוצה לעבוד איתם על דברים, להיות חברה שלהם, לחיות את החיים שלי לצידם. מעורבות באקטיביזם אינה עונש על חטאים בגלגול קודם ואינה הדרך להבטחת מקום בעולם הבא. אני האחרונה שאצטט עמדות לייף-סטייליות נוסח רוני ערמון ומירה אסאו בימי אינדימדיה העליזים, ברור שאקטיביזם הוא לא תמיד כיף ויכול להופיע גם בצורות של עבודה קשה וסיזיפית – כזו שנראית חסרת תוחלת. אבל צריך לזכור שאקטיביזם הוא גם סוג של פעילות פנאי של המעמד שלנו [ונשרטט אותו באופן גס ככל שנשרטט], ודרך לייצר משמעות בחיים שלנו – המחולנים והמנוכרים והאפורים.

    חשבתי גם על זה שלהשתתף במאבק חברתי זה קצת כמו להגיד "אני סובייקט ולא תהרגו אותי". התנגדות מכוננת אותנו כסובייקטים בלתי-צייתנים, וזה לא משנה בהקשר הזה אם אנחנו פעילות נגד הכיבוש או נגד הפלרת המים [אולי לכן עניין העישון מעצבן אותנו, כי הוא מאבק שעושה בדיוק את ההפך ומשמש כזרוע לכפייה של מדיניות ממסדית, וכי וצדקנות, באופן כללי, היא לא חלק תנאי מחייב ובוודאי שלא מספק למאבק חברתי]. מעורבות במאבק חברתי חותרת תחת הנחת הבדידות שלנו [לא בדידות במובן של loneliness אלא במובן של "היות בדיד"] כי לנגד עיניה סבך הקשרים והעבותות שמחברים אותנו באופן בל-ינתק לאנשים אחרים.

    פעילות פוליטית נותנת לנו כוח כי היא מאפשרת לנו לדבר בחזרה [להשאיר טוקבקים אם תרצה, אבל גם להתחצף] ל-מי ומה שעיצבו אותנו ולהגיד שאנחנו רוצים אחרת, שאנחנו אחרת. החל בזה שאנחנו מתעניינות במה שאנחנו לא אמורות להתעניין בו – באנשים אחרים, במקומות אחרים, בזמנים אחרים, במה שהפקיעו לנו מהידיים ואמרו לנו לא לדאוג לגביו, כי מישהו אחר מטפל, וכלה בכך שאנו מחפשות את אותם דברים שהפכו אותנו למי שאנחנו ושכוננו את התרבות שבתוכה אנו חיות.

    מאבק חברתי תמיד חושף את המלחמות התת-קרקעיות שבבסיסה של החברה, [וזה לא משנה בכלל אם הן הן המלחמות "האמיתיות" או שהן שם מארגן שאנחנו נותנות]. לכן אני תמיד מוקסמת מרטוריקת מלחמת המעמדות של מרקס וגם מכל הדיונים של בנימין על הרגע הגאולי "השער הקטן בו יכול בכל רגע המשיח להיכנס". המאבק מכניס אלמנט טרנסנדנטי לחיים שלנו שנדמה שעברו חילון מוחלט ורוקנו מכל נקודת משען חיצונית. הרי במובנים מסוימים, עליהם לא תכתוב אני מניחה, הדיבור על החברה ובשם החברה הוא התרופה למוות.

  23. נעה Says:

    אוקיי, בהמשך למה שאמר נועם על המינגלינג, גל כץ על הכוסיות בשמאל ואסף על הסקסיות.
    איך אתה מתעלם בבוטות מהעובדה ששיח ג'ראח כמקום המינגלינג האולטימטיבי של השמאל מייצר באופן טבעי זוגות?
    אני אישית מכירה 2 זוגות שנפגשו שם ומאז תשוקתם בוערת (מצד שני כבר אין להם מה לחפש בשייח ג'ראח אז הם לא באים להפגנות)
    אחרי החום הבלתי אנושי של שבוע שעבר בהפגנה, אני מוחה בתוקף על ההצהרה שאין להט ותשוקה
    – כן, כן, אתה לא מדבר על להט מיני, הבנתי.

  24. דניאל עוז Says:

    היי עפרי, מה שלומך?
    הטקסט מנוסח לעילא, מנומק, משכיל ורהוט, וגם מעניין ומאתגר.

    צריך לזכור שתשוקה זה בשביל סקס, ולפוליטיקה מרכזי כובד אחרים. המטרה שתצליח לייצר הכי הרבה תשוקה, אם להשתמש במינוח שלך, היא לאו דווקא המטרה הנכונה ואפילו לאו דווקא זו שתנצח. התחלת אמנם בלומר שהדגש הוא על פעולה, ולא על תודעה. כלומר בהנחה (גם של נילי לנדסמן) שהתודעה כבר נכונה, מה יניע את בעלי אותה תודעה לפעולה. אבל התודעה היא בדיוק הגורם לפעולה. והיא כוללת ממדים מלבד ממד התשוקה.

    חשוב למשל על מתן חשיבות. ככל שתהא תשוקתו של איזה טרקי למד"ב, זה לאו דווקא יבטיח שהוא ימקם כל הקרנה של טרילוגיית מלחמת העולמות המקורית גבוה בסדר העדיפויות שלו, אפילו אם לא מתוכנן כנס מד"ב בזמן הקרוב. אין פה בהכרח אינדיקציה שהעדר החשק הוא מקור ההמנעות, אלא ושקלול מסויים הוליד בתורו את אי-החשק.

    אי אפשר לעשות רדוקציה של הפעולה הפוליטית למושגים רגשיים בלבד. זה רומנטי להיות מונע על ידי שנאה אבל יש עוד מניעים בעולם. ודווקא מפוליטיקה רצוי הרבה פעמים לנטרל את התשוקות. השקפות פוליטיות, וגם פעולות פוליטיות, נוטות להיות מעוותות כשהן חדורות בתשוקה עזה מדי. קצת ספקנות זה טוב. ויש פה אישו חשוב קצת יותר מכמה אנשים יבואו להפגנה, אפילו שהייתי שמח שיבואו עוד לשייח ג'ראח.

    • ליטל Says:

      דניאל, כרגיל מעניינות התגובות שלך. (מה אתה לוקח כדי להיות תמיד שקול ורציונלי?)

      אני אהיה מעצבנת ואגיד שזה עניין של מינונים. מן הצד האחד, אנשים חדורי שנאה, עם לפידים בוערים ועיניים יורקות אש, הם אכן לא קבוצה שהייתי רוצה להשתייך אליה. (ואני מסכימה איתך שגם מרבית האנשים לא היו רוצים להשתייך אליה).

      מן הצד השני, אם יש לך קומץ אינדיבידואליים-אינטלקטואליים, לא החלטיים, שאוהבים מילים ארוכות, מטילים יותר מקצת ספק בעצמם ובדעותיהם, לא רואים עצמם כשייכים לאף קבוצה, מרבים בחילוקי דעות, מפחדים מסיסמאות פשטניות כמו ממוות ויושבים במהלך ההפגנה לקרוא ספר בצל, אני מציעה הפנינג הזרקת הורמונים.

      אלו שתי קריקטורות, כמובן, השמאל מזוהה יותר עם השנייה ולא משום שהוא כזה, אלא בעיקר משום שהראשונה כבר תפוסה.

      לגבי המאמר, הוא באמת מאוד מענין, אבל אני לא יכולה שלא לתהות: אם הכותב אכן מאמין בלב שלם בדברים שהוא כותב, מדוע הוא בכל זאת בוחר לפרסם מאמר רציונלי (כלומר קושר את התשוקה אל שולחן ניתוחים מנירוסטה ומזמין את מועצת החכמים לחוות דעה על תהליך גסיסתה) ולא חומר תעמולתי (טיפות חשק?).

      • ofrilany Says:

        טוב מה לעשות, זה מה שעושים בדרך כלל בבלוג.
        אם את רוצה טיפות חשק תגללי למטה לנתזים (בפרט לתמונה).
        🙂

      • ליטל Says:

        לא בהכרח! יש ברשת בלוגים של נערות שכותבות שירי אהבה לבחור הכי שווה בשכבה, יש בלוגים עם סיפורי זימה סאדיסטיים, יש בלוגים של תמונות בלבד, יש יומני וידאו, יש בלוגים עם קומיקס או עם תצלומים של פרחים ועוד.

        ועוד בעניין המדיום- מדוע, לדעתך, הפורמט של בלוג אישי שמקשר לעוד בלוגים אישיים הוא כזה להיט בלתי מעורער בשמאל, בעוד בימין הלהיט הוא העלאת סרטונים ליוטיוב והפצתם?

        אני לא שואלת את זה כדי להציק (ברור שכן :-)), ובכל זאת, האם היית מרגיש נח לפרסם סרטון תעמולה או אפילו טקסט שכל תכליתו היא לעורר בקורא חשק \ תשוקה\ זעם (ולא מחשבה)?

        (חוץ מזה, האמת היא שדווקא יש בכתיבה שלך לא מעט תשוקה, גם אם היא לא באה על חשבון המחשבה, מה שמעורר בי את השאלה, האם היית יוצא מהבית עבור מטרות אחרות? אולי פשוט יש אנשים שהתשוקה מוציאה אותם מהבית ויש כאלה שאותם היא מושיבה לכתוב?)

      • ofrilany Says:

        את צודקת, וגם לגבי הפסקה האחרונה. אני יוצא מהבית אבל בעיקר כדי ללכת לספרייה.
        אתמול בלילה בדיוק הייתי בהשקה של איזה מקום בדרום העיר. יוצא לי די מעט להגיע לדברים כאלה, וראיתי שם בין ההיפסטרים קבוצה די גדולה של אקטיוויסטים מהגרעין הכי קשה – כאלה שקמים בשלוש בבוקר ומספיקים להגיע לאל עראקיב לפני הבולדוזרים. זה קצת הפתיע אותי אבל גם קצת שימח אותי. כנראה שזה עניין של דינאמיות

    • ofrilany Says:

      תודה דניאל. כמו שכתבתי בתגובה לתגובה אחרת, הרעיון (הלכאורה טריוויאלי) של פעולה מתוך שקלול ותודעה הוא בהחלט מעניין

  25. עמי Says:

    עפרי, אני מסכים איתך שאשמה והרצון לעשות את הדבר הנכון בלי קשר לתוצאות אינן מניע חזק מספיק בשביל תנועת המונים שתשנה את ההיסטוריה. אבל זה מה שאפשר להתחיל ממנו אצל המעמד של בעלי הפריבילגיה שמרכיבים את רוב השמאל. תשוקה אמיתית של המונים מגיעה כנראה רק כשזה נוגע לאינטרסים ברורים. אולי זה אחרת אצל אנשים דתיים מאד, אבל רובנו כבר לא כאלה. בכל מקרה אי אפשר לייצר את זה באופן מלאכותי, ולנו לא נותר אלא להמשיך לנסות להניע את עצמנו וחברינו לפעולה, אולי מתישהו זה יתחבר לאינטרסים האמיתיים של רוב הציבור כמו שאנחנו מאמינים. כמו שאחרים ציינו פה, דברים בכל זאת קרו בעשור האחרון. הרבה מאלה שהגדירו עצמם כשמאל ציוני זולגים לאט לאט לשמאל הרדיקלי, יותר יהודים מצביעים חד"ש, וסוגים חדשים של פעולות הופיעו. במקום הפגנות בכיכר יש פעולות ישירות, סולידריות מקומית, שיתוף פעולה עם איגודי עובדים וכו'. מנגד נראה שהרוב הלאומני משיל את שאריות הבושה לגבי הבעה של גזענות גלויה ויאוש ואדישות הם תגובה טבעית. זה נשמע ניו אייג'י אבל אולי השאלה הבסיסית היא מה הגישה הכללית שלך לדברים, אופטימיות או פסימיות. בהקשר הזה, מניסיוני המועט אני יכול לומר שעצם הפעילות משנה אותך ואת הזהות שלך. אז תמשיך לבוא, בלי לחץ.

    • ofrilany Says:

      אתה צודק בסך הכול. האמת שמכל התגובות כאן הבנתי שבאמת הרבה אנשים הולכים לא מתוך אשמה ולא מתוך תשוקה אלא מתוך מחשבה. באופן מוזר כמעט לא חשבתי על האופציה הזאת. אבל נראה לי שאחת הסיבות לכך שלא חשבתי על האופציה הזאת היא שבכנות אני חושב שיש לא מעט פעולות שהן כן חסרות תוחלת מעבר לעצם העובדה שהן נעשו, אבל יש מין נטייה בשמאל להדחיק את זה, כלומר למכור איזו אשלייה שאו-טו-טו נסובב את הראש ונראה את ההמונים מאחורינו. לכאורה מה שאני אומר עכשיו הוא מנוגד לטענה של הבלוג שחסרה תשוקה, אבל לא באמת. כי תפישה או הצגה לא ריאלית של המציאות לא מעוררת תשוקה אלא מכבה אותה

  26. Daniel Rosenberg Says:

    Regarding the discussion that sprout up here concerning passion, politics and all that.

    If there's anything we have too much in Israeli politics, it's passion. The right hates the left with passion, the secular jews hate the haredis with passion, the haredis hate everyone else with passion and everyone is passionatly afraid of the arabs. In fact, as some commentators pointed, this sort of political romanticism was and is an inherent part of the zionist project, which was drenched all through its career with intense emotionality. For reasons that are extended far beyond the scope of this discussion, but should be obvious to anyone engaged in Israeli politics, this is also why the notion of 'zionism' seems to circulate nowdays between the crowds of Im Tirzu and co., and why these forces seem to gain such a momentum by playing exactly this note.

    However, this sort of passion is by no means a part of an effective political discourse which each of us might want to be a part of. The commentators here who are fond of passion in politics need to keep in mind that passion, being a very individual, not to say intimate experience, is at the opposite pole of the communicative action which should be the very basis of every collective action. Which is in its turn what good politics are made out of. As I understand it, politics should stand firmly upon people working openly with each other while using their moral as well as cognitive faculties, and not upon the dancing sands that is mystification of inner feelings. In my view, a political project that takes passion to be its constitutive element (and not say, a simple by-product of action), would inevitably regress into this sort of resentement we are so much familiar with (and again, the example of Im Tirzu is case in point here). If our claim is not made upon objective criteria X, Y and Z, but instead upon our own matters of heart, which might be good and well for themselves but take place only within the confines of our four walls, or of our hormonal conjunction, we can forget apriori about any sort of public sphere and just recede quietly into the night, or into our zen rooms.

    Furthermore, contrary to what has been brought up here by some commentators, I personally would regard politics not as the interplay of life and creativity (as life belongs more in the biologists lab, while creativity belongs in art schools), but rather as the interplay of fear and trembling. After all, isn't politics, ultimately, and pardon my poor spiel on Laswell, a way to regulate who gets slayed by whom, why and when? As such, it is a pessimistic, not to say somber, matter, which must be examined not with the heat of passion and emotional intensity, but rather under the distanced glass of the stoician. In fact, a healthy dosage of depressional tendency would seem to fit here well.

    Besides, in the game of lust and passion, arutz 2 will always win.

  27. יוסי Says:

    קישור לוידאו שהזמין את המוני הגוים לפסטיבל הקוויראפשן בתל אביב ב2006. נראה לי בתור הניסיון הנואש והמוצלח ביותר לשוות כסות ארוטית למאבק בכיבוש

    http://video.google.com/videoplay?docid=-5428631928351613607&q=queeruption#

  28. שימי Says:

    כשקראתי את המאמר בבוקר הוא היה נשמע לי הגיוני. יעני, שהוא עלה על משהו — שבאמת נוער הגבעות עם המשיכה האירוטית שלהם לתקוע יתד בארצישראל הם איפה שהתשוקה נמצאת היום.

    אבל כשאני מריץ בראש את המאבקים שיש היום ואת אלה שהיו בעשור האחרון, התמונה אחרת לגמרי. בירושלים כמעט כל האוונגארד התרבותי (איך שלא תוחמים את ההגדרה המעורפלת הזאת) נמצא בשמאל הרדיקלי. אתמול נתקלתי בגיליון של "עוד!" מ-2002, ומאז ועד היום היצירתיות נוזלת מהאזניים: מסיבות מחתרתיות בגן סאקר ובעמק המצלבה ובחניונים נטושים ובבסיסי לוט"ר ומה לא. המתופפים של היסמבה, שיירות שיוצאות בשבע בבוקר לדרום הר חברון, ירקות שמוברחים מוואדי פוקין, בלי סוף גרפיטי, פלאיירים מתגרים (ובהקשר הזה נאמר גם מגרים), מפגשים תחת גז מדמיע עם פעילים רדיקליים מכל קצוות העולם, גינות קהילתיות, מגזינים בהפקות עצמיות, התרמות דם בבתי החולים הפלסטינים, הצטופפות עם משפחות שהבית שלהם בסכנת הריסה — וזה סתם דברים שקופצים לי לראש בלי סדר וקשר. מה מניע את כל זה אם לא 'תשוקה'? אם לא הרצון הבוער לשנות את המציאות שאנחנו חיים בה, האהבה לחברה ולסביבה שבה אנחנו חיים? יש המון מה לשפר, יש הרבה מה לשנות, אבל למה לזרוק לפח דווקא את הדבר האחד שכן יש לנו?

  29. יובל א Says:

    התשוקה נמצאת, כבר לא מתחת לפני השטח אבל עדיין קצת מתביישת. והיא תבוא מחוסר ברירה, לא מתוקה, ואף על פי כן בוא תבוא
    http://www.dissentmagazine.org/article/?article=3254

  30. נועם א"ס Says:

    1. בהפגנה בשייח' ג'ראח לפני כמה שבועות, קצת לפני שהגיעו המגאפונים והמתופפים, אבל כשכבר נאספו כמה מאות אנשים, ניגן שם הרכב של מין מוזיקה צוענית או מרכז אסייתית. האפקט של דבר כזה, כצפוי, הוא פנטסטי – כל עניין הרגשות המזדככים וכו'. אז אם חסרה תשוקה בהפגנות – רק תוסיף מוזיקה ותראה איך הכל מסתדר, בדיוק כמו שבהוליווד משתמשים בה בשביל לחפות על ליקויים דרמטיים בתסריט. ניטשה בטח אמר משהו כזה איפשהו. בכל מקרה, בכל הנוגע לפרטיטורה (מתופפים, מגפונים) – ההפגנות בשייח' ג'ראח מנצחות כמעט כל דוגמה אחרת שעלתה פה, כולל הלהט התשוקתי-משיחי של המתנחלים. מכאן שגם האמירה שלתנועה ההתיישבותית-מתנחלת שמורה חדוות הבנייה, בעוד שלמחאת השמאל נשארת רק החמיצות הכללית של הזקן הקנטרן שמבקר מהמרפסת את אלה ששותלים עגבניות בגינה, היא בעייתית – במיוחד בעידן שבו מסיבות שונות (אקולוגיות ובכלל) ממש לא בטוח שעוד צריף זה מה שהגבעה הזאת צריכה. לעומת זאת חצוצרות בשייח' ג'ראח בונות, הלכה למעשה, הגדרות וצורות חדשות של תרבות רחוב, מעורבות אזרחית, התקיימות במרחב – בשכונה קיימת, אבל מדורדרת ומוזנחת שיכולה בבת אחת להפוך לסמל של התחדשות עירונית-אזרחית, אדריכלית, ציבורית, מקומית – ובלי שום התערבות מהעירייה וקבלניה האהובים (תודה רבה).

    2. ארגומנט ה-"איפה אתה היית ב-1789?!" מוצג במאמר כגורם מסרס ו"אשמתני" (סליחה). העניין הוא שתמיד בדיעבד – כלומר אחרי שהושגה (או לא הושגה) התוצאה המבוקשת, אלמנט ה-"להיות שם" מדגדג אזורים מאוד לבידינאליים בלב. כל אשכנזי שמסתכל בתמונות ממצעדי השחורים באמריקה בשנות ה-60, לדוגמה, ומוצא (כי הוא מחפש) את שניים או שלושת הפרצופים הלבנבנים ליד הדוקטור בשורה הראשונה, מתאווה לכך שהיה יכול להיות שם במקומם – הם האנשים הנכונים במקום הנכון ביותר בעולם. העניין פה כמובן הוא משק כנפי ההיסטוריה, או ליתר דיוק – הדימוי שלה (כך שכמה נקודות לבנות בין הרבה שחורות בתוך תמונה, מהוות את הדימוי המושלם לעצמן) – והפער בינם לבין ההווה והמציאות הממשיים של ההפגנה, חרדות הגוף הממשי שלך, הזיעה, הלבוש שלך (מישהו אמר צנוע?) ומה לא. זה פער מובנה וידוע בכל סיטואציה, אבל כמו שנראה לי שאף אחד כאן לא היה אומר לא ללהיות בהופעה הראשונה של הפיסטולז בלונדון, גם אם הוא עוד לא נולד אז, להגיד שלקרוא בבית קפה בקינג ג'ורג' איזה ג'ורג' בטאיי זה פחות מסרס מלהיות באותו הזמן בהפגנה בשייח' ג'ראח – לא מציג את התמונה המלאה.

    3. כמובן שקריסת האופק האוטופיסטי של המרכסיזם לפני בערך חמישים שנה היא הסיבה המרכזית, אם לא היחידה, ללאות של השמאל כתנועת המונים. כמו שציינו מגיבים לפני, משהתבטלה האופציה המרכסיסטית זה דווקא השמאל שהיווה את המגזר שבפועל דחף את הקפיטליזם קדימה (בתפיסה ובהוויה), ואילו הימין הוא זה שהצביע על האלטרנטיבה (הדת. באופן מדהים התהליך הזה רק מדגים ומוכיח את נוסחאות ההיסטוריה של מרכס: הקפיטליזם אינו "אידיאולוגיה פוליטית" אלא השם הנוכחי למצב חברתי נתון וקבוע, ניטראלי במהותו, שמסוגל להתנדנד בקלות מצד פוליטי אחד לשני, בהתאם לנסיבות המטריאליות של הזמן). כיוון שמה שהחליף את המרכסיזם זה מין דטרמיניזם, באופן טבעי, ברמה האישית, כל אחד לעצמו התגלגל לאינדיבידואליזם. מה שמפוספס בכל התהליך הזה הוא עקרון שמאלי יסודי ומופשט יותר מהמרכסיזם, שאמנם מרכס ניסה ליצור לו פרוגראמה פוליטית סדורה (והוא עדיין זה שהצליח להגיע הכי קרוב) – אבל כשהמרכסיזם קרס, נשמט איתו שלא בצדק גם היסוד הזה: אפשר לנסח אותו בגסות כ-"הסירוב (האישי, האקסיסטנציאליסטי) להיות עבד". נכון שהדטרמיניזם כמו שהוא מובן כיום לא משאיר לסירוב הזה שום סיכוי להגשים את האידיאל הפוזיטיבי של עצמו ("חירות"?) – אבל בסירוב הזה מתקיימת כל התשוקה, וגם אם היא לא יכולה "להגשים" את "מטרותיה" – מי אמר שצריך לוותר על התשוקה עצמה?

    מה יוצא? (ואני באמת לא ממציא פה שום דבר) – שעצם פעולת (הבעת-) הסירוב (נאמר: הפגנה?) היא-היא, בעצם קיומה, מימושה (רגעי וארעי) של האידיאה. בנאדם יכול ללכת בקינג ג'ורג' ולהגיד לעצמו שוב ושוב: "אני מסרב להיות עבד!" – לא יהיה בעיר מישהו יותר רווי-תשוקה ממנו באותו הרגע. אולי הוא פתאום ייעצר מול הבאצ'ו ויצעק: "אני מסרב להיות עבד!" – והנה הפגנה, ולשבריר שנייה – אוטופיה שלמה.

    כדאי לבדוק אם הרציונל של המאמר אינו בעצם אותו הרציונל של זה שנורא רוצה לרקוד במסיבה, וכנראה שגם היה עושה את זה נהדר, אבל הוא מתבייש. השאלה כאן צריכה להיות הפוכה: לא "למה ההפגנות בשייח' ג'ראח לא מצליחות לעורר את תשוקת ההמונים", אלא בדיוק להיפך: "מה יש דווקא בהפגנות בשייח' ג'ראח שגורם להן להיות כזאת הצלחה?".

    אני מאוד מתנגד לעמדת "אחרי הכיבוש יהיה יותר רע", עוד יותר מתנגד לעמדת "במדינה דו-לאומית יהיה יותר רע", ויכול לנסח הצעה עתידית לא-אוטופיסטית אבל טובה, ראויה וישימה. אני רק צריך בשביל זה 50 מיליון שקל למלגת מחקר.

    • האמורי Says:

      נותרתי ללא מלים. באמת.

    • יובל א Says:

      תדוה על תגובה יפה למאמר יפה.
      בכ"ז הצעה : לא ה"סירוב להיות עבד", אלא משהו כללי קצת יותר – משהו בסגנון "הסירוב לחיות ככלב"? (לא רק חירות, גם שוויון ואחווה?)

      • נועם א"ס Says:

        יובל
        תודה.
        אני בהחלט מעריך גם את השיוויון ובמיוחד את האחווה.
        אבל לאידיאת החירות יש חשיבות מיוחדת: תכונה שדרכה מופיע המילכוד של האופק האוטופיסטי בצורה מלאה. בצורה מלאה: כלומר חושף את הפער שבין הרובד הפילוסופי-אידיאי של עצמו לרובד המעשי-פוליטי.
        "חירות" כאידיאה טוטאלית, גורסת, לדוגמה, את החירות האנושית לעוף כמו ציפור. מכיוון שאין אפשרות ריאלית כזאת, יש לטעון, ובצדק, כי היצור האנושי הוא *עבד* לכוח המשיכה.
        מכאן אפשר להוסיף עוד שורה אינסופית של עבדויות אנושיות: אנחנו *עבדים* של גופינו ומוגבלויותיו, של תנועת הזמן, של המוות והכיליון, של העבר האישי שלנו והמומנט ההיסטורי הכללי שבתוכו כל אחד מאיתנו מתקיים, של כלא התודעה שלנו, של השפה שאיתה אנחנו מבינים את עצמנו ואת העולם סביבנו ועוד ועוד…
        זה הבסיס הפילוסופי-אידאי לפרספקטיבה הדטרמיניסטית, והקשר שלו לקיפאון הפוליטי השמאלי של חצי המאה האחרונה הוא מכריע:
        כי בבסיס, זהו היסוד הפילוסופי המהותי שעירער (ועדיין מערער) על האופק האוטופי של המרכסיזם, בבחינת "אדם לא יכול להפסיק להיות עצמו – כלומר בן אדם", ואילו כל אופק אוטופיסטי, מרכסיסטי או אחר, במידה ידועה מניח הנחת מוצא הופכית לעיקרון הזה. המרכסיזם לדוגמה, ממרכס עצמו והלאה, בהחלט מדבר בראש ובראשונה על "חירות", ביודעו כי אין באפשרותו לממש חירות כזאת ברמה האידיאית-טוטאלית הקשה (שבני אדם יעופו כציפור).

        כאן צריך לראות כיצד *אין גבול חותך* בין אותה רמה פילוסופית-אידיאית של "חירות" לבין הרמה הפוליטית-מעשית הישירה הנוגעת לכינונה של אוטופיה חברתית, אלא "תחום אפור" עצום. לדוגמה: הנסיונות התיאורטיים הבלתי-נדלים בהגות המרכסיסטית להתמודד עם "בעיית השיעמום" (עניין פסיכולוגי-פילוסופי) הנובע ממימושה של האוטופיה, המכיל בהגדרה קיפאון (סטגנציה) היסטורי-רעיוני-חיוויי-תשוקתי, ופתרונות אבסורדיים לכך כגון "המהפכה המתמדת".

        כיוון שאין גבול חותך כזה, כאשר המרכסיזם קרס והדטרמיניזם תפס את מקומו, האידיאה שלמעשה ניזוקה בצורה הכי קשה מקריסה זו היא דווקא זו של החירות, ולא אלו של השיוויון והאחווה (זאת, כמובן, אם לא לוקחים ברצינות את בילבולי השכל של "האידיאולוגיים" הקפיטליסטיים על החירות הנתונה של חברת הצריכה).

        מכאן שהמשפט "אני מסרב להיות עבד" נוגע לעיקרון מודחק יותר מהצעתך "אני מסרב לחיות כמו כלב" – ולכן יותר חיוני לפעולה הפוליטית, בוודאי בכל הנוגע לתשוקה המעורבת בדבר. דווקא בגלל ש*העבדות* האנושית היא עובדה דטרמיניסטית מוגמרת מהבחינה האידיאית ("אני עבד לכוח המשיכה, אני עבד לגוף שלי, לזמן ולמגבלות התודעה שלי") היא כה משמעותית מהבחינה הפוליטית, כי היא זו שהופכת את *הסירוב* לעניין *שאינו תלוי בתוצאה*! … "אני מסרב להיות עבד!" = "אני מסרב להיות עבד לכוח המשיכה! אני מסרב להיות עבד לגוף שלי! אני מסרב להיות עבד לתודעה שלי!" וכן הלאה, עד לרמה הפוליטית הישירה: "אני מסרב לשנוא (ערבים) בלי סיבה!" (למרות שמבחינה דטרמיניסטית אנשים וקולקטיבים – ובעלי חיים וצמחים – תמיד יילחמו ביניהם על משאבי טבע), "אני מסרב לגרש אנשים מבתיהם בשייח' ג'ראח!" (למרות שהמדינה שלי נמצאת במלחמה, שזה "או אנחנו או הם", שאחרי הכיבוש/המדינה הדו-לאומית יהיה יותר רע) – אלו שקולים, מבחינה דטרמיניסטית, למשפט "אני מסרב להיות עבד לכוח המשיכה!", או, בהכללה של כל המשפטים כולם: "אני מסרב להיות עבד!".

        למעשה מה שטמון פה הוא כל ההבדל (הזן-בודהיסטי משהו, אני מניח) בין פעולה דטרמיניסטית מבוססת ידע ("תודעה"), לבין פעולה אקסיסטנציאלית מבוססת תשוקה ("הוויה"). ואין מקום שבו ההבדל הזה יותר משמעותי מהספירה הפוליטית הפרוגרסיבית, כי דווקא בספירה הפוליטית מה שמכריע הוא מה ש(עדיין) אינו ידוע – שהרי הפעולה הזאת מכוונת אל העתיד (והוא בהכרח לא ידוע).

        לדוגמה: הידע הרווח גורס ש"במדינה דו-לאומית יהיה יותר רע". על מה מבוסס ידע זה? על מה שידוע עכשיו. ואילו איזה דבר אינו נכלל בידע זה? לדוגמה: ההשפעה הפוטנציאלית של פעולה פוליטית-פרוגרסיבית בשייח' ג'ראח על "מצב העניינים" הכללי (כלומר: מה שאנחנו יודעים עליו). מכאן שדווקא הפעולה מתוך התשוקה הבלתי אפשרית למימוש ("אני מסרב להיות עבד!") היא-היא בעלת החשיבות ויכולת ההשפעה הדטרמיניסטית הלא-ידועה על עתיד זה.

        אידיאת השיוויון אינה פחות מורכבת מזו של החירות, אולם בצורות שונות מאוד, ויש להדגיש: שאינן נוגעות (לפחות לא באותו אופן מהותי) בתשוקה. ואילו האחווה אינה אידיאה כלל, אלא משהו שאו שמרגישים אותו בלב או שלא, ויש מעט מאוד מה שאפשר לעשות בעניין, וגם זה – בעיקר בין בנאדם לעצמו.

        לאיש האמורי: תודה על "חוסר מילותך"… תראה כמה אנשים נאספו כאן בשביל לשכנע אותך לחזור להפגנות 🙂

      • יהודה הלוי Says:

        עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי.

      • נועם א"ס Says:

        בינגו של הבינגו.

        ואנא ראה, בוב מארלי בפראפרזה/הומאז':

        "Soul-captives are free"

      • נועם א"ס Says:

        שיט! לא התכוונתי לכל הווג'ראס של יוטיוב כאן. אולי אפשר להוריד?…
        (ולהשאיר. אמממ… את התגובה עצמה?)

      • האמורי Says:

        אני לא מצליח לעשות את זה. אבל זה לא נורא שיש יוטיוב

      • נועם א"ס Says:

        אוקיי.
        ובאותה הזדמנות תודה רבה על הבלוג הכי טוב ברשת הישראלית (בתנועת מלקחיים עם הבלוג של עידן לנדו, מהצד האמפריציסטי של הדברים, אם אפשר להגיד ככה. ככה נכבוש את ווינט, או שלא)

      • ofrilany Says:

        תודה רבה לך.

      • יובל א Says:

        לנועם:
        צ"ל ""אמפירי" ולאו דווקא "אמפיריציסטי", לא?

      • נועם א"ס Says:

        יובל
        הייתי קצת עסוק, לכן התגובה המאוחרת..
        "אמפריציסטי" ולא "אמפירי" כמו "ריאליסטי" ולא "ריאלי".
        כלומר "אמפריציסטי" במובן שעוסק ב*עובדות* כעקרון יסוד של אופי הפעולה (במקרה זה: כתיבת בלוג), ולא "אמפירי", כלומר עובדתי "סתם".
        לא הייתי נתפס לדקדוקי העניות האלו אילולא היה העיקרון "האמפריציסטי" של לנדו כה מרכזי אצלו, אשר גם נובע, במקרה שלו, מכך שלנדו (לפחות זו התרשמותי) מייחס סוג של אמפוטנטיות פוליטית לצורות השיח הפוליטי-השמאלי האחרות, "הרלטיביסטיות", המאפינות, לטעמי, גם את האמורי. כלומר לנדו, במידה רבה, מתנגד לצורת השיח הפוליטי שמתקיים בבלוג זה.
        אני לא מסכים עם לנדו בכלל לגבי הביטול של חשיבותו הפוליטית של השיח "הרלטיביסטי" , אולם הנוקשות "האמפריציסטית" שלו חיונית, לטעמי, לשיח שמאלי אפקטיבי כמו שיש כאן – ממש כשם שה"רלטיביזם" שיש כאן חיוני לאפקטיביות של השיח השמאלי בבלוג של לנדו. אלו הן שתי קרניו של השור.
        לאלו חייבים להוסיף את הדיונים המדהימים, לטעמי, באתר קדמה (שהעורכת האמיצה שלו היא בין המגיבים הבולטות כאן), שאמנם שם כל הזמן מתלוננים על זה ש"הרמה" שלהם ירדה, אבל אני אישית ממש לא חושב ככה.
        אז במקום "שתי קרניו של השור" צ"ל, אולי, "שלושת שיני הקילשון"… (וכל זה בלי להמעיט בערכם של כל הבלוגים/אתרים האחרים, גדי אלגזי בהעוקץ, תראבוט וכו').

      • יובל א Says:

        לנועם: אני חושב שמשמעותו המקובלת של "אמפיריציזם" אינה ש"העובדות הן עקרון היסוד של הפעולה" אלא שמקור הידיעה, או תוקפם של מושגים, הוא בחושים.

        אפשר לכתוב בלוג כשל לנדאו, בלי להיות אמפירטציסט או להחזיק בעקרון האמפיריציסטי כלל. חומסקי, למשל, הוא דוגמא לרציונליסט שכתיבתו הפוליטית אמפירית ולא תיאורטית\רלטיביסטית\וכיו"ב. הוא דומה יותר ללנדאו מאשר לאכסניה המכובדת שכאן.

        אני מבין מה מפריע לך עפ "אמפירי", אבל בכל-זאת נדמה לי שהניגוד של "תיאורטי" צריך להיות "אמפירי", ולא "אמפירציסטי".

      • נועם א"ס Says:

        אין בעיה, כל עוד הניגוד המסויים הזה, והאופן שבו שתי "העמדות" משלימות זו את זו, מובן. זה חשוב בעיני.

      • גל כץ Says:

        אני חייב לציין שזה נחמד שדיונים מלומדים שכאלה מתקיימים על מהותו של הבלוג שלך. אבל אם יורשה לי לשאול את האדונים הנכבדים – אני מבין למה תיאורטי יכול להיתפש כניגוד של אמפירי, אבל למה הזיהוי בין תיאורטי לרלטיביסטי? ושאלה קצת אחרת – מדוע אתם רואים את הבלוג כרלטיביסטי?
        אני, אגב (ואני לא מתיימר לייצג פה את עמיתי לארץ האמורי – לא מתקיימים על זה דיונים במערכת), סבור שלטענות אמפיריות יש ערך רב, אבל חשוב להשהות אותן מעת לעת כדי לפתוח אזורים חדשים למחשבה ופעולה (יש להן ערך כי נתנו להן ערך, וזה כבר נשען על התכוונות מעשית או מוסרית או פוליטית לעולם). 

      • יובל א Says:

        מתנצל – השתמשתי ב"רלטיביסטי" רק א-פרופו שימושו של נועם, שככל שהבנתי סבר שהחשיבה התיאורטית בבלוג היא בעיקרה רלטיביסטית. אני לא התרשמתי כך.

      • נועם א"ס Says:

        גל: זה נראה לי חבל ומיותר להטביע את הפוסט הזה בדיון לחלוטין שולי לו (במיוחד בשורות הצרות האלה בחלק הזה של התגובות). "תיאורטי", "אמפירי", "רלטיביסטי", וכו' וכו' – אף אחד מהמושגים האלה לא יכול לתאר את "השיח" שאתם מקיימים פה, או כאלה שמתקיימים בבלוגים אחרים שהוזכרו – אלה רק "קיצורי דרך" מילוליים, שהתחילו מהערה אגבית לגמרי שלי על תכונה חיובית, לדעתי, של הבלוגוספירה של השמאל בישראל ובכלל, במיוחד בנוגע לאמורי וכו'.
        למה "רלטיביסטי"? פה ושם, רק כדוגמה אחת מני רבות, מוזכר פה יהודה שנהב, שמופיע כחלק ממסורת פילוסופית רעיונית מסויימת. לנדו, בניגוד לכאן, (עד כמה שאני יכול לראות) לא ישוש להשתמש בשנהב כמקור. "רלטיביסטי" הוא לטעמך ביטוי לא הוגן? אז גם אני מתנצל, ואם יש מושג יותר טוב אאמץ אותו מיד. בכל מקרה תמיד טרחתי להכניס את המושגים האלה לגרשיים כדי לנסות להדגים את הרלוונטיות המאוד-מוגבלת שלהם לתוכן הדברים.

      • גל כץ Says:

        תודה. אבל זה בסדר, לא עמדתי בסכנת היעלבות. זו סתם היתה הזדמנות לחקור קצת באשר לדימוי של הבלוג. זה הצד הנרציסטי שלי שאולי מוטב שארסן אותו. 

  31. עומר Says:

    אני רוצה להצטרף לשבחים הרבים. פוסט חשוב מאוד בעיני.

    יש לי גם שתי הערות, אחת ארוכה ואחת קצרה:

    קצרה: נראה לי שחלק גדול מהתשוקה שהזינה פעם את השמאל זרמה בעשורים האחרונים לתנועה הירוקה ולניו אייג'. שתי התנועות הללו סוחפות המונים ומחוללות שינויים מרחיקי לכת, ושתיהן משחקות במרחב עמום שבין משת"פיות לחתרנות. התחושה (או התקווה) שלי היא שבסופו של דבר שתיהן עושות עבודה תת קרקעית חשובה שתאפשר גם (במהרה בימינו אמן) התעוררות של שמאל תשוקתי חדש ורענן.

    ארוכה: אני מזדהה עם הקושי שלך להתחבר לתשוקה האקטיביסטית-הארדקור של הסלמ"ז וסביבתו. פעם גם הייתי יכול להזדהות עם השנאה לצבא בתור מוטיבציה משמעותית לשמאלנות, אבל כבר די הרבה זמן אני חווה איזו כמיהה מוזרה לצבאיות, כמיהה שמצליחה לעתים אפילו להאפיל על השנאה, ושאינה מתכופפת בפני ביקורת רציונלית. לא יודע מה לעשות עם זה…

    בכל אופן, הדיבור על "לייצר תשוקה" צורם לי קצת. בלי לשלול אותו לחלוטין, נראה לי פורה הרבה יותר לדבר על "לבטא תשוקה" מאשר על לייצר אותה. העבודה הנחוצה בעיני היא לבטא ביתר דיוק, בהירות ואומץ את התשוקה שמניעה אותך לפעולה מלכתחילה (למשל, מניעה אותך לכתוב את הפוסט הזה). הבעיה בסלוגן "אין קדושה בעיר כבושה" היא שבמקום לבטא את התשוקה של מי שכתב אותו הוא מנסה לחקות את התשוקה הימנית לקדושה. (צריך לסייג את זה: יכול להיות שבין האקטיביסטים הירושלמים יש כאלה ששותפים לתשוקת-הקדושה, ואותם הסלוגן הזה דווקא משרת היטב). אבל תשוקה מזויפת, בניגוד לתשוקה אותנטית, לא יכולה באמת לעורר את תשוקתו של הזולת.

    למה נחוץ אומץ? כי התשוקה בעירומה היא תמיד לא תקינה, מסוכנת, אסורה. אף פעם אין לה זכות קיום עד שהיא פשוט קמה, מכריזה על נוכחותה, ותובעת את שלה. רמזת לזה יפה בפוסט על הערפדים, אבל זה נכון בעיני לא רק לתשוקה ההומואית, אלא לכל תשוקה באשר היא. והפרדוקס הוא שהניסיון להצדיק את התשוקה, לפנות לה מקום מראש, נוטה דווקא להרוג את כל מה שתשוקתי בה. התשוקה צריכה לפלס בעצמה את דרכה.

    אז מה התשוקה שבאמת מניעה "אותנו"?
    אתה כותב ש"השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל".
    אז אולי התשוקה "שלנו" (אחת מהן) היא תשוקת הסירוס עצמה?
    הרי ירשנו את התשוקה הביקורתית של הנאורות ממורינו ורבותינו באסכולת פרנקפורט (או ממי שלא יהיו מורינו ורבותינו), ולא סתם אנחנו משקיעים אנרגיות עצומות בלבחון כל גילוי של תשוקה ולחשוף את כל חולשותיו ונקודות-עיוורונו. זו לא תשוקה?
    כל מה שאתה כותב בגנות תשוקת הסירוס נכון כמובן, אבל היא הרי לא גרועה יותר מכל תשוקה אחרת. יש לה גם כמה צדדים חיוביים, כשחושבים על זה.

    נראה לי שבפוסט הזה תשוקת הסירוס מנסה לפנות נגד עצמה. היא כמובן לא יכולה להצליח. אולי עדיף, במקום לנסות לסרס אותה, לשאת אותה כדגל?

    • ofrilany Says:

      תודה עומר. משום מה וורדפרס סינן את התגובה שלך וזרק אותה לזבל אז רק עכשיו החזרתי אותה.
      אני מסכים עם כל מה שאמרת, ממש אחד לאחד. במיוחד אתה צודק לגבי הטענה שהעבודה הנחוצה היא "לבטא ביתר דיוק בהירות ואומץ את התשוקה שמניעה אותך לפעולה". הלוואי שהיו לי את המלים האלה. הבעיה היא שהרבה פעמים בשמאל התשוקה האמיתית מסתתרת אחורי תשוקה אחרת שהיא יותר תקינה פוליטית. אבל ברור שהתשוקה האמיתית יכולה להיות מסוכנת – אפילו אנטישמיות, שקיימת ברובד כלשהו בשמאל.
      לגבי הסירוס כדגל – אני מתכוון לכתוב על זה בקרוב. למעשה כבר כתבתי אבל לא העזתי לפרסם.

      • יובל א Says:

        אמא'לה. השמאל כעבדות לתשוקות? בתור דגל?
        בין המאמבק נגד דיכוי התשוקה, לבין פטישיזם של "התשוקה המניעה אותך לפעולה" בהא הידיעה…נו, מותר לקוות לאיזה פער.

      • עומר Says:

        תודה לך עפרי.
        אני אשמח מאוד לקרוא את מה שכתבת על הסירוס כדגל, בין בפורום פומבי ובין בפרטיות. אני מניח שאנחנו מסכימים באופן כללי שתשוקות מסוכנות הן מסוכנות פחות כשלוקחים עליהן אחריות ומניחים אותן על השולחן, אבל אני מתאר לעצמי שגם כאן זה עניין של גבולות, איזונים, והאופנים הנכונים.

        יש פה המון תגובות ממש מרשימות. כיף לראות.

  32. פסיכולוגית Says:

    איזה פוסט מרענן!
    כמו שאני מבינה את ה"אין לי חשק" שלך, החשק כוונתו היא ה- Lust הפרוידיאני. כלומר הליבידו.
    ממה שקראתי פה בתגובות עושה רושם שהשמאל, וסליחה על האבחנה הבנאלית משהו, נמצא בדכאון. זה מתבטא בחוסר ייצריות כללי, בתחושות יאוש לגבי העתיד ולכן רק טבעי שאנשים לא יצאו להפגנות המוניות.
    אתה מתייחס למוטיב של האשמה והבושה, אבל שכחת את הכעס. ובאמת מרגישים פחות כעס בדכאון, שהוא מצב שבו האגרסיות מופנות בעיקר פנימה.

    כל זה לא אומר כלום על מצבו האישי של כל פרט ופרט בשמאל, אלא על הקולקטיב.
    ישראלים לוקים לאחרונה באופן כללי בדכאון. הם מיואשים ומשתמשים בשפה של אנשים חסרי תקווה.
    אני לא רואה למה השמאל אמור להתנהג אחרת.
    בימין יש תקווה: החזון שלהם מתממש והם מזיינים לערבים את הצורה ועוד מעט לשמאלנים באופן דומה. הליבידו שלהם בשמיים, כי זה כיף והם רוצים עוד.

  33. מאהר Says:

    יהיה מעניין לבדוק את התשוקה להומוסקסואליות כלפיי פלסטינים\שחורים בקרב השמאל הלבן כדדוקציה לפעולה חיצונית ומדומיינת.

    חברים שיש לי בשמאל, לא אחת, מדמיינים סקס עם פלסטיני או עם סורי.

    יכול להיות שהשמאל מייצר תשוקה אך היא כלפיי פרטנר מדומיין ותמיד כלפיי חוץ לעומת הימין שמייצר תשוקה פומבית פנימית-בואו אלינו, לארץ ישראל השלמה הפיזית, "תזדיינו" איתנו עכשיו ולא מחר.

    אז אולי זה מה שהשמאל איבד, את "הסקסיות של ההווה". אני משער שמתוך העיסוק בחומרים מדומיינים (לאומיות פלסטינית) לעומת השמאל המרכסיסטי המחרמן שעסק בכסף שלי לעומת שלך ובעבדות שלי לעומת שלך. משהו קונקרטי, כזה שאפשר לעבוד איתו.facere

    או אז השמאל מתנהל מתוך פרדוקס פנימי(נצחי?) שכן הוא פונה החוצה… אל הפלסטיני המדומיין… והימין מזמין אליו פנימה, לממשיות פיזית-אמנם מטורללת אך עדיין.

    • האמורי Says:

      דברים מעניינים מאוד. אולי תרצה להרחיב אותם לפוסט קצר?

      • מאהר Says:

        אחשוב על זה. אבל תוכל להתחיל לגלגל את העניין (ייחוס חיצוני \ פנימי בקרב חבריך).

        זה מזכיר לי גם את העיסוק בהשארת\השלכת העובדים הזרים; כשהשמאל מתעלם מהציניות שבשיח הבטחוני אזרחי.

        ניתן למהגרי העבודה את הזכות לשרת בצה"ל ולהרוג אזרחים פלסטינים\ערבים וגם ניתן להם אזרחות על חשבון (הנה אני מתלהם) פלסטינים, או אם תרצו, אזרחיה האמיתיים של הארץ.

        אה וגם נרווה את הארץ בהמוני עובדים בלי תודעת התארגנות ונפגע בוועדי העובדים המתהווים.

        בכלל אני מתחיל לחשוב שנקודת הפעולה המוסרית של השמאל היא תמיד מעמד כלכלי ואיכות חיים.

      • מאהר Says:

        ולהזדיין כמובן זו איכות חיים.
        ( :

  34. שדר Says:

    דב חנין בת"א – היתה שם תשוקה.

  35. שיראל ובנאל Says:

    תכלס הדבר הכי מוריד תשוקה בשמאל זה העובדה שהשמאל הוא אשכנזי, לבן או שניהם.

    עד שבהפגנות שמאל לא יתחילו להשמיע מוזיקת היפהופ, מזרחית, שחורה זה לא ממש יעבוד.

  36. אבי פיטשון Says:

    שורש הבעייה הוא בהנחות היסוד הבסיסיות של שמאל באשר הוא, היסטורית, הנחות יסוד שמשותפות גם לשמאל הליברלי וגם המרכסיסטי, והמרכזית שבהן היא מיתוס התבונה ולצדה האנתרופוצנטריזם – מרכזיות האדם, ואחר-כך האינדיווידואל. מרכס (לא אומרים מרקס?) לקח את העניין עד לקצה ההגיוני שלו, האהא – וטען שהקומוניזם הוא תוצר הכרחי של התגלגלות דברי ימי הציוויליזציה, ואנחנו נעים לקראתו באופן דטרמיניסטי על מסילת הברזל של ההכרח ההיסטורי. מבחינתו מדובר היה בתהליך מדעי, פיזי ממש.

    אבל באם כהד לדטרמיניזם המרכסיסטי ואם כהד לאתוס ההשכלה בכללותו, הבעייה הפרפטואלית של השמאל היא הסתמכותו על הגיון, כאילו אי פעם ניצחה אישזהי פרדיגמה פוליטית בגלל שהיתה הגיונית יותר. כמובן שמלחמות נוצחו בזכות ניתוח אסטרטגי אנליטי, וכמובן שמשטרים החזיקו מעמד בזכות דקדוק תכנוני של תשתיות – אבל אין לכך שום קשר לערכים הבסיסיים של חברה זו או אחרת ואין צורך לשלוף את ה-'כמה תבוני היה תכנון מחנות ההשמדה'.

    הנקודה היא ששאיפה לצדק ועצם התוכן של מונח הצדק איננו עניין רציונלי תועלתני פשוט. והשמאל תקוע באשלייה של אם רק נסביר למספיק אנשים בהגיון מה הבעייה כאן הכל יסתדר. כאן נעוץ העניין שהוזכר בפוסט המקורי של הסירוס והביאוס. השמאל כאילו סובר שאם רק נסביר לימין שגזע, אמונה באל, וקדושת אדמה הינם כולם המצאות אנושיות תלויות קונטקסט, הכל יבוא על מקומו בשלום

    אני לא מנסה לומר שנחוץ לפיכך שינוי טקטי ותכנון קמפיין שפורט על רגשות במקום מעלה טיעונים רציונליים, אני אומר משהו עמוק יותר – שדרושה הפנמה שגם ערכי השמאל הינם מיתולוגיים, כולל ההגיון כאחד מעמודי התווך שלהם. וכשאני אומר מיתולוגיים אני לא אומר אשלייתיים או שקריים – נהפוך הוא

    כמה פוסטים מעליי התפלפל מכרי הוותיק נועם א"ס על מרכסיזם והאוטופיה בזעיר-אנפין שבסרב להיות עבד. אבל הדיון הזה התבסס על האקסיומה שחופש הוא רצוי, או שחופש מוחלט הוא ערך.

    אז קודם כל, ואת זה גם מרכס השכיל לעשות, יש להפריד את מונח החופש כערך ממונח החופש האישי תולדת האינדיבידואליזם שכל-כולו מושלכות מנוכרת והרת-אסון מכל מה שמעניק לאדם תחושת ממשות וקיום, ומשאירה אותו לבד עם החופש הזה.

    במלים אחרות לחופש כמונח מפורד ונפרד אין ערך ללא שייכות לזמן ולמרחב (במובן האקולוגי והקדם-מונותאיסטי, ונוכח-תמידית ברקע)

    במלים אחרות, הקרע המודרני השאיר את הימין עם אובססיית השייכות, ואת השמאל עם אובססיית החופש, כששני הצדדים בהגדרה לא יכולים לדעת שובע כל עת שיראו באידיאל של הצד השני את האוייב ולא את הצד השני של המטבע האינטגרלי

    במובן בו חופש הוא מימוש של תשוקות, מימוש תשוקה עליון הוא רגע הינמסות האגו ותחושת המשכיות, אחדות, שייכות. השניים הם אחד

    זו הסיבה שהתשוקה והיעדרה נעה כמטוטלת בין הימין והשמאל במהלך המאה ה-20. כל פעם מישהו אחר הצליח לשלב בין חופש לשייכות מבלי משים, ממש בלי כוונה. למשל, בשנות התשעים הייתי חלק ממילייה שמאלי שהתנגח בשמאל המרטיריסטי האחראי וצידד ברוח הסיטואציוניסטים בהפיכת תשוקותיך למציאות. אבל בגלל ההתעלמות או ההתכחשות לאינטגליות חופש-שייכות, זה התבטא רק על בסיס אינדיווידואלי, לפחות ברמה המודעת, ולכן שיחק בסופו של דבר לידי שלטון הלייפסטייל הקפיטליסטי

    אז מה אני מציע? לחבר את הלהט לצדק בשייח ג'ראח לחזון אינטגרלי שבסיסו איננו רציונלי אלא עמוק, מרובד וקדום בהרבה משורשי השמאל במאה ה-18 וה-19. להבין שהסיסמה 'אין קדושה בעיר כבושה' נכונה ברמה מיתית פרימורדיאלית, לא כטיעון מתחכם ומתחרז.

    אני יכול להמשיך אבל מן הסתם כבר הלאיתי והתבשמתי מעצמי יתר על המידה

  37. אליק Says:

    מאמר אמיץ וכן. היה לי מעניין מאוד.

    אישית אני לא הולך להפגנות כבר שנים. לא אוהב להרגיש חלק ממשהו גדול מאוד.

    (ובאופן בלתי קשור – "לרחוץ סוס אדום" הוא ציור אירוטי ונפלא, ונדמה לי שהקטע עם הפילים מ- Chop Suey שהופיע באחד מהנתזים הקודמים מתכתב איתו באיזושהי צורה.)

  38. אורי Says:

    פתיחת הפוסט עם קו החזייה של פעילת השמאל וסיומו בהירהורים על היעדר תשוקה בשמאל הזכירו לי את החמישייה הקאמרית ואת המונולוג של קרן מור על פעילת השמאל שנשלחת לממש את היתרון הייחסי של השמאל – (סליחה על הביטוי הסקסיסטי, כך לשון המערכון) הכוסיות. וכמה הרעיון מלהיב אותה. בעיקר הסיכוי להתנדב במגזר קולות החיילים…

    אז מי אמר שאין תשוקה? צריך רק לכוון אותה למקום הנכון, וזה, כך מסתבר, איננו שייח ג'ראח.

  39. ארז Says:

    מצאת לך תירוצים מאוד נוחים למה לא ללכת להפגנות ולמה כן לשבת בכורסא מול המחשב ולטרוח על הגיגים אינטלקטואלים מעייפים ופסאודו-ניתוחים על המצב.

    לפחות תהיה כן עם עצמך ואל תעצור בשלב הנוח של "לא בא לי":

    לא בא לך כי זה לא מספיק חשוב לך. מה שחשוב לך זה לתת אספקת ריגוש טקסטואלי למיינד האינטלקטואלי שלך.

    אפרופו תשוקה, קוראים לזה אוננות.

    • האמורי Says:

      אני לא מחפש שום תירוצים. איך אני אמור למדוד כמה זה "מספיק חשוב לי"? ונאמר שזה "לא מספיק חשוב לי" – מה אני אמור לעשות כדי שזה יהיה מספיק חשוב לי? אני אבוד, או שמחנה חינוך מחדש יכול לעזור?
      דרך אגב, אין לי כואסא, אבל אם ההגיגים האינטלקטואלים כהגדרתך מעייפים אותך אתה מוזמן ללכת לישון.

  40. ירדן ברוך Says:

    הי עפרי. תודה על הפוסט החשוב ומעורר המחשבה. אחד הדברים שלי הכי חסרים ושאני חושבת שאותי יעניין לפעול בכיוון למען עניין זה ושיעורר בי תשוקה חזקה הוא שילוב של אמנות בהפגנות ובמחאה, כלומר, פרפורמנס פוליטי. "תנועה ציבורית" http://www.publicmovement.org היא תנועה שעושה את מה שאני מדברת עליו כאן. השתלבות של אומנים בתנועה כזו או בדומות לה יכולה להוסיף לדעתי הרבה מאוד עשייה ותשוקה להפגנות ובכלל.
    לדוגמא, אני מכירה מישהי שרצתה לארגן מעין מופעים בנוסח מחזות זמר בהפגנות.
    וגם מה שקבוצת השירה הפוליטית "גרילה תרבות" עושה הוא מעורר תשוקה. אבל אני חושבת שלפרפורמנס במרחב יש הרבה יותר עוצמה.

    – קבוצת הפייסבוק של תנועה ציבורית http://www.facebook.com/group.php?gid=6257660487&ref=ts

  41. יונתן צוכרי Says:

    יש לי גילוי.מישהו שאל אותי לפני כמה דקות למה אני לא פעיל במאבק למשהו סביבתי:

    והיום לראשונה עניתי בתשובה למישהו- "כי זה לא מושך אותי".זה לא נשמע לי מעניין, לא בא לי. אם יש תחושה רגעית של נוחות ושלווה…

    הקטע המדהים היה שהוא הבין…

  42. איתי אשר Says:

    אם הפוסט הזה נכון לגבי שמאל מדיני, הוא נכון עוד הרבה יותר לגבי שמאל כלכלי

    בייחוד הקטע שמתחיל ב"חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. "

    כפי ששיח ג'ראח היא יוצא מן הכלל לטובה בתחום המדיני, כוח לעובדים היא היוצא מן הכלל בתחום הכלכלי

  43. תגית Says:

    אני מאוד מסכימה עם הניתוח- פחות עם המתודולוגיה. למה להמציא את הגלגל מחדש? הימין מצליח כיוון שהוא פשיסטי: הוא משתמש באותה תבנית רטורית על מנת ליישם מטרות משתנות (הרטוריקה מתנייחת בקונטקסט פלואידי).

    אם מה שמייצר תשוקה הוא בטחון ישראל, עם אחד גיוס אחד ומוות לערבים – אחלה. מתי בפעם האחרונה ראית ממשלת ליכוד או מפלגת ימין שבאמת קיימה את הבטחותיה לבוחר, יהיה זה "עושים שלום בטוח", "טוב לכלכלה", או "אין אזרחות בלי נאמנות"?

    הנורמה לפיה what you see is what you get היא סוג של אשלייה קיקיונית שהשמאל הישראלי מוסיף להאחז בה. במציאות הפוליטית של ימינו אי אפשר להיות הגון ובטח שאי אפשר להיות ישר. העניין הוא שאפשר להוציא לפועל. דרושה רק נכונות להכיר בפער בין המציאות בפועל למציאות כפי שהיינו רוצים שתהיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: