Archive for יוני, 2010

עוד 30 שנה, אולי גם גבי אשכנזי יהיה בוגד

10 ביוני 2010

בקרוב מאוד (שבועיים למעשה) ייצא שליח ארץ האמורי להודו. הוא ידווח לקוראינו על התפתחויות תיאולוגיות, פילוסופיות ומיניות בדלהי וסביבותיה ויכונן קשרים עם הבלוגוספרה הפרוגרסיבית בתת היבשת. בינתיים, כמעין פרומו, נצא לגיחה וירטואלית קצרה לקצה הדרומי שלה, לאי הקסום ציילון המכונה כיום סרי לנקה. לאחרונה היו שם כמה התפתחויות שעשויות לעניין את קוראינו בישראל.

אודה ואתוודה שסרי לנקה, בה מתנהלת מלחמת אזרחים זה כמעט שלושים שנה, מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. למעשה, כשהייתי עדיין עורך חדשות חוץ ב"הארץ", הכתבות הארוכות שפרסמנו עליה מדי כמה חודשים היו הכי פחות מעניינות לעריכה. עוד הפסקת אש, פחות הפסקת אש, מעשה טבח אכזרי במיוחד וכמובן – שיחות בז'נווה או אוסלו. לא שונה בהרבה, אני מניח, מהתגובה של עורך חדשות בגרדיאן או בלה מונד לדיווחים העתיים מישראל. בינתיים "הארץ" הפסיק לסקר כמעט לחלוטין את המתרחש מחוץ ליבשות אירופה וצפון אמריקה, ולכן גם המעט הזה על סרי לנקה נחסך ממני, הפעם כאחרון הקוראים הפשוטים.

ובכל זאת, אפילו למדינה האגוצנטרית שלנו הגיעו לפני שנה החדשות על ניצחון הממשלה על "נמרי השחרור של טאמיל אלאם" – ארגון המורדים שהחזיק בשיאו בחלקים גדולים מצפונו ומזרחו של האי הטרופי. אנשי ימין בעולם (וגם קצת בארץ) ראו זאת כהוכחה ניצחת לכך שעם מספיק כוח ונחישות ניתן להכניע את הטרור ולדכא מאבק לעצמאות של מיעוט לאומי. אפילו בחב"ד שמחו על ניצחון בני האור על בני החושך, ממש התערבות אלוהית כאילו אין מדובר רק בגויים שרוצחים בגויים, בודהיסטים בהינדים במקרה זה (אם כי אני חושד, בעקבות התחקיר הקטן שערכתי, שהעמדה החב"דית קשורה בעיקר לאינטרסים של השלוח בקולומבו, אחד מנחם מענדל קרומבי). אחרי הכל, לרגע היסטורי אחד (שאני מקווה שכבר מאחורינו) נוצר זיהוי חוצה יבשות בין כל מי שהרים נשק בזמן מן הזמנים ואתרע מזלו לא להיות מדינה – כולם אבל כולם הם "טרור". לכן הכנעת הטאמילים נחשבה לעוד ניצחון ל"מערכה נגד הטרור" ולג'ורג' בוש (למרות שבשלב זה הוא כבר חזר להשתזף בשמש הטקסנית).

לפני שנמשיך, קצת רקע שימושי: 80% מאוכלוסי סרי לנקה הם סינהלזים שדתם בודהיסטית, וכ-15% – טאמילים הינדים. כמו באזורים רבים בעולם השלישי, שורשי היריבות בסרי לנקה נטועים בתקופה הקולוניאלית. השלטון הבריטי הקצה נציגות פוליטית לפי מפתח אתני, ושינה את המאזן הדמוגרפי על ידי “ייבוא” רבבות פועלים טאמילים מהודו. אחרי מתן העצמאות ב-1948 המצב הידרדר במהירות: ב-1956 עבר חוק שהפך את שפת הרוב, הסינהלה, לשפה הרשמית היחידה במדינה, מה שאפשר לפטר פקידים טאמילים שלא דברו אותה. מייד לאחר מכן החל מאמץ לאומי ל"סינהול" מזרח סרי לנקה, כלומר לדחיקת הטאמילים שישבו שם באופן מסורתי לטובת מתנחלים סינהלזים.

בתגובה, החלו להתארגן בשנות השבעים קבוצות טאמיליות אלימות, ביניהן התבלטו עם הזמן "נמרי השחרור" הטאמילים. ב-1983 פתחו הנמרים במלחמה מתמשכת ואכזרית, מנוקדת בהפסקות אש זמניות, שגבתה את חייהם של רבבות בני אדם משני הצדדים. הצונאמי ב-2004, שהביא לסרי לנקה סיוע בינלאומי בהיקף עצום, אילץ את המורדים והממשלה לשתף פעולה בחלוקת הכסף ובעקבות זאת נפתח תהליך שלום שנמשך מספר שנים. עם זאת, כבר במהלכו הוא הופר ללא הרף וב-2008 הודיעה הממשלה על נסיגה רשמית ממנו, והחלה במסע מלחמה נחוש לחיסול הנמרים הטאמילים. כל זה הסתיים ב-16 במאי 2009. המורדים הניחו את נשקם לאחר שמנהיגיהם נהרגו, והסינהלזים והנאו שמרנים חגגו את ניצחונם.

לפרשנים במערב לא תמיד הפריע המחיר הנורא, המסמר שיער ממש, שגבה "הניצחון על הטרור”. כך למשל, בימים האחרונים של הלחימה נהרגו אלפי אזרחים שרוכזו על רצועת חוף צרה וחולית בצפון האי. הצבא הודיע להם שזה "אזור בטוח", אבל פגזיו המשיכו לנחות שם, בניסיון לחסל את שאריות המורדים שירו מבין אוהלי האזרחים (דומה קצת לטבח כפר כנא שבוצע ב-1996 תחת פיקודו של שמעון פרס). בחודשים שקדמו לכך גורשו מבתיהם 300 אלף אזרחים טאמילים. הם רוכזו במחנות מעצר מאולתרים כדי לטהר מביניהם את נאמני המורדים, ועבר זמן רב עד שבתהליך איטי, הם מורשים כעת לשוב ליישובים ההרוסים שלהם.

אולם אני לא רוצה לדבר על המחיר המוסרי של דיכוי מאבק לאומי. אני יודע היטב שזה לא מרשים במיוחד את רוב אזרחי ופרשני ישראל. הפעם, כמו שאוהבים בשמאל הציוני, אני מציע לבדוק "מה זה עושה לנו" (או להם, במקרה זה).

השבוע פרסם הגרדיאן כתבה המסכמת כמה מאירועי החודשים האחרונים: בעקבות ניצחונו על הטרור הפך הנשיא מוהנד רג'פאקסה לגיבור לאומי וסרי לנקה מאבדת אט אט את מאפייניה הדמוקרטיים. רג'פאקסה הלז, שזכה לניצחון סוחף בבחירות האחרונות בינואר, מינה את אחיו לשר ההגנה, אח נוסף לשר הכלכלה ועוד אח ליו"ר הפרלמנט. מצב החירום, שהוכרז באופן זמני עם תחילת המבצע לחיסול הטרור, לא בוטל בתואנה ש”סרי לנקה עדיין בסכנה" (בישראל זה נמשך כבר 62 שנה). והשיא: הגנרל שפיקד על המבצע, סראת פונסקה, סומן כאויב העם. הוא נעצר באשמת בגידה כי איים לספר לעולם על פשעי המלחמה שבוצעו בימים האחרונים ללחימה, ובסוף השבוע איים שר ההגנה (כאמור, אחיו של הנשיא), בראיון לביביסי, שיוציא אותו להורג בתלייה.

 

משפחת רג'פאקסה - הנשיא (במרכז) עם האשה והילדים. הבכור כבר חבר בפרלמנט

למה אני מספר לכם את כל זה? לא כי אני חושב שישראל יכולה ללמוד מסרי לנקה איך "לנצח את הטרור" או לדכא מאבק פוליטי. אני נאלץ להסכים עם עמוס הראל, שכתב שבניגוד לסרי לנקה, בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול. אפילו גירוש קבוע של מאות אלפי ערבים (ולא רק הרחקה זמנית כמו בסרי לנקה) לא הספיק כדי לחסל את שאיפותיהם הפוליטיות. חשוב גם להוסיף (ואת זה עמוס הראל לא עושה) שהערבים בישראל אינם בדיוק מיעוט אלא מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה.

אני מספר לכם את זה כי נראה לי שאירועי השנה האחרונה בסרי לנקה מזכירים שכל ניצחון שכזה, הכרוך באלימות כה מזעזעת ורחבת היקף, הוא ניצחון פירוס ובלי קשר ישיר למחיר המוסרי דווקא. כמו בהרבה מהפכות אלימות, הטבח אוכל את בניו. העוצמה האדירה הנדרשת כדי להוציא אל הפועל אלימות שכזו אינה הולכת לשום מקום היא נשארת בידי האנשים או הממסד שביצעו אותה. הם בתורם יעשו הכל כדי לשמור על כוחם וכדי לדחוק יריבים פוטנציאליים. במקביל, כדי לשמר את ההישג יש להסתיר מהעולם מידע על הפשעים שנעשו – והסתרת מידע הופכת במהרה גם להסתרת מידע כלפי פנים, מהאזרחים עצמם. כאשר שר ההגנה של סרי לנקה משקר לצופי הביביסי, הוא משקר כמובן גם לבני עמו. לכן כדאי לו לשלטון לטפח את החרדות והשנאות בקרב הציבור, כדי שזה יאטום את אוזניו מרצון ובלבד שהממשלה תמשיך להגן עליו מפני חורשי רעתו בעולם.

קריאה באחת ההודעות שהוציא לאחרונה משרד ההגנה הסרי לנקי מותירה טעם רע, אולי כמו דז'ה וו, אולי כמו פגישה עתידית:

Certain countries and some international organisations shamefully used human rights as an effective tool to exert pressure on the Government, in an insidious attempt to bring about a premature end to the operations of the Security Forces.

Fortunately for us, we had the invincible political leadership of President Mahinda Rajapaksa, who did not yield to mounting pressure from all quarters, including a handful of local opportunistic Opposition politicians who attempted to gain petty political mileage.

Why are these organisations conspiring only against Sri Lanka? Having woefully failed in their attempt for a regime change by using a traitor such as Sarath Fonseka who was only too willing to favour war crimes' allegations, they are now resorting to everything under the Sun in an attempt to tame the leadership which had never been a Western puppet.

אני יודע: קשה לדמיין את ביבי נתניהו כולא את גבי אשכנזי ומאיים להוציא אותו להורג, ועוד יותר קשה לדמיין את גבי אשכנזי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה. עם זאת, מוטב להזכיר שוב את הנבואה של חנה ארנדט שכבר צוטטה בארץ האמורי: מדינה שעסוקה כולה במלחמה תהיה מדינה שכל מהותה ותרבותה מלחמה, ויש להוסיף – מדינה שבתוכה מלחמה. זה לא רק בלתי מוסרי כלפי אחרים, זה פשוט בלתי נסבל לחיות כך. חלק מהנבואה הזו כבר הוגשם, ואני מקווה שהחלק הנותר יישאר על הנייר.

סרי לנקה, בכל מקרה, מדגימה את המחיר שנשלם על כך. אלא שבניגוד אליהם, אפילו ניצחון סופי ומוחלט על הטרור לא ייצא מזה. רק יותר שנאה, יותר פראנויות, יותר "בוגדים" אמיתיים ומדומים – ופחות ופחות דמוקרטיה.

***

עדכון (17:45) – באדיבות יוסף כהן, אחד מקוראיו הקבועים של הבלוג ועורך הוצאת "עברית", הגיע אליי שיר שפורסם בשנות התשעים בשער האחורי של "העיר". הנה הוא לפניכם:



עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

9 ביוני 2010

טלי פחימה התאסלמה.

פעילת השמאל טלי פחימה התאסלמה.

המשפט הזה נפלט מפיהם של מגישי החדשות בבוז  העמוק ביותר, כמין רכילות פרוורטית במיוחד. הוא כוון כך שיתקבל בגיחוך, בעוויה המצויה אפילו מעבר לזעם. על חנין זועבי זועמים, על טלי פחימה מגחכים. כי בישראל, הדחייה של טלי פחימה היא כבר מעבר לפוליטי;  היחס אליה הוא כמעט זואולוגי. התגובה הלגיטימית היחידה המצופה מישראלי יהודי, אפילו  בחוגים ליברליים, היא לומר שפחימה היא חולת נפש.

אבל מה בעצם כל כך מטורף בהתאסלמות של טלי פחימה?

לי בעצמי אין כוונה להתאסלם, אבל החלטה להתאסלם נראית לי בחירה לגיטימית  לגמרי. אחרי הכול, האיסלאם הוא לא איזו כת מסוכנת שחיה מעבר לחושך. האיסלאם הוא דת די תובענית, אבל לא יותר מהיהדות, למשל. יש בעולם כמיליארד בני אדם  ששייכים לדת הזאת, ועל  אף הסגרגציה הגוברת בישראל,  רבים  מאיתנו פוגשים אנשים מוסלמים מדי יום, וכמו שאומרים "אין  להם קרניים". בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה מוסלמים חיים בינינו ומסביבנו, אולי מפתיע דווקא שכל כך מעט ישראלים מתאסלמים. במידה רבה, אפשר לומר שמטורף לא  להתאסלם.

כששמעתי על ההתאסלמות  של פחימה, חשבתי על שבתאי צבי. מבחינה  מסוימת, יש דמיון מסוים בהתאסלמות של שבתי צבי  ושל טלי פחימה. פחימה אמנם לא סחפה קהילות שלמות, אבל אני  ואנשים  אחרים הסתובבנו עם  חולצות שעליהן הדיוקן שלה, ואהרן שבתאי כתב עליה שיר. בתקופות של  משבר רוחני, ייאוש וחרדה קיומית בקרב היהודים, זאת תופעה היסטורית די נפוצה שהרבה יהודים ממירים את דתם. זאת דרך מסוימת, בעייתית אך לגיטימית (בעיניי) להתמודד עם הקונפליקט שבמצב היהודי.

יותר  מכך: הרבה  יהודים חשובים  לאורך ההיסטוריה התאסלמו. אני מתכוון  למשל לפילוסוף  בן המאה ה-12 נתנאל, שידוע בשמו הערבי אבו אלברכאת אל־בגדאדי. אל-בגדאדי היה רב ופילוסוף חשוב, שהמיר את דתו בגיל מאוחר, והספיק לקנות לו שם בין חכמי האיסלאם של תקופתו, בעוד תלמידי חכמים בבגדד ממשיכים ללמוד את  כתביו היהודיים. החוקר הגאון שלמה פינס הקדיש לפילוסופיה שלו כמה ממאמריו החשובים. היום הוא נחשב לאחד המבשרים המוקדמים ביותר של רעיון הלא-מודע. הרבה יותר קרוב לזמננו, אפשר  להיזכר בליאופולד  וייס, עיתונאי  והוגה יהודי אוסטרי שהמיר את דתו והפך למוחמד  אסד. הוא היה ממייסדי האומה הפקיסטאנית, ואביו של טלאל  אסד – מהאנתרופולוגים החשובים ביותר בדורנו.

כל אלה בבחינת פרפראות. העניין הוא שיש סיכוי סביר  שהרבה  מאוד יהודים שחיים היום  בישראל יהיו מוסלמים בעוד כמה  עשרות שנים.  אני לא  יודע אם זה טוב,  אולי זה  אפילו רע. אבל עובדתית, יש  להניח שדברים ישתנו במזרח התיכון. אנחנו חיים באזור מוסלמי, ועם כל הרגשות המעורבים, זאת עובדה שברמה  הבסיסית ביותר, קשה מאוד להחזיק התנגדות לסביבה שלך לאורך  הרבה מאוד זמן. אני נוטה לקוות שבכל קונסטלציה שתהיה, תינתן הכרה לזכות הקיום של יהודים,  ועוד יותר מכך: של יהודים ליברלים, במקום הזה. אבל גם  בהנחה שתהיה הכרה כזאת,  יש להניח שכאשר  האסלאם יהיה כאן יותר  חזק הרבה מאוד  יהודים יתאסלמו.

נשמע מדהים? ממש לא. זה הרי כבר קרה בעבר. לא מזמן כתבתי כתבה על מחקר של  חוקר בשם אברהים בסל,  אשר מצא שבשפה המדוברת על ידי הפלסטינים, יש מאות מלים שמקורן בארמית ובעברית, ושאינן קיימות בערבית המדוברת במדינות אחרות במזרח התיכון. וכך אמר בסל:

"קשה להוכיח את זה, אבל סביר להניח שחלק מהיהודים שחיו בארץ בתקופות קדומות התנצרו, ומן הסתם חלקם התאסלמו אחר כך ועברו לדבר ערבית. מן הסתם נשארה כאן חלק מהאוכלוסייה היהודית, הפיניקית והביזנטית. אם נחזור היסטורית לפרופיל הלשוני של ארץ ישראל או פלסטין – נגיע לתקופה הכנענית, העברית, הארמית, היוונית, הפרסית וערבית. משקעים לשוניים מהשפות האלה נשארו בדיבור המקומי".

זה  די פשוט. השלטון  מתחלף, אז  חלק גדול מהאנשים משנים את הדת בהתאם. אני מניח שכמה מחברי הכנסת הצעירים ששואגים עכשיו בכנסת נגד חנין זועבי יהיו מוסלמים טובים, או לא טובים. הילדים שלהם ילמדו במדראסה על שם טלי פחימה. יהיה בזה משהו פואטי  ויפה.

ועוד משהו: המרת דת זה נשמע  מאוד רע, בסגנון ימי הביניים. אבל קודם  כל,  הרבה דברים בחיים  שלנו  נעשים דומים לימי הביניים. ודבר שני, הרבה מאוד מאיתנו כבר המירו  את דתם: לנצרות. אנחנו כל כך נוצרים,  שאנחנו אפילו לא מרגישים את זה. אבל על זה בפעם אחרת.

אני רוצה אהוב ציוני

8 ביוני 2010

 ירדן ברוך                                                                                      

איך נחתן אותך? שאל אבי לא פעם כבהלצה. לפני כמה ימים, לאחר אירועי המשט בעזה, התבהר לי שהשאלה אינה שאלה בעלמא; אמי אמרה לי שאילו אבי היה פוגש בי בתור בחור צעיר, לא היה מתחבר עמי בשל דעותיי הפוליטיות, שיש שיאמרו שהן משתייכות לקצה השמאלי ביותר במפה. עם ערב, הלכתי לאבי וביררת את הטעון בירור. אבי הסכים עם דברי אמי, והוריי הסבירו לי שעליי להצניע את דעותיי הפוליטיות ולא לפרסמן באינטרנט ובריש גלי. הם אמרו שדעותיי מצמצמות מאוד את אפשרויותיי הרומנטיות, ושעדיף שאנשים יכירו את הנפש שלי ואת אישיותי בלי שיחסמו על-ידי משפטים קדומים. מעבר לכך, גם אם הן יוצנעו, וגם אם בחור יכיר אותי ויחפוץ בקרבתי בטרם ייוודע לדעותיי הפוליטיות, ואף יתאהב בי, יהיה לו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחיות במערכת זוגית עם בחורה שמשלשלת את הפתק הלא נכון לקלפי. הוא הדין גם לגבי נאהבים, וגם לגבי סתם חברים, דוגמת בחור ששירת עמי בצבא שבחר למחוק אותי מהפייסבוק לאחר שפרסמתי בפייסבוק מספר דעות בנוגע למשט. שני הוריי, שרוצים שיהיה לי רק טוב, הסכימו: מדובר בדבר מרתיע.

הלכתי ודמעות קטנות הנצו בעיניי. בכיתי קצת, כשבלבי מחלחלים עצב ודאגה. אפשר לאהוב כל-כך הרבה אנשים בעולם, בהם גם ציונים או חסרי מודעות פוליטית. בדרך-כלל אני לא בוחרת את בחירי לבי לפי נטיותיהם הפוליטיות. אדם מורכב מעצמיים מרובים, וקסם המשיכה תלוי גם במשהו הנוסף, החמקמק, שלא ניתן לשים עליו את האצבע כפי שניתן לסמן שמאל רדיקלי יותר ופחות. גם כך לא בכל קרן זווית מצוי בחור כלבבי, ועד שאני מוצאת אותו, במקרה של אי-הצלחה עם שכזה אני לא רוצה לחשוב שמא הוא דחה אותי בגלל שחזון שנראה ראוי בעיני הוא חזון המדינה הדו-לאומית או בגלל שאני מוכנה להקשיב לדיון שעוסק במחשבה שלאומיותם של ערביי ישראל טעונת חיזוק. אני לא רוצה שיהיה בי בכלל ספק, לדוגמא, שבחור שחברו הטוב ביותר הוא קצין בחיל-הים ידחה אותי בגלל עמדתי המוסרית-מדינית. זאת משום שאני מכירה בחור כזה, והוא גבר מדהים. הייתי רוצה להאמין שהוא יהיה פתוח לדעות זרות משלו וששיקולים זרים לא תפסו חלק בהצלחה או בכישלון של היכרותנו.

פרט להשקפות פוליטיות, יש בי ובאחרים כל-כך הרבה, ורוב ענייני, תשוקתי וכשרוני בחיים אינו מצוי בפוליטיקה. וכבר וויתרתי על להיות הבחורה הכי יפה, הכי רזה והכי נורמטיבית, וברור לי שאלו אינן סיבות מונעות אהבה. למרות כל זאת, אבל אם יש דבר שאיני יכולה לוותר עליו בשום אופן, הוא הניסיון לחתור תמידית לראיית עולם ביקורתית ופתוחה, התומכת בזכויות אדם, בשוויון ובצדק אנושי וחברתי.

במידה מסוימת אני מסכימה עם הגישה הזנית, לפיה אל לנו להיצמד לעמדות מסוימות, ואל לנו לסמן עצמנו בסימונים קבועים. שיש בהיצמדות משום התעתוע. הייתי רוצה שיתבוננו בי שלא רק מבעד למסך הפוליטיות, כי יש בזה משהו מסולף ומעייף. הרי זה נכון שאתה נמצא בעמדת כוח כאשר דעותיך הפוליטיות לא ידועות. בדמיונותיי החופשיים כשאני מדמיינת עצמי בתור מרצה באקדמיה לדוגמא אני יודעת שהייתי מעדיפה שלא ידעו מהו שיוכי הפוליטי. אך על אנשים להבין שדעות יכולות להיות דבר נזיל, שבסדר לחשוב דבר אחד בבוקר ולחשוב דבר אחר בערב, ושאני איני סך דעותיי הפוליטיות בשעה נתונה. ניתן להשתדל לראות את "הדברים כמו שהם" ולדון בשאלות באופן מורכב וחופשי מעמדות גם תוך כדי חתירה לצדק ודבקות בדרך פוליטית.

הזהירו אותי לא פעם שעמדותיי הפוליטיות יכולות לפגוע בי אם בעתיד ארצה לאחוז במשרה ציבורית, או בקבלה לעבודות בכלל. אני סבורה שיש לבחור דרך בה רוצים לחיות בעולם, והדרך בה הייתי רוצה לחיות היא דרך נטולת פחד, בה ביכולתי לומר ולכתוב את שעל לבי, ולנכוח באלו אירועים פוליטיים שאני רוצה, בעולם שבו אני חשה שלא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אחיה בתוך ארון פוליטי. אבל גם אם אחיה בהסתר, ברור לי שלא אוכל להסתיר מאהוב פוטנציאלי את החלק הזה שבי. אני פונה אל הציונים שבכם, אל לבכם שהוא הרבה מעבר לציוני, ומבקשת להצהיר: אני רוצה אהוב ציוני. כלומר, גם אהוב פוסט-ציוני הולם יתקבל בברכה ובאהבה. אבל אני רוצה שתדעו, שאני איני נכנעת לפרדיגמה שהוצבה בפניי. הלב שלי יכול להכיל את כל ארץ-ישראל השלמה. כמעט.

יהיה לי קשה, יש להניח, עם גבר המשתייך לימין הקיצוני או כזה שאוחז בדעות פשיסטיות. ברור לי שגם לי יש גבולות. אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי לקוות שבין סלידה מפשיזם לבין זוגיות בין אשת שמאל רדיקלי (או לפחות אחת המתיימרת להיות כזו) לאיש ציון קיים הבדל, ושהאחרון הוא אפשרי.

בחודש שעבר  אבנר שביט פרסם בטוויטר את השיר הבא:

היא אומרת לי – אתה עצוב בגללי/ אני אומר – לא, אני עצוב על עובדי הקבלן / אתה שקרן גרוע היא אומרת / כשיהיה צדק חברתי אאלץ לומר לה רק אמת 

אז האמת היא, שאני עצובה גם בגלל סבלות האנשים בעולם, וגם בגלל סבלותיי שלי, ובתוכם מכאוביי הרומנטיים והקיומיים. אחתום בתקווה שהגבר בו אתאהב יהיה מספיק חכם  בשביל להיות מסוגל לאהוב גם מישהי עם דעות פוליטיות שונות משלו, ובתקווה שאף אחד לא יצטרך לחשוש, לסגת, ולהתבייש בדעותיו, דרכי חייו ועמדותיו, מתוך רצון לזכות באחת הזכויות הבסיסיות ביותר – הזכות לאהבה ולחברות.

"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים

7 ביוני 2010

 

   בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר אחר

(מתוך "שיחה עם רדיו", מאיר ויזלטיר. השיר המלא  למטה)

אתמול, אחרי ההודעה על ביטול ההופעה של הפיקסיז, התפרסמה ב"עכבר אונליין" ידיעה שקיבצה כמה תגובות לביטול. אני מודע לכך שביטולי ההופעות הן נושא שנחשב נורא משמעותי בתל אביב – סוג של פרובינציאליות מטרופולינית שאופייני "לעיר הזאת" (כפי שאוהבים זמרי רוק תל אביביים לשיר ברגש, קצת לפני איזו מטאפורה המרמזת שהם עשו פעם סקס [הם ממש פרועים, הצעירים האלה!]). בכל מקרה, מכיוון שממילא לא התכוונתי ללכת להופעה של הפיקסיז, אין לי הרבה מה להגיד על הנושא. מה שכן קצת הדהים אותי היתה תגובתו של רמי פורטיס שהובאה בידיעה. פורטיס הביע חשש שגם אלטון ג'ון לא יבוא, והוסיף כי:

"אני לא יכול לשפוט את מי שמבטלים, כי מרחוק הכל נראה כאן מלחיץ ובתקשורת בחו"ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות. מצער אותי שאצלנו אף אחד לא פותח את הפה ויש קול ענות חלושה גם מצד משרד התרבות".

 אני מודה שדי הופתעתי מרמת הטמטום של התגובה הזאת, בהנחה שהציטוט מדויק. אם זה היה ציטוט של ח"כ כרמל  שאמה, זה לא היה מפתיע אותי. אבל מדובר בפורטיס, ההוא ממינימל קומפקט. מילא המשפט הראשון: 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' – כאילו שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה. אבל מתסכלת יותר היא המסקנה שמסיק פורטיס מהביטולים: 'יש קול ענות חלושה גם ממשרד התרבות'. כלומר, מה שבאמת מכעיס אותו זה ששרת התרבות לא פתחה את הפה כדי לצרוח על הפיקסיז. זה מה שנשאר מהרוח של פורטיס: כיסופים ללימור לבנת. לדיסק הקרוב יצורף מכתב המלצה משרת התרבות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אבל פורטיס הוא רק דוגמא אחת לתופעה הרבה יותר נרחבת: אף אחד מהזמרים בדור שלו, ולמעשה גם בדור שלפניו ובדור שאחריו, לא מעלה על דעתו לפתוח את הפה ולהגיד משהו על מה שקורה מסביב. מעצרים בלי משפט; חקיקה גזענית; מעשי טבח; ירי על מפגינים; היסטריה מיליטריסטית; פוליטיקאים פאשיסטים; פולחן של כמה בעלי הון מגעילים; מדיניות חוץ ברוח מוסוליני; כנופיות אלימות ברחובות תל אביב; ובאופן כללי: פרידה מהמין האנושי לטובת אטאוויזם פרנואידי ואלים. יש כאן כל כך הרבה נושאים לשירי מחאה, שאפשר היה לייבא זמרים מתאילנד כדי להתמודד עם ההיצע. אבל הזמרים שלנו מוצאים לנכון להתבכיין רק על ביטולי הופעות, או על הזמרים המזרחיים. אני נאלץ להסיק שהזמרים הישראלים, ובפרט הרוקרים, הם או פחדנים או סתומים לגמרי.

 אף אחד לא מצא לנכון להגיב לשוקי וייס, שאיים כי אם ימשיך גל הביטולים "כל אותם ביטויים יפים באנגלית, כמו 'Music speaks louder then words' [ השגיאה במקור], או 'Bridge Over Troubled Waters' יתגלו כריקות מתוכן". אמאל'ה. ממש שבר ציוויליזטורי. משבר הייצוג. תיכף הוא יצטט את  אדורנו שאחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות. נדמה לי שלהתאמן בשתיקה בזמן שמסביבך נרמס כל שריד לחופש ולהומניזם זה קצת יותר בעייתי.

תפסיקו לרחם על עצמכם. תאמינו לי שעוד יקרו כאן דברים הרבה יותר טראגיים מהביטול של הפיקסיז. הרבה  הרבה  יותר טראגיים.

הייתי אומר שאם היה כאן זמר משמעותי אחד שהיה מעז לפתוח את הפה, היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו. אבל אין. אני לא מדבר כרגע על עמיר בניון, או על אתי אנקרי שעברה להתנחלות. זאת כבר תופעה אחרת, טראגית יותר אבל פחות פאתטית. כי עמיר בניון לפחות מביע מחויבות כלשהי לסביבה שהוא חי בה. כך גם אריאל זילבר. אבל לא ראיתי זמר אחד מהאליטה האשכנזית של הרוק המקומי שמעז אפילו להמהם משהו.

 

אני פשוט לא מבין את זה. הם לא שמעו על איזושהי מסורת, על זה שאמני רוק לפעמים אפעס קצת כועסים, ואפילו, רחמנא ליצלן, צועקים, ולא רק מזמרים בלאדות נוגות? אם עברתם לימין בלי ששמתי לב, אז תשירו אפילו שיר תהילה לאביגדור ליברמן, או תייללו נגד האיסלאמו-פאשיזם. אבל לפחות תתפסו צד. תגיבו לגירויים. תגידו מ-ש-ה-ו.  הרי בשונה מהבלוג האומלל הזה, לכם באמת יכולה להיות השפעה כלשהי.

נדמה לי ששלום חנוך כחכח  איזה שיר מחאה על זה שאלוהים שלא שייך לקיצוניים, או משהו כזה. אבל אפילו אותו הוא החליט לעכב כשהחלה עופרת יצוקה. "בזמן שהתותחים יורים, עם ישראל לא מסוגל להכיל שירי מחאה", הסבירה ההפקה. נדמה לי שנורית גלרון נשאלה לאחרונה בריאיון למה היא לא שרה שירי מחאה, אז היא ענתה משהו  בסגנון "בכל זאת משהו קרה כאן מאז שנות התשעים". כן, משהו בהחלט קרה.

ג'יזס. אני קצת לא מבין מה קורה כאן. אוקיי, אולי הם פוחדים מחמאס ומאיראן. אז תשירו לפחות משהו על שר החוץ שלכם. על סגן שר החוץ. על שר הביטחון. מ—ש—ה—ו. סליחה, הם מבולבלים. הם נבוכים. אני מבין – אלה מהם שלא נהיו אולטרה-לאומניים אולי פשוט צריכים להתפרנס. אם הם יגידו משהו "נגד צה"ל", לא יזמינו אותם לשיר עם  ילדי "כוכב נולד" במגדל דוד;  או שהחוזה של הפרסומת לעוף טוב עוד עלול להתבטל. וגם אם אין חוזה – תמיד יש סיכוי שיהיה בעתיד.

תשובתי: זובי. אם האמנים, האוונגארד,  אלה שסיפרו לנו איך הם חיים על "זמן סוכר", מחליטים להיות זהירים, מחושבים, לא לפגוע, לא להרגיז את הקהל – אז מי כן יפתח את הפה? נדמה לי שלפתוח את הפה זה המקצוע שלכם. אה, אתם צריכים להאכיל את הילדים? זובי. לא כל דבר אפשר לתרץ בזה שצריך להאכיל את הילדים. בספרד של פרנקו זמרים ישבו שנים בכלא, או יצאו לגלות. אחר כך, כשהדיקטטורה נפלה, הם חזרו למלא איצטדיונים. אם הבעיה כזאת גדולה, מצדי אל תעשו ילדים. תמותו ממנת יתר. אתם יודעים יותר טוב ממני.

אמרו לי שזה תמיד היה ככה. הזמרים האמיצים שלנו תמיד ידעו לעצום את העיניים. כשהם רצו לשיר שיר מחאה, הם שרו על פראג ולא על ביירות. מושא ההערצה שלהם תמיד היה שמעון פרס, במקרה הטוב, והם תמיד אכלו את כל מה שהוא מכר להם. ובכל זאת, לרגעים נדמה היה שהם בכל זאת מסוגלים לצייץ. הרי היה את "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", או אפילו את "גיבור גדול". והיה את אביב גפן עם "פרופיל 97 / בפנים הרבה פחות / המפקד אמר לירות". בכל  זאת היה רגע  כזה, שעשרות אלפי נערות ונערים בערד שאגו "צבא  הגנה למות". נראה אם הוא היה מעז לשיר את זה עכשיו. אולי במופע הצדעה ללוחמי השייטת. אבל הוא נעשה מיליטריסט אז כשהרסו את לבנון, הצטרף לתרועות  המלחמה, והתוודה שהוא היה יכול להיות חייל מעולה אם היו מוכנים לגייס  אותו. ואז הוא שוב ליכלך משהו על המדינה, בכפוף לצרכים.

 

מה  נשאר? יש את ברי סחרוף עם העיבודים המכוערים לשירת ספרד. כולנו אוהבים את הרשב"ג, אבל נדמה לי שסחרוף היה פעם רוקר קשה. האם רוקר קשה היה עובר פתאום לשיר מזמורי כנסייה קתוליים? כן, אני יודע שלבוב דילן יש אלבום נוצרי, אבל זה דווקא נועז למדי בשביל נימול. באמת, שיזדיינו. אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי אלה אנשים שלא אמורים נורא להיבהל מקללות. אה כן, יש את אלה שבשנות ה-90 ידעו להגיד כל מיני מלים מלוכלכות, כמו ההוא, מכרמלה גרוס וגנר, ועכשיו החליטו שהם "השתנו", "התבגרו", "כבר לא מרגישים צורך לבעוט". אז זהו,  שבעוד שנה וחצי, כשיחייבו אתכם להישבע לדגל לפני כל הופעה (במקרה הטוב), זה כבר יהיה מאוחר מדי.

 מצחיק שדווקא רבקה מיכאלי הקשישה, ועוד יותר ממנה זמרת המלחמות יפה ירקוני, הפתיעו לטובה, בזמן שכל הפחדנים של הניינטיז שותקים.

באמת, מזל שענבל פרלמוטר מתה. לפחות אפשר ליהנות מהספק שאולי היא היתה פחות קונפורמיסטית.

והנה השיר המלא של מאיר ויזלטיר:

שיחה  עם רדיו

בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר  אחר.

 עכשיו אוגוסט, הוא אומר
ואני מקפיד לציין את  יום-השנה לאבדן החרות
בצ'כוסלובקיה; פלישת הקלגסים,
הטנקים ברחובות – אתה לא זוכר?

 עכשיו אוגוסט, אני מאשר
אוגוסט 82'. אוגוסט יחיד במינו.
אין  זה חודש לימי-זיכרון
או לסנטימנטים על אבדן  חרות
אחרת, בזמן אחר.
פראג היא ילד על-יד בירות
(אני מנסה לדבר אל הרדיו שלי בלשונו)
אתה מחנטרש כשאתה מזמר;
כשאתה מדבר, אתה משקר.

 אני רק  רדיו, הוא אומר
אני מדברר, לא מדבר.
אני יודע למסור פריסות-שלום,
לצטט את דוברינו, את קשבנו;
מלל וזמר לחגים,
מועדים וימי זיכרון
אני משדר בשידור חוזר –

 מה אתה רוצה ממני?
אם אתה קורא  לזה שקר, 
הדרישה לאמת מביכה אותי.
בכלל, אל תלך שולל
אחרי התחכום האלקטרוני:
אני פרימיטיווי יותר מזקנה פלשתינאית
(אנאלפביתית וחסרת שיניים).

לכך לא נותר לי אלא להסכים.
אני הוא זה הצריך להסמיק.
מי אמר לי להיכנס בשיחה
עם מערכת אלקטרונית, שאין מאחוריה כלום
חוץ מהרצון הרווח להיות מרומה וצודק?

"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה

6 ביוני 2010

יותם פלדמן

אחת התגובות האינטליגנטיות והצפויות פחות להשתלטות על המשט ולהריגת משתתפיו, הסתתרה בין דפי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". מי שהצליח לצלוח את הפטפוט המתמשך על ייסוריהם של לוחמי השייטת,  רשעותם של הטורקים (פחד ותיעוב בכיכר טקסים) וכמובן כשלון ההסברה, מצא מאמר מאת חגי סגל שכותרתו "יללה היא לא הסברה". 

סגל, איש בעל נסיון שיודע דבר או שניים על רצח אזרחים, תוהה מדוע הזדרזה ישראל להפיץ בעולם תמונות שמתעדות גוים מכים יהודים במקלות. אכזריותם של הגויים עולה ביתר שאת מהתמונות שפורמסו הבוקר בעיתון הטורקי הורייט – שמתעדות, כנראה, אלימות קשה של משתתפי המשט, אך בה בעת לא יכולות שלא להיראות כטקס זובור רשלני מהסוג שבני נוער מעלים ברבבות ליו-טיוב, על רקע תפאורה בינונית של סיפוני לינוליאום ומעקות פורמייקה שטופים באור פלורוצנט ירקרק. "כל תשוקתנו", מדייק סגל לכתוב, "היא להראות לגויים כמה אנחנו סובלים ומאויימים. עובדה: החומר הויזואלי הראשון שצה"ל שיחרר לפרסום אחרי חצי יממה של דממת אלחוט הכי יהודים מוכים. במקרה הם היו מיטב לוחמינו, אבל בכל זאת יהודים מוכים".

הטקסט של סגל קולע משום שהיא חושפת את הבכיינות כאידאולוגיית המדינה החדשה של ישראל. כך, גם לאחר שנקבע כי אנשי ה-IHH גרועים במעט מהכלאה חוצת עתים ויבשות בין בן לאדן, המן הרשע ואייכמן, לא מפסיקים להשתאות מאכזריותם של המתנגדים על הספינה ומנחישותם של שכירי החרב, אלף דולר לבזבוזים בכיסיהם, "לעשות שפטים" בחיילים. כך ממש שמעתי קריינית אומרת ברדיו.

דומה שאידאולוגיית הבכיינות יכולה לכל, ועשויה לשמש ככלי לפירוש כל מפגש אלים בין חיילי צה"ל לבין מבקשי רעתם. כך, אם מלחמת לבנון השנייה היתה מתקיימת היום, אולי היינו שומעים עדות של חייל מיוסר, נדהם מאכזריותם של אנשי חיזבאללה: "הם הצטיידו מראש ברובים. קלאצ'ניקובים!", היה מספר החייל הנחרד, "והם תיכננו להרוג חיילים ישראלים. בכמויות! בלי לחשוב פעמיים!!", ייחרד החייל וגם אוסף הפרשנים-מומחים המשמשים תיבת תהודה לנהי הצה"לי.

 

כך, משיבה ישראל לאחור את אחד מהישגיה המרכזיים של הציונות – השכחת הגלותיות, ומצטרפת אל הנוסטגליה המזוייפת –  שהיתה שמורה בעיקר לחוגי השמאל הרדיקאלי, ולמאגניבים תל-אביבים חובבי יידיש – אל היהודיות הגלותית, המתקרבנת והנשית לכאורה כתחליף למובן-מאליו הציוני והאשכנזי של שלילת שורשינו הגלותיים והכחשתם. אלה קראו (כשהסיפור היה באופנה) ללימוד יידיש, חזרה אל הקיום היהודי הלא-לאומי ומסעות איחוד בשטייטעלים פולנים. הרוב, עם זאת, הסתפקו בגפילטע פיש.

אז מעתה לא ייראו בשיעורי יידיש וערבי טיש בבית לייויק רק פרופסורים סהרוריים, היפסטרים אינטלקטואלים והוגי בתי קפה, אלא גם חיילי עילית מהקומנדו הימי, שהחלו ללמוד את סגולותיה של הבכיינות. כל אחד מהם מתאר את הפוגרום שעשו הטורקים על סיפון האונייה משל היה עגנון, מקונן על גורל המר של בוצ'אץ', עירו למודת הפרעות.

מבחינה זו, ייתכן שמוטב כבר המצ'ואיזם הישן והרגיל על כל טווחיו שבין רוני דניאל לאלון בן דוד: לברר שוב מדוע החיילים השתלשלו למרמארה-בוצ'אץ' מחבל כשהם אינם יכולים לפעול בעת הירידה (מישהו העיר בצדק, שמפקד חיל הים, אלי מרום, למדל את טכניקת ההשתלשות ממועדוני סטריפטיז), וכיצד אותם רבי-מאג (רבי מאגים?) שמסוגלים לשלוף בני ערובה כמחט בערימת שחת, מאוניות עמוסות טרוריסטים חורשי רעות בכל מקום בעולם, הופתעו מכמה מוסלמים מתלהבים.

אך גם המצ'ואיזם הוא כנראה לא מה שהיה פעם, וגברים שבעבר היו מבליעים את רגשותיהם משתתפים כיום בסדנאות לעיבוד טרואמות ולמימוש עצמי, ומדברים על המקום הכואב שלהם. שכן לאף אחד אין מונופול על הקורבנות. כל אחד, אם הוא רוצה, יכול להיות קורבן.

נתזים (13): עד הקטסטרופה הבאה

5 ביוני 2010

לכבוד שבת אחר הצהריים הוחלט בארץ האמורי להעניק לקוראינו מפלט אסקפיסטי לסוף השבוע – כמה שעות של חסד בין הטבח של השבוע החולף למלחמה של השבוע הבא. מהדורת נתזים ה-13 יוצאת לדרך.

בשל הקטסטרופה הפרטית שלנו כמעט שכחנו מהקטסטרופה הגדולה באמת. הונגריה הודיעה השבוע שגם שם הממשלה הקודמת עיוותה את נתוני התקציב, והמצב הרבה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. גם אם אתם לא חובבי פפריקה, הכינו את המקלטים: בעקבות המשבר ההונגרי אגרות החוב של ממשלת צרפת נכנסו אתמול לצרות, ואילו ספרד בצרות צרורות סוכנות דירוג אשראי בולטת המליצה להוריד את הדירוג שלה מ-AAA ל-AA פלוס (זה המקום לשאול: למה דירוגי אשראי גרועים נראים טוב כל כך?).

עוד תוצאה חיובית של משבר החובות היווני: כדי לכסות את הוצאותיה על תוכנית ההצלה, גרמניה תיאלץ כנראה לוותר על התוכנית המפלצתית לבנות מחדש את ארמון העיר (השטאטשלוס) בקצה אונטר דן לינדן שבברלין, שבשבילו החריבה את ארמון הרפובליקה הנפלא של מזרח גרמניה.

וחדשות רעות מהודו – המפלגה הקומוניסטית איבדה את כלכתא אחרי עשרות שנים וצפויה לאבד בקרוב את מדינת מערב בנגל, מעוז היסטורי של השמאל המרקסיסטי בהודו. “השמאל בהודו בשקיעה סופנית", מאבחן אחד המומחים.

ספר הזיכרונות של שארל דה גול, Le Salut, הוכנס לחומר הלימוד לבחינת הבגרות בספרות, ובתגובה חתמו 1500 מורים צרפתים על עצומה נגד המהלך, בטענה שמדובר בפוליטיזציה של מערכת החינוך. בלה פיגארו כועסים על המורים, ואפילו בלה מונד מגן פייר אסולין על איכויותיו הספרותיות של דה גול, ומזכיר שהליצן היושב כעת באליזה די רחוק מדרכו הפוליטית של מייסד הרפובליקה החמישית. ומה קרה ביום שבו דה גול שקל להתאבד?

אשל רודי (ימין) באחת מטיסותיו הרבות. הפעם לא לישראל

הגילויים על הקשרים בין סוחר הנשק-השמדההמונית הממולח (וכבוד הנשיא) שמעון פרס, לבין משטר הרשע והפשע בדרום אפריקה, ממשיכים לזרום. עיתון גדול ביוהנסבורג מספר כיצד שר ההסברה של משטר האפרטהייד, אשל רודי, הביא איתו – באחת מטיסותיו הרבות מתל אביב בשנות השבעים – מרכיב כימי חשוב לפיצוץ מתקנים גרעיניים. אגב, מעניין כיצד חתן פרס נובל לשלום העתידי נהג לשעשע את האורח בעת ביקוריו התכופים (גם ראש המודיעין הדרום אפריקאי היה מצטרף מפעם לפעם). מזל שאלוף אלי מרום היה עדיין צעיר מדי.

אם תהיתם מדוע כל כך הרבה נשים שחורות באמריקה הן רווקות חד הוריות, הנה התשובה: ב-2008 ל-13% מהגברים השחורים היתה בת זוג לא שחורה, לעומת 6% בלבד מהנשים השחורות. בקיצור, הגברים השחורים השווים הולכים עם לבנות. וגם שערורייה באוניברסיטת הרווארד: אחת מעורכות ה-Harvard Law Review, ז'ורנאל הסטודנטים שברק אובמה היה נשיאו השחור הראשון, אינה פוסלת את האפשרות שאפרואמריקאים פחות אינטיליגנטים מסיבות גנטיות.

ככה נראים ראיונות למועמדים לכמורה בכנסייה הקתולית בארה"ב: מתי קיימת יחסי מין לאחרונה (התשובה המומלצת: לפני שלוש שנים ומעלה)? האם אתה אוהב ילדים יותר מאשר אנשים בגילך (לא)? מה אתה חושב על פורנוגרפיה (לא חושב)? וכמובן, כל מיני שאלות על גברים.

רעיונות יצירתיים לעצירת הדליפה האדירה במפרץ מקסיקו – כריות פלסטיק עצומות שימולאו בנפט על קרקעית האוקיינוס, גוש בטון אימתני וגם – פיצוץ גרעיני מבוקר.

מת אנדרי ווזנסנסקי, המשורר הסובייטי ובן דורם ורוחם של יבגני יבטושנקו ובלה אחמדולינה. וזה עוד סימן לתום עידן – עידן שכבר תם מזמן בשירה הרוסית. עוד מחדר המתים: פיטר אורלובסקי, משורר הביט וחברו לחיים של אלן גינסברג (הנה ההספד בניו יורק טיימס וגם שיר שלו, שתרגם יפה רועי צ'יקי ארד); ופול גריי, פעיל ותיק לזכויות הומואים והאחראי הראשי לביטול האיסור על משכב זכר בבריטניה.

אלן גינסברג ואנדרי ווזנסנסקי בימים טובים יותר

למי שלא מכיר: מומלץ לבקר באתר של סטיב פייק. הרבה תצלומים מעניינים של פילוסופים חשובים המנסים לומר – בגוף ראשון – מהי הפילוסופיה בשבילם.

ולמי שלא נמאס: הרשימות המלאות מהסמינר של מרטין היידיגר, “על המהות והמושגים של הטבע, ההיסטוריה והמדינה", מתפרסמות כעת לראשונה. יש הטוענים שהסמינר הוא ההוכחה הניצחת למשוואה היידיגריזם = היטלריזם.

בגיליון של יום שני הקרוב, יפרסם הניו יורקר את רשימת עשרים הסופרים הצעירים הצפויים לעתיד מזהיר. הממסד הישראלי יכול להיות רגוע: לא נפקד מקומם של חביביו אורחיו הקבועים של פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים ניקול קראוס ובן זוגה ג'ונתן ספרן פוייר.

השבוע נאלץ להתפטר ראש ממשלת יפאן, יוקיו הטויאמה, לאחר שלא עמד בהבטחת הבחירות שלו לפנות את הבסיס האמריקאי באי אוקינאווה, וזכה לכתף קפואה מברק אובמה. הבלוגר והפרשן סטיבן קלמונס מתקשה להבין כיצד הקשיחות של אובמה עבדה מול הטויאמה – מנהיג מעצמה של 128 מיליון איש – ונכשלה מול האח הקטן של יוני נתניהו.

בינתיים נבחר להחליף אותו שר האוצר נאוטו קאן, הזקוק עדיין לאישור הרשמי של הקיסר אקיהיטו. אומרים שהוא כריזמטי למדי, עם עבר של פעיל זכויות אדם. אותו לבן כספית!

ובעניין קרוב, הפרשן וסוקרהעל ג'יימס זוגבי, ממנהיגי הקהילה הערבית בארה"ב, מתפלא על אחד הטורים האחרונים של כספית. כספית כותב שם שלפי "מקורות" (עאלק), נתניהו הוזמן לבית הלבן כי "הקופה של המפלגה הדמוקרטית ריקה", והיא זקוקה לכסף היהודי לפני הבחירות לקונגרס. אלא שמסתבר שהקופה דווקא מלאה בכסף, הרבה יותר מאשר הקופה הרפובליקאית. הלב יוצא אל זוגבי: הוא חשב לתומו שבעל הטור הבכיר של עיתון יומי בישראל הוא אדם רציני ולא שבשבת עיתונאית ופוליטית עם חולשה להפועל תל אביב וארגוני ימין קיצוני.

אסלה יפאנית חדישה

האסלות של העתיד הגיעו ללונדון. ביפאן זו כבר אופנה רווחת אך קונטרוברסאלית.

ובזמביה, פרויקט חדש ומבטיח: שתן אנושי להשקיית שדות חקלאיים.

מסתבר שהאופציה ל"טיפול רוחני" הוסרה ברגע האחרון מחוק הבריאות של אובמה.

למי אסור ולמי מותר להרבות בנשים? בהשראת "מכתבים פרסיים" למונטסקייה, הסוציולוג אריק פסן חושף בלה מונד כמה צביעויות צרפתיות עכשוויות.

ובמאמר לגרדיאן, הפילוסוף אטיין בליבאר פוסק את פסוקו: הפרוייקט האירופי גמור. מת.

ולסיום נחזור לאזורנויומנו של הנינג מנקל, הסופר השוודי הפופולארי ואחד מחטופי המאווי מרמרה. וגם – כמה תצלומים של פרחאן דוגן בן ה-19. דוגן יפה התואר נהרג במהלך הלינץ' שביצע בגיבורי השייטת.


אני שונא אנשים נחמדים

3 ביוני 2010

(סוג של אנטי-זן)

 בישראל של היום, יש מקום לחשוד באנשים נחמדים.

לפני כמה ימים, נקלעתי לויכוח בין שני חברים-מכרים על נושא פעוט כלשהו. בשלב מוקדם של הוויכוח, אחד מהשניים החל להאדים, נופף בזרועותיו ותקף את השני בסדרה של האשמות פרנואידיות למדי. החבר השני, לעומת זאת, גיחך, הסתפק בהערות מבודחות ונצמד לקו של "השכל הישר", אף על פי שככל הנראה הוא נפגע. כבר בשלב זה עליי לציין, ששני האנשים שייכים באופן כללי למחנה "השמאל הרדיקלי" (אין לי חברים פאשיסטים), והעילה לוויכוח לא הייתה פוליטית, לפחות לא במובנו המצומצם של הביטוי. כשהחבר הזועם נטש את קבוצת המשוחחים, מיהרו כל הנשארים לנחם את החבר המותקף ולבקר את התוקף. אני, מסיבה שלא היתה לי ברורה לי ברגע הראשון, הצדקתי את התוקפן לגמרי, ואמרתי שהוא צודק "באופן טוטאלי, מובהק ומזהיר", מה שהעליב עוד יותר את החבר המותקף. כשמישהו שאל אותי אחר כך למה הגבתי ככה, מצאתי את עצמי אומר: כי אני שונא את הצבא.

בימים האחרונים, ניסחתי לעצמי מין אתיקה בעניין. בשונה מרבים בשמאל, אני לא חושב שאפשר להיות יהודי בישראל, להתנגד לאתנוקרטיה האלימה של הציונות (כלומר לכל מה שקורה מסביב) ובד בבד להיות לגמרי עקבי ושפוי. הרי מבחינה מוסרית, ברור שצריך להחרים את ישראל, ובכל זאת אף אחד עדיין לא הצליח להסביר לי איך אני אמור להחרים את עצמי. ברחובות מסתובבות כנופיות של בריונים אלימים עם דגלי ישראל. אנשים ביקורתיים נעצרים ונעלמים. מה שנקרא התרבות הישראלית הוא תהלוכה צבאית של שטופי מוח שצועדים כקצבים לטבח. מי שמסוגל לנטוש את המחנה פיסית, כלומר לעוף מכאן, כבר עשה את זה או יעשה את זה בקרוב. אבל לא כולם יכולים. לא כולם יכולים גם להשתתף בהתנגדות מאורגנת מסוג כלשהו. לי למשל אין אופי של אקטיוויסט; אם כבר, הייתי מגדיר את עצמי פאסיוויסט.

לכן, בשביל להיות אנושי, צריך היום להיות קצת משוגע, פרנואיד, סכיזופרן או לפחות מאוד נוירוטי; מניאק, בוגדני, סוטה, חרא, מגעיל או לפחות מסריח. אם לא מסריח ממש, אז לפחות לשים כמות מוגזמת של אפטרשייב. זאת גם תשובתי לאיזשהו חוכמולוג שהטיף לי אתמול על שהשתמשתי במלה "פלוצים" באחת התגובות. תשובתי: מעולם לא השתמשתי במלה באופן מדויק יותר. אלוהים אדירים: התרבות שלנו הגיעה לשפל מוסרי מוחלט, ואתה מתרגש מהמלה פלוץ?

פרנסיסקו גויה, סאטורן טורף את ילדיו

לכן, כמו שכתבתי כבר למעלה, אני נוטה לחשדנות כלפי אנשים נחמדים מדי בימים האלה. הרבה פעמים יש לי תחושה שהם מסתירים איזה סוד. אני מגלה חשדנות כלפי כל מי שמקרין מין נינוחות בוטחת בעצמה; כל מי שיש לו תמיד חיוך על הפנים. יש לא מעט אנשים כאלה. בדרך כלל הם נושאים בתרמילם איזה ספר זן, או אסופה של כל כתבי יואל הופמן: כל אותן טכנולוגיות רוחניות של איזון, נינוחות ונחמדות בכל מצב.

"לללה-לללה-ללללה / גם אני רוצה / לחיות נכון", שרה רונה קינן. במצב הנוכחי, יש משהו בלתי נסבל בלחיות נכון. יש משהו בלתי נסבל באנשים רגועים מדי; כל אלה שמתחילים את הבוקר עם סלט ירקות אורגניים, מוצאים זמן לקרוא כמה שורות מהספר החדש והחמוד של אתגר קרת, ובסוף היום לא מוותרים על להתפקע מצחוק מול קונן אובראיין. גועל נפש. האופי שנקרא בישראל "נחמד" או "בחור וטוב" הוא תבנית נוף מולדתו של המוסר הקולוניאלי. מישהי אמרה לי לאחרונה שהשמאל נוטה להיות היסטרי ובכייני. אבל הדבר הנכון היחיד לעשות מול דובר צה"ל זה להשתטח על הרצפה ולצווח: על מכשיר הטלוויזיה, וגם על האנשים שיושבים איתך מולו.

האם אני טוען שדעות שמאלניות מצדיקות אופי של מניאק? בדיוק להיפך. אני לא מדבר על השקפות, אלא על הוויה. אפשר להיות ממש שמאלני, ואפילו ללכת להפגנות, ובו בזמן לעבוד בשביל שירותי הביטחון או לחיות באופן עקיף או ישיר מהרווחים של התעשיות הצבאיות. ברור ששותפות פאסיווית בפשע גם היא השתתפות. איך אפשר לומר על מישהו שהוא לא לוקח חלק בפשע? רק אם הוא מגלה התנגדות, בעצם ההוויה שלו. השלב הראשון של ההתנגדות הוא לא להיות נחמד.  

לא מזמן ביקרתי אצל חבר ופגשתי שם זוג סטרייטי מקסים. הוא השתחרר זה עתה מהשייטת (אחרי כמה שנים בקבע) ועבד באיזו חברה שמארגנת צבאות של שכירי חרב במערב אפריקה. הוא בדיוק עמד לצאת לאנגולה, ועישן ג'וינט אחרון לפני. החברה שלו נשארה בארץ. היא לומדת במסלול משולב של בודהיזם ורפואה טבעית. הם מעולם לא העלו על דעתם שמשהו בזה לא סביר. אמרתי לעצמי שרק בישראל אפשרי השילוב הזה. רק כאן רוצח המונים והיפית יכולים להשתייך לאותו מילייה. אבל זה בדיוק הסיפור שלנו.

רבים מאיתנו קיבלו חינוך טוב מדי. הנפש שלנו נוצקה באחד ממוסדות החינוך הלבנבנים של האליטה הישראלית: כל מיני בתי ספר דמוקרטיים, סביבתיים ואנתרופוסופיים שמוציאים כל שנה מחזורים מוקפדים של ילדים מחוננים וייחודיים. ייחודיים כל כך, שהם צועדים כולם בלי לשאול שאלות ליחידות רצח מובחרות. למעשה, כל החינוך הנפלא הזה שווה לתחת. במושגים מוחלטים, מי שטובח באזרחים נכשל לגמרי במבחן המוסרי הבסיסי ביותר שהעולם מציב בפניו. כל המשפטים היפים מ"האלכימאי" או ממילן קונדרה שהוא לאט בנעוריו על אוזניהן של אהובותיו הם חסרי ערך.

נכון לעכשיו, פסיכיות היא העמדה הראויה ביותר להערכה; את המטורפים גם ככה לא רוצים בתהלוכה.

מקבץ מיוחד על טבח השייטת: מה שלא תקראו בתקשורת הישראלית

2 ביוני 2010

הפרשן הבכיר מייקל טומסקי: הטבח הוא נקודת מפנה ביחסים של יהודי ארה"ב הליברלים כלפי ישראל.

הפרשן כריס פיליפס: ארה"ב מאבדת את שליטתה על המזרח התיכון.

הסופר השוודי הפופולרי הנינג מנקל, שחיבר בין השאר את הספרים "רוצחים ללא פנים", "הסחת דעת" ו"הכלבים בריגה" (שתורגמו שלושתם לעברית) יושב בכלא באר שבע (אולי הוא שוחרר בשעות האחרונות) לאחר שנחטף על ידי ישראל יחד עם מאות פעילי שלום אחרים; זעם בשוודיה: הישראלים רוצחים, שודדים ופושעם.

מקבץ הפגנות ברחבי העולם החופשי.

אינדיפנדנט: משהו חדש קורה במזרח התיכון; ישראל עברה מהרג של ערבים להרג של טורקים ואירופים.

סאלון: פרצופה האמיתי של ישראל נחשף: מי יכול היה לדמיין התקפה צבאית על סירות סיוע לאזור אסון.

רשימה נרחבת של פעילי השלום, ביניהם זוכי פרס נובל ולוחמי זכויות אדם מפורסמים, שנחטפו על ידי ישראל.

ועוד פרשנות: סימנים לתנועה טקטונית ביחסים הבינלאומיים.

הורייט: מה לעזאזל ישראל חושבת?

ז'ואל פוסט ואיאן, ללא כותרת

ניו סטייטסמן: אסור לאפשר לישראל למסמס את החקירה כמו את דו"ח גולדסטון.

דפנה ברעם בגרדיאן: ישראל נכנסה בחודשים האחרונים לשלב חדש ושפל בתולדותיה.

הבלוג של דניס קופר רומז: ישראל מדינה פשיסטית.

עיתונאים שהיו על סיפון הספינות נחטפו וצונזרו.

אחדף סווייף חוזה בגרדיאן: עוד ועוד ספינות ישוטו לעזה; החרם יתרחב; ישראל מתקרבת ל"נקודת דרום אפריקה".

40 בריטים יושבים כרגע בכלא באר שבע. ביניהם אלכסנדרה לורט-פיליפס, היפית מלונדון, ותרזה מקדרמוט, עובדת דואר מאדינבורו.

הגרמנים החטופים חוזרים לגרמניה, ביניהם חברי פרלמנט ממפלגת השמאל.

"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

1 ביוני 2010

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמותלאלהם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כאפיות. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אלזמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאליתנשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".