עוד 30 שנה, אולי גם גבי אשכנזי יהיה בוגד

by

בקרוב מאוד (שבועיים למעשה) ייצא שליח ארץ האמורי להודו. הוא ידווח לקוראינו על התפתחויות תיאולוגיות, פילוסופיות ומיניות בדלהי וסביבותיה ויכונן קשרים עם הבלוגוספרה הפרוגרסיבית בתת היבשת. בינתיים, כמעין פרומו, נצא לגיחה וירטואלית קצרה לקצה הדרומי שלה, לאי הקסום ציילון המכונה כיום סרי לנקה. לאחרונה היו שם כמה התפתחויות שעשויות לעניין את קוראינו בישראל.

אודה ואתוודה שסרי לנקה, בה מתנהלת מלחמת אזרחים זה כמעט שלושים שנה, מעולם לא עניינה אותי יותר מדי. למעשה, כשהייתי עדיין עורך חדשות חוץ ב"הארץ", הכתבות הארוכות שפרסמנו עליה מדי כמה חודשים היו הכי פחות מעניינות לעריכה. עוד הפסקת אש, פחות הפסקת אש, מעשה טבח אכזרי במיוחד וכמובן – שיחות בז'נווה או אוסלו. לא שונה בהרבה, אני מניח, מהתגובה של עורך חדשות בגרדיאן או בלה מונד לדיווחים העתיים מישראל. בינתיים "הארץ" הפסיק לסקר כמעט לחלוטין את המתרחש מחוץ ליבשות אירופה וצפון אמריקה, ולכן גם המעט הזה על סרי לנקה נחסך ממני, הפעם כאחרון הקוראים הפשוטים.

ובכל זאת, אפילו למדינה האגוצנטרית שלנו הגיעו לפני שנה החדשות על ניצחון הממשלה על "נמרי השחרור של טאמיל אלאם" – ארגון המורדים שהחזיק בשיאו בחלקים גדולים מצפונו ומזרחו של האי הטרופי. אנשי ימין בעולם (וגם קצת בארץ) ראו זאת כהוכחה ניצחת לכך שעם מספיק כוח ונחישות ניתן להכניע את הטרור ולדכא מאבק לעצמאות של מיעוט לאומי. אפילו בחב"ד שמחו על ניצחון בני האור על בני החושך, ממש התערבות אלוהית כאילו אין מדובר רק בגויים שרוצחים בגויים, בודהיסטים בהינדים במקרה זה (אם כי אני חושד, בעקבות התחקיר הקטן שערכתי, שהעמדה החב"דית קשורה בעיקר לאינטרסים של השלוח בקולומבו, אחד מנחם מענדל קרומבי). אחרי הכל, לרגע היסטורי אחד (שאני מקווה שכבר מאחורינו) נוצר זיהוי חוצה יבשות בין כל מי שהרים נשק בזמן מן הזמנים ואתרע מזלו לא להיות מדינה – כולם אבל כולם הם "טרור". לכן הכנעת הטאמילים נחשבה לעוד ניצחון ל"מערכה נגד הטרור" ולג'ורג' בוש (למרות שבשלב זה הוא כבר חזר להשתזף בשמש הטקסנית).

לפני שנמשיך, קצת רקע שימושי: 80% מאוכלוסי סרי לנקה הם סינהלזים שדתם בודהיסטית, וכ-15% – טאמילים הינדים. כמו באזורים רבים בעולם השלישי, שורשי היריבות בסרי לנקה נטועים בתקופה הקולוניאלית. השלטון הבריטי הקצה נציגות פוליטית לפי מפתח אתני, ושינה את המאזן הדמוגרפי על ידי “ייבוא” רבבות פועלים טאמילים מהודו. אחרי מתן העצמאות ב-1948 המצב הידרדר במהירות: ב-1956 עבר חוק שהפך את שפת הרוב, הסינהלה, לשפה הרשמית היחידה במדינה, מה שאפשר לפטר פקידים טאמילים שלא דברו אותה. מייד לאחר מכן החל מאמץ לאומי ל"סינהול" מזרח סרי לנקה, כלומר לדחיקת הטאמילים שישבו שם באופן מסורתי לטובת מתנחלים סינהלזים.

בתגובה, החלו להתארגן בשנות השבעים קבוצות טאמיליות אלימות, ביניהן התבלטו עם הזמן "נמרי השחרור" הטאמילים. ב-1983 פתחו הנמרים במלחמה מתמשכת ואכזרית, מנוקדת בהפסקות אש זמניות, שגבתה את חייהם של רבבות בני אדם משני הצדדים. הצונאמי ב-2004, שהביא לסרי לנקה סיוע בינלאומי בהיקף עצום, אילץ את המורדים והממשלה לשתף פעולה בחלוקת הכסף ובעקבות זאת נפתח תהליך שלום שנמשך מספר שנים. עם זאת, כבר במהלכו הוא הופר ללא הרף וב-2008 הודיעה הממשלה על נסיגה רשמית ממנו, והחלה במסע מלחמה נחוש לחיסול הנמרים הטאמילים. כל זה הסתיים ב-16 במאי 2009. המורדים הניחו את נשקם לאחר שמנהיגיהם נהרגו, והסינהלזים והנאו שמרנים חגגו את ניצחונם.

לפרשנים במערב לא תמיד הפריע המחיר הנורא, המסמר שיער ממש, שגבה "הניצחון על הטרור”. כך למשל, בימים האחרונים של הלחימה נהרגו אלפי אזרחים שרוכזו על רצועת חוף צרה וחולית בצפון האי. הצבא הודיע להם שזה "אזור בטוח", אבל פגזיו המשיכו לנחות שם, בניסיון לחסל את שאריות המורדים שירו מבין אוהלי האזרחים (דומה קצת לטבח כפר כנא שבוצע ב-1996 תחת פיקודו של שמעון פרס). בחודשים שקדמו לכך גורשו מבתיהם 300 אלף אזרחים טאמילים. הם רוכזו במחנות מעצר מאולתרים כדי לטהר מביניהם את נאמני המורדים, ועבר זמן רב עד שבתהליך איטי, הם מורשים כעת לשוב ליישובים ההרוסים שלהם.

אולם אני לא רוצה לדבר על המחיר המוסרי של דיכוי מאבק לאומי. אני יודע היטב שזה לא מרשים במיוחד את רוב אזרחי ופרשני ישראל. הפעם, כמו שאוהבים בשמאל הציוני, אני מציע לבדוק "מה זה עושה לנו" (או להם, במקרה זה).

השבוע פרסם הגרדיאן כתבה המסכמת כמה מאירועי החודשים האחרונים: בעקבות ניצחונו על הטרור הפך הנשיא מוהנד רג'פאקסה לגיבור לאומי וסרי לנקה מאבדת אט אט את מאפייניה הדמוקרטיים. רג'פאקסה הלז, שזכה לניצחון סוחף בבחירות האחרונות בינואר, מינה את אחיו לשר ההגנה, אח נוסף לשר הכלכלה ועוד אח ליו"ר הפרלמנט. מצב החירום, שהוכרז באופן זמני עם תחילת המבצע לחיסול הטרור, לא בוטל בתואנה ש”סרי לנקה עדיין בסכנה" (בישראל זה נמשך כבר 62 שנה). והשיא: הגנרל שפיקד על המבצע, סראת פונסקה, סומן כאויב העם. הוא נעצר באשמת בגידה כי איים לספר לעולם על פשעי המלחמה שבוצעו בימים האחרונים ללחימה, ובסוף השבוע איים שר ההגנה (כאמור, אחיו של הנשיא), בראיון לביביסי, שיוציא אותו להורג בתלייה.

 

משפחת רג'פאקסה - הנשיא (במרכז) עם האשה והילדים. הבכור כבר חבר בפרלמנט

למה אני מספר לכם את כל זה? לא כי אני חושב שישראל יכולה ללמוד מסרי לנקה איך "לנצח את הטרור" או לדכא מאבק פוליטי. אני נאלץ להסכים עם עמוס הראל, שכתב שבניגוד לסרי לנקה, בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול. אפילו גירוש קבוע של מאות אלפי ערבים (ולא רק הרחקה זמנית כמו בסרי לנקה) לא הספיק כדי לחסל את שאיפותיהם הפוליטיות. חשוב גם להוסיף (ואת זה עמוס הראל לא עושה) שהערבים בישראל אינם בדיוק מיעוט אלא מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה.

אני מספר לכם את זה כי נראה לי שאירועי השנה האחרונה בסרי לנקה מזכירים שכל ניצחון שכזה, הכרוך באלימות כה מזעזעת ורחבת היקף, הוא ניצחון פירוס ובלי קשר ישיר למחיר המוסרי דווקא. כמו בהרבה מהפכות אלימות, הטבח אוכל את בניו. העוצמה האדירה הנדרשת כדי להוציא אל הפועל אלימות שכזו אינה הולכת לשום מקום היא נשארת בידי האנשים או הממסד שביצעו אותה. הם בתורם יעשו הכל כדי לשמור על כוחם וכדי לדחוק יריבים פוטנציאליים. במקביל, כדי לשמר את ההישג יש להסתיר מהעולם מידע על הפשעים שנעשו – והסתרת מידע הופכת במהרה גם להסתרת מידע כלפי פנים, מהאזרחים עצמם. כאשר שר ההגנה של סרי לנקה משקר לצופי הביביסי, הוא משקר כמובן גם לבני עמו. לכן כדאי לו לשלטון לטפח את החרדות והשנאות בקרב הציבור, כדי שזה יאטום את אוזניו מרצון ובלבד שהממשלה תמשיך להגן עליו מפני חורשי רעתו בעולם.

קריאה באחת ההודעות שהוציא לאחרונה משרד ההגנה הסרי לנקי מותירה טעם רע, אולי כמו דז'ה וו, אולי כמו פגישה עתידית:

Certain countries and some international organisations shamefully used human rights as an effective tool to exert pressure on the Government, in an insidious attempt to bring about a premature end to the operations of the Security Forces.

Fortunately for us, we had the invincible political leadership of President Mahinda Rajapaksa, who did not yield to mounting pressure from all quarters, including a handful of local opportunistic Opposition politicians who attempted to gain petty political mileage.

Why are these organisations conspiring only against Sri Lanka? Having woefully failed in their attempt for a regime change by using a traitor such as Sarath Fonseka who was only too willing to favour war crimes' allegations, they are now resorting to everything under the Sun in an attempt to tame the leadership which had never been a Western puppet.

אני יודע: קשה לדמיין את ביבי נתניהו כולא את גבי אשכנזי ומאיים להוציא אותו להורג, ועוד יותר קשה לדמיין את גבי אשכנזי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה. עם זאת, מוטב להזכיר שוב את הנבואה של חנה ארנדט שכבר צוטטה בארץ האמורי: מדינה שעסוקה כולה במלחמה תהיה מדינה שכל מהותה ותרבותה מלחמה, ויש להוסיף – מדינה שבתוכה מלחמה. זה לא רק בלתי מוסרי כלפי אחרים, זה פשוט בלתי נסבל לחיות כך. חלק מהנבואה הזו כבר הוגשם, ואני מקווה שהחלק הנותר יישאר על הנייר.

סרי לנקה, בכל מקרה, מדגימה את המחיר שנשלם על כך. אלא שבניגוד אליהם, אפילו ניצחון סופי ומוחלט על הטרור לא ייצא מזה. רק יותר שנאה, יותר פראנויות, יותר "בוגדים" אמיתיים ומדומים – ופחות ופחות דמוקרטיה.

***

עדכון (17:45) – באדיבות יוסף כהן, אחד מקוראיו הקבועים של הבלוג ועורך הוצאת "עברית", הגיע אליי שיר שפורסם בשנות התשעים בשער האחורי של "העיר". הנה הוא לפניכם:



תגים: , , , , , , , , , ,

46 תגובות to “עוד 30 שנה, אולי גם גבי אשכנזי יהיה בוגד”

  1. Assaf Says:

    גל

    תודה על הפוסט החשוב והמאוד רלבנטי.

    רציתי להוסיף למען הדיוק ההיסטורי, שהמתקפה הסופית של צבא סרי-לנקה על המורדים בוצעה מיד *אחרי* טבח "עופרת יצוקה". אחרי שממשלת סרי-לנקה ראתה שישראל עושה את זה בבמה הראשית של דעת הקהל הבינלאומית ויוצאת כל-כך בזול, הם הסיקו שבבמה הצדדית שלהם זה בטוח יעבוד, והחליטו לחקות אותנו.

    כך שטענותיהם של מעריצי בוש וסתם ימנים, כאילו הצלחת הטבח בסרי-לנקה מוכיחות משהו בתפיסת העולם שלהם – "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח" – בעצם הפוכות למהלך הדברים האמיתי.

    מה שבאמת קרה, הוא שהשלמת העולם עם "עופרת יצוקה" סיפקה השראה ותמריץ לסרי-לנקה למהר ולפעול לפני שאולי אובמה יתבסס בתפקידו וישליט סדר חדש. אין לנו מה "ללמוד" מהם, כי הם אלה ש"למדו" מאיתנו.

    כלומר, חוסר התגובה העולמי למה שקרה בעזה, בעצם הוביל למה שקרה לטאמילים בצפון סרי-לנקה.

    • האמורי Says:

      תודה. זה מעניין מאוד. זו הערכה רטרוספקטיבית שלך (שנשמעת סבירה למדי) או שזו טענה שרצה בעיתונות באותה תקופה?

      • Assaf Says:

        זה משהו ששמתי לב אליו בעצמי בזמן אמת. בסביבות ינואר-פברואר הם החלו בשלב האחרון של המתקפה. המורדים כבר היו במצב די אבוד, אבל המעצמות התחילו ללחוץ לכיוון משא ומתן. מה שהממשלה עשתה במקום זה, הוא לתת גז ולהיכנס חזק באזרחים כדי לגמור את העסק, תוך שימוש ברטוריקה שאנחנו מכירים מאיפשהו.

        לא זוכר אם ראיתי את הקישור בעיתונות, אבל הקשר כמו שאני מתאר אותו היה בולט מאוד. גם הרטוריקה ששימשה את הממשלה היתה העתק מדויק של התעמולה הישראלית. הנה דוגמא:

        http://www.guardian.co.uk/world/2009/may/16/sri-lanka-tamil-tigers-conflict

        Brigadier Udaya Nanayakkara, the military spokesman, said: "Operations are continuing to rescue the civilians still being held hostage by the terrorists."

        זה בזמן שהם מפציצים את כל רצועת החוף ללא אבחנה, בכוונה תחילה.

      • דודי Says:

        ואתה לא חושב שהסיבה שהם נתנו גז הייתה שהם רצו לנצח, לאור הכישלון של הסכמים קודמים? אם מדינה נתונה במלחמה נגד אוייב 20 שנה, ומגיעה למצב שכוחותיו "די אבודים", למה בעצם שתעצור?

        האם לפני שיישות הרשע הציונית הארורה מחתה את עזה מעל פני האדמה ללא הצדקה, הסרי לנקים לא פגעו באזרחים?

    • דודי Says:

      בלתי מספיק. אתה חייב לעבוד על השנאה העצמית והאנטי ציונות. (וגם על האגוצנטריות, אגב).

      הצלחת למצוא רק קישור עקיף בין ישראל לטבח אזרחים בסרי לנקה, אך לא טענת שישראל טבחה שם בעצמה (אע"פ שגם את זה אפשר לטעון בכיף, אחרי הכל מכרנו נשק לסרי לנקה). הרמיזה כאילו יש פשע מסוים בעולם שהיהודים אינם אחראים לו גובלת בציונות סמויה. קח את עצמך בידיים.

      הטענה שלך היא מסוג הטענות שכל-כך להפריח באוויר. האם האלימות שהפעילו הסרי לנקים באותו מבצע מסכם הייתה בכלל חריגה ביחס למאבקם-הם? האם קודם לכן נמנעו הסרי לנקים מאלימות נגד אזרחים, ורק לאחר שישראל רצחה בעזה עשרות אלפי אזרחים (או שזה היה שני מיליון? לא זוכר) בהפצצות מגובה רב, החלו להתיר מעט את הרסן?

      הטענה השנייה, שהם הזדרזו לפעול לפני בוא אובמה, היא אולי קצת פחות מגוחכת, אבל נראה לי שגם לה אין בסיס והיא נשענת על אנלוגיה שגויה לישראל, שבה התגובה האמריקנית היא גורם חשוב מאד בקביעת מדיניות צבאית. זה לא קיים במידה הזו בסכסוכים אחרים. נראה לי שתזמון המהלך והיקפו נבע בעיקר ממניעים שקשורים ישירות בסכסוך הממושך (שבו המגמה בשנים האחרונות הייתה דחיקתם של הטאמילים יותר ויותר) ולא בגורמי חוץ. אתה חושב שאילו נבחר מקיין, הסרי לנקים לא היו מנצלים את ההזדמנות הראשונה לסגור סופית על הנמרים המתפוררים? הממשל האמריקני לא התערב יותר מדי בנעשה בסרי לנקה; המעצמה הרלוונטית יותר היא הודו.

      • Assaf Says:

        דודי חמודי,

        אתה לא ראוי לתגובה.

      • דודי Says:

        היית יכול להעביר את המסר הזה על-ידי כך, שלא היית מגיב.

      • יוגב Says:

        אני בטוח שיש תרופה לאנשים כמוך.
        או אולי לא,
        אבל בטח יש מוסדות מתאימים לאנשים כמוך
        או שלא……………..

      • תום קליין Says:

        אולי די עם ההתקפות האישיות המגוחכות בבלוג הזה? מדוע אנשים פה לא יכולים להתייחס לטענות לגופן והם מרגישים צורך כה-עז להשמיץ ולבזות את האדם שמולם? זה לא סתם חסר-תכלית ולא-פרודקטיבי, זה פשוט מקומם.

        אם אתה באמת "כל כך צודק" ו-"דודי כל כך טועה" – הרי שטיעונים מנומקים היטב מצידך ששוללים (או מעמידים בסימן שאלה) את הטענות שהוא העלה – יעשו לך, לדעותייך, לבלוג הזה ולאורחיו – שירות הרבה יותר טוב – וממילא – יחשפו את הטעויות או הבעייתיות שבעמדותיו של דודי – כביכול – שאותן אתה בוחר לתאר כ-"מחלה".

  2. יוסף Says:

    לא רק ששמרתי על הדבר הזה מהרגע שראיתיהו, אם כי אני לא בטוח ש"שיר" הוא ההגדרה הנכונה, גם ניילנתי אותו. כך הוא הגיע לכאן וגם נראה ככה.

    • האמורי Says:

      אתה רואה עתידות. מי ידע אי אז שביום מן הימים יהיה בלוג בשם "ארץ האמורי" שיפרסם את השיר בשלמותו (שלא נדבר על תבוסת הטאמילים)? וטוב שהוא נראה ככה. זה משדר אותנטיות.

  3. איריס Says:

    זכרון אישי משנות השמונים המאוחרות, מישהו שהתרועעתי איתו נסע לסרי לנקה אם אינני טועה מטעם המדינה לסחור עם הטמילים (תמורת יהלומים), כניראה שהוא לא מכר שם כוסברה. מכל מקום, האיש מצא גם את מותו שם בסרי לנקה…

    ישראל אף פעם לא רק בצד אחד של הסכסוך, כי צריך להתפרנס. מחרחרים, מרוויחים ובסוף תוקעים את הסכין . (למשל, הכורדים ויש עוד, כמו באפריקה).

    • דודי Says:

      אתה רואה אסף? ככה צריך. ישראל לא רק נותנת השראה, אלא גם מספקת נשק (כמובן לשני הצדדים!) והיא למעשה גם יצרה את הסכסוך.

      פרס האמורי.

      • איריס Says:

        לא צריך להיות ציני. ישראל מיצאת הרבה נשק, בין השאר במקומות שיש בהם מלחמות אזרחים. זה לא חידוש, ואנא תנהל את המלחמות שלך עם "האמורי" ישירות בלי להשתמש בדברי כקולב. חן חן ושבת שלום.

      • דודי Says:

        כתבת שישראל "אף פעם לא בצד אחד של הסכסוך". יש איזה בסיס לטענה שישראל מכרה נשק למורדים הטאמיליים?

  4. איריס Says:

    אמצע שנות השמונים, נידמה לי 84 או 85

  5. תום קליין Says:

    מעניין מאוד – אבל כרגיל – איפה הקונסטרוקטיביות? הביקורת נוקבת, האנלוגיה ברורה – והמסקנות מדאיגות. אבל מה הפתרון? כיצד *יכלה* (או הייתה אמורה, כביכול) הממשלה בסרי-לנקה להתמודד עם המורדים? מה היה לדעת "ארץ האמורי" הצעד הנכון והצודק – שממנו נמנעה? ובהשלכה – מה הפתרון פה בארץ? ומי ערב לכך שהוא טוב יותר מנצחון של אחד הצדדים? האם *יש* בכלל פתרון (ואם לא, אז מה הטעם בביקורת)?

    דווקא עם השאלות האלה (הקשות באמת) לדעתי יש להתמודד – ולא בשאלות: "האם ישראל מתנהלת כעת כראוי?" או "האם היא על הדרך הנכונה להגשמת חזון הציונות?" – מכיוון שאם מניחים שהתשובה היא לא (והיא תמיד לא, בקרב השמאל הרדיקלי או אולי בקרב השמאל, או אולי בקרב כל אזרחי ישראל) – אז קל מאוד למצוא דוגמאות שממחישות "למה לא". כלומר "מה רע", "מה הבעיות" ולאילו קטסטרופות פוליטיות ניתן להשוות את המצב (סרי לנקה, גרמניה הנאצית וכיו"ב).

    השאלה היא דווקא "איך כן?" (וכשאלת המשך – "למה דווקא כך, ולא אחרת?")

    • יאיר poes Says:

      תום, לפני שאפשר להגיד "איך כן", צריך להיות מסוגלים לנתח את המצב לאשורו. אם איננו מסכימים לגבי ניתוח המצב (המציאות העכשווית ואיך הגענו אליה), אין משמעות לדיון "מה אתה מציע". לכן יש מקום לניתוח וביקורת ש"לא מציעה כלום". החיפזון "להציע" הוא אחת הרעות החולות של הדיון בסכסוך בארץ.

      • תום קליין Says:

        אני חושב שדווקא הרעה החולה היא בדיוק ההפך – החפזון להעביר ביקורת, להטיח האשמות, לגנות וכיו"ב. בסך הכל, אפשר לומר שקיימות 3 דעות עיקריות בספקטרום הפוליטי בעניין הסכסוך: שימור הסטטוס-קוו והרחבת הכיבוש (ימין), פתרון שתי המדינות (מרכז) וביטול מדינת ישראל והקמת מדינה דו-לאומית (שמאל).

        לכן, אני חושב שכל ביקורת שאינה נשענת על איזשהו "רעיון גדול" – איזשהי אלטרנטיבה ברת-קיימא למצב – היא לא רק ריקה-מתוכן אלא גם מסוכנת.

        לדוגמא, רוב בני האדם יסכימו שה-"מדינה" – כישות פוליטית, היא רע-הכרחי שאנו בוחרים בו בעת המודרנית כדי לספק את הבטחון-האישי הבסיסי הדרוש לכלל האזרחים. ברור לכל שהאנרכיה גרועה בהרבה (בעיקר מכיוון שהיא בדרך כלל רק שלב מעבר בדרך לשלטון כנופיות או דיקטטורה).

        אך אם אצא – כאנרכיסט – מבוקר עד ערב ואתקוף את "הממסד" ואת "המדינה" – מבלי למקד את הביקורת במרכיבים ספציפיים הטעונים שיפור, ובעיקר – אציע אלטרנטיבה ברת-קיימא ופתרון ממשי לבעיות-קונקרטיות — אזי שאין כל ערך בביקורת כזו.

    • גל כץ Says:

      תום,
      1. לא כל טקסט צריך להיות קונסטרוקטיבי.
      2. ל"ארץ האמורי" אין דיעה. יש כאן כותבים שיש להם דיעות שונות, גם אם הן חופפות לפעמים.
      3. יש טעם בביקורת גם אם לא ניתן להצביע כרגע על פתרון. הביקורת אמורה ליצור הזרה למציאות, להראות את הבעיות שבה, וכך לפתוח מרחב לדיון – כזה שבהמשך אולי יניב פתרון או לפחות שינוי חיובי.
      4. ספציפית, אני מניח שיש להצטער על הלאומנות הסינהלזית שדחקה את הטאמילים מהרעיון של שלטון משותף ושוויוני. אני לא מכיר מספיק את סרי לנקה כדי להגיד מה הפתרון הנכון כיום. כלומר אני יכול להציע איזה פתרון אבל אין לי עניין בזה. אני לא חי שם, אלא פה.
      5. באשר לישראל – הצעתי פה כבר בכמה פוסטים כיוונים לשינוי חיובי. אני מודע לכך שהם לא נראים כרגע ריאליים במיוחד, אבל אני חושש שגם המצב הנוכחי אינו ריאלי במיוחד (נשמע פרדוקסאלי, אני יודע, אבל אני מתכוון שהוא נדון לאבדון, הוא לא מציאות בת קיימא). במצב זה כדאי, אף על פי כן, לנסות ולהצביע כיוונים חדשים, ובה בעת לאתר עוגנים שיכולים לתמוך בהם: קבוצות חברתיות שיכולות לתרום לשינוי, נקודות בתרבות ובהיסטוריה היהודית ואפילו הציונית שיכולים לשמש כבסיס לחיים אחרים, תמיכה בעולם הרחב – ועוד. אבל אתה יודע מה, בסופו של דבר זה עניין של עמדה קיומית שאדם בוחר או לא בוחר לקחת – אפשר להתבצר בקיים, להישבות במין תודעת מצדה כזו. מנגד, אפשר לאמץ יחס קצת יותר יצירתי לעולם, להיפתח לעתיד אחר. אני סבור (אבל לזה אתייחס כבר בתגובה אחרת) שזה גם יותר נאמן לרעיון של "המערב" כפי שאתה מדבר עליו כל הזמן.

      • תום קליין Says:

        גל –
        2. אני יודע, התכוונתי לכך כשם קיבוצי לכותבים.

        3. אני מסכים – אם הביקורת מאוזנת ומתמקדת בבעיות קונקרטיות – כך שהדיון על פתרונן עולה באופן טבעי. עם זאת, ביקורת שמאופיינת בחד-צדדיות, בטוטאליות ("הכל דפוק") ועוסקת בעיקר בשלילה מוחלטת של הקיים – *מוכרחה* (לדעתי) להציע אלטרנטיבה, שכן הוואקום שהיא מותירה הוא גדול מדי מכדי לאפשר דיון או שינוי רצויים. רק לשם הדוגמא — קריאה לביטול המפעל הציוני ומדינת ישראל עשויים להוליד (בהיעדר פתרון בר-קיימא) מלחמת אזרחים. ואז מה?

        4. ברור, גם לי אין עניין מיוחד בשאלות היפותטיות על הפתרון האפשרי שיכל להיות. מצד שני, כשאני בוחן אנלוגיה מסויימת אני מחפש לראות את נקודות הדמיון וההבדלים. יוגוסלביה מהווה – למשל – מבחינתי, דוגמא לסכנה שבנסיון לאיחוד-פוליטי כפוי בין שני עמים או לאומים. בלגיה היא דוגמה לסתם נסיון כושל. מהדוגמא של סרי-לנקה, איני יודע להסיק דבר – לפחות לא מהבחינה המדינית. מה יכלו (אם בכלל) סינהלזים לעשות – בנקודת הזמן שבו החל המאבק המזויין עם הטאמילים?

        5. אני חושב שאני מבין מה שאתה מנסה לומר – כל עמדה פוליטית בישראל (משמאל ועד ימין) שלוקחת את ה-"קיים" כנקודת מוצא ומנסה למצוא פתרונות המבוססים עליו – מגבילה עצמה שכן היא אינה מאפשרת לתהות על עצם הנחות-היסוד שעומדות בבסיס המצב הקיים וכיו"ב. אני יכול לקבל טענה כזו, רק שהבלוג הזה (וגם, אם יורשה לי, בפייסבוק) אני שומע בעיקר על שלילת-הקיים, וכמעט ולא הצעות "יצירתיות" לפתרון. הדבר מזכיר לי את מה שגדי טאוב אמר על "ביקורת של מצפון" לעומת "ביקורת של תוצאות". הראשונה אינה עוסקת כלל בשאלה האם או כיצד ניתן להביא לשינוי ספציפי ורצוי – אלא רק בשיפור התחושה העצמית של "המוכיח בשער".

        אני אשמח לדון איתך בפתרונות אלטרנטיביים ויצירתיים למצב האיזורי (ואף העולמי) אך יש לי תחושה שעיקר העיסוק פה ימשיך להיות בבעיות, באשמים, בטעויות וכן הלאה – ללא שום קונסטרוקטיביזם. וכאמור, זהו לדעתי עיסוק מיותר במקרה הטוב, ומסוכן במקרה הרע.

      • Assaf Says:

        לתום,

        אמנם איני אחד מכותבי האמורי ולכן לא יכול לייצג את דעתם. אבל הנה דוגמא מצד שמאל למתווה ליציאה מהבוץ הנוכחי, תוך שימוש בצעדים ריאליסטים.

        http://www.notes.co.il/idanl/65159.asp

        הבעייה העיקרית מבחינתי לגבי ה"פתרון", הוא שקשה לפתור בעייה שלא מסכימים ולא מבינים מה היא. מבחינתי הבעייה העיקרית נכון לעכשיו הוא המשטר בישראל "הגדולה", והסימביוזה בין ישראל לכיבוש מכל הבחינות. ציור קווים על מפה לא בהכרח פותר את הבעייה הזו, אם אנחנו לא מפסיקים להשתית את החברה הכלכלה והתודעה שלנו על שליטה בפלסטינים.

        אני אשמח מאוד לפתור את הבעייה הזו באופן בונה, מעשי, ריאליסטי, וכו' וכו', אבל לצערי 95% מהיהודים במדינת ישראל או שלא מכירים במציאות הזו כמציאות, או שחושבים שזה בסדר וצריך למסד את השליטה ולא לפרק אותה.

      • תום קליין Says:

        אני מתנצל מראש על התגובה הארוכה:

        רפרפתי על המאמר והוא נראה מקיף ומעניין – אקרא את כולו מאוחר יותר. במבט חטוף אני חושב שאני מסכים עם רוב הרעיונות שם – אבל יש לי בעיה אחת עיקרית איתו (ועם כמעט כל פתרון ששמעתי שמוצע ע"י השמאל) והוא שהוא אינו מתייחס לצד הפלסטיני.

        זה נכון שרוב היוזמה צריכה להיות אצל הצד הישראלי שכן הוא השולט בפועל על רוב האוכלוסיה הפלסטינית – אבל עדיין –
        איכשהו המציאות שמתוארת במתווים האלה ובביקורת על הישראל היא מאוד חד-צדדית ומתעלמת לחלוטין מאלמנטים בעייתיים שקיימים גם אצל הפלסטינים – כאילו שישראל היא שחקן-בודד במערכה שהלכה ועברה השחתה-מוסרית הדרגתית ואילו הפלסטינים הם קורבנות פאסיביים שרק ה-"פלישה" ו-ה"כיבוש" על ידי הציונים דחפו אותם לאלימות.
        ולדעתי ההתייחסות לצד השני חשובה לא רק "לשם האיזון" או כדי להיראות "הוגנים יותר" – אלא בדיוק בגלל שהצד השני *הוא שחקן פעיל* בסיפור, ויש חשיבות רבה למעשיו (או היעדרם) ודעותיו.

        השאלה החשובה ביותר בעיני – היא זו של הנחת היסוד – האם "מדינה יהודית" בארץ הזו הוא בכלל רעיון לגיטימי (ואם לא -למה? הרי קיומו של עם יהודי הוא אמיתי בדיוק כמו קיומו של עם פלסטיני).
        אלו שרואים בהקמתה של ישראל ובאירועי 1948 את תחילת ה-"כיבוש", שונים באופן מהותי מאלה שחושבים שהתחיל דווקא ב-1967.
        ההבדל הוא בין אלה שחושבים שהכיבוש הוא "שליטה על אדמות זרות" ובין אלה שחושבים שהכיבוש הוא "שליטה על עם זר".

        נקודת המבט הראשונה (כלומר זו שמסרבת לכל סוג של קיום יהודי עצמאי) היא מבחינתי טוטאלית והרסנית בדיוק כמו הרעיון של ארץ-ישראל-השלמה – בדיוק משום שלשאלה "מי התחיל" או "מי היה פה קודם" או "של מי הארץ הזו" לא רק שאין חשיבות – אלא אין משמעות. וישנם (להבנתי, תקנו אותי עם אני טועה) – על פי סקרים – פלסטינים רבים שמחזיקים בעמדה הראשונה.

        אני מאמין שמי שמחפש "צדק" ישיג רק עוד שפיכות דמים, והדרך היחידה לפתרון מבוססת על ההנחה שהיעד המרכזי מוכרח להיות *סיום שפיכות הדמים והדיכוי/כיבוש*. אם הפלסטינים היו משיגים את מבוקשם לפני קום המדינה – והמדינה היהודית לא הייתה קמה, אזי היהודים היו הופכים למיעוט מדוכא, או שבמוקדם או במאוחר הייתה פורצת מלחמת אזרחים.

        המחשבה שניתן לקיים פה איזו דמוקרטיה במודל אמריקני – המבוססת על "עקרונות החירות והחופש" – בה כל ביטוי לאומי יהיה מוכרח להתבטל בפני האידיאל ההומאניסטי – היא לדעתי אשליה.

        ובנימה אישית – אני מוכרח לומר שלמרות ש*אני* עצמי הייתי רוצה לחיות במדינה כזו (שבה אין חשיבות פוליטית למוצא אתני, לדת, לשפה וכיו"ב) – אני *מכיר* בחשיבות של עקרון ההגדרה-העצמית – או במילים אחרות – בזכות (או אפילו ההכרח) של קיומן של שתי מדינות לאום נפרדות.

        מי שדורש שהיהודים "יבטלו עצמם" בפני איזו ישות כלל-אזרחית (שכן הם אינם "עם" – או אם הם עם – הם אינם זכאים לעצמאות) – מציעים למעשה הצעה מקבילה לאלו בימין הקוראים לפלסטינים "להגר למדינות ערב, ובמיוחד לירדן – שכן ממילא הם ערבים".

      • ג'ני Says:

        בודאי נמנה על החמישה אחוז שמסוגלים להבין ולעשות ללא לאות כדי לפתור את הבעיות לכולם.
        אתה באמת ישראלי? אתה וכל שאר היותר קדושים מהאפיפיור שנמצאים בהוספיס הזה?
        קחו אותם עם הלהג האינטלקטואלי האיסקייפיאלי שחוגג כאן, ערבבו עם שומר ערכי הגלקסיה, אובמה, והוסיפו קצת את שומר המוסר המהוגן המוכתר העולמי החדש, ארדואן, קצת את השעשוע הילדותי של אחמדיניגאד לשחק באטום כמו בג'ולות וקיבלתם את ה"כבושים" שלכם על אדמת ישראל הצחיחה ומוקרנת רדיואקטיבית ל300 שנה.
        אם הייתם ילדים שלי , הייתי מתביישת בכם.
        כל אנגלי שמדבר כמוכם, שיכין לי דירה קטנה לי ולמשפחתי בפינצ'לי או גולדרס או סוויס קוטג'. אם בכלל אכפת לו שאני אחיה כאן בישראל ובכלל.

  6. עופר Says:

    היי גל, בעניין טבח כנא, לא ברור אם חיזבאללה ירה מהאזור. חיילים ששירתו באותה תקופה אומרים שהירי הישראלי נועד למנוע גילוי של חיילי צה"ל שהיו באזור.

    אולי מי מהקוראים יוכל להוסיף מידע.

    • גל כץ Says:

      תודה. אני חושש שהייתי אז בכיתה ט', כך שהסתפקתי במקורות המידע הנפוצים. מן הסתם הם לא בהכרח מהימנים, אבל אין לי את הכלים להכריע בעניין הספציפי הזה.

  7. יוסף Says:

    לא הייתי בונה על תבוסת הטאמילים

  8. דודי Says:

    " אני נאלץ להסכים עם עמוס הראל, שכתב שבניגוד לסרי לנקה, בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול." זה לא מה שהוא כתב, אלוהים אדירים.

    הוא לא התייחס כלל למיעוט הערבי בישראל אלא לטרור בשטחים. הוא השווה בין המאבק של ישראל בגורמי הטרור בשטחים, שיש להם קשר רציף ותמיכה מבחוץ, לבין המאבק של סרי לנקה בטאמליים, שהתקשו לקבל סיוע מבחוץ, בהיותה של המדינה אי.

    "חשוב גם להוסיף (ואת זה עמוס הראל לא עושה) שהערבים בישראל אינם בדיוק מיעוט אלא מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה." – כי עמוס הראל מתייחס למציאות, שבה ישראל לא סיפחה את השטחים ותושביהם, מלבד מזרח ירושלים, ובה יש הבחנה ברורה בין הגדה ועזה לבין ישראל; במציאות זו הערבים הם מיעוט בישראל (כ-20%) וממילא אינם רלוונטיים למאבק בטרור, שמתרחש ברובו בשטחים. (לכן למשל הציטוט ממאמרו: "העובדה שירדן הגובלת בגדה המערבית מתנגדת לטרור, מקשה על הלחימה הפלסטינית שם. " הוא לא כתב "ירדן הגובלת בישראל"). כשהאמורי כותב "ישראל" הוא מתייחס לא למציאות אלא לחזונו הקסום על מדינה אחת, שבה אכן הערבים הם 50%. אבל בה ממילא יהיו כידוע שלום ואחווה.

    חוסר יכולתו של מי שאוכל ארנדט ושותה סארטר לקרוא טקסט פשוט של פרשן בטחוני מעורר הרהורים נוגים.

    • גל כץ Says:

      דודי, למה כל כך הרבה סרקזם על הבוקר? עוד מעט שבת המלכה, מצעד הגאווה היום. בוא נירגע.

      לגופו של עניין – באשר לציטוט הראשון שלך – הרי אם לא ניתן להכניע את המאבק האלים של הפלסטינים בישראל מפני שהם זוכים לתמיכה מעבר לגבול, הרי זה מפני שמעבר לגבול יש אוכלסיויות גדולות המזדהות איתם. אתה מסכים עם הקישור הזה? נכון שעמוס הראל כתב רק את הטענה הראשונה (שיש תמיכה חיצונית בטרור) ולא את השנייה (שהתמיכה הזו נשענת על הזדהות לאומית ודתית), אבל אני חושב שזה פירוש מתבקש של דבריו. אולי היה מקום להוסיף עוד צעד בטיעון, אבל זה ממש לא מצדיק את ה"אלוהים אדירים" שלך. כאמור, כדאי להירגע.

      באשר לטענה השנייה – ידידי, הטענה שהערבים הם כמעט 50% מאוכלוסי ישראל לא קשורה לתמיכתי במדינה דו-לאומית או בחשיבה דו-לאומית. התייחסתי רק למציאות בפועל, לא לאיזה "חזון קסום" (החזון האוטופי הוא שלך. קוראים לזה "מדינה יהודית-דמוקרטית"). ישראל שולטת בכך וכך מיליוני בני אדם וכמעט מחציתם עם ערבים – וכך כבר 43 שנה (מתוך 62 שנות קיומה – כלומר יותר מפי שניים שנים מהתקופה בה היא לא שלטה בהם).

      שבת שלום.

      • דודי Says:

        שבת שלום. לא מזמן דרש האמורי בזכות ההתעצבנות ונגד הנחמדות, והיה צדק בדבריו.

        לא, ישראל אינה כוללת את שכם ואת רמאללה, וודאי שלא את עזה. ישראל גם אינה "שולטת" בהן, וממילא מדינה אינה כוללת בהכרח כל שטח שהיא שולטת בו שליטה צבאית מוגבלת במהלך סכסוך. גם לא סכסוך מתמשך. ישראל גם לא ממש שולטת ביישובי הפזורה בנגב ובכפרי הגליל, אבל מילא.

        עכשיו אולי תבין למה יש פה בעייה שמעבר לאי-הסכמה. יש לך הגדרה משלך למושג ישראל וזכותך, אני מסכים גם שהיא לא לגמרי מופרכת, אבל זו עדיין הגדרה משלך. בטקסט של הראל שעליו הסתמכת ההבחנה בין "שטחים" לבין "ישראל" היא הכי ברורה שיש. והוא פשוט לא כתב את המשפט שייחסת לו: "בישראל יש למיעוט הערבי גיבוי של מיליוני ערבים מעבר לגבול." אלא שלטרור בשטחים יש תמיכה מעבר לגבול, בניגוד למצב בסרי לנקה, שלה פשוט אין גבול יבשתי. מובן שאפשר לנסח מחדש ולסכם טענות מטקסטים שמסתמכים עליהם, אבל יש גבול לחירות הניסוח מחדש.

      • יאיר poes Says:

        חביבי, תסתכל במפות תחזית מזג האוויר בעיתונים בארץ. אתה רואה שם את הקו הירוק?

      • א.ב. Says:

        http://macoverage.blogspot.com/2010/06/blog-post.html

      • גל כץ Says:

        ובכן, גם אם ההגדרה שלי של ישראל פתוחה לוויכוח, היא ודאי סבירה במידה רבה. עובדה, אפילו אתה מסכים ש"היא לא לגמרי מופרכת". ההגדרה שלך, לעומת זאת, מופרכת לחלוטין. בשלב זה אולי מוטב שניתן לקוראים לשפוט: האם הגדרה של ישראל לפיה ישראל אינה שולטת בגליל ובנגב וגם לא בשכם ורמאללה איננה מופרכת? ולא, 43 שלה שנה (או יותר משני שליש מתקופת הקיום של המדינה), היא ממש לא "שליטה צבאית זמנית מוגבלת". כדאי שתמצא לך מילון מעודכן. אפילו ניו-ספיק אשלייתי במיוחד צריך לשמור על קשר – ולו רופף – למציאות.
        באשר לעמוס הראל – הפוסט הזה לא היה תרגיל בפרשנות אודות הפרשן הצבאי של "הארץ". אם הייתי חושב שמה שאמרתי הוא ציטוט ישיר אז הייתי שם מרכאות. אני חשבתי – ועדיין חושב – שהדברים שייחסתי לו נובעים ישירות מדבריו (ואני מעז לקבוע שהוא היה מסכים אתי). יש בפוסט מספיק קולבים אחרים להיתלות בהם. אין צורך להתעסק בקטנות.

        באשר לתגובתך האחרת – אכן, מלחמה היא באופן כללי דבר רע (עוד חידושים, דודי?). העובדה שאמרתי שהיא רעה לדמוקרטיה, לא אומרת שהיא לא רעה למשטרים אחרים. השאלה היא מה פירוש "רעה" ובאיזו אופן היא רעה. אני השתמשתי בדוגמא של סרי לנקה כדי להגיד משהו על מה זה "רעה לדמוקרטיה" ובאיזה אופן מלחמה היא רעה לדמוקרטיה. אתה יכול להתייחס לזה או להפריח השערות אחרות. אין לי כרגע עניין להגיב להשערות אחרות. אכן, סביר מאוד שהמלחמה פגעה במודקרטיה הסרי לנקית עוד לפני הקמפיין של השנים האחרונות. אני לא מבין למה זה טיעון נגד הטענה שלי. אדרבא.

      • דודי Says:

        במציאות, גל, קיימת רשות פלסטינית. היא אינה מדינה, אבל יש לה סמכויות על האזורים והאנשים שבתחומה. יש לה, למשל, מערכת חינוך, מוסדות כלכליים, כלי תקשורת. אתה שולל את המשמעות של כל אלה?

        קיימת גם רשות נפרדת, של חמאס, בעזה. האם אתה חושב, שישראל שולטת בעזה?

        במשך כ-20 שנה כבשנו את דרום לבנון, והייתה לנו שם, דרך צד"ל, שליטה חזקה בהרבה משליטתנו הנוכחית בשטחים. זה לא אומר שדרום לבנון הפכה לחלק מישראל. לתגובה האחרת, למטה.

  9. דודי Says:

    ומשהו על הטענה המרכזית. אם אמנם מלחמות מבחוץ מובילות בהכרח למלחמות מבפנים ולאובדן הדמוקרטיה, קשה להסביר איך יש עדיין דמוקרטיות במערב.

    ניקח לדוגמה את בריטניה. במהלך המאה העשרים היא הייתה נתונה בשתי מלחמות טוטאליות ממושכות, בכחצי תריסר מלחמות משמעותיות (מלחמת העצמאות האירית, סואץ, פוקלנד, עיראק 1 ו-2, קוסובו, אפגניסטן), ניהלה מאבק ממושך נגד טרור מבית, בצפון אירלנד, הייתה שחקן משמעותי במלחמה הקרה, וכן השתתפה בעוד לא מעט מאבקים פה ושם.

    ובכל זאת – בחירות, פרלמנט, כדורגל, עולם כמנהגו. אם כבר, היא יותר דמוקרטית היום מאשר ב-1914.

    • דודי Says:

      לשם דיוק, "במהלך המאה ה-20" יש להחליף ב"במאה השנים האחרונות" שכן חלק מהמלחמות שהזכרתי קרו אחרי 2000.

    • גל כץ Says:

      לא טענתי ש"מלחמות מבחוץ מובילות *בהכרח* למלחמות מבפנים ולאובדן הדמוקרטיה". אני מוכן לטעון שמלחמה מבחוץ מכרסמת בדמוקרטיה (אם כי לעתים אין ברירה וזה מחיר שצריך לשלם), וככל שהמלחמה הזו היא כוללת, מתמשכת, ונוגעת ליותר היבטים בחיי המדינה הרלוונטית, אזי הדמוקרטיה נפגעת יותר.

      • דודי Says:

        ובעצם אפילו סרי-לנקה עצמה, אחרי שנות דור של מלחמה כוללת ואכזרית, הפלא הוא שבכלל נותר שם משהו שיתכרסם אחרי הניצחון הסופי.

        מלחמה היא באופן כללי דבר רע.

        דווקא ההשלכות על המשטר אינן בהכרח שליליות. אולי אפשר לראות בזה מבחן – מי שחסין ועמיד, כמו בריטניה, לא ייפגע, ואף ייצא מחוזק; מי שמראש רעוע, יתפורר ואפשר שיוחלף בטוב ממנו – וזה נכון גם למשטרים לא דמוקרטים, כמו החונטה הצבאית בארגנטינה אחרי פוקלנד, וזו שביוון אחרי הפלישה הטורקית לקפריסין.

      • Assaf Says:

        דודי,

        כל הכבוד. לפחות בויכוח עם עצמך הצלחת לנצח.

        כשתמצא בחקירותיך אחר האמת בארץ-ישראל מי שולט בשכם ורמאללה, ואולי גם ב"פזורה" בנגב ובגליל – אל תשכח לעדכן אותנו. אנחנו משתוקקים לשמוע ממך שוב.

      • דודי Says:

        אני מוכן לקבל, שלמלחמות יש פוטנציאל לערער משטרים ובכלל זה דמוקרטיות. זה קרוב לטריוויאלי.

        העובדה, שיש דמוקרטיות רבות שעברו הרבה מלחמות מבלי להתכרסם, מרמזת שאולי הן רק מחישות תהליכים קיימים.

        לגבי סרי לנקה עצמה, בפוסט הוצג ערעור הדמוקרטיה דווקא כתוצאה של הניצחון על המאבק הלאומי הטאמילי. אבל אם אמנם עצם הסכסוך (שהיה כולל, מתמשך ואכזרי) מכרסם בה, אפשר להניח שכבר בעת הניצחון היה המצב מעורער.

        "בעקבות ניצחונו על הטרור הפך הנשיא מוהנד רג'פאקסה לגיבור לאומי וסרי לנקה מאבדת אט אט את מאפייניה הדמוקרטיים. " – האם המלחמה היא שפגעה בדמוקרטיה או דווקא הניצחון, שבכל זאת הביא שלום, ולו זמני?

  10. עדו Says:

    אני נאלץ להצטרף לתוקפים מימין. בסך הכל המסקנה של הפוסט נכונה לגמרי, זה הכלל הבסיסי של דמוקרטיה : אם לא תשמור על זכויות אחרים יום אחד גם הזכויות שלך יהיו בסכנה. אבל כשאתה מדבר על ה'טבח ה בכפר כנא ' אתה גורם לאנטגוניזם מיותר, בכפר כנא, פגז אחד טועה של צה"ל גורם לאסון ומיד הופסק המבצע תוך כדי הבהרות והתנצלויות של פרס שטען אז ש'קללה רובצת עליו' או משהו בסגנון , האם פגיעה באוכלוסיה אזרחית בסרי לנקה גרמה לאותה תגובה אצל הממשלה שם? לא נראה לי.

  11. יאיר poes Says:

    אבל איך לא הזכרתם את MIA, איך?

    נקמתה של המחתרת הטאמילית, ההיפסטרית הקולית ביותר על הכדור בחמש השנים האחרונות

    http://www.guardian.co.uk/music/2010/jun/13/mia-feature-miranda-sawyer

    • Assaf Says:

      יאיר תודה על השלמת החורים בהשכלה!

      איזה סיפור. פליטה טמילית מסרילנקה, אבא שלה התאמן עם אש"ף בלבנון, ולה יש ילד עם הבן של אדגר ברונפמן. נפלאות האהבה.

      ראיתי וידאו אחד שלה ביוטיוב בינתיים, חמוד. יש איזה אלבום שלה שאתה ממליץ עליו במיוחד?

  12. יאיר poes Says:

    דודי, אף פעם, בשום שלב, לא צירפו את דרום לבנון למפות בארץ. לעומת זאת תתקשה למצוא בארץ מפה שלא מסמנת את הגדה המערבית ואפילו את עזה כחלק מישראל. ישע זה פה.

  13. יובל Says:

    סרי לנקה הסירה את המגבלה על מספר הכהונות הרצופות המותרות לנשיא, עם מבט למוהנד רג'פאקסה האולטרא-פופולרי. http://www.nytimes.com/2010/09/09/world/asia/09srilanka.html?_r=1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: