בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.
מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה, ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.
"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.
וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.
מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.
מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.
ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?
האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.
אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.
האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?
ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.
הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?
מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.
וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.
גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".
אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס. ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!
ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.
אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.
מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?
אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.
"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.
מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.
ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.
תגים: אוניברסיטאות, אוסטרליה, ברית מילה, הלאמה, השמאל הלאומי, יוונים, כופרים, כיכר המיואשים, מגנוס הירשפלד, מדעי המוח, מהגרים, מיליטריזם, מצרים, מריחואנה, נורמן פודהורץ, ניאו-שמרנות, עבודת אלילים, פילוסופיה, פמיניזם, קטסטרופה, תיאולוגיה
ארץ האמורי 
16 ביוני 2010 ב- 20:10 |
איזה כבוד. תודה על ההמלצה.
16 ביוני 2010 ב- 21:05 |
And Happy Bloomsday!
16 ביוני 2010 ב- 21:53 |
הלינק למאמר על מילת הגברים האמריקה לא עובד לי…
16 ביוני 2010 ב- 22:14 |
עדכנתי אני מקווה שזה עוזר, והוספתי עוד לינק על הנושא.
16 ביוני 2010 ב- 23:55
שיחקת אותה. תודה!
16 ביוני 2010 ב- 23:46 |
רק על הלינק לכתבה על הולדת הצבע הכחול מגיעה לכם תרומה לקרן הטבק והאלכוהול!
נו איפה הכפתור?!
אתם עושים חרם על מי שמבקש לתרום לכם! זה טרור תרבותי! אתם נאצים! נאאאאצצצצייייםםםם!!!!1
17 ביוני 2010 ב- 08:57 |
הלינק לעבודת האלילים ההודית לא עובד, וזה דווקא מעניין אותי לאללה. אם אפשר.
17 ביוני 2010 ב- 09:15 |
כן, אפשר לומר ששמתי את זה בשבילך 🙂
תיקנתי את הלינק וסליחה.
מעניין מה תחשוב על המדור הזה באופן כללי – לי קשה להבין הרבה מהמושגים שם, אבל אני לא חושב שיש מדור לייפסטייל כזה באיזשהו עיתון בעולם: גם האקלקטיות של דתות שונות, וגם איזו תחושה של החיוניות של הדת הפגאנית.
http://beta.thehindu.com/life-and-style/religion/
17 ביוני 2010 ב- 09:49
חיוניות בהחלט. מה שמוזר לי הוא לא המדר עצמו (יש כזה פופולרי מאוד ב-Times Of India שנקרא The Speaking Tree, שכל יום נותן דרשה קצרה של מורה רוחני חי או מת, ושאחת לכמה זמן כורך ומוכר אותן בתור ספרים), אלא שזה דווקא בעיתון The Hindu, שהוא עיתון שמאלני חילוני, על גבול המרקסיסטי. אני לא זוכר דבר כזה במהדורת הדפוס של העיתון, ואני מנחש שזה בעיקר בשביל למשוך גולשים.
מה שמעניין אותי בלינק ההוא ספציפית, הוא שהוא מאשר משהו שכתבתי מזמן, על כך שלהודים אין סמלים:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/942/602.html
הפסלים *אינם* סמלים לאלוהות האחת הנשגבת (כמו שהודים שמאלנים חילונים (אבל לא מרקסיסטים) אוהבים לומר כדי שלא יזלזלו בתרבות שלהם), אלא האלים עצמם, ממש (אם כי בדרגה מצומצמת) . כנראה שבהינדו החליטו להסביר את זה לקוראיהם.
17 ביוני 2010 ב- 10:23
תודה על המאמר המעניין.
כן, זה מה שהפתיע גם אותי. באמת הייתי מצפה שיסבירו שהפסל הוא רק סמל וכו' וכו', אבל הם כותבים שזה בדיוק מה שאסור לחשוב. מצד שני, למיטב הבנתי זה לא מאוד שונה מהדוקטרינה הקתולית של הסופרסובסטנציאציה, ואני תוהה אם יש קשר.
17 ביוני 2010 ב- 11:52
כמובן שהדיום אם סמל או לא-סמל מניח משום מה שהקשר בין סמל למסומל הוא קשר חיצוני, ואולי כאן מקור הבעיה. ובסוף, הפסל דוקא כן סמל….
17 ביוני 2010 ב- 11:53
צ"ל "דיון"
17 ביוני 2010 ב- 12:01
תפיסת הפסל כ"ייצוג" של אלוהות – תהא זאת מונותאיסטית, בהן-של, או אחת מרבות ברוח פאנתאיסטית כזו או אחרת – היא התפתחות מאוחרת מאוד. ויש מקום להניח שבהשפעת המונותיאיזם, או בהפריה הדדית.
עובדתית, לפחות בשכונה שלנו, המזרח התיכון והסהר הפורה הקדומים – פסלים, צלמיות וכיוצא בהם אכן נתפסו כאלוהויות בפני עצמם, ברמות גדולה משתנות.
המקורות רבים אך אסתפק בקלאסיקה עברית – סיפור אברהם אבינו והחלטורה שלו בסדנת הפיסול הפופולרית של אביו תרח בחרן, כמפורט במדרשים על פרק י"א בבראשית.
17 ביוני 2010 ב- 12:01 |
בן-של, כמובן. והכוונה אינה ליאיר
19 ביוני 2010 ב- 11:50
יוסף, אם אתה עדיין בודק: נכון, לדעתי תפיסת המסומן כנפרד מהמסמן בסמל היא מלאכה יוונית, שהשתלטה על העולם המערבי. גם חז"ל לא מפרשים את פסוקי התנ"ך כסמלים, בשונה מהפרשנים הנוצריים, שעבורם מדובר באלגוריות, משהו שקיבלו מהיוונים, שפירשו כך גם את המיתוסים שלהם עצמם.