האצבע הצרידה של רננה רז

by

נכתב כאן כבר בעבר שהקטסטרופה האקולוגית היא המטאפורה הפוליטית המרכזית בתקופה שלנו, שבאמצעותה אנחנו מנסחים את חרדותינו העמוקות ביותר. יש כל מיני סוגים של קטסטרופות, שיכולות לשרת כל מיני סוגים של טיעונים פוליטיים: אפשר להזהיר מהצפה, מהתייבשות, מפלישה, מהכחדה, מזיהום, מנשורת, מסחף, משקיעה, אפילו מגשם חומצי (דימוי שעשוי להתאים למשל לתסריט שבו ציפי חוטובלי תזכה בראשות הממשלה.
[הערה: זה לא מצחיק. שוחחתי אתמול עם אחד ממנהיגיה העתידיים של המדינה הדו-לאומית, שעידכן אותי כי בחוגי המדינה האחת תולים תקוות בחוטובלי כדה-קלרק של ישראל/פלסטין]).
מה שאטרקטיווי במטאפורה של האסון הסביבתי הוא ההתאמה העמוקה שלה לחוסר-הפוליטיות של הפוליטיקה הנוכחית, כלומר לתחושה המושרשת שהתהליכים הם סטיכיים, וחזקים יותר מהרצון האנושי. לא פעם, המטאפורה היא הרבה יותר מסתם מטאפורה. שהרי לערבים, פליטים וחרדים, למשל, מתייחסים באמת כאל בעיה סביבתית-תברואתית שדורשת ניטור וניהול.
נדמה לי שבישראל-שאחרי-הביטול-של-הפיקסיז (כמו שקרויה הישות הפוליטית הנידונה במעגלים מסוימים), המטאפורה השלטת היא ההתייבשות. גם כאן, המטאפורה היא רלוונטית בין השאר כי היא תקפה גם באופן המילולי ביותר: הקיץ הוא החרדה הכי מיידית של האליטה האשכנזית; ובאופן כללי יותר, אם יש משהו שצפוי להשקיט לאפס את המתח בפינת העולם הזאת, תהיה זו כנראה התייבשות סופית של מקורות המים.

ואכן, עם בוא הקיץ הושק שוב הקמפיין האפקטיווי "ישראל מתייבשת", עם רננה רז המתבקעת לאטה. אלא שכידוע, לא חוזרים על אותו טריק פעמיים. "ישראל מתייבשת" הפכה ל"ישראל עדיין מתייבשת", אבל גם זה לא מספיק. המון דברים קרו לכולנו מאז הקיץ שעבר, וגם אם מאזן המים גרוע בדיוק כמו אז, אי אפשר לבוא אל אנשים ולומר להם שהחדשות הן שאין חדש.
ובכל זאת, נותרתי קצת פעור פה מהאלמנט החדש שנוסף לתסריט: באמצע תהליך ההתייבשות המומחש בתשדיר חלה פתאום תפנית. רז זוקפת את כף היד, מכה באצבע צרידה, ובשבריר שנייה משתקם עור הפנים האבוד שלה. היא אומרת את הטקסט שלהלן:

בעוד 3 שנים, משבר המים של ישראל (צ'אק!) –
יסתיים.
זה יקרה כי מתקני ההתפלה יגיעו לתפוקה מלאה. אבל זה יקרה (צ'אק!) –
רק בעוד שלוש שנים.

לפעמים קשה להאמין איזה בולשיט אנשים במדינה הזאת מוכנים לבלוע (או אולי לא מוכנים). הלוגיקה של התשדיר הזה פגומה מכל כך הרבה בחינות, שתקצר היריעה מלפרטן כאן. למעשה, ההתרחשות על המסך היא כל כך מאגית וכל כך אינפנטילית, שאין בכלל מקום לנסות להתמודד עם הסיפור של מתקני ההתפלה בטיעונים רציונליים. נראה לי שנכון יותר לראות בו חלון לתת-מודע הקולקטיווי של ישראל ברגע ההיסטורי הנוכחי. ושוב, כל זה מתוך הנחה שפרסומאים, יותר מכל סוג אחר של מומחים, יודעים באופן כלשהו לזהות בכל נקודת זמן את הנראטיב השולט שיכול להניע המונים ממקום למקום; ושבכל נקודת זמן יש נראטיב שולט אחד – בין אם מדברים על התייבשות הכנרת או על החרם הבינלאומי.

לאור כל זאת, אפשר להסיק שמה שהתשדיר הזה מגלה הוא שהישראלים נמצאים כבר עכשיו מעבר לייאוש. בקיץ הקודם היינו מיואשים; בקיץ הזה אנחנו כבר מצפים לגאולה. יש משמעות ל"עדיין" רק כשבאופק נראה איזה "כבר לא". התודעה הציונית מתקרבת לגבולות של תנאי האפשרות שלה; תולעת יעקב מצפה עכשיו למפנה דרמטי מאוד במערכה, שיקרה בבת אחת ויפתור במחי יד את כל הבעיות שלנו. אך נשאלת השאלה: מה יקרה בעוד שלוש שנים? מה מוצפן באצבע הצרידה של רננה רז? מה בעצם יקרה?

כולנו יודעים את התשובה: המלחמה.

אפשר להתרשם שהרבה מאוד ישראלים מרגישים חנוקים, וחושבים שרק מלחמה, ואפילו מלחמה טוטאלית, תוציא אותם מהמלכוד. תהיה זאת תמימות לחשוב שהציונות תיתן לעצמה להתייבש בשקט; כמו שאמר לי גל רגע לפני שנסע להודו, "בנקודה מסוימת, שספק אם כבר הגענו אליה, כאשר באמת נעמוד על המצדה, אז הדיכאון יהפוך לכמעט אופוריה, כזו שתצא באלימות חסרת רסן".

חבר שלי דיווח לא מזמן על שיחה שבה היה נוכח במונית שירות מתל אביב לפתח תקוה. בשלב מסוים בנסיעה, אמר הנהג שהוא "מריח מלחמה". כל שאר הנוסעים הסכימו איתו, והצהירו בעיניים נוצצות שלא רק שתהיה מלחמה, אלא גם צריכה להיות; הם לא חיכו רק להרס של מדינות האויב, ולגירוש או השמדה של הפלסטינים, אלא לא פחות מכך להרס של תל אביב, ושל חייהם שלהם. "אתה חושב שדיזנגוף סנטר ישרוד?", שאל ידידי כשעברו ליד המתחם. "אני מתפלל שייפול עליו טיל עכשיו", השיב הנהג.

נראה לי שאם יש מטרה פוליטית אחת ששווה להשקיע בה כל מאמץ, הרי זה הנטרול של הפנטזיה הזאת על ההתנגשות האפוקליפטית שאחריה ייפתר הכול. במלים אחרות: חובה למנוע את המלחמה הטוטאלית בכל מחיר.

גם אם המלחמה הזאת תקרב את המדינה האחת (והיא תקרב, השאלה איזו מדינה אחת זאת תהיה).

תגים: , , , , , , , , , ,

25 תגובות to “האצבע הצרידה של רננה רז”

  1. עבי Says:

    אני מוכרח להתייחס לציטוט של גל שהבאת: "בנקודה מסוימת, שספק אם כבר הגענו אליה, כאשר באמת נעמוד על המצדה, אז הדיכאון יהפוך לכמעט אופוריה, כזו שתצא באלימות חסרת רסן".
    אני חושב שזה מבטא תפיסה של הרבה מאד אנשים שמניחים שטיבו של העולם הוא כזה שהוא מתדרדר ומתדרדר ואז מגיעה המהפכה. זה מאד מרקסיסטי אבל לחלוטין לא מבוסס.
    יכול להיות רע, ואז עוד קצת רע ואז עוד קצת רע, ואז ישתפר קצת, ויהיה רע שוב…
    לא ברור לי מאיפה ההנחה שהעולם והפוליטיקה מתנהלים כמו מחזה, כלומר בונים מתח ופותרים אותו בצורה משמעותית, זה מין זה סוג דרמטי ומופרך במיוחד של היסטוריציזם שמוזר לי שהוא כל כך מובן מאליו.

    • תום קליין Says:

      אני חושב שפרספקטיבה הזו נטועה עמוק בהכרה האנושית אודות המציאות הסובבת אותנו. הכלכלה מתנהגת כך, ההיסטוריה בנויה כך, אפילו הטבע מבוסס על חוקיות דומה.

      הכלכלה, למרות קריסות איומות ונקודות שפל חסרות תקדים, תמיד מתרוממת לבסוף ושוברת שיאים חדשים. הציוויליזציה האנושית, למרות תקופות איומות של חושך וסבל לאורך ההיסטוריה – מתרוממת לגבהים חדשים של נאורות וקידמה – ונמצאת במגמת שיפור מתמדת. בטבע – ההכחדה היא ה-"חרט" שבאמצעותו חוצבת הברירה-הטבעית מינים חדשים.

      אפשר להיות דקדקנים ולומר שלא ניתן לעשות אינדוקציה אמיתית ולהניח שבהכרח יש אור בקצה המנהרה. אפשר להיות פסימיסטים ולחשוב שגם אם יש כזה אור – אולי דווקא "אני" (או "אנחנו") נקלע לאותה "קטסטרופה בונה" (שממנה תצמח מציאות טובה יותר), ונמצא את מותנו או את אובדננו.
      ואפשר גם להיות אופטימיסטים, לאמץ גישה קונסטרוקטיבית, ולהאמין שיש טעם בלקיחת אחריות על חיינו – ושגורלנו לא באמת נחרץ מראש – וגם אם כן – הרי שהיאבקות בו היא הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות במסגרת ביקורנו החד-פעמי והקצר ביקום.

  2. עדו Says:

    הסיבה היא מאד פשוטה, הימין בארץ הגיע לסוף דרכו . כל עוד היה שמאל להתחבא מאחוריו יכלו אנשי הימין להגיד שאם רק יזיזו את השמאלנים האלו מהדרך הם יראו לכולם מה זה. אז עכשיו השמאלנים כבר לא מפריעים, ליברמן כשר החוץ חופשי לייצג את ישראל וכתוצאה מכך בידודה של ישראל בעולם הגיע לשפל חסר תקדים, המצור על עזה נפרץ כי למעשה לא היה בו שום הגיון קודם לכן אבל כך גם נפרץ השקר של 'יצאנו מעזה אז מה רוצים מאיתנו?' . כבר ברור לכל מסוממי הימין שההתנחלויות לא מגינות על כלום ומבחינה ביטחונית טהורה מפריעות ומקלקלות ושהצבא שלנו מידרדר והולך בגלל היותו צבא בט"ש ולא צבא הגנה. אז מה עושים? מודים שהשמאלנים המעצבנים האלו עם המשקפיים העגולים שלהם צדקו כל הזמן הזה?
    זה קצת כמו מי שנקלע לחובות ועוד חובות ועכשיו הוא מבין שעליו למכור את הנכס שבגללו הסתבך מלכתחילה אבל במקום זה הוא לוקח עוד משכנתא ויוצא לקזינו בתקווה להחזיר לעצמו את הכל.
    בכל אופן הפיתרון של מלחמה כמוצא מהידרדרות הוא לא חדש, מלחמת פוקלנד התחילה בדיוק כך וזו דוגמה מהעידן המודרני שבו דברים כאלו לא אמורים לקרות ואני כבר לא מדבר על מלחמת העולם ה2 או דוגמאות מימי הביניים (לא שאני מבין בזה אבל בטח יש הרבה)

  3. אמיר Says:

    המתח בין "עולם ישן עד היסוד נחריבה" לבין "תיקון עולם" מופיע בזמנים שונים ובמקומות שונים על הגלובוס.
    מה שמעניין הוא שלרוב השאיפה לכונן עולם חדש, יפה וצודק על חורבותיו של העולם הישן, שכבר אינו בר תיקון ולכן צריך להימחק במלואו, היתה נחלתם של קבוצות אוטופיות, לא של ההמון הרחב.
    נדמה לי שהרצון העממי שעליו אתה מדבר קשור בקשר הדוק לפריחתו של המוצר החד-פעמי ולטשטוש התחומים בין הוירטואלי לממשי: המצב בקאנטים, אז נעשה reset, נמחוק את הקבצים הזמניים שסותמים את הזיכרון ונתחיל מהתחלה.

  4. עדן Says:

    לימין דווקא יש תירוץ למצב והם משתמשים בו שוב ושוב – אובמה. כל דבר רע שקורה הוא אשמת אובמה שמונע מממשלת הימין להיות באמת ממשלת ימין ומכריח אותה לבצע את מדיניות השמאל. התאריך המאגי שכולם בימין מצפים לו כעת הוא סוף כהונת אובמה, שהם בטוחים לגמרי שיהיה נשיא של קדנציה אחת. אח"כ, כשלא יהיה לנו את אובמה על הראש תראו איך באמת נעשה מה שצריך ונציל את ישראל…

  5. אלי א. Says:

    אולי השאיפה לאפוקליפסה היא גם שאיפה לניקיון?

  6. ofrilany Says:

    אני חייב להוסיף משהו: כל המחשבה הזאת עלתה בי בגלל הביטחון המצמרר שרננה רז מקרינה בתשדיר כשהיא אומרת "בעוד שלוש שנים". יש בזה משהו מקפיא דם, כמו הסצנות בסרטים שבהם מישהו דכאוני שמתלונן כל הזמן נהיה פתאום רגוע ואומר במבט מצמית: "זה כבר לא משנה. עוד מעט זה כבר לא יהיה רלוונטי". מי שרואה מספיק סרטים יכול לדעת שתוך כמה דקות הוא יתאבד, ואולי יהרוג יחד איתו כמה אנשים מסביבו.
    בסופו של דבר, רננה רז מבטיחה שמשבר המים ייפתר, אבל אם בוחנים את הטקסט היא לא מבטיחה שמדינת ישראל, או כדור הארץ, ימשיכו להתקיים. כלומר יכול להיות שהפתרון הוא בזה שכבר נהיה מתים, יחד עם המוסלמים שמסביבנו.

  7. eyal Says:

    הימין בארץ הגיע לסוף דרכו?
    אני מאחל לעצמי סוף כזה..

    • ofrilany Says:

      צודק 🙂

    • עדו Says:

      זה בדיוק העניין, אם הימין היה באופוזיציה, מוכה וחבול היה לו תירוץ למצבה העגום של ישראל בעולם ובכלל, כיום הימין חזק מאי פעם , שום שמאלנים מעצבנים לא מפריעים לו לעשות ככל העולה על רוחו אלא אם אתה מתייחס ברצינות לאומרי ההן של מפלגת העבודה, ובכל זאת כלום לא קורה.
      כשאריק שרון נבחר לשלטון הייתי באבל ובהחלט שקלתי בריחה מבוהלת מהארץ, היה ברור לי שבהזדמנות הראשונה הוא כובש מחדש את השטחים ומבטל את הסכמי אוסלו שהימין כל כך אוהב לגדף, וההזדמנות הגיעה, החבר'ה הנחמדים מאל קעידה סידרו לנו משטר אמריקאי שאוהד ממנו לא ניתן בכלל להעלות על הדעת. אז מה עשה שרון? נכון, הוציא את המתנחלים מעזה, אמנם בצורה הגרועה ביותר האפשרית אבל עדיין הפתעה מוחלטת לי ובוודאי למי שבחר בו (כן , אני יודע שמטרתו היתה לחזק את החמאס, אבל עצם העובדה שבחר באפשרות הזאת דווקא ולא בכיבוש עזה מחדש אומר משהו, הרי הצבא האמריקאי היה בעומק אפגניסטאן באותו זמן, מה כבר אפשר היה להגיד לו אם היה מחליט לכבוש את השטחים כתגובה על הפיגוע במסעדת 'פלפל' למשל?)
      בקיצור הימין הגיע לסוף דרכו די בדומה למפלגת העבודה לפני מלחמת יום כיפור, על הנייר – חזקים מאי פעם, בפועל האביר כבר גוסס בתוך שיריונו.
      שרק לא נזדקק למלחמה נוספת בשביל מהפך שלטוני…

      • eyal Says:

        שום שמאלנים לא מפריעים לאף אחד מהסיבה הפשוטה שאין שמאלנים. השמאל, כתפיסה חברתית, כבר לא גר כאן. אני מתייחס בכל הרצינות למפלגת העבודה, אבל לא כאל מפלגת שמאל.
        אני חולק עליך בעניין הנסיגה מעזה, אגב – קצרה היריעה, אבל לא רציתי להתעלם מההערה. אם הייתה הפתעה מוחלטת עבורך, כדאי לבדוק.

  8. אפרת Says:

    אולי אני קצת איטית, אבל רק מאז המשט התחלתי פתאום לשמוח (קצת) על כך שמתחילה להתרקם לי האפשרות לא להיות כאן בעוד שלוש שנים (ומי יודע מה הלאה).

    ועופרי – אם בגלות עסקינן (כלומר אני לפחות עוסקת בכך), ובחזונות אפוקליפטיים, אולי תוכל לכתוב על התחזיות לעתיד היהודים בגולה לאחר סוף המדינה?

    וכל הכבוד על הנשיאה הזמנית לבדך בעול הבלוג.

    • ofrilany Says:

      תודה אפרת. לי דווקא אין תוכנית הגירה, אבל בכל מקרה נתמודד לאט לאט עם כל השאלות והאתגרים.
      כמו שאריק שרון נהג להגיד: "כשהייתי חורש את השדה והשמש היתה קופחת, הייתי עוצר, מסתכל על התלמים שכבר חרשתי ואומר: תראה כמה הרבה כבר השגנו".

  9. רתם Says:

    שדה או מקשה, איפה זה היה?

  10. רתם Says:

    לרגע חשבתי שהוא חרש את התלמים באדמות אל הוג' (מה שנקראה היום חוות השקמים), שכחתי לגמרי את כפר מלל

  11. יוסי Says:

    אה, אתה מחכה לקירובה של המדינה האחת? אז הנה גם רבים משמאל מחכים למאורע אפוקליפטי שלכאורה יפתור הכל ובעצם יהיה כרוך באלימות, סבל וחרדה איומים. אם תמשיכו להאמין שאתם חיים בדרא"פ שלפני הפתרון, בסוף תחיו בדרא"פ שאחרי הפתרון. וזה עוד התסריט הטוב ביותר.

    יכול להיות שאני מתבלבל עם בלוג אחר, אבל נראה לי שיש כאן כותב הומוסקסואל או שניים. אז בכלל שתהיה לך הצלחה במדינה האחת עם האולטרה-שמרנים שאתה רוצה לאזרח.

  12. עודד נעמן Says:

    יוסי,
    שמרנות דווקא הולכת לא רע עם הומו-ארוטיות. רואים שאתה לא שמרן.

  13. עודד גלעד Says:

    לחם! מלחמה!

  14. יובל Says:

    רגע – לא כבר עברנו את זה? איכשהו חשבתי שהנקודה בה "עמדנו על המצדה" ו-"יצאנו באלימות חסרת רסן" היתה בסוף דצמבר 2008 ומה שאנחנו רואים עכשיו זה בדיוק את גלי ההדף של אותה אלימות מטורפת וחסרת רסן.

    • ofrilany Says:

      יובל, לצערי אני חושש שאתה טועה. זאת אפילו לא היתה המנה הראשונה. לכל "אורנים קטן" יש "אורנים גדול" ולכל "אורנים גדול" יש "אורנים מתגלגל"
      וראה למשל:
      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1177480.html

      • יובל Says:

        ארי שביט הוא פניקיסט ידוע, ואני חושב שמספר הפעמים בהם הוא כבר חזה את סוף הציונות, מדינת ישראל, המזרח התיכון (בדגש על איראן), ארה"ב ואירופה (ביחד ולחוד) וכנראה שהמין האנושי כולו משתווה בערך למספר הטורים שהוא כותב.
        אבל אני מתחמק – אני פשוט מפחד לחשוב שמה שהיה בעזה הוא רק הקדמה למכה הגדולה. אני מקווה שתחושת אחרית הימים שאתה מדבר עליה (אני לא נמצא בארץ בחודשים האחרונים, אז אני אקבל את קביעתך לגביה) היא רק עוד אחת מהתוצאות של "עופרת יצוקה", ולא מעידה על איזה טירוף חדש. אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: