Archive for יולי, 2010

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

7 ביולי 2010

כשהמראנו מבן גוריון במטוס של חברת התעופה המלכותית, הנוסעת לצדי קראה את "11 דקות", ספרו של פאולו קאולו. קוראים לה תום, "תל אביבית מלידה". להודו היא נוסעת בפעם הרביעית, אחרי שנכשלה בבחינות הלשכה, ולפני מועד הבחינות של הסתיו. שאלתי למה מחשב? היא אמרה שהיא כותבת "ביוגרפיה או רומאן", היא עוד לא החליטה, על חייה הסוערים עד כה (היא בת 27). מקור ההשראה שלה הוא "סיפור על אהבה וחושך". "ספר מדהים", היא אמרה.
בהודו היא תשהה חודשיים, והיא תתחיל את הטיול בקאסול (מושבת הסטלנים המרכזית בעמק פרוותי) – היא לא יכולה אחרת. "אני חייבת את קאסול, אני כבר חודש חולמת על קאסול". שם גם תישאר כנראה רוב הטיול, עם גיחה קצרה לבאגסו, סמוך לדרמסהלה. שאלתי: יצא לך להיות בעמק קינור או בעמק ספיטי? לא. היו אנשים שהלכו ל"כפרים", אבל לי לא היה כוח.
המלה הזו, "הכפרים", חזרה כמה וכמה פעמים. תמיד יש את המקום שבו תום נמצאת או היתה, ויש את "הכפרים" – כל מה שנמצא ברדיוס של  יותר מחצי קילומטר מקצה הג'וינט שלה. ובכלל, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על המדינה שהיא נוסעת אליה."תיזהר מההודים, יש אצלם הרבה גנבים". חשבתי לעצמי: הבחורה הזו אמיתית או קריקטורה? ואולי אני המוזר פה? הרי ככה הם חיים גם כאן (כלומר שם, אצלכם), בתוך רדיוס של כמה קילומטרים מ"הכפרים".
היא מצטערת שהיא לא למדה פילוסופיה, כי "זה מה שאני עושה כל היום, מתפלספת וחופרת", אבל אבא רצה משפטים.
את ההפסקה בעמאן נאלצתי לבלות איתה ועם הסוכריות שאמא שלה שלחה איתה. הרגשתי איך זה מתחיל לסגור עליי – אני הופך פיון חסר חשיבות, נאלץ לחזות במלים ובמחוות הגנריות הללו, שמישות לכל דיכפין, ואיני יכול לברוח. מה הם יגידו?
למזלי רווח לי כשהמטוס המריא מעמאן. במושב מצדי השני התיישב אחד, דוקטורנט למחשבת ישראל, "חובב סיקים" כהגדרתו, שנוסע לסיים את כתיבת הדוקטורט באמריצר. בין היבשושיות המלומדת שלו והסתמיות ההולמת שלה, הרגשתי ששוב יש לי תפקיד בעולם. אילולא אני השיחה היתה גוועת.
.
דלהי. בחמש בבוקר המונית הנחיתה אותי ב"מיין בזאר" של פרהגאנג'. העיר היתה חמה ומאובקת והערפיח דבק בעור. הפרות רבצו בנחת והכלבים שוטטו בזנבות מקופלים. הרגשתי שאני חייב להימלט ורכשתי בסוכנות מפוקפקת כרטיס אוטובוס לרישיקש, במחיר מופקע (כל כך מופקע שאני מתבייש לספר – אם כי סביר שבזבזתם יותר על ארוחת הצהריים האחרונה שלכם).

עד מועד הנסיעה הילכתי בסמטאות הבזאר. בין דוכן לדוכן, בזווית העין, הבחנתי בכוכים כוכים בהם ישנים אנשים בשעות הלילה. התביישתי לנעוץ מבטים אבל העין לכדה צלמיות של אלים, בני אדם לרוב והרבה בדים בכל הצבעים. יכולתי רק לדמיין כמה חם בפנים, אם כל כך חם בחוץ. שלושה או ארבעה בחדר, אפילו שישה. וחלונות אין ומסביב רק עוול ושריפה.
ובכל זאת, עם בוקר הם הגיחו מהכוכים – רחוצים ונקיים וטובי לבב. רציתי לבכות על ההודים הללו, או על העולם. אני חושב שזה היה קתרזיס של אחרי הטיסה.

פוליטיקה 1. באוטובוס לרישיקש ישב מאחוריי כהן דת הינדי – עד כמה שהצלחתי להבין – או לפחות אחד שעורך טקסי נישואים. הרבה מלים נשפכו על הצורך להתמודד בחו"ל עם שונאי ומבקרי ישראל. מעט מדי נכתב על הטירדה האמיתית – תומכי ישראל מושבעים. כששמע שאני מישראל, הכהן הגיב בהערצה. ישראל חזקה, הוא אמר, הודו חלשה. הודו גדולה וחלשה, ישראל קטנה וחזקה. אתם יודעים איך לטפל במוסלמים. מלמלתי משהו על זה שאנו חיים עם מוסלמים וצריך ללמוד לחיות בשלום. אבל יש מוסלמים טרוריסטים, הוא אמר. אמרתי: יש מוסלמים טובים ומוסלמים רעים, כמו שיש הינדים טובים והינדים רעים.

"לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים", הוא קבע, כל כך מרוצה מהמשפט הסימטרי שיצא לו, עם הניחוח הלוגי המשכר (הוא חובב סימטריה כפי שאולי הבחנתם). לבי לא עמד לי לאכזב אותו, מה גם שלאן כבר השיחה יכולה להתפתח? השבתי לו: זה תלוי איך אתה מגדיר מוסלמי ואיך אתה מגדיר טרור.
זה השתיק אותו. לפחות עד שהוא הפציר בי לבוא להשתין. חשבתי שההצעה במקומה, אבל אז התגלה שאנו אמורים להשתין בעוד האוטובוס מתקדם לאיטו בפקק – ועוד בבוץ מהצד השני של האוטוסטרדה (מלה חזקה לכביש המשובש הזה. אבל ניחא). ואכן, הפקק התחיל להשתחרר בעודנו משתינים, ואני מהלחץ התקשיתי להשתין. ייאמר לזכותו של כהן הדת שהוא המתין בסבלנות (אחרי הכל, כל צה"ל עמד מאחוריי). רצנו כל עוד נפשנו בנו.

פוליטיקה 2. תרגמתי למענכם את הידיעה הראשית של גיליון ה"הינדוסטאן טיימס" באחד מימי השבוע האחרון (העיתון באנגלית השלישי בתפוצתו במדינה). מצאתי אותה משעשעת. אבל זה דורש קצת רקע: בחודשים האחרונים, אחרי שנה שנתיים של שקט, שוב חזרה האלימות לקשמיר. זה התחיל בתקריות פזורות של יידויי אבנים והמשיך במספר הרוגים בהתנגשויות בין הצבא ההודי לבדלנים המוסלמים.

אז הנה הידיעה (העברית המוזרה לעתים באה להעביר את האנגלית המוזרה):
רק בן 13, וכבר מיידה אבנים ותיק
——————————
שישה חודשים חיפשה משטרת סרינגאר את השחקן הראשי בתקריות יידוי האבנים שפקדו את העיר. ביום שישי, כאשר המשטרה לכדה אותו, היא גילתה שמדובר בנער בן 13.
הוא לקח חלק בלפחות 50 מקרים של ידוי אבנים, ללא שום רמז מדוע הוא עשה זאת, אמרה המשטרה. המשטרה מטפלת בו כעת, ומאכילה אותו גם.
המקומיים העניקו לילד את השם "ואירדאת", שבשפה הקשמירית משמעו "תאונה קטלנית".
הנער עובד כמנקה בחנות מקומית אבל מכנה את עצמו "איש מכירות". "הוא אפילו אינו יודע שמישהו שרק מנקה ומסיר אבק בחנות אינו איש מכירות", אמר גורם משטרתי.
כאשר הם תפסו אותו, הוא לבש חולצה קרועה ומכנסיים בלויים. הדבר היחיד שהמשטרה הצליחה למצוא עליו היה חפיסה של סיגריות זולות.
ואירדאת נמסר חזרה למשפחתו, היות שהוא "צעיר מכדי להירשם בפלילים", אמרה המשטרה. "הוא רק נער תמים, די לא בוגר, שלא ידע מה הוא עושה. אין מניע בכלל, שום סכום כסף אינו מעורב, הוא אפילו אינו מדבר על ידוי אבנים ככלי מחאה", הוסיף המפקח הראשי.
המשטרה אמרה שואירדאת, שאביו מת, השתייך למשפחה מאוד ענייה. הוא למד עד כיתה ג'. "המורים היו מכים אותי. אז שנאתי ללכת לבית הספר ולבסוף יום אחד עזבתי את הלימודים", אמר הילד, לפי דיווחי החוקרים.***
עוד ידיעות מהעמוד הראשון של ההינדוסטאן טיימס: יותר מעשרה הרוגים לצבא ההודי מידי המורדים המאואיסטים במרכז הודו. הפרשן לענייני מאואיסטים: הבעיה היא לא אסטרטגית אלא טקטית. הכוחות אינם מקפידים על נוהל פינוי צירים;  מאיאוואטי, ראש הממשלה הדלית (כלומר בת למה שכונה פעם "קסטת הטמאים") של מדינת אוטר פראדש, יצרה מחוז מנהלי חדש וקראה לו על שם אחד המנהיגים ההיסטוריים של הדלית. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס זועמות: המחוז – חלק מאזור בחירה מסורתי של שושלת נהרו-גנדי – היה אמור להיקרא על שם רג'יב גנדי, ראש הממשלה המנוח ובעלה של מנהיגת המפלגה, סוניה גנדי.
.
בהארטי. עדיין באוטובוס, פגשתי את בהארטי. היא קראה רומאן רומנטי באנגלית, וסיפרה לי שבעלה עובד בפירמה פיננסית במומבאי (London based כפי שהיא הדגישה מספר פעמים). היא בת 24 ובמקור מדרה דון (לא רחוק מרישיקש). עם בעלה היא התחתנה ב"נישואים מוסדרים" (arranged marriage). היא אינה מאמינה באהבה, או יותר נכון, היא תיקנה, היא מאמינה באהבה אבל לא בנישואי אהבה. אז אהבה יכולה להתחרחש רק מחוץ לנישואים?, שאלתי. היא ציחקקה. לא היתה תשובה.

על ארוחת הצהריים היא התעקשה לשלם (ונראה היה שהפרוטה מצויה בכיסה), וכשחזרנו לאוטובוס כהן הדת מהסיפור הקודם הציג לי איזו תנועה מגונה. רוצה לומר: זיינת אותה? אמרתי לו: תתבייש לך, אתה כהן דת! הוא אמר: זה בסדר. אתם רק צריכים להתחתן, אני אערוך את החתונה (כל העניין היה מביך במיוחד, היות שהיא ישבה במושב סמוך). חשבתי לעצמי שזה אולי אומר שההפרדה בין סקס לדת היא מחשבה שבאתי איתה מהבית. אחרי הכל, האלים ההודיים הם יצורים מיניים למדי, אפילו אולטרה מיניים.
בשלב כלשהו היא הזמינה אותי לשבת לצדה. you are not very talkative, היא פסקה. אמרתי לה שאני עייף אבל אשמח לענות על שאלות. היא שאלה ועניתי, לא תמיד לשביעות רצונה. בסוף החלפנו אימיילים. היא הבטיחה לבוא לניו יורק.

רישיקש. חמה כמו דלהי, אבל יש כאן בריזה מלטפת בשעות אחר הצהריים ובתי קפה. הייתי יכול לחיות גם בלב הסהרה, אם היה שם בית קפה. ב"בודהה קפה" עלו על נוסחת הלונלי פלנט: מוזיקה הודית מתוחכמת וביטלס לסירוגין. השולחנות מלאים תרמילאים, למרות שזו לא העונה. דווקא נחמד בשל כך. מחוץ לבית הקפה רואים מעט מאוד תיירים. אפילו בית חב"ד סגור על מנעול ובריח.
אני קורא את הספר הנהדר שחברי עמיחי השאיל לי (יומן מסע של ו.ס. נאיפול בהודו), ושותה צ'אי. נעים פה, בעיקר לפנות ערב. אבל אחרי יומיים הצפנתי – באופן זמני – לגנגוטרי.

.

הברהמין הראשון שלי. מאז הגעתי להודו רציתי לפגוש ברהמין אמיתי. אולי זו האובססיה הנושנה שלי להירארכיות חברתיות (כשהייתי קטן פיתחתי שליטה מרשימה במדרג האצולה האירופי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא מתיישב עם סוציאליזם) – או הזדהות פשוטה עם דורות דורות של מלומדים, המדקלמים שוב ושוב שברים של מסורת עתיקה, בלי ממש להבין אותה.

לצערי בהארטי התגלתה כבת לקסטת הלוחמים – אמנם מכובד למדי, אבל אם הברהמינים נולדו מראשו של ברהמה, הלוחמים הגיחו נמוך יותר, מזרועותיו. אפילו כהן הדת (האמת שלא במפתיע לאור הוולגריות) אינו ברהמין. בהארטי ידעה לומר, לפי בגדיו, שהוא בן לקסטת הסוחרים (הירכיים של ברהמה). מסתבר שהחוק ההודי כבר אינו מחייב שכהני נישואים יהיו ברהמינים. בושה וחרפה.

את הברהמין הראשון שלי פגשתי בגנגוטרי. עם שקיעת החמה ירדתי מאחד המדרונות המיוערים (יפה שם להפליא – והקדושה מרחיבה את הלב ואת הדעת). עמדתי סמוך לקו המים. שני גברים טבלו בגנגס הקפוא, כפי הנהוג, והצעיר מביניהם לקח אותי תחת חסותו – תחילה למקדש ואז לחדרו, ללמד אותי לעשות מדיטציה (בעוד חברו הזקן מנסה לישון).

כשיצאנו מהמקדש, שאלתי: "האיש במקדש היה ברהמין, נכון?" (בשלב זה כבר הבנתי שזה לא יאה לשאול אדם ישירות מה הקסטה שלו, אז הלכתי בדרכים עקלקלות). כן, ברהמין. גם אני ברהמין, הוא אמר (וקוראים לי פאוואן, פאוואן קאושיק). האמת שכבר יכולתי לנחש זאת – מהעובדה שהוא דיבר אנגלית מצוינת אבל סיפר שהוא מ"הכפר" (אמנם רק שעה נסיעה מדלהי).

אבל האליטה, מסתבר – כדרכן של אליטות – שוקעת. פאוואן בן 27, אבל הוא לא מתחתן וגם לא מחפש עבודה. "אני משוגע", הוא אמר. יש עוד משוגעים בין חבריך? כן, כמעט כולם, הוא צחק. את הכסף הוא מקבל מאדמות המשפחה, המשכירה – ממש כמו במושבים מסוימים בדרום השרון – שטחים למבני תעשייה.

פאוואן, מסתבר, הוא מחסידי אושו. וגם אני אמור להיות אחד כזה, בסוף השיחה. כך לפחות הוא הבטיח. אני מניח ששיחה עם אחד מחסידי אושו היתה משעממת אותי די מהר, בנסיבות אחרות, אבל פאוואן הוא הודי, וחשוב יותר – הוא ברהמין. אז החלטתי לראות מה יש לו להגיד.

שתינו צ'אי באחת המסעדות. "אתה צריך לחפש את אלוהים" הוא אמר. אני לא כל כך מאמין באלוהים, אמרתי. פתאום הוא הגיח משלוותו וכמעט צעק: אז לשם מה (?what for) לשם מה הכול? לו ידעתי לתרגם את אבידן לאנגלית, הייתי מספר לו על העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, שמצדיקה כביכול את הכל. אבל במקום זאת הרחקתי את עצמי מהסיטואציה (כדרכי בקודש) ועניתי בשאלה: אז זה מה שמניע אותך? אתה חושב שתמצא את אלוהים? מצאתי את אלוהים. אני אלוהים. אתה אלוהים. שאלתי: אז מה עם שיווה? (הצבעתי על צלמית של שיווה בפינת החדר. תמיד יש צלמית של שיווה בפינת החדר). גם זה אלוהים, וגם העמוד הזה יכול להיות פסל של שיווה אם תראה אותו ככזה, אם תהיה אלוהים, הוא אמר.

פאוואן היה נוגע ללב. הוא היה רגיש ודק הבחנה (פתאום הוא שאל: ?you feel comfortable with me), אבל גם לחלוטין מרוכז בעצמו. עליי הוא לא שאל דבר. כשהוא אמר שהשאלה היחידה החשובה היא: מי אני? ניסיתי לספר לו על סוקרטס, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם. הוא זנח את הכל בגיל 18, כשפגש את המורה שלו – פקיד בנק ביום, חסיד אושו בלילה. כמו המורה, פאוואן מתעורר בחמש בבוקר ועושה שש שעות מדיטציה. הוא מתעמל. מהיפעלויות הגוף הוא מחוסן, הוא אמר. הוא עושה "סקס של הנפש".

המשך יבוא. פאוואן הזמין אותי לבקר בכפר. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי מדלהי, בסוף הטיול. עד אז, הוא ביקש, אני צריך לקרוא משהו של אושו.

האליטה החדשה. גם הם היו שם, בגנגוטרי – במכנסיים טובים ומצלמות משוכללות. למשל כמו זה שפגשתי במונית (ככה הם קוראים פה לג'יפ עמוס בלפחות עשרה אנשים, כולל זה שצמוד לנהג וההילוכים בין רגליו). הוא היה מכוער למדי, עם אוזניים גדולות – גדולות עד כדי כך שדימיתי לראות בו התגלמות אנושית של גנפתי (או גאנש), האל הפיל (או פילפילון. באיורים הוא נראה ידידותי למדי).

גנפתי עבר בגיל 15 ללונדון, לחיות עם קרובי משפחה. הוא עבד שם כמה שנים ב-recruitment. עכשיו, בן 24, הוא חזר להודו, "להתחיל קריירה". שם הוא התגורר, חשבתי, ברובע מהגרים קודר. כאן הוא חוד החנית של הודו החדשה.

אתה מפה מסיבות דתיות? שאלתי. לא לא, הוא הזדרז להשיב. ואחרי שהות קצרה הוסיף: אתה יכול לקרוא לזה "סיבות רוחניות".

גנפתי שמח לשמוע שאני מתחיל ללמוד בקולומביה, ומייד הניח שזה יהיה ב-great business school שלהם. לא רציתי לאכזב אותו (מה גם שבשלב זה הבנתי שלימודי פילוסופיה נשמעים להם מוזר, מאוד מוזר), אז הסתבכתי בטבעת שקרים מענגת, כולל משהו על הפירמה המשפחתית שאני אמור לרשת בסופו של דבר.

במחשבה לאחור, אולי זה לא נבון לעצבן את גנפתי. אלים יודעים לבחון כליות ולב. אבל כנראה גם זו מחשבה שבאתי איתה מהבית.

מלים מלים מלים. אי שם בדרך, בין כפרים ועיירות, עלתה משפחה על המונית – לא לגנגוטרי, רק לעיירה הבאה, מרחק שעה נסיעה. בהפסקת ההשתנה אב המשפחה פנה אליי. הוא לא ידע מילה באנגלית. אבל הוא דיבר. אליי הוא דיבר. ודיברתי בחזרה. היו שם הרבה מלים באויר, מה גם שבשלב מסוים הבנתי שאין שום צורך לדבר באנגלית. דיברתי אליו בעברית, ואף דיקלמתי כמה שורות של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת. לא מכרתיה לעגל פז").

איזו מין תפישה של תקשורת מניחה הפנייה הזו? אני חושב כעת. מה התכלית של הפנייה? היא ודאי השיגה רוח טובה, ומידה רבה של משחקיות. אפילו יש על מה לכתוב הביתה. אבל תכלית לא היתה שם. הוא פשוט דיבר – כי הייתי שם. גם אני כבר דיברתי, מבלי להחליט שעכשיו אדבר. חייכתי, גופי אמר כמה דברים עלומים. הוא פשוט המשיך את השיחה.

הוא לא חשב שהמלים שייכות לו. שהוא מבין את המלים, שהוא מתכוון דווקא למלים הללו ולא לאחרות. כמו אחד הברהמינים מהספר של נאיפול, זה שסבא שלו דיקלם מנטרות בסנסקריט מבלי להבין מה הן אומרות. ואולי גם כמו בהארטי. למה התחתנת בנישואים מוסדרים? שאלתי אותה."ככה עשו תמיד. יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". וקודם, לא רצית לאהוב? "לא חשבתי על אהבה או על נישואים. התרכזתי בלימודים".

אלה אנחנו שהחלטנו שלדיבור יש תכלית, ויש את הכוונה, זו ששייכת רק לי, וזה אני שאמור להעביר אותה – ואחרים אמורים לקבל, ולאכסן אותה אי שם בראשם. ופתאום אנו מגלים שזה פשוט לא עובד. הכוונה לא עוברת. ה"משמעות" הולכת לאיבוד.

אז היתה מעט קדושה גם ברגע ההוא, בין העיירות בדרך לגנגוטרי, בהפסקת ההשתנה. חזרנו על מלים כמו בטקס עתיק, וכמו המיתוסים ההודיים שקראתי, היה בזה משהו משחקי, בלתי צפוי. אנשים מספרים את הסיפור, בכל פעם קצת אחרת – אבל מדמיינים שכך זה סופר מאז ומתמיד, שהמלים אינן באמת שלהם (אבל במידה מסוימת, הן כן).

המונסון. כעת כולם כאן, במדינת אוטרקאנד, מחכים למונסון. "רק עוד כמה ימים והמונסון יופיע", הבטיח ההינדוסטאן טיימס לקוראיו. אני, לכשעצמי, בקרוב אסע לשימלה. אולי כך אמלט מהגשם.

אבל אולי צריך לקבל אותו, להיכנע. זה קורה לי פה הרבה: זו היתה החלטה רצונית להיכנע לחום, לוותר, וכך גם את הנסיעות האינסופיות והצפופות עד מחנק, ואבק הדרכים, והפקקים ביציאה מדלהי.

המטרה: הפרדת העם מהמדינה

6 ביולי 2010

נמרוד לין

בבסיס התיאולוגיה הציונית ניצב שילוש קדוש, הדומה דמיון חיוור לשילוש הנוצרי. הציונים נשבעים בשמם של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. הוצא גורם אחד מן המשוואה וכל המערך יתמוטט: עם ישראל ללא ארץ ישראל פירושו גלות; ארץ ישראל ללא מדינת ישראל היא ארץ חרבה ושוממה, מדבר צייה; עם ישראל ללא מדינת ישראל פירושו שואה, וכך הלאה והלאה.

על השילוש הקדוש הזה, שהוא בה בעת אחדות וריבוי, נשענת ההוויה היהודית-ישראלית, כפי שהעולם מונח על גבו של צב ענק המרחף בחלל. וכאשר הציונים מדברים במונחים אפוקליפטיים ("קץ", "חיסול") על כל ניסיון לפרק את השילוש, יש להבין לליבם, משום שמבחינתם אכן מדובר בסוף העולם, בדיוק כמו שביקוע האטום מחולל סופת אש שאיש לא ישורונה.

אולם ההיסטוריה היא כלבה צינית. מספרים לנו שהבנייה ההולכת ונמשכת בשטחים הולכת ומסמסת את אופציית שתי המדינות. הרי לכם אירוניה עסיסית: חוסר היכולת האינהרנטי להפריד בין המדינה, העם והטריטוריה המתבטא בבולמוסי סיפוח ובנייה בלתי נשלטים, יביא לקץ המדינה היהודית. גם עכשיו ישראל מתגנבת בלילה אל המקרר, מביטה לכאן ולכאן בחשד ובשקיקה, וטוחנת אדמות פלסטינאיות. הציונות, במילים אחרות, הולכת לאכול את עצמה.

ישראל זנגוויל. הציונות הולכת לאכול את עצמה

מה יוותר אחרי האפוקליפסה הציונית? מן בן-כלאיים מדיני, אולי דו-לאומי, אולי פדרלי או קונפדרטיבי. אבל, וזו הפואנטה של דבריי, הפרדת מדינת ישראל מעם ישראל אין פירושה קץ הלאומיות היהודית. הציונות הצליחה לזהות את עצמה עם לאומיות יהודית בכלל, אבל מחשבה לאומית יהודית התקיימה לפניה ולצידה: האוטונומיסטים של דובנוב, הבונד, הטריטוריאליסטים של זנגוויל וברית שלום. הרבה לא היה משותף בין הזרמים הללו, מלבד העובדה שאף אחד מהם לא האמין בשילוש הקדוש. כולם עסקו בחיבורים שונים ומשונים של עם, טריטוריה וריבונות, אבל לא ביקשו לאחוז בשלושת הפאות בכל מחיר. בספרי הלימוד הציוניים הם מופיעים כאבות-טיפוס מעוותים של הציונות, כמו באותה סצנה ב"נוסע השמיני 4" בה מוצאת ריפלי המשוכפלת את השיבוטים הקודמים והכושלים שלה, מסודרים בצנצנות פורמלין. אני, לעומת זאת, מציע לחשוב עליהם כעל אלטרנטיבות לגיטימיות.

בשלב הזה תעיר הקוראת הביקורתית כי הן האוטונומיסטים והן הטריטוריאליסטים נכשלו כתנועות פוליטיות; ברית שלום מעולם לא אחזה בכוח פוליטי. התשובה להערה הנכונה הזו היא שאין צורך לאמץ את האידיאולוגיות הללו כלשונן. ראוי, עם זאת, ללמוד מהן כי החשש שביטול דמותה היהודית של ישראל פירושו מסמוס הלאומיות היהודית הוא חסר בסיס. פוסט-ציונות אינה בהכרח פוסט-לאומיות ובוודאי שאינה ויתור א-פריורי על הלאום היהודי.

גם אם דובנוב או זנגוויל הם אך רוחות רפאים ערפיליות, אפשר לחשוב לרגע על מודל לאומי אלטרנטיבי ממשי לגמרי: תפוצת ארה"ב. לכאורה, מדובר ברעיון עוועים: התפוצה האמריקנית היא, או הייתה עד העשור האחרון, התומכת הגדולה והאוטומטית של ישראל והרעיון הציוני. מצד שני, הפער בין אמונת יהודי אמריקה בציונות ובין מימושה בפועל – דהיינו, עלייה – רחב ועמוק כאוקיינוס האטלנטי עצמו.

מצעד ההצדעה לישראל. אפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון

האולטרא-ציונות של דור 67' האמריקני יכולה להיות דוחה ומקוממת, אבל היא מצביעה על תופעה זרה ליהודים הישראליים: מולטי-לאומיות. ג'רי הבר מה-Magnes Zionist מרבה להתלונן כי הליברלים היהודים ליברלים עד שזה מגיע לפלסטינים. הוא צודק כמובן, אבל דווקא הסתירות האינהרנטיות לעמדה האמריקנו-ציונית – היכולת לאהוב שתי ישויות לאומיות, רוך הלב כלפי המיעוטים בבית והשנאה כלפי המיעוטים בבית הלאומי, ההערצה לישראל וחוסר הרצון לגור בה – מראות כי אפשר להיות יהודי לאומי ופטריוט אמריקני ואפשר להיות ציוני ולא לחיות בציון; או במילים אחרות – אין שום קשר הכרחי בין לאומיות ואזרחות, ויותר מכך, הזדהות לאומית אינה חד-חד-ערכית; היא מודולארית. אני חושב שבאופן בלתי מכוון ציוני אמריקה מציעים, בעצם חייהם, מודל אלטרנטיבי לציונות; מודל שהוא בעייתי ורווי סתירות וצביעות לכל הדעות, אבל דווקא המורכבות שלו, וגועל הנפש שמתלווה אליה, הופכות אותו לריאלי הרבה יותר מכל מיני מודלים תיאורטיים וטהורים יותר הנרקחים בעזרת מלגות פוסט-דוקטורט יוקרתיות.

אינני מתכוון להפוך את הקיום האמריקנו-יהודי לאוטופיה. מדובר בקהילה המצויה במשבר עמוק, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פוליטית. צעירים יהודים רבים מוותרים על כל קשר משמעותי לדת ולתרבות היהודית. אלו שכן נשארים תחת כנפי היהדות חושבים מחדש על היחס שלהם לישראל, שהייתה הקוטב המגנטי שלפיו ניהלו הוריהם את חייהם הלאומיים. אבל המשבר הזה הוא הזדמנות טובה לרפורמציה. מי שנשאר יהודי אצל האמריקנים איננו כזה כברירת מחדל, בניגוד לישראלים. הם מבקשים שליהדותם יהיו תוכן ומשמעות. וככל שהם מתפכחים מן הנאמנות האוטומטית לישראל הם משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות ואת ישראל מן הצורך להוות בית-קיץ/עיר-מקלט ליהדות העולם.

פיטר ביינארט. משחררים את עצמם מן הצורך להיות שחקני הספסל של הציונות

מודלים אלטרנטיביים ללאומיות יהודית, כאלו שיכולים לשגשג במסגרת מדינית שאינה יהודית-דמוקרטית, אינם קיימים רק כתוכניות-מתאר עטורות הערות-שוליים; הם נחיו על ידי יהודים ברחבי אירופה, ואני מקווה שהצלחתי להראות כי הם עודם נחיים על ידי יהודי ארה"ב. אנחנו נזדקק לניסיון החיים הזה בבוא האפוקליפסה, כאשר הכוכב הציוני יתמוטט לתוך עצמו. כמובן, לאומיות מודולארית כזו טומנת בחיקה, או נושאת על גבה, מערך חדש של בעיות, פרדוקסים ונוירוזות. אבל אנו איננו מבקשים אוטופיה; רק את היכולת לבחור, עד כמה שניתן, את מערך הבעיות שממררות את חיינו.

ערפדים??! בצבא הגנה לישראל??!

4 ביולי 2010

באחד הפרקים של הסדרה True Blood, מוזמן הערפד ביל קומפטון לדבר בפני חוג של קשישים דרומיים חובבי מורשת קרב מהעיירה בון טמפס בלואיזיאנה. כמו רוב הערפדים, קומפטון נראה צעיר לגילו: הוא בערך בן 170. הוא נולד ב-1835, ולחם במלחמת האזרחים בצבא הקונפדרציה. מול הקהל החשדני, הוא מספר על חוויותיו כקצין צעיר בגדוד ה-28, שהשתתף בקרב ויקסבורג המפורסם, ועל והרגשות הדתיים והפטריוטיות שלו ושל חבריו הלוחמים. זה היה כמה שנים לפני שהפך לערפד, שלא בטובתו.
המאזינים מתרככים בהדרגה, בעיקר אחרי שאחת מחברות החוג הוותיקות מכריזה בהתרגשות שקומפטון הוא "ג'נטלמן מושלם". בזאת, מגיע להשלמתו מהלך היציאה מארון המתים של הערפד הדרומי. מיצור אפל ומעורר בעתה הוא הפך לאזרח מהוגן, אהוד על הבריות.
האם גם החברה הישראלית הייתה בשלה לקבל ערפדים? התלבטתי זמן מה בשאלה הזאת, ובסופו של דבר הגעתי לתשובה די חד משמעית: כן, אם הם יהודים ואם הם שירתו בצבא. רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל לפני שהספקתי הגיע לידיי "שמור עליי", הסרט הקצר הזה (חלק 1, חלק 2) שנוצר לאחרונה על ידי מיש. למי שעדיין לא ראה, אני די ממליץ לצפות, אם כי אני לא נושא באחריות לתוצאות.
באופן אישי, די שנאתי ערפדים עד לאחרונה. אולי זה בגלל שבדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב היתה לי שותפה קצת מעיקה שהציגה את עצמה כערפדית, אם כי אני לא יודע כמה זה היה אמין. בסופו של דבר, אני מחשיב את עצמי לאדם שמרן, או לכל הפחות Liberal Hawk, והיה לי קצת קשה לקבל את העניין הזה. אבל בחודשים האחרונים שיניתי את דעתי, מכמה סיבות.

קודם כל, אי אפשר להתעלם יותר מהערפדים. הם בכל מקום. לא מזמן קראתי כתבה ב-Foreign Policy (!) [ותודה לעידן] על הזומבים כבעיה ביחסים הבינלאומיים. הכותב הוא פרופסור ליחב"ל בשם דניאל דרזנר. הוא מציין שההתעניינות ביצורים אל-מתים היא התופעה המרכזית בתרבות הגלובלית העכשווית, ואובססיית הזומבים חורג ממדינות המערב גם לברזיל, הודו ומעצמות עולות אחרות. "ההתפרצות הזומבית ראויה להתייחסות רצינית", הוא כותב, וקושר אותה למושג ה-unknown unknowns של דונלד רמספלד. כמקובל בתחזיות גלובליות, המסקנה הסופית היא שאזורים שונים בעולם אמנם יושפעו יותר מאחרים מפלישת המתים החיים, אבל באופן כללי "עם תכנון זהיר וגישה עקיבה, האיום הזומבי הוא ניתן לניהול".
דרזנר אמנם מתייחס לזומבים ולא לערפדים – הבדל של חיים ומוות, אם אפשר לומר ככה בהקשר הנוכחי. אבל המסקנות שלו חלות לדעתי על אל-מתים באופן כללי. נראה לי שלהתעלם היום מהערפדים זה כמעט כמו להגיד שמזרחים, או לחילופין הומואים ולסביות, הם עניין שולי שלא ראוי לתשומת לב.
כאדם שגדל קרוב יותר לים סוף מאשר לים הבלטי, האסתטיקה הגותית היתה תמיד די זרה לי, ונראתה לי קצת מאולצת במקום שבו אנו חיים. אבל כמו שכתבתי פעם, אחד הדברים היפים שקרו לסדרות הערפדים בשנים האחרונות הוא שהן נעשו פחות אימתניות ויותר סוציולוגיות. השאלה הנשאלת היא איזה סיכוי יש לאיש זאב להתקבל לקולג', ואיך הערפד ישרוד את הארוחה המשפחתית – ולא רק את מי הוא יהרוג. ועם זאת, סוד הקסם של הסדרות האלה הוא שגם השאלה השנייה אף פעם לא יורדת לגמרי מסדר היום. כי מה שנפלא בערפדים, ושבא לידי ביטוי בסרט של מיש, הוא שבשונה מיניב ויצמן, דווקא כשהם משרתים בצה"ל ומקימים משפחה, הם נעשים למעשה יותר מסוכנים לחברה.
זאת בעצם הנקודה הפרובוקטיווית במיתוס החדש של "היציאה מארון המתים" או "The Great Revelation". הרגע שבו הערפדים יבואו ויגידו: אנחנו קיימים, אנחנו כאן, ועכשיו תפסיקו לשקשק ובמקום זה תנו לנו זכויות. ב-True Blood, זה קורה בעקבות המצאת הדם המלאכותי, שמאפשר לערפדים להתקיים בלי לרצוח. הם מקימים מפלגה ומתחילים להיאבק על הזכויות שלהם נגד המטיפים האוונגליסטים שאומרים שאלוהים שונא Fangs.

היצירה שבגללה התחלתי לכבד ערפדים היא דווקא הסדרה הבריטית Being Human (שנקראה בעברית "כמעט אנושיים"). אני מאוד ממליץ על הסדרה הזאת, שכמעט מצליחה להיות דרמה בריטית אפרורית על איש זאב יהודי וערפד מנומס ששוכרים דירה בעיר, ועל יחסיהם עם רוח הרפאים האובססיווית שגרה איתם בבית. אפשר לראות את העונה הראשונה כאן בוואלה, ולמי שאין כוח, כדאי לפחות לראות את הפתיח של הפרק הראשון.
שני הגיבורים, מיטשל וג'ורג', מחליטים להפסיק לרצוח ו"להיות אנושיים", כלומר לעבוד בעבודה רגילה (מעין שירות לאומי בבית חולים) ולהתנהג באופן נורמטיווי. גם  ביל קומפטון מ-True Blood מחליט להיות "מיינסטרימי" ולחיות בשלום עם בני התמותה (אני מניח שהוא מצביע לרפובליקנים). היחס של הערפד המרוסן, שעובד ביום וישן בלילה, לבני דמותו האפלים בנוי על היחס של גייז – "הומואים חדשים" מחוץ לארון –  ל"הומואים הישנים" המפוחדים/מפחידים שעושים סקס בגנים ציבוריים (ואף מלה על גל אוחובסקי).
ג'ורג' האיש זאב חי בחרדה עמוקה מהלילה האחד בחודש שבו הוא הופך לזאב. הוא מחשיב את הטרנספורמציה הזאת  למשהו רע, מקולל, ולא מרשה לעצמו ליהנות ממנה. אבל מה בעצם רע בלהפוך מדי פעם לזאב? הרי לכל אורך הסדרה אנחנו רואים שאנשי זאב יכולים להיות סתם בחורים רגילים, אפילו די משעממים. נדמה לי שהתשובה היא שלהיות ערפד או איש זאב זה מדבק. כלומר: ערפדים מתחילים להיות מסוכנים כשהם מנסים להפוך אנשים אחרים לערפדים. וזו הרי החרדה הסטרייטית הנפוצה מפני ההומו שישחית את הנוער, מהיכולת המסתורית של ההומו להפיץ את הנטייה שלו. במלים אחרות, זהו הפחד מיכולת השכפול העל טבעית של מה שלא יכול לשכפל את עצמו באופן טבעי.

ב-Being Human, השאלה הזאת נדונה בפרק (בפסקה הנוכחית יבוא ספוילר) שבו מיטשל בטוח שהשכנים חשפו את הזהות הערפדית שלו, אבל מגלה שהם פשוט חושבים שהוא פדופיל. בהמשך הפרק, הילד של השכנה נפגע בתאונה ומיטשל נדרש להחליט אם לתת לו למות, או למצוץ את דמו כך שהוא יהפוך לאל-מת כמוהו. זה עיסוק אמיץ למדי בפחד של החברה מקרבת יתר בין הומואים לילדים.
בסופו של דבר, יש סיכוי שהערפדים יצילו את ההומואים. כי פרויקט השחרור ההומואי נקלע לסטגנציה ונעשה די משעמם כשהוא מצטמצם, כמקובל היום, לשיח הזכויות. כלומר: השאלה היחידה הלגיטימית היא האם לאנשים ש"עושים משהו אחר בחדר המיטות" יש זכות לחיות. הרגע המשמעותי היחיד הוא הרגע של היציאה מהארון. לעומת זאת, אסור בעצם להגיד שום דבר אחר על הומואים  ולסביות (וגם טרנסים, בי, קוויר, אינטרסקס וקוויר?). זוהי הסכמה לא כתובה של שני הצדדים: ההומואים לא רוצים "שידברו בהכללות", והסטרייטים לא רוצים לשמוע Too Much Information. מרגע שנתנו לכם זכויות, לא רוצים לשמוע עליכם כלום, אולי חוץ מפעם אחת בשנה.
אבל יש המון שאלות אחרות, שהופכות את החיים ההומואים למשהו ששווה לחיות אותו. כמו שאומרת אני: בשביל הערפד, המוות הוא רק התחלת הסיפור.

נתזים (16): לכל איש יש קב"א, שנתן לו הצבא

2 ביולי 2010

כידוע, כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אבל מבחינת ראש אכ"א כולנו כוח אדם איכותי. עבודתו של זאב לרר (בהנחיית יהודה שנהב) עוסקת לראשונה בהיסטוריה של המיון האתני בצה"ל. במרכז המחקר, שכותרתו קבוצות של איכות: היסטוריה חברתית של המיון בצה"ל, עומד כלי המיון הראשי של הצבא – הקב"א ("קבוצת איכות"), ולצדו עוד כמה מממערכות הנשק המתוחכמות של המאבחנות הפסיכוטכניות: הדפ"ר, "רמת ההשכלה", "רמת העברית" וריאיון "הדר"כ" (דרוג כללי). הוא מבוסס על ניתוח של מסמכים צבאיים ארכיוניים הנוגעים למערכות המיון, ועל נתונים סטטיסטים אודות הזיקה בין נתוני המיון לחלוקת העבודה האתנית בצבא. לדברי לרר, "הקב"א היווה שומר סף, או מסוט, המוודא את 'מערביות' זהותם החברתית של הנכנסים בשערי הסגמנט הראשי של הצבא".
כבר מראשית הפעלתם היה ברור כי נתוני המיון השונים מייצרים אבחנה ברורה בין אשכנזים לבין מזרחים. זאת, בכפוף ל"עקרון המערביות" שנוסח בשנות החמישים – שהוא, להגדרת המחבר, "משטר שיח אוריינטליסטי אשר ראה את 'מערביותו' של הצבא כמקור כוחו מול המרחב הערבי". במשך הזמן, "'עקרון המערביות' הגלוי והמדובר של שנות החמישים הוצפן בתוך ה'איכות' אשר הפכה למסמן מקודד של אתניות צבאית. האבחנה הגלויה בין 'מערביות' ל'מזרחיות' הוצפנה בתוך המושגים רבי הכוח 'איכות גבוהה' ו'איכות נמוכה'".
בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים).

אלכסנדר דיינקה, פיונר, 1932

מאמרו של שאול מגיד "Constucting Women from Men: The Metaphysics of Male Homosexuality Among Lurianic Kabbalists in the Sixteenth Century Safed" שפורסם בכתב העת Jewish Studies Quarterly מנתח את יחסם המורכב של מקובלי צפת למשכב זכר באמצעות (איך לא) תיאורית הג'נדר של ג'ודית בטלר, דגם 1993. חידושו העיקרי של מגיד בתחום (שמפרנס בשנים האחרונות קהילה שלמה של קווירו-קבליסטים) הוא קריאת הטקסטים הקבליים בקונטקסט ההיסטורי של היחס למשיכה הומו-אירוטית בתרבות העותמאנית-אסלאמית של המאה ה-16, שבתוכה פעלו המקובלים. על סמך כמה מקורות, מסיק המחבר שפרקטיקות הומוסקסואליות היו נפוצות בחברה שבה פעלו המקובלים, גם אם הוטל עליהן איסור. על בסיס הנחת היסוד הזאת הוא מפרש את הטופוגרפיה המינית האינטר/ביסקסואלית של הזכר הקוסמי הקבלי, זעיר אנפין. הוא מסיק שלפי האר"י, משכב זכר הוא אמנם אסור, אבל התשוקה אל הגבר אינה בלתי טבעית, כיוון שהיא למעשה תשוקה לאשה החבויה בגבר (היסוד של אמא שחבוי בתוך היסוד של זעיר אנפין).

ועוד נתזים:

כ-900 אקטיוויסטים גרמנים באים מדי שנה להפגין בבילעין (מתוך כעשרת אלפים בינלאומיים). די צייט טוען שהם יוזמים פרובוקציות מיותרות נגד המתנחלים כדי שיהיה להם מה לספר לחברים בבית

וצפריר כהן מבקר בטאץ את התמיכה חסרת הסייגים של הגרמנים בישראל

הקמפיין הלהט"בי הבינלאומי נגד ה-Pinkwashing של ישראל (הנפנוף בזכויות ההומואים לשירות מלחמת התעמולה הישראלית) מתגבר. ג'סביר פואר מקדמת את החרם הפלסטינו-קווירי על ישראל

נותק הקשר עם שליח האמורי לתת-היבשת ההודית, אבל אולי הוא במקדש בדרינאת בהימלאיה, שנפתח מחדש אחרי הפסקה של שישה חודשים לצורך דקלום המנונים ודיים

האנושות מתקרבת לנקודת סינגולאריות טכנולוגית, שבה מחשבים כבר לא יצטרכו בני אדם. ומה אנחנו נעשה אז?

המונדיאל משפר את התדמית של אפריקה? סוציולוגים טוענים שהכיסוי התקשורתי רק מעמיק את הסטריאוטיפים על "היבשת השחורה". האתנולוג קורט וכטר מזהיר מפני אנימליזירונג של השחקנים האפריקאים, למשל בפרסומת הזאת עם סמואל אטו בעירום:

אני מלך הלטאה, אני יכול לעשות כל דבר: סרט חדש על ה-Doors מצייר את ג'ים מוריסון כמהפכן חברתי

תתעדכנו: הנוער כבר מתחיל להתעייף מפייסבוק

ותנועת נשים בקירגיזיסטאן למען פיוס ונגד המלחמה

הפילוסוף לורד קווינטון, התועלתן מאוקספורד שניסח את המטאפיסיקה של שלטון תאצ'ר ונודע כ"הפילוסוף המצחיק ביותר מאז דייוויד יום", מת

ההמיספרה השמאלית: אנתולוגיה חדשה של תיאורטיקנים מהעולם הלא-מערבי

אחמדינג'אד לומד מגדעון סער, ומגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות

לגרמניה יש נשיא חדש, ויחד איתו נכנסה לשלוס בלוו בטינה וולף, הגברת הראשונה הראשונה עם קעקוע

הטרנד החדש בספרות ההודית: סופרים בני הדאליט ("קסטת הטמאים"). יש אפילו סדנאות כתיבה לדליט וכתבי עת לשירת דליט צעירה

מאלג'יריה עד קלן – יומן מסע בגבולות האימפריה הרומית