שלגל, היידגר וסחים אחרים

by

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

71 תגובות to “שלגל, היידגר וסחים אחרים”

  1. אופיום Says:

    חז'ק מאד.

  2. יובל Says:

    עופרי –
    לקח לי זמן, אבל אני מת על הפוסטים המופרכים שלך. כמו "מחזירי המנות" (שנע פחות או יותר לאורך אותם קווים) אני חושב שיש פונקציה חשובה שממלאת כתיבה כזו, שכמעט ולא קיימת כיום בעברית. בקיצור – כיף גדול.

  3. אליהו Says:

    הסיום מצוין (אפשר לחשוב שזה נכתב עלי, חי חי חי). יש לי עם זאת כמה הערות על הניתוח, שכדאי לדייק בו: אם תרצו היא לא התנועה הכי סחית שהייתה כאן מאז ומעולם. התנועה הזו היא כנראה "רוח חדשה", תנועת הסטודנטים של ירושלים, שבה אגב באמת, היו אנשים "מימין ומשמאל". רוח חדשה כבר לא ממש קיימת היום, אחרי שרוב המנהיגים שלה התמזגו ב"ניו-רגי'ם" בעיריית ירושלים ובסיס הפעילים האותנטי שלה נגמר, אבל הרוח שלה עדיין איתנו. ועל בסיס הסחיות הזו ("אנחנו כאן כדי לעשות, לא לדבר", "מתמקדים בעשייה חיובית", "באים ממקום של עשייה" וכו') יכול הפשיזם לצמוח חופשי, כי בעצם אין לאף אחד דעה או מסגרת לחשוב ולפעול באופן פוליטי. זה מה שקרה בקמפוס הירושלמי, ודרך אגב מאוד מעניין לבחון את הקשרים הסוציולוגיים בין אם תרצו לרוח חדשה הירושלמית (המייסדים של שתי התנועות הם חברים והנהיגו ביחד את מאבק המילואים).

    עוד הערה היא שיש להבין את בלוג הסחים כמענה נואש למתקפה מאסיבית שנמשכת כבר עשר שנים. התיאור של המילואימניק שמתעצבן בגילמן והולך להרביץ לפלסטינים היא כנראה יותר נכונה לשנות ה-90, הסחי של ימינו הוא המלך, הוא לא הולך להרביץ לפלסטינים, הוא מפגין מולם בקמפוס ואני לא חושב שהוא מרגיש לא בבית בשדרות רוטשילד. אם לנתח את מה מה שאנחנו רואים היום מהפרספקטיבה של רגשי נחיתות, אז הם התפתחו בשנות ה-90 ולא בשנים האחרונות (למשל מול תופעות ואירועים כמו החמישייה הקאמרית, אביב גפן, רצח רבין ועוד).
    בלוג הסחים הוא קול די צנוע ביחס לכמות הקוליות שהייתה כאן פעם. (לכן גם הצרימות בטקסט שמציג אותם). מה עוד שהם מתארים את המתח בצורה קצת לא רלוונטית בעצמם (מגניבים מול לא מגניבים), זאת דרך מאוד מקורית להציג אותו ויש בה הרבה אמת, אבל זו רק ריאקציה שולית לעשור סחי בטירוף, שכבר הולך ומתחלף למשהו הרבה פחות נחמד.

    • ofrilany Says:

      תודה אלי על האיפיון המדויק. ואני מסכים שהסחי הוא המלך בתקופתנו.
      אבל לגבי הבלוג – נראה לי שאתה קצת סלחני מדי. מירושלים זה אולי נראה מתבקש, אבל במרכז תל אביב (שם כנראה הבלוג הזה מופק) סחים הם לא כזה איוּם, כך שיש אלימות מסוימת ברדיפה שלהם.

      • אליהו Says:

        אני פשוט לא חושב שמדובר ב"רדיפת סחים", אלא בביקורת (וחוצמזה כ"רודפים" מה הם יעשו, יכו סחים בעזרת מסגרות המשקפיים העבות שלהם?). הבעיה היחידה עם הביקורת הזו שהיא קצת מתחכמת מידי. הבלוג הוא עווית, פרפור של של רוח עיתון העיר של שנות ה-90, רק בלי התפוצה וההשפעה.

      • ofrilany Says:

        אני כותב "רדיפה" חצי בצחוק, אם כי אני בטוח שזה לא נעים לגלות שדף הפייסבוק שלך מופיע בצילום מסך בבלוג של מישהו שאתה לא מכיר. לגבי "העיר" – זה די נכון, אבל מכיוון של"העיר" היתה אז יותר תפוצה והשפעה הוא גם היה משהו אחר

  4. אליהו Says:

    דרך אגב, "הסקסיות שבסחיות" היא מוטיב מאוד חזק אצל דנה ספקטור, שמרבה לכתוב על מערכות היחסים שלה עם גברים "ספרותיים וחלשלושים" בשנות ה-90, עד שגילתה את הבבון הישיר שלה וכו' וכו'.

  5. ירדן בי Says:

    פשוט מעולה!

  6. א' נדב Says:

    פוסט מעולה

  7. יוני Says:

    תשמע, אתה כותב יפה, נעים והזוי.
    וכעת לעניין – החבר'ה האלו (ואני בכוונה מדגיש חבר'ה) שמכנים עצמם אנטי-סחים (או מה שלא יהיה), לדעתי, הם האנשים הכי מסכנים בסביבה. נתקלתי בבלוג שלהם כבר לפני כמה חודשים וזה פשוט היה פתטי בצורה מדאיגה. אני לא מצאתי שום הבדל בינם לבין האנשים שהם כביכול "יורדים" עליהם, לא לרעה ולא לטובה – סליחה, דווקא כן מצאתי משהו אחד, ההתנשאות חסרת הבסיס וההנאה הבלתי מרוסנת מלהריח את נאדים של עצמם.
    מה שמדהים אותי זה שאנשים כאלו שלכאורה כל הווייתם היא המודעות העצמית, לא הסתכלו לעצמם במראה וראו כמה הם מגוכחים, בדיוק כמו כל אלו שהם מגכיחים.
    בנוסף ולסיום, גם מהפוסט שלך (למרות שהוא כתוב טוב, כפי שהזכרתי לעיל) נוטף ריח של התנשאות חסרת בסיס וחוסר הבנה משווע. שאלה לי אלייך – אתה מכיר פעילים של "אם תרצו" (ואני לא מדבר על פעילי שטח רגילים)? אתה מכיר אנשים שמצביעים ל"איחוד הלאומי" (ולא את השכן של סבתא או משהו כזה)? רוב הסיכויים שאתה לא מכיר, ואם כן, אז לא טרחת לבחון מה דעותיהם ולמה הם מאמינים במה שהם מאמינים. מצטער, אני לא חושב שפרופ' אריה אלדד לא הבין את דרידה. אני אפילו אגזים ואומר שככל הנראה מאיר כהנא היה קצת יותר משכיל וחכם ממך. אבל, וזה אבל גדול, זה לא הופך אף אחד מהם בהכרח לצודקים יותר ממך בסוגיות שונות, כי כל סוגיה מלאה בכל כך הרבה נסיבות שהאמת הופכת למשחק של ניסוי ותהייה.
    אז חבר'ה, צאו מהסרט, ואם עוד לא הבנתם המונח "סחי" הוא עוד סוג של דרך להדיר דעות שונות מהשיח הציבורי בדומה לשימוש במונח "פשיסט" בימינו. אז כמו שהמונח "פשיסט" כבר איבד את משמעותו, כך גם דינו של "סחי" בעתיד הקרוב (לא לפני שיהפוך ללהיט אצל זבי החוטם לתקופה ארוכה מידי).

    • ofrilany Says:

      יכול להיות שהפוסט הזה מתנשא. אבל אני לא יכול להסכים לגבי כל מה שאתה אומר. דווקא דיברתי עם כמה פעילים מרכזיים ב"אם תרצו", וצר לי לומר – סחים זה הביטוי שהכי מתאים להם.
      לגבי כהנא – קטונתי.

    • ofrilany Says:

      שכחתי לציין – המלה פאשיסט דווקא ממש לא איבדה את משמעותה. פאשיסטים, בשונה מהיפסטרים, דווקא לא נעלמים כשיש הרבה מהם

      • יוני Says:

        אם אתה לא מעודכן עדיין, אז בשנה הקרובה המונח "פאשיסט" הולך לקבורה מהירה בבית המשפט באדיבותם המדהימה של כמה סתומים, אשר נתבעו ע"י "אם תרצו" על שימוש במונח כדי להכפיש את התנועה.
        עכשיו, אם עדיין חשבת ש"אם תרצו" טיפשים אז קבל את זה בהפוכה – תוצאות המשפט ידועות מראש, "אם תרצו" יפסידו והם יודעים את זה, אבל הם הולכים להרוויח שני דברים: זילותו עד עפר של המונח שהשמאל האגרסיבי משתמש בו כדי להדיר אותם מהבימה הציבורית וכצ'ופר, גם פסיקה שככל הנראה תכריז על כך שלא מדובר בארגון פאשיסטי בהתאם להגדרות ה"אקדמאיות" (למרות שזה לא אומר שאסור לכנות אותם ככה, כמו שלחרדים מותר לצעוק נאצים לשוטרים, לנערי גבעות מותר לצעוק מוסרים לחיילי צה"ל ולאנרכיסטים מותר לצעוק כובשים לכל יהודי בארץ הקודש). כך מונח זה יהפוך לעוד מונח ישן ששימוש יתר הפך אותו לחסר משמעות.
        ודרך אגב, זה ככל הנראה גם מה שיקרה למונח "סחי" בהמשך הדרך.
        אבל אני גם בטוח שכולם ימצאו להם מונחים חדשים להגדיר ולהדיר והמוסיקה תמשיך, רק בצלילים אחרים.

      • קים Says:

        יוני,
        בלי ללהג יותר מידי על משמעות של מושגים וכיצד היא נקבעת, נראה שהמושג "פאשיסט" טרם איבד ממשמעותו, ובכל מקרה מה שיפסוק בימ"ש לבטח לא יהיה מה שיכריע בדבר המשמעות במרחב הציבורי.
        באופן פרדוקסלי, דווקא בירור בבימ"ש, עד כמה אווילי שזה נראה, אם יעשה כראוי יכול אולי להבהיר כמה דברים לגבי פאשיזם בלבנט.
        סתם לדוגמה, ההקשר ההיסטורי שלו. ז'בוטינסקי (שמופיע על חולצות "אם תרצו", ואליו הם מתייחסים חדשות לבקרים) וחבריו הרויזיוניסטים היו תומכים נלהבים של הפאזשים, ביקשו ללמוד את האידיאולוגיה כמו גם את הפרקטיקה הפאשיסטית ואף קיבלו הכשרה צבאית בתמיכתו הישירה של מוסוליני. אפשר להגיד שהם קצת התרשלו במהלך השנים, אך כמו שאפשר לראות, לא מאוחר עדיין לתקן.

      • יוני Says:

        לא יודע מי לימד אותך הסטוריה, אבל אכן היו כמה רוויזיוניסטים בתחילת דרכם (שנות העשרים) אשר סימפטו את התנועה האיטלקית הלאומית שקמה ב 1919, אך כאשר תנועה זו תפסה את הכיוון אותו אנו מכירים לקראת סוף שנות העשרים, ניערה מעצמה התנועה כל סממן של אהדה לתנועה הפאשיסטית. בקיצר, מה שטענת זה בערך כמו לומר שמפלגת העבודה זו מפלגה ברוחו של סטאלין במדינת ישראל.
        אכן, את יכולה לטעון שהימין הקיצוני (כהנא, מרזל וחבריהם) הוא פאשיסטי, בדיוק כמו שניתן לטעון שהשמאל הקיצוני (חד"ש, מק"י וחבריהם) קומוניסטים בולשביקים. אני אישית, לא יודע מה יותר גרוע.
        לכנות כל מה שמעבר לקצוות אלו "פאשיסט" או "קומוניסט בולשביק", לדעתי, מזיל את ההגדרות האלו.

      • קים Says:

        יוני,
        מעניין שאתה בוחר לתקוף אותי בזחיחות וגם לטעון טענות שלכל הפחות אינן מבוססות היסטורית, ולמעשה פשוט שקריות.

        כל מיני אנשים לימדו אותי היסטוריה, לא ברור למה זה כל כך חשוב. את מה שהתייחסתי אליו קראתי במספר מקומות. לא אצליח לשחזר את כולם, אבל לבטח אוכל להפנות אותך לקובץ המאמרים " הפאשיזם לא יעבור, מלחמת האזרחים בספרד 1936-1939" בו מופיעה סקירה של העיתונות בארץ בזמן מלחמת האזרחים שכתב יוסף אלגזי ולעוד מאמר שלו בו נתלקתי לאחרונה שמאיר פרשייה שקשורה לרוויזיוניסטים שהתרחשה דווקא בחצי השני של שנות השלושים , כשהיה די ברור כבר מי זה מוסוליני:
        http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=memories_new10294&period=21/12/2009-21/7/2010

        מעבר לכך, בעיניי, ברור שיש טעם לברר באילו אופנים ממשיכה גם המפלגה הקומוניסטית לשמר דפוסים מעברה, בין אם לניניסטיים, טרוצקיסטיים או סטאליניסטיים. מושגים, כמו גם מפלגות ממשכים לשאת תכנים מן ההיסטוריה שלהם בכל מיני אופנים סמויים וגלויים, אך גם ממשיכים להשתנות.
        בעיני אין בשימוש שום דבר רע אלא פשוט כדאי להבין על מה בדיוק מדברים בכלל ובפרט כשמדברים על פאשיזם. סתם להגיד ש"מוזיל" להשתמש במושג מזכיר לי את האיסור "להשוות לשואה" שאוהבים לשלוף. כאילו השואה היא אירוע טרנס היסטורי וחד פעמי, או לענייננו, כאילו לא יכולים להיות אחרי שנות העשרים יהודים פאשיסטיים.

  8. גור Says:

    אני מקבל בשמחה את הגישה שלפיה ציבור עצום ורב מגודר תחת כותרת בלתי-מחמיאה אחת. אפילו השנאה כאן במקומה – הרי בי לדוגמה יש את השנאה הזאת לאלה שממלאים את בתי הקפה בבלונד ובמשקפי-שמש כהים בימי שישי החל מהבוקר המאוחר, לאלה שהולכים לים ביום שבת, ועוד. מה שמופרך לדעתי יותר מכל הוא העובדה שההיפסטרים משום מה לוקחים לעצמם את ההנהגה של כל אלה שאינם בתוך הגדר. אז יש לי בשורה לאותם היפסטרים חביבים: אתם אולי לא סחים, אולי אתם הגדרתם מה זה סחי, אבל אתם לא מחזיקי המונופול של הלא-סחיות. למעשה, מתוך תת הקבוצות והבודדים שממלאים את האחוז האחד הזה מהאוכלוסיה, אתם ההיפסטרים מהווים את החלק הרופף ביותר והמועד ביותר לסחיות. מצטער, אבל זה המצב.

    • ofrilany Says:

      אני מסכים, ונראה לי שהרפיפות הזאת ניתנת להוכחה. אפילו יאיר לפיד היה פעם מין היפסטר

      • מתן Says:

        שלא לדבר על אביב גפן שהזכרת, ההיפסטר-לשעבר הכי סחי שמסתובב היום על הבמות באירופה…

  9. אבי Says:

    חסרים תל אביבים שבחרו ברון חולדאי, אולי הסחי הגדול בכל הזמנים? אתה באמת חושב שרוב הסחים הם גילמנאים שלא התאקלמו? לא אמרת שהם לומדים ברייכמן? כמה הלומדי רייכמן הם נושרי גלימן? הייתי אומר שאחוז מזערי מתוכם.

    • ofrilany Says:

      אבי, ממש לא טענתי שכל הסחים או רובם הם גילמנאים. אמרתי שזה גם מסלול, אחד מרבים, להגיע לשם. לגבי ההערה שהרבה סחים גרים בתל אביב: אני לגמרי מסכים. זה בדיוק אחד הדברים שכותב הכתבה לא הבחין בהם, ולא במקרה. אם הוא חושב שחבריו המגניבים-היפסטרים היו יכולים לפרנס לבדם את מקומות הבילוי "בעיר הזאת", ואת "העיר הזאת" בכלל, הוא טועה. מישהו צריך להאמין במיתוס ש"טיימאאוט" ו"עכבר העיר" מייצרים, ולא רק לכתוב אותו. מה שהופך את ההתנשאות האורבאנית לכל כך שקופה הוא שהיא אפילו לא תמיד אתנית או גיאוגרפית – זאת מלחמה בין קבוצות שונות בתוך השבט האשכנזי.

  10. אבי Says:

    אני חושב שחלק גדול מבוגרי רייכמן גרים בתל אביב, כי בנוסף על מרכז ההיפסטרים, היא גם המרכז הכלכלי של ישראל.

  11. הראל אהד Says:

    אהבתי ואני חייב לציין שאני מאד נהנה לקרוא אותך תמיד.
    יחד עם זאת יש לי כמה שאלות אליך:
    1. אז באיזה צד אנחנו?
    2. איזו דמות אנו נגלם במערכה הבאה?
    3. אתה חושב שהתמנון מהמונדיאל קרא את הכתבה על הערפדים?

    • ofrilany Says:

      תודה רבה.
      1. אני חושב שאנחנו נעים מצד לצד. אחרת לא היינו אנושיים
      2. את בן דרור ימיני
      3. לא יודע אבל הוא בטח קרא את הפוסט על המונדיאל

    • ofrilany Says:

      דרך אגב, לפי הכתבה אחת ממייסדות האתר היא ע. פ., מהמחזור שלך בבית ספר הסחי ש. ב.

      • רעות Says:

        פוסט מעניין. בהערה שלך כאן הזכרת לי שלפני שבוע בערך כתבתי סטטוס בפייסבוק על מקור הסלידה שלי מש. ב., שם התחנכתי, והמקור שלה היה הסחיות, אולי אפילו הסחיות הניו אייג'ית שהיא לטעמי הדוחה מכולן.

      • אהד Says:

        עפרי- אני לא מתפלא.
        רעות- אני מבין שהיו לך אכלה אלטרנטיבות. כי לי, עם כל הביקורת על הערכים השוביניסטיים-מיליטנטיים-אנטי מזרחיים-ולפעמים גם ניו איג'יים שקיבלתי שם, עדיין ש.ב. היה בשבילי קרש הצלה מ"סחיות" הרבה יותר גרועה ומסוכנת בתיכון העירוני במרכז הארץ.

      • רעות Says:

        למען האמת לא היו לי אלטרנטיבות של ממש, אבל אני לא חושבת שגם לו היו זה היה מעלה או מוריד לגבי התקפות של טענתך. לחינוך פנימייתי יש פוטנציאל גדול יותר להפוך את התלמידים לסחים מכיוון שהוא מפעיל לחץ אדיר על התלמידים להיות קונפורמיסטיים ולא להתבלט. בתיכון עירוני רגיל יש איזשהו מרחק בסוף היום מן ההתרחשויות, אולי אפילו יותר מרחב לפתח ביקורת. בפנימייה נבלעים, ווגם מאוד קשה לצאת משם כי הדעה הרווחת היא שקורה שם משהו מיוחד, נשגב וכו'. אגב, אחוז די גבוה מהתלמידים בשכבות איתן למדתי הצטרף לקבוצות סחיות עד דכאניות אחרות אחרי הלימודים (סיינטולוגיה, פאלון דאפא).

      • אהד Says:

        מסכים עם כל מילה שלך. יחד עם זאת בחוויה האישית שלי אני מרגיש אסיר תודה על הרבה דברים שקיבלתי שם. למשל כל הנושא של ראייה מערכתית וקיברנטית על מערכות (במסגרת סדנאות, לימודי סביבה ובמיוחד הסדנה המסכמת של לימודי סביבה) חזרה אלי בלימודי עבודה סוציאלית ואחר כך בלימודים של טיפול משפחתי שנשענים הרבה על התיאוריה של "תורת המערכות הכללית". כמי שחווה ניתוח מערכתי של סביבה אקולוגית במסגרת לימודי התיכון, היה לי קל לעשות את ההיקשים ונמשכתי משם הלאה עם הנושא. בנוסף לכך, גם בתקופתי הייתי עד להרבה תופעות חברתיות שליליות המאפיינות חברת נעורים סגורה ואליטיסטית, אך גם הייתי עד לתופעות מאד יפות. בשכבה מעלי, למשל, התאספו כל החברים וגרמו לחבורה שהיתה מתעמרת בחלשים לעזוב את הלימודים. באותו יום עזבו את הפנימיה 10 ילדים, אני לא אשכח את זה כל החיים.

  12. הגאן Says:

    תודה על עוד פוסט משובח.

    לגבי ה"היפסטרים" בת"א, מעניין שלפחות פה (סיאטל) זו הגדרה ל"מיוחדות" מתאמצת קטנונית חומרנית ושטחית. בקיצור אף אחד כאן לא יעיד על עצמו שהוא כזה גם אם הוא באמת כזה.

    האם מדובר בכינוי אירוני מתוחכם או במקרה נוסף פרובינציאליות לא מודעת?

    • ofrilany Says:

      כן, נראה לי שאף אחד לא יגדיר את עצמו היפסטר, כמו שאף אחד לא יגדיר את עצמו סחי

      • צוק Says:

        מהיכרותי עם כמה היפסטרים תל אביביים, הם דווקא מקפידים מאוד להגדיר את עצמם ככאלה, וכמו רוב המרכיבים של התרבות ההיפסטרית גם זה לא הומצא פה אלא אומץ כלשונו ממקורות ההשראה מעבר לים

      • האמורי Says:

        רשמתי לפניי. תודה על המידע

  13. דודי Says:

    לא ידעתי שהקונספט ההינדו-ארי התחיל בשלגל.

    הלאומיות הגרמנית אכן קיבלה דחיפה עזה מהמהפכה הצרפתית, אבל זה לא רק בגלל אי-השתלבות של פילוסוף זה או אחר בחברה הפריזאית המגניבה, אלא בגלל כיבוש צרפתי די ברוטלי של חלקים גדולים מגרמניה במשך קרוב ל-20 שנה. הצרפתים הביאו את הרעיון הלאומי וגם עוררו גל של טינה, שהתחלפה בזעם, כנגד צרפת. חוגים רחבים מאד בגרמניה עברו תהליך דומה של התפעלות והערצה לצרפתים (ובפרט לנפוליאון) שהתחלפה בשנאה יוקדת, בתוך שנים ספורות.

    לגבי הסחים, התופעה (ההתעסקות בסחים) היא שטות מיותרת, מחזור של משהו שהיה רענן אי-שם בשנות הזהר של "העיר" בתחילת-אמצע שנות התשעים. הטענות וטענות הנגד כולן נשחקו עד דק. אעיר רק שהיומרה "לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית" היא די בולשיט. נראה לי שרוב גדול של התמונות והטקסטים בבלוג הסחים קשורים קשר די רופף לישראל דווקא: תמונות של שני צעירים מחייכים בחוף הים משיקים כוס בירה, נניח. ההתקפה היא נגד תופעות אוניברסליות, או לפחות נפוצות ביותר.

    • ofrilany Says:

      ואו דודי, לימדת אותי כל כך הרבה דברים חדשים שאני ממש אבל ממש נופל מהרגליים. באמת עד עכשיו חשבתי שהלאומיות הגרמנית היא רק תוצאה של התסכולים של שלגל. למה האקדמיה הגרמנית מחכה? למה עדיין לא קיבלת קתדרה להיסטוריה בהיידלברג, או לפחות בקוטבוס? ואם לא בקוטבוס, לפחות בפיכטנהוהה? ואם לא בפיכטנהוהה, לפחות בלוקנוואלדה? ואם לא בלוקנוואלדה, לפחות בשמוכטיץ?

      • יוסי Says:

        אני תובע את עלבונה של קוטבוס. קוטבוס היא עיר נחמדה למדי עם מיעט אתני חביב (הזורבים). אני אפילו מכיר בחור מאוד מגניב שמלמד ארכיטקטורה באוניברסיטה הטכנית של קוטבוס. הסנוביות נגד מזרח-גרמנים היא גם סוג של סחיות 🙂

      • ofrilany Says:

        צודק. אני מתנצל

  14. עומר Says:

    אבל תגיד, הקמפיין האנטי-סחי הוא לא העיקרון המארגן של רוב התרבות הפופולרית בחמישים השנה האחרונות?

    ועוד שאלה: איפה היידגר? לא הבנתי

    • ofrilany Says:

      היידגר הוא בסוף.
      הטענה היא שגם הוא סחי, אבל גם מהווה הוכחה שלסחיות יכול להיות אפיל מאוד חזק לאינטלקטואלים

  15. יובל א Says:

    תודה על פוסט יפה, אבל הותרת חידה גדולה על כנה. בתור מישהו שסערת ה"סחיות" חלפה מעליו, או מצידו, או התרחשה בעת שנימנם, כלל לא ידעתי שהמונח שינה משמעות. והנה, בבקר קראתי את הכבתה אליה הגבת, ובה הוסבר:

    "המשמעות המקורית של המילה סחי (יש לבטא סאחי) נעוצה בסמים קלים. או יותר נכון, בהיעדרם. הגדרה ראשונה: בן אדם שבאופן עקרוני לא נוהג לעשן או לצרוך סמים. הגדרה שנייה: אדם שנוהג לעשן, אלא שבזמן נתון הוא צלול (לא עלתה לו הסטלה או שהוא חווה מחסור או שהוא בהפסקה תקופתית). המשמעות העכשווית של המילה סחי מנותקת מעולם הנרקוטיקה מאז אמצע שנות ה-2000, והיום אין לה שום קשר להיעדר סמים, אולי להפך."
    כיצד זה קרה? הטענה שככה סתם נדבקה לה משמעות שונה לחלוטין, בלי "סיפור", היא מפלטו של מי שלא מוצא הסבר. אז בבקשה, לפני שהיאוש אוכל בי בכל פה, כיצד זה קרה? איך התגלגנו המשמעות הראשונה ל"סחי" במובנו השני?

    • ofrilany Says:

      נראה לי שאפשר להבין את ההיגיון שבטרנזיציה: בהתחלה זה היה הבנאדם הסחי (לא מסטול) שהורס את המסיבה ומתעקש לדבר על גלעד שליט כשכולם מסטולים. בהדרגה זה הפך לבנאדם שמדבר על גלעד שליט בכלל, בזמן שכל האחרים תולים בו עיניים בוהות.
      אני מקווה שאתה מבין מה אני מתכוון.

      • יובל א Says:

        אבל ל"סחי" במשמעותו המקרוית לא היתה בדיוק קונוטציה כזו, ככל שאני זוכר. אבל שוין, אין לי הצעה יותר טובה.

  16. tomerpersico Says:

    ההכרח מוליד את ההמצאה, ו"סחי" היא המצאה שנולדה מתוך מצוקה אמיתית. אבל אני מרגיש צורך (בצורה מעט סחית) להוסיף פן שנשכח לטעמי מכל התצוגה הנ"ל ובבלוג ההוא, והוא הצד הדתי של כל העניין, שהוא לחלוטין לא מבוטל וחשוב למדי.

    סחים תמיד "מתחזקים". הם מנשקים מזוזות. הם אוהבים לומר "ברוך השם" (גם אני אוהב, האמת). הם גילו את היהדות רק לאחרונה, או שרק לאחרונה הם מוכנים להחצין את יהדותם. הם גאים ביהדותם. הם לא יודעים כלום על יהדותם. סחים הם יהודים גאים שאין להם מושג בהיסטוריה היהודית ובמקורות היהדות. הם קובעים ש"יש הרבה חוכמה" במסורת, אבל לא מכירים את המסורת. לפעמים יאמרו "הכל לטובה" או "אין יאוש בעולם כלל".

    סחים מסוג אחר הם "רוחניים". הם הולכים למתקשרת, מתייעצים עם פנג-שואיסטית, בעד רפואה אלטרנטיבית (של קופ"ח), בעד טאי-צ'י (בלי לתרגל). הם נגד "כתות" אבל לא יודעים ממש למה. הם אוהבים "קבלה" אבל גם לא יודעים למה. הם בטוחים שאוטוטו העולם כולו יגלה את הרוח ואז יהיה ממש סבבה.

    סחים מסוג אחרון הם האתאיסטים החדשים. "הדת" היא אויב האנושות אצלם, ו"תמיד" מקלקלת "הכל". הם מטריאליסטים מושבעים ונשבעים שכל מי שחושב שיש משהו מלבד אטומים שמקפצים ביניהם נכנע לצורך שלו בנחמה. הם הצביעו 'שינוי' כי "צריך להראות להם", ויצקצקו במרץ בכל פעם שיראו תמונות של חרדים מפגינים. הם יצטטו את ניטשה, "אלוהים מת", וזה המשפט היחיד שהם מכירים ממנו (גם אותו לא קראו אלא שמעו). הם אוהבים את דוקינס וחושבים שהספר שלו גאוני.

  17. אריאל Says:

    טוב, יכול להיות שאף אחד עדיין לא ציין את זה כאן פשוט כי זה מובן מאליו, אבל אם היחס בין "היפסטרים" ל"סחים" חופף פחות או יותר ליחס בין מרכז לשוליים או בין אליטה לאספסוף, הרי שמנקודת מבט גלובלית ההיפסטרים הישראליים, הנושאים את עיניהם בערגה אל ערי אירופה וארה"ב, ובסתר לבם אף נהנים לדמיין את עצמם כחלק מהמרכז התרבותי והכלכלי של עולם שאליו הם כה כמהים להשתייך אך שנגזר עליוהם לחיות בשוליו הנידחים ("אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב"? בחיאת?), נראים סחיים להפליא. הסחים, לעומת זאת, עוברים באספקלריה הזו כפורצי גדר ממש, פראים אצילים, אנשים שהתעלמותם הבוטה והמחוצפת מתכתיביהם של בעלי השררה מעוררת מידה שווה של חלחלה ואימה.

  18. תמר Says:

    "הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו" זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה" וכו'…
    לטעון שכל מי שלא בצד שלך הוא פשוט מטומטם זאת הבחירה בדרך הכי קלה ושיטת התפלמסות די נמוכה ומכוערת שמונעת כל דיון ענייני. לא?
    בלי קשר, אהבתי את האיפיון המדויק: "אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע". אכן 🙂

    • ofrilany Says:

      1. אנא – מעט הומור. שימי לב שאת נעלבת בשם הימניים אבל אוהבת הערה לגבי שמאלנים שהיא לא פחות מעליבה, ואולי יותר
      2. אני פשוט מכיר אנשים כאלה, וראיתי את התהליך שהם עברו אז אני די עומד מאחורי זה
      3. זה שהם לא הבינו את דרידה זה לא אומר שהם מטומטמים. הטרגדיה היא לא שהם לא הבינו את דרידה, אלא שהם לא הבינו שאף אחד לא מבין את דרידה

  19. אהד Says:

    אם בסחי עסקינן, הרי שמדובר במצב של תודעה.
    כמי שעבד עם נרקומנים בעבר, שמעתי מהם לא אחת את הגילוי של הסטלה המיוחדת שיש בלהיות סחי.
    אני אז השאלה שהייתי מפנה כלפי תנועת ה"אנטי סחי" היא מדוע לכנות את "אויביה" או יריביה האידיאולוגיים כ"סחים" ולהשאר מטאפורית כנגזרת בעיני עצמם כסוג של מסוממים? האם הקריאה היא לא נגד איזו התבהמות, בורות וטשטוש תודעתי? למה להתגנדר בסמל של טשטוש?

    • אהד Says:

      טוטוב אז קראתי את הכתבה המקורית וקיבלתי תשובה. אבל מבחינתי אין הבדל. כולנו מתבהמים ברמות שונות של דיון. מה שמשותף הוא האנטי. גם לי יש חשק להתאבד כשאני צופה למשל ב"צחוק מהעבודה", או כשאני שומע עובדת סוציאלית שהותקפה בבית שמש אומרת לאברי גלעד בתכנית הבוקר ש"הבעיה היא עם הלקוחות הלא יציבים בנפשם שאין מי שיגן מפניהם", אז אני מעביר אערוץ. קורא בלוגים של עופרי. טובע עם הסירה. זה אומר שאני סחי?

  20. יוסי Says:

    האם הסחים הם האנטישמים החדשים?

    קודם כל, תודה על הפוסט, אני כבר כמה שנים לא בארץ ובתור אנטי-תלאביבי מעולם לא שמעתי את מילת הגנאי סחי עד עתה, כך שאיני יכול באמת להגיב על כל הדיון בתור אינסיידר.

    הקישור שעשית בין הרגשת הפרובנציאליות הגרמנית לנטייה כלפי לאומנות וגזענות מתאימה באמת מעולה לסוג הימנים הישראלים בשנות העשרים שלהם שיצא לי לפגוש בזמן האחרון. אני חושב שהשנאה היוקדת לאליטה הליברלית והקוסמופוליטית (שהיא לעיתים קרובות לא באמת בעמדת כוח) הוא חלק ממה שאפשר לכנות "אנטישמיות מבנית", כלומר אחד מעמודי התווך של אידיאולוגיות אנטישמיות בעולם המערבי (לצד השנאה לקפיטל הפיננסי). מעניין לראות כמה שלגל או וגנר (הדוגמא המועדפת עלי) עברו תהליך של ניסיון להיכנס לאליטה הקוסמופוליטית בפאריז ובעקבות כשלונם חזרו הביתה (אזורי דוברי גרמנית) וניסו להוכיח לכל היהודונים המלוקקים וההומואים בפאריז שהם גם מוכשרים יותר מהם וגם גבר-גבר.

    אולי באמת כדאי לפנות לדינה פורת ולראות מה ניתן לעשות בנידון לפני שאצלנו גם יכתבו אופרות עם גמדים ערבים ג'ינג'ים ומג"בניקיות בוולהאלה.

    • איתי Says:

      הי יוסי,

      באשר למינוח, כנפקד מזה שנים מספר גם אני לא שמעתי על ההגדרה עד עכשיו. אבל משום מה זה נראה והולך כמו עוד "תופעה" מבית היוצר של צ'יקי ושות' – כמה מכם הכירו את הטרמינולוגיה האמורה לפני חודשיים? האם יש הבדל בין אותו ה"סחי" (ואולי כדאי להתעקש על סאחי? לסחי יש משמעות נוספת.) שפרץ לתודעתנו לפני ימים מספר לפלבאי או ל"אנשי בסדר" ללוין שכבר זכו להכרה אקדמית? רוב התיאורים באתר נעים על הספקטרום שבין "אצבע בתחת ושיר בגרון כי טוב מסריח וחם" ו- panem et circenses . בהערת שוליים, בתרגום לאנגלית ניו-יורקית של תחילת העשור העיסוק בהיפסטר מול סאחי נשמע כמו אותם נסיונות נואשים למיין את היקום והחיים בו ל-fin / deck .

      הדינמיקה אותה תיארת מצויה גם היא בקומדיה הלוינית ובטיפול המשעשע שהיא מעניקה לפרובינציאל ("אין דבר, לא תמיד מוכרחים להיות בינלאומי. גם לאומי טוב"), אבל אם אני זוכר נכון, אתה לא ממש נמנה על חובבי לאור. "אם תרצו" \ "טוב למות" \ "הרצל אמר" פועלים, לדעתי (הלא מלומדת והגולה), בדיוק על התפר הזה: בין "לאומי" כפרובינציאל ל"לאומי" כנציונליסט. הטיעון במאמר (או המיון לסאחי \ לא-סאחי) לא מכיל את האפשרות הזו.

  21. יגאל כהן, רחובות Says:

    הקוליות(עלאק) של סצנת הטוויטר בישראל היא הכי סחי שיש #סחים – וגם המוולווטים והארסים הפואטים. איכס.

  22. יאיר טרצ'יצקי Says:

    1. כרגיל, אני לא מסכים עם חלק גדול מהטענות שלך, אבל אין ספק שאתה אחד הכותבים המוכשרים שיש באזור. גם הידע ההיסטורי מרשים ביותר.

    2. למשל הגדרת חלק מהסחים כאלו שהיו הדחויים בגילמן. אם כבר אולי הייתי מגדיר את זה אחרת: האנטי סחים הם בהרבה מאוד פעמים אלו שלא תפסו מקום טוב בתוך הסחיות, ולכן יצאו נגדה. מעבר לכך, אני חושב שהסחיות היא נקודת האפס, וכל היתר מוגדרים ביחס אליה.

    3. נראה לי שהסחיות מתחלקת לשניים: האליטה וההמון שמרוכז במעמד הביינים ומנסה להידמות לאליטה. הסחים של האליטה שותים את הקפה בכיכר המדינה, בזמן שהסחים של ההמון מסתפקים בשעתוק זול בדמות ארומה או קפה-קפה. הסחים של האליטה קונים בגדי מעצבים, בזמן שהסחים של ההמון מסתפקים בשעתוק זול בדמות קסטרו ופוקס. וכו' וכו' וכו'. ברמת התודעה הפוליטית הסחים של ההמון הולכים למין א-פוליטיות ותפישות כלכליות שלמעשה משרתות את הסחיות של האליטה. אני מניח שקרל מארקס היה אומר שהסחיות היא אופיום להמונים, וזה חבל שהזהות והסולידריות נוצרת על בסיסה ולא על בסיס המעמד.

    4. האנטי-סחים תקועים בין שני סוגי הסחים. הם מסתובבים בחברת האליטה, אבל לא ממש מצליחים להשתייך אליה מבחינה כלכלית, ולכן חשוב להם להיבדל ממנה גם בלבוש, בטעם המוזיקלי ובכל יתר המטען הסימבולי. באופן טבעי הם חשים בוז עמוק לסחים ההמוניים ולבחירה הפתטית שלהם לנהוג אחרת

  23. עמיחי עמית Says:

    נהנתי מאד מאד מאד מהפוסט.
    רציתי להוסיף שלןוש נקודות:
    1. התהליךשל זיהוי 'טיפוס' , לו אנו עדים, הוא בעיני המעניין ביותר. האתר המדובר, לא אחיד, יש שם אפיונים מצוינים ויש שם דברים הרבה פחות טובים. להערכתי הסיבה היא, שחלק מהתורמים לאתר לא הבנו היטב את הארכטיפ של הסחי. בכל אופן, אם נתייחס רק לדברים המשכנעים, מעניין לראות, שהתמונות לבדן מספיקות כדי לאפיין טיפוס, והטיפוס הזה הוא בעל קיום כלשהו. ההוכחה לכך היא היכולת המידית לזהות אותו, ומה שמעניין הוא שעד שלא ניתן האפיון והשם, קיומו היה פוטנציאלי וחיכה לצוץ. כלומר, ההבדלה הזאת של קבוצות, קיימת גם ללא שם, אבל כשהשם פורץ לתודעה, אז הוא פושה במהירות עצומה. צריך להישמר מהשם.
    2. אני לא מומחה גדול בתנועות נוער, אבל נדמה לי שבתחום הזה הצופים מהווים בית גידול לסחים (ברור לי שיש שבטים ויש שבטים, אבל 'שבט' – זה כבר נשמע לי סחי. גם נדמה לי שנמצא יחסית יותר צופים מאחרים (בלי להזכיר את בני עקיבא) בתנועות 'רוח חדשה' ודומותיה. אני מבקש מהצופים לא להגיב לכך.
    3. מבחינת החוויה אל מול הסחי (הסחי הוא הגדרה לעומתית וזה ברור, והוא גם מוכר רק למי שלעומתו) – נדמה לי שמקורה גם בתסכול, על כך שהסחי לא מבין (כי הוא סחי). ומה שהוא לא מבין, זה בדיוק מה שהופך אותו לאחר (כעת 'סחי'). מבחינה זאת ההשאלה מעולם הסטלנות מצוינת, שכן סחי הוא באמת הורס חגיגות, והדרך היחידה להתנחם, היא הלעג כלפיו, ותחושה משותפת של זלזול וידיעת סוד מצד מי שלעומתו.

    • ofrilany Says:

      אתה חשפת אותי לנושא אז מגיעה לך תודה. אני מסכים שבשונה מקבוצות אחרות שמואשמות בתכונות שונות, הסחים מואשמים בעיקר בכך שהם לא מודעים לכך שהם סחים

  24. אהד Says:

    שמעתי סיפור מצחיק אתמול מאישה מבוגרת שהיתה חברת קיבוץ בשנות ה-50. לדבריה בכל אחד במאי היו כל חניכי תנועות הנוער הקיבוציות ובכלל, מגיעים לרחוב אלנבי (נדמה לי), צועדים וצועקים לתל אביבים: "נוער הזהב- תלכו לנגב". לדבריה זה היה נראה לה מצחיק, זאת מכיוון שהיא וחבריה היו חברים בקיבוץ מאד עמיד מאזור פולג ונהנו משפע שלא חלמו עליו בת"א ומעולם לא נסעו לנגב.
    אני

    • ofrilany Says:

      כן, גם אני שנאתי "עירונים" כשהייתי ילד. לא סתם שנאתי, אלא ממש ריחמתי עליהם וחשבתי שהם כמעט ראויים להמתת חסד.
      זה מזכיר לי שבמלחמת המפרץ ראיינו ב"מבט" שנקינאית יושבת בבית קפה ואבא שלי אמר שהוא מקווה שיפול טיל על שיינקין. זה מצחיק אותי בזיקה לפוסט קודם שלי (האצבע הצרדה של רננה וגו') שמדבר די בריחוק על נהגי מונית שרוצים שדיזנגוף סנטר ייחרב. אבל בעצם זאת פנטזיה ישראלית די נרחבת, ומלעשה גם די מוצדקת

  25. אהד Says:

    fi' tuכן אולי כשאי לכתוב פוסט על ההיסטוריה של השנאה לתושבי ת"א מצד הפריפרייה וגם מצד המרכז ה"סחי". מצחיק שהמרכז ה"סחי" היה פעם מיוצג בצורה האידיאלית כחברי קיבוצים סוציאליסטיים וההתיישבות העובדת והיום הוא מיוצג על ידי קפיטליסטים נאו שמרניים ומה שמשותף לאורך כל הדרך הוא השנאה לאיזו יישות תל אביבית מופשטת שמייצגת את כל מה שמאיים על העדר.

  26. Assaf Says:

    עפרי,

    תודה על הפוסט המעולה ועל העדכון במושגים עכשוויים.

    עלית כאן על משהו חשוב ביותר. למיטב הבנתי, למשל, אותו פרופ' ישראל דויד שהחליט לטפס עלי ולנהל על גבי איזה מסע צלב – בעצם מונע בעיקר על ידי רגשות דחייה "סחיים" מן האליטה האקדמית ובכלל. אני מבסס את הניתוח הזה על דברים שכתב ושהתגלגלו אלי.

    זה מאוד אירוני, כי אני תמיד הרגשתי קרוב יותר מנטלית אל ה"סחים" מאשר אל קובעי הטון בצפון תל אביב (מה לעשות, אני חלש בחוש הומור). מאז ומתמיד גם סלדתי מן האלמנט האנטי-דתי, אנטי-פריפריאלי שלא לומר אנטי-מזרחי שבשמאל והוא היה נראה לי זר לתפיסת העולם האמיתית של שמאל (האלמנט הזה אכן ניתק עצמו מן השמאל די בקלות בעשור האחרון והוביל לתופעות כמו "שינוי" מודל טומי לפיד). צריך להילחם בסנוביזם הזה.

    במישור אחר, כמובן שכל הטינה ההדדית בין הסחים למושא קנאתם, היא הסחה מן הבעיות העיקריות של המדינה (ואולי זה מקור המונח "סחי"?). אבל אין ספק שמדובר במנוע רב-עוצמה לייצור פעילות פוליטית ורעיונית. בעיקר אם גם מעורבת בעסק אהבה נכזבת כזו או אחרת.

  27. עמיחי Says:

    מה שנובע מהפוסט לדעתי זה כמה חשובה הכנסת אורחים

  28. דניאל עוז Says:

    מצויין.

  29. נמרוד Says:

    אני מאד נהנה מהטאמבלר של הסחים, למרות שהוא מאד לא מדוייק. ראפ בר-מצווה זה מאד ישראלי; אנשים שכותבים סטאטוסים שטותיים – קצת יותר אוניברסלי. אבל היופי באתר הזה הוא שבעוד שהוא מנסח את הסחי הישראלי במשיכות מכחול גסות מאד, את ה-sensebilities של ההיפסטר התל-אביבי הוא משקף שיקוף מדויק להפליא. הטאמבלר יהווה מקור מעניין לאנתרופולוג של המיינסטרים הישראלי, אבל הוא לאנתרופולוג של האליטה התרבותית של מדינת תל אביב הוא ממש אוצר בלום.

    אבל זו הייתה הערת שוליים. הנקודה העיקרית שלי היא שהציונות נולדה כתנועה של סחים (במובן שעפרי נתן למושג). אני לא כותב את זה בנימה של זלזול, אלא כאבחנה אנליטית: הציונים המרכז-אירופאים – הרצל, נורדאו, רופין – היו מאוהבים בתרבות האירופאית אבל נדחו (או חשו דחויים) על ידי נציגיה המובהקים. בניגוד לזרם מסויים בציונות המזרח-אירופאית שמעולם לא התעניין במיוחד ב"אירופה", המרכז-אירופאים ניסו להיות יותר גרמנים מהגרמנים, נכשלו ופנו ליצור תרבות שדחתה את אירופה באופן שטחי, אבל ניסתה להעתיק אותה אל הלבנט. כדאי לקרוא את הדוקטורט של איתן בלום על רופין, על האובססיה שלו עם הגבריות הגרמנית (המקבילה לאובססיה של הרצל ונורדאו עם הדו-קרב), ההטמעה העמוקה של הסטריאוטיפ האנטישמי, תחושת הנחיתות שלו אל מול חבריו הפרוטסטנטים, העניין הפרוורטי שלו בתורת הגזע עמוק לתוך שנות השלושים ועוד כהנה וכהנה. מעניין שכמו גיבוריו הפילסופים הגרמניים, גם הוא היה אובר-סחי.

    במובן צר מאד, ישראל יועדה ליצירת מקלט בטוח שבו היהודי לא יהיה נגוע בסחיות האינהרנטית שליוותה אותו באירופה. ואם להמשיך עם הטיעון המופרך הזה, הרי השנאה התהומית לשמאל הרדיקלי נובעת מכך שהוא מתיימר לייצג מוסר אוניברסלי, או לפחות מערבי, ובכך הוא מחזיר את הציונים, כמי שלא מסוגלים להביט על עצמם מבחוץ פנימה, לעמדת הסחי ממנה הם ניסו להימלט באופן נואש. נדמה לי שהעלבון הבראשיתי הוא חלק נכבד ממה שמניע את הניאו-ציונות. להיות לא-צודק זה נסבל; להיות לא מקובל זה כבר גיהנום.

  30. ראם Says:

    ללכת לקורס של אומנות הפיתוי זה סחי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: