"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים

by

 

   בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר אחר

(מתוך "שיחה עם רדיו", מאיר ויזלטיר. השיר המלא  למטה)

אתמול, אחרי ההודעה על ביטול ההופעה של הפיקסיז, התפרסמה ב"עכבר אונליין" ידיעה שקיבצה כמה תגובות לביטול. אני מודע לכך שביטולי ההופעות הן נושא שנחשב נורא משמעותי בתל אביב – סוג של פרובינציאליות מטרופולינית שאופייני "לעיר הזאת" (כפי שאוהבים זמרי רוק תל אביביים לשיר ברגש, קצת לפני איזו מטאפורה המרמזת שהם עשו פעם סקס [הם ממש פרועים, הצעירים האלה!]). בכל מקרה, מכיוון שממילא לא התכוונתי ללכת להופעה של הפיקסיז, אין לי הרבה מה להגיד על הנושא. מה שכן קצת הדהים אותי היתה תגובתו של רמי פורטיס שהובאה בידיעה. פורטיס הביע חשש שגם אלטון ג'ון לא יבוא, והוסיף כי:

"אני לא יכול לשפוט את מי שמבטלים, כי מרחוק הכל נראה כאן מלחיץ ובתקשורת בחו"ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות. מצער אותי שאצלנו אף אחד לא פותח את הפה ויש קול ענות חלושה גם מצד משרד התרבות".

 אני מודה שדי הופתעתי מרמת הטמטום של התגובה הזאת, בהנחה שהציטוט מדויק. אם זה היה ציטוט של ח"כ כרמל  שאמה, זה לא היה מפתיע אותי. אבל מדובר בפורטיס, ההוא ממינימל קומפקט. מילא המשפט הראשון: 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' – כאילו שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה. אבל מתסכלת יותר היא המסקנה שמסיק פורטיס מהביטולים: 'יש קול ענות חלושה גם ממשרד התרבות'. כלומר, מה שבאמת מכעיס אותו זה ששרת התרבות לא פתחה את הפה כדי לצרוח על הפיקסיז. זה מה שנשאר מהרוח של פורטיס: כיסופים ללימור לבנת. לדיסק הקרוב יצורף מכתב המלצה משרת התרבות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אבל פורטיס הוא רק דוגמא אחת לתופעה הרבה יותר נרחבת: אף אחד מהזמרים בדור שלו, ולמעשה גם בדור שלפניו ובדור שאחריו, לא מעלה על דעתו לפתוח את הפה ולהגיד משהו על מה שקורה מסביב. מעצרים בלי משפט; חקיקה גזענית; מעשי טבח; ירי על מפגינים; היסטריה מיליטריסטית; פוליטיקאים פאשיסטים; פולחן של כמה בעלי הון מגעילים; מדיניות חוץ ברוח מוסוליני; כנופיות אלימות ברחובות תל אביב; ובאופן כללי: פרידה מהמין האנושי לטובת אטאוויזם פרנואידי ואלים. יש כאן כל כך הרבה נושאים לשירי מחאה, שאפשר היה לייבא זמרים מתאילנד כדי להתמודד עם ההיצע. אבל הזמרים שלנו מוצאים לנכון להתבכיין רק על ביטולי הופעות, או על הזמרים המזרחיים. אני נאלץ להסיק שהזמרים הישראלים, ובפרט הרוקרים, הם או פחדנים או סתומים לגמרי.

 אף אחד לא מצא לנכון להגיב לשוקי וייס, שאיים כי אם ימשיך גל הביטולים "כל אותם ביטויים יפים באנגלית, כמו 'Music speaks louder then words' [ השגיאה במקור], או 'Bridge Over Troubled Waters' יתגלו כריקות מתוכן". אמאל'ה. ממש שבר ציוויליזטורי. משבר הייצוג. תיכף הוא יצטט את  אדורנו שאחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות. נדמה לי שלהתאמן בשתיקה בזמן שמסביבך נרמס כל שריד לחופש ולהומניזם זה קצת יותר בעייתי.

תפסיקו לרחם על עצמכם. תאמינו לי שעוד יקרו כאן דברים הרבה יותר טראגיים מהביטול של הפיקסיז. הרבה  הרבה  יותר טראגיים.

הייתי אומר שאם היה כאן זמר משמעותי אחד שהיה מעז לפתוח את הפה, היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו. אבל אין. אני לא מדבר כרגע על עמיר בניון, או על אתי אנקרי שעברה להתנחלות. זאת כבר תופעה אחרת, טראגית יותר אבל פחות פאתטית. כי עמיר בניון לפחות מביע מחויבות כלשהי לסביבה שהוא חי בה. כך גם אריאל זילבר. אבל לא ראיתי זמר אחד מהאליטה האשכנזית של הרוק המקומי שמעז אפילו להמהם משהו.

 

אני פשוט לא מבין את זה. הם לא שמעו על איזושהי מסורת, על זה שאמני רוק לפעמים אפעס קצת כועסים, ואפילו, רחמנא ליצלן, צועקים, ולא רק מזמרים בלאדות נוגות? אם עברתם לימין בלי ששמתי לב, אז תשירו אפילו שיר תהילה לאביגדור ליברמן, או תייללו נגד האיסלאמו-פאשיזם. אבל לפחות תתפסו צד. תגיבו לגירויים. תגידו מ-ש-ה-ו.  הרי בשונה מהבלוג האומלל הזה, לכם באמת יכולה להיות השפעה כלשהי.

נדמה לי ששלום חנוך כחכח  איזה שיר מחאה על זה שאלוהים שלא שייך לקיצוניים, או משהו כזה. אבל אפילו אותו הוא החליט לעכב כשהחלה עופרת יצוקה. "בזמן שהתותחים יורים, עם ישראל לא מסוגל להכיל שירי מחאה", הסבירה ההפקה. נדמה לי שנורית גלרון נשאלה לאחרונה בריאיון למה היא לא שרה שירי מחאה, אז היא ענתה משהו  בסגנון "בכל זאת משהו קרה כאן מאז שנות התשעים". כן, משהו בהחלט קרה.

ג'יזס. אני קצת לא מבין מה קורה כאן. אוקיי, אולי הם פוחדים מחמאס ומאיראן. אז תשירו לפחות משהו על שר החוץ שלכם. על סגן שר החוץ. על שר הביטחון. מ—ש—ה—ו. סליחה, הם מבולבלים. הם נבוכים. אני מבין – אלה מהם שלא נהיו אולטרה-לאומניים אולי פשוט צריכים להתפרנס. אם הם יגידו משהו "נגד צה"ל", לא יזמינו אותם לשיר עם  ילדי "כוכב נולד" במגדל דוד;  או שהחוזה של הפרסומת לעוף טוב עוד עלול להתבטל. וגם אם אין חוזה – תמיד יש סיכוי שיהיה בעתיד.

תשובתי: זובי. אם האמנים, האוונגארד,  אלה שסיפרו לנו איך הם חיים על "זמן סוכר", מחליטים להיות זהירים, מחושבים, לא לפגוע, לא להרגיז את הקהל – אז מי כן יפתח את הפה? נדמה לי שלפתוח את הפה זה המקצוע שלכם. אה, אתם צריכים להאכיל את הילדים? זובי. לא כל דבר אפשר לתרץ בזה שצריך להאכיל את הילדים. בספרד של פרנקו זמרים ישבו שנים בכלא, או יצאו לגלות. אחר כך, כשהדיקטטורה נפלה, הם חזרו למלא איצטדיונים. אם הבעיה כזאת גדולה, מצדי אל תעשו ילדים. תמותו ממנת יתר. אתם יודעים יותר טוב ממני.

אמרו לי שזה תמיד היה ככה. הזמרים האמיצים שלנו תמיד ידעו לעצום את העיניים. כשהם רצו לשיר שיר מחאה, הם שרו על פראג ולא על ביירות. מושא ההערצה שלהם תמיד היה שמעון פרס, במקרה הטוב, והם תמיד אכלו את כל מה שהוא מכר להם. ובכל זאת, לרגעים נדמה היה שהם בכל זאת מסוגלים לצייץ. הרי היה את "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", או אפילו את "גיבור גדול". והיה את אביב גפן עם "פרופיל 97 / בפנים הרבה פחות / המפקד אמר לירות". בכל  זאת היה רגע  כזה, שעשרות אלפי נערות ונערים בערד שאגו "צבא  הגנה למות". נראה אם הוא היה מעז לשיר את זה עכשיו. אולי במופע הצדעה ללוחמי השייטת. אבל הוא נעשה מיליטריסט אז כשהרסו את לבנון, הצטרף לתרועות  המלחמה, והתוודה שהוא היה יכול להיות חייל מעולה אם היו מוכנים לגייס  אותו. ואז הוא שוב ליכלך משהו על המדינה, בכפוף לצרכים.

 

מה  נשאר? יש את ברי סחרוף עם העיבודים המכוערים לשירת ספרד. כולנו אוהבים את הרשב"ג, אבל נדמה לי שסחרוף היה פעם רוקר קשה. האם רוקר קשה היה עובר פתאום לשיר מזמורי כנסייה קתוליים? כן, אני יודע שלבוב דילן יש אלבום נוצרי, אבל זה דווקא נועז למדי בשביל נימול. באמת, שיזדיינו. אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי אלה אנשים שלא אמורים נורא להיבהל מקללות. אה כן, יש את אלה שבשנות ה-90 ידעו להגיד כל מיני מלים מלוכלכות, כמו ההוא, מכרמלה גרוס וגנר, ועכשיו החליטו שהם "השתנו", "התבגרו", "כבר לא מרגישים צורך לבעוט". אז זהו,  שבעוד שנה וחצי, כשיחייבו אתכם להישבע לדגל לפני כל הופעה (במקרה הטוב), זה כבר יהיה מאוחר מדי.

 מצחיק שדווקא רבקה מיכאלי הקשישה, ועוד יותר ממנה זמרת המלחמות יפה ירקוני, הפתיעו לטובה, בזמן שכל הפחדנים של הניינטיז שותקים.

באמת, מזל שענבל פרלמוטר מתה. לפחות אפשר ליהנות מהספק שאולי היא היתה פחות קונפורמיסטית.

והנה השיר המלא של מאיר ויזלטיר:

שיחה  עם רדיו

בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר  אחר.

 עכשיו אוגוסט, הוא אומר
ואני מקפיד לציין את  יום-השנה לאבדן החרות
בצ'כוסלובקיה; פלישת הקלגסים,
הטנקים ברחובות – אתה לא זוכר?

 עכשיו אוגוסט, אני מאשר
אוגוסט 82'. אוגוסט יחיד במינו.
אין  זה חודש לימי-זיכרון
או לסנטימנטים על אבדן  חרות
אחרת, בזמן אחר.
פראג היא ילד על-יד בירות
(אני מנסה לדבר אל הרדיו שלי בלשונו)
אתה מחנטרש כשאתה מזמר;
כשאתה מדבר, אתה משקר.

 אני רק  רדיו, הוא אומר
אני מדברר, לא מדבר.
אני יודע למסור פריסות-שלום,
לצטט את דוברינו, את קשבנו;
מלל וזמר לחגים,
מועדים וימי זיכרון
אני משדר בשידור חוזר –

 מה אתה רוצה ממני?
אם אתה קורא  לזה שקר, 
הדרישה לאמת מביכה אותי.
בכלל, אל תלך שולל
אחרי התחכום האלקטרוני:
אני פרימיטיווי יותר מזקנה פלשתינאית
(אנאלפביתית וחסרת שיניים).

לכך לא נותר לי אלא להסכים.
אני הוא זה הצריך להסמיק.
מי אמר לי להיכנס בשיחה
עם מערכת אלקטרונית, שאין מאחוריה כלום
חוץ מהרצון הרווח להיות מרומה וצודק?

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

72 תגובות to “"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים”

  1. יותם Says:

    הי, עפרי, שכחת את זאב טנא

    אמנם כיצרן שניצלים לא עשה הרבה למען תרנגולות. אבל בהחלט זמר מחאה.

  2. ofrilany Says:

    נכון זאב טנא הוא אחלה וראוי להזכיר אותו. אבל הוא בכל זאת לא זמר שממלא אצטדיונים

  3. קים Says:

    היי עפרי,

    תודה על הפוסט הזועם והמשמח ועל הבלוג בכלל. הוא אי של שפיות וביקורתיות בימים המוטרפים האלה.

    נ.ב. כמובן שיש כמה אחרים- הבילויים, זאב טנא, דאם וכו'. כן, הם אכן לא ממלאים איצטדיונים, אבל זו נחמה.

  4. Merav Says:

    שוב תודה על פוסט מעולה, רק שאני בכלל לא בטוחה שהם מפחדים. אולי זה קצת רומנטי מדי לחשוב שיש להם משהו נגד הקונצנזוס, וגם אם יש להם זה תמיד איזה משהו פתטי כמו כל הסיקסטיז, הוודסטוק הזה או עוד אחד ממקורות ההשראה של המורדים הגדולים שמתנדבים לזמר בערבי התרמה לדארפור או האיטי. לא נראה לי שאנשי התקשורת, במאי הקולנוע הדגולים שלנו (למשל ארי פולמן וסרטו המביך קוצר השבחים) או כל אחד אחר שאמור להתחרפן ממה שקורה פה (ז"א כולם), מפחדים – זה פשוט נראה להם בסדר. מקסימום כשל הסברתי. כמו שלימור לבנת אמרה אחרי שקוסטלו ביטל: הוא לא ראוי להופיע בישראל. אז אולי פורטיס סתם מתעצבן עליה. עכשיו היא החליטה שהפיקסיז פשוט לא ראויים להתייחסות

    • ofrilany Says:

      אני יכול רק לקוות שלחלקם משהו נראה לא בסדר. מעבר לכשל ההסברתי, שממנו כולנו כמובן מוטרדים.

  5. יוסף Says:

    הכול נכון, אבל מדוע בעצם אנחנו (או מישהם) מצפים שזמרים, או אמנים בכלל, ובעצם אפילו אינטלקטואלים, יתפלגו פוליטית אחרת מכלל האוכלוסיה? ספק גדול אם זה כך גם בשאר העולם, שגם בו יש מדי פעם מחלוקות קלות, לא רק אצלנו.
    אמת – כאשר אמנים שכן ממלאים איצטדיונים דווקא חורגים מהמיינסטרים זה חדשות. אבל אלו חדשות בסגנון "כלב נשך אדם". כחדשות, הן מסייעות ליצירת רושם כזה. רושם, לא מציאות (כן, יש הבדל).
    להמחשה: מבחינת הסביבה של הפיקסיז או קוסטלו, הם לא עשו מעשה אמיץ במיוחד. באופן אירוני ואבסורדי, דווקא לו היו מגיעים לישראל הדבר היה מסמן נון קונפורמיזם.
    אוי, פתאום נזכרתי בעזרא פאונד. שככה יהיה לי רע.

    • האמורי Says:

      יוסף, זאת נראית לי שאלה קצת מיתממת. בכל זאת יש כמה דוגמאות בהיסטוריה של אמנים שניסו לבטא איזה מרד
      לפי ההגיון הזה כמעט אפשר לשאול: למה אנחנו מצפים שחברי מפלגה קומוניסטית יתפלגו אחרת מכלל האוכלוסיה?

  6. lomili Says:

    פוסט מדויק ונהדר. ואם כבר עושים רשימה, אני רוצה להוסיף את חווה אלברשטיין ולצרף שיר אהוב עליי במיוחד

  7. יוסף Says:

    וממתי רבי שלמה אבן גבירול נהיה ה-רשב"ג?
    אוי ויי

    • ofrilany Says:

      לא הבנתי מה הבעיה

      • אביחי Says:

        הבעיה היא שרשב"ג זה רבן שמעון בן גמליאל (הוא חי קצת קודם ולכן תפס ראשון את הניק).
        לקרוא לאבן-גבירול רשב"ג זה כמו לקרוא למיכל בו-נפתלי רמב"ן (כלומר יש להניח שהשימוש בכינוי זה ביחס לאבן גבירול התחיל כאיזו הלצה של מישהו בגילמן שהכיר את הכינוי והעביר אותו הלאה. מה שעצוב הוא שהכינוי הזה ביחס למשורר הימי-ביניימי נהיה "רציני").

      • ofrilany Says:

        כן הבנתי, וברגע הראשון חשבתי שעשיתי טעות מביכה (יש לציין: פעם ראשונה שתיקנו אותי על משהו בבלוג הזה!). אבל אז ראיתי שאבן גבירול בכל זאת מופיע בכל האנציקלופדיות כרשב"ג. אני לא יודע מתי זה נכנס בטווח שבין נפילת סרגוסה לעכשיו, אבל בטוח לא בזמן האחרון ממש.

  8. גרבולון Says:

    יש זמרים שלא מפחדים אבל אתה לא מכיר אותם כי הם לא ברדיו.

  9. אורי Says:

    טקסט טוב,
    והשיר של ויזלטיר מעולה

  10. אריאל Says:

    אפרופו משגים תפיסתיים שהנחיל לנו האתוס ההיפי – נדמה לי שהזיהוי המיידי הרווח של רוק'נרול עם מחאה פוליטית מוטעה מיסודו. למעשה, המוזיקה הפופולרית המערבית של 60 השנים האחרונות לא ממוקמת כלל בטווח שבין שמרנות וחתרנות, אלא בזה שבין עדריות ואינבידואליות.
    כלומר, זו קודם כל מוזיקה בגוף ראשון, מוזיקה של ה"אני" על מאווייו וגבולותיו. אם יש בה (וכמעט תמיד אכן יש בה) פוליטיקה, הרי היא מוצגת דרך הפריזמה של היחיד. יתר על כן, העיסוק הזה בשאלות של זהות נעשה בד"כ בצורה מאוד לא מודעת. אדרבה, ככל שזמר רוק יותר קלולס כך הוא יותר חינני, כריזמטי ומשכנע.
    מה שמכונה לפעמים "תרבות נגד" במוזיקה פופולרית הוא בעצם הגדרת זהות על דרך השלילה: האויב הוא לא הממסד כממסד או העוול כעוול, אלא כל מה שנתפס כמגביל את החירות של היחיד להיות "הוא עצמו" – במסגרת ראיית העולם שלו. לכן דווקא אוכלוסיות הנתונות לדיכוי ולאפלייה נוטות לייצר פופ הרבה פחות "מחאתי" ומודע מזה של צעירים בוגרי קולג'ים ועתירי פנאי, ולכן, אולי, מעדיפים רוקרים ישראלים מהזרם המרכזי "לחזור לשורשים" במקום למחות. מה שכן, ייתכן מאוד שהחרם המתגבש יתרום לשינוי המצב הזה.

    בכל מקרה, הטענה שהרוק הישראלי הפך בעשר השנים האחרונות למבאס עד אימה אמנם נכונה מאוד, אבל זו ממש לא תופעה מקומית. ככל שהמדיה הדיגיטלית נעשית יותר זמינה, אינטואיטיבית ואינטראקטיבית, כך קל יותר ליחיד להיות "הוא עצמו". יש לו פחות אויבים והוא הרבה יותר מודע. כתוצאה מכך המוזיקה הפופולרית הופכת ליבשושית, משעממת ונטולת עוקץ – להלן שאנטי-בנטי, ארטי-פרטי ואינדי-שמינדי.

    וחוצמזה, תמיד טענתי שאריאל זילבר הוא הדבר הכי קרוב לרוקנ'רול שהיה אי פעם בחלק הזה של הלבאנט ושפורטיס ממש לא משוגע.

    • ofrilany Says:

      האמת שאולי השאלה היא לא רוק'נרול או לא רוק'נרול. יש פשוט מסורת כזאת, או צורת קיום כזאת, של זמר מחאה. הוא יכול להיות רוקר או לא רוקר, אבל עדיף שיהיה לו טיפה מצפון

  11. יוסף Says:

    ניתוח יפה

  12. יוסף Says:

    ניתוח יפה, של אריאל

  13. גולה פולטי Says:

    אם כבר מדברים פה על אריאל אז

    הי ג'ואיש בוי יו גוט נת'ינג טו דו אין טהרן. גו הום.

    מאיר אריאל היה פוליטי עד כאב. חבל שהלך, ממש חבל.

    • ofrilany Says:

      מאיר אריאל…
      שאלה מורכבת. אני לא מתכוון לעבור שורה שורה כמו איזה ז'דאנוב, אבל עליי לציין ש –
      1. מדרש יונתי זה שיר שאמור להיות מאוד פוליטי אבל לא ממש ברור מה הוא רוצה להגיד, אם בכלל
      2. הדיבורים ההומופוביים שלו בערוב ימיו הם אמנם אולי נועזים, אבל איכשהו קצת קשה לי להתלהב מהם

      • גולה פולטי Says:

        על המילים הלא יפות שאמר, אני מסכים. ממה שאני זוכר הוא גם התנצל וגם ניסה להבין למה הוא היה לא בסדר.

        הזכרתי את מאיר אריאל כי שיר כאב ונרקומן ציבור מייד קפצו לי לראש. גם מסע הבחירות – "אם תבחרו בי אני אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג'- אבל אני מסכים מאד שאם אתה מוצא את עצמך באוטו באמצע התנחלות אין שום שיר שאפשר לשים בפול ווליום ויהיה ברור שבאת לריב.

      • יובל Says:

        למאיר אריאל היה אלבום שהיה כולו פוליטי (רישומי פחם), והמון שירים וקטעים פוליטיים אחרים – גם שיר כאב, גם מדרש יונתי (שמדבר על גניבת אדמות באופן מפורש). וכמובן שהקטע היפה שכותרתו "בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ": http://koldor.ning.com/profiles/blogs/boo-l-nqr-lzh-oytor-l-hrz-myr

      • עפר סקר Says:

        כן, נו, לאורך כל הטקסט כמעט הסכמתי אבל משהו הציק. והנה זה כאן: "מדרש יונתי" לא ממש פוליטי?! קאם און. זה אחד הטקסטים הפוליטיים הכי נוקבים וחודרים שנכתבו בעברית אי פעם. מה שאתה מחפש הוא לא פוליטיקה במוזיקה; מה שאתה מחפש זה פמפלטים מולחנים. זאת ועוד: אם תעבור על הלהיטים הפוליטיים שציטטת משנים עברו, תגלה שרובם ככולם מייצגים התיישרות עם מיינסטרים כלשהו. אביב גפן, למשל, הוא ממש מדונה של הכתיבה הפוליטית בארץ: תמיד יודע להריח מה הפך כרגע לקונצנזוס שאלפי אנשים יכולים לשיר. כשהוא שר נגד הצבא, חתמנו אוסלו ועשינו שלום וזה היה הדבר הכי מסחרי להגיד. להתגעגע לאביב של פעם שהיה שמאלני זה להחמיץ את הנקודה, והנקודה היותר מטרידה היא שמשוחק פה משחק ואנשים בוחרים צדדים לפי מה שנוח להם, ועושים בדרך חטא גם לפוליטיקה וגם לעשייה האומנותית. התופעה של התפיידות המצב הפוליטי מהמוזיקה בשנים האחרונות מטרידה כי היא מעידה על סטייט אוף מיינד שמחוץ למוזיקה (כלומר, לדבר על פוליטיקה נהיה לא מקובל במובן הרחב, אז מוזיקאים לא עושים את זה), אבל מבחינה אומנותית אני לא רואה שמשהו השתנה. בעיני הטקסטים הפוליטיים היותר מעניינים שנכתבו כאן הם דווקא אלה שבחרו לברוח לרגע מהמשחק של נקיטת העמדות והציעו פרספקטיבה יותר עמוקה על הסיטואציה. במובן הזה, הטקסט הפוליטי הכי חריף שנכתב בעברית הוא "אני טקסט פוליטי?" (כמה הולם) של פישוף, שרק לא מזמן סירב להביע דיעה פוליטית כלשהי בראיון לעיתון, בטענה – הראויה לדיון – שלקיחת הצד הזאת היא עוד טריק של המערכת כדי לגרום לך להנציח את הקיים.

      • ofrilany Says:

        תודה עפר. ניתוח מעניין ואני מקבל את רוב מה שאתה אומר
        רק לגבי מדרש יונתי – אני יודע בעל פה את השיר הזה, יש בו הרבה מלים ומשפטים נוקבים, אבל אני באמת לא בדיוק מבין מה הוא מנסה להגיד. לא צריך להיות לו מסר של משפט אחד, אבל לפעמים נראה לי שפשוט קשה לחלץ מהטקסט הזה משהו מעבר לתחושה כללית של נבואת זעם.

      • עפר סקר Says:

        לגבי מדרש יונתי – מה שיובל אמר

      • יובל Says:

        ופעם נוספת אני מסכים עם כל מלה שכתבת.

        עפרי – לגבי מדרש יונתי – אני באמת לא מבין איך אפשר לא להבין למה מאיר אריאל מתכוון כשהוא כותב שמדינת ישראל (ירושלים) "לא רודפת צדק צדק / לא רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק", או שהשורות "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה / בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? " מדברות על גזל האדמות בשטחים.

      • ofrilany Says:

        כן בעצם אתם צודקים.
        אני אוהב את השורות: "מישהו עוד יתעורר עלינו / כמקיץ בחלומו / נימחה, אנחנו ושלדינו/ נשקע בתהומו".
        כתבתי את זה פעם במבחן בגיאולוגיה

  14. אסף אורון Says:

    עופרי,

    קצת פיספסת, כי שכחת את הדג נחש. שמוכיחים לכל המוזיקאים הפחדנים שאפשר גם להתבסס במעמד להקת ההיפ-הופ המובילה בישראל בתקופה של ימין מקיר-לקיר, וגם להמשיך לשחרר אלבומים שהמסר שלהם מוגדר בימינו כ"שמאל קיצוני".

    בקיצור, להגיד לשלטון את האמת בפנים במצב הנוכחי זו לא בהכרח התאבדות מסחרית. צריך כמובן כישרון.

    ולאלה שאמרים שרוק זה תמיד היה רק לכיף ולבידור: שכחתם תופעה שולית בהיסטוריה של המערב שנקראת מרד שנות ה-60 שהחל בעצם מן המוזיקה, וכל מיני אמנים קטנים ולא חשובים שהנהיגו את המרד הזה כמו ג'ון לנון.

  15. יוסף Says:

    הדג נחש הם ההוכחה (סליחה, שאנן) למה שעופרי טען. צעד ימינה, שניים שמאלה. דויד גרוסמן באמצע.
    להגיד לשלטון את האמת בפנים זאת לא התאבדות.
    רק תזכיר לי רגע, מה האמת?

  16. מרמיט Says:

    איי איי איי, דווקא פורטיס? איך נפלו גיבורים.
    ב"על המשמרת" הוא וסחרוף נתנו את האמירה הכי משמעותית על מצב החסה בשטחים ששמעתי הרבה זמן מרוקרים ישראלים. ע"ע "פנתר שחור", או "להתעורר".

    מחר
    כשיאיר היום
    בתוך היער האפל
    יבוא פנתר שחור
    ויטרוף את החתול
    שאכל כמו חזיר
    וטיפה שמנת לא השאיר.

    ועוד מילה על החדש של ערן צור: הוא כבר לא צועק ובועט, אבל הוא אומר במתינות דברים ברורים מאוד. אני דווקא מעריך את המתינות הזאת, עם שירים שאפשר בקלות להפוך לרוק איצטדיונים מתלהם:

    (התנצלותי אם הלינק יהפוך לקליפ.)

    מעבר לזה, מסכים איתך. המצב בקקט. ככה זה במיינסטרים.
    ובסיסטם עלי שבונים את הבית מחדש ננוחם.

    (הזכירו פה את DAM. ביום ראשון הם מופיעים לייב בדהמש. בואו בהמוניכם.)

  17. דמנאקה Says:

    הציטוט של פורטיס באמת אומלל, אבל אני חושב שהמאמר עושה לפורטיס עוול מסוים. מה שתמיד היה מיוחד בפורטיס הוא שהוא רגיש לרגיסטרים מסוימים של המציאות הפוליטית, ובהחלט מגיב להם. במילים אחרות, יש דווקא משהו יפה בזה שפורטיס מגלם סדר יום פוליטי קצת שונה מהתיעדוף שמיוצג על ידי התקשורת או לחלופין על ידי גזרות קונוונציונליות שונות של שמאל. שנית, צריך גם לזכור שאמן כמו פורטיס מצוי כיום רוב הזמן במגננה – הוא לא בדיוק ממלא איצטדיונים או מוזמן לשפוט בכוכב נולד. נראה לי מאוד נכון לדרוש מאמנים להיות פוליטיים בתוך המציאות שאנחנו נתונים בה, אבל זה לא צריך לגרור אחידות אפיסטמולוגית.

    הזמרים היום לא חשים שום שליחות או אחריות פוליטית, חברתית או תרבותית. אבל בעיני הבעיה העיקרית היא דווקא עם אמנים מסוגה של יהודית רביץ, שהמעמד שלה רק הולך ומתבסס לאורך עשורים ובכל זאת היא לא מוצאת לנכון (או אולי לא רוצה) לומר אף פעם שום דבר משמעותי.

    • ofrilany Says:

      לגבי פורטיס – פשוט מצער לראות שהוא פחות או יותר מדברר את הפורמולות הכי שחוקות, שקריות ועיוורות על "כשלון ההסברה" או משהו כזה

  18. RS Says:

    אתה משלב שני דברים שלא צריכים להיות משולבים – תל אביב וההופעות מחו"ל, וזמרי רוק ישראליים ככאלה שמייצגים את תל-אביב שמחכה להופעות מחו"ל.

    זמרי הרוק שציינת הם תוצאה של הבורגנות השמרנית התל-אביבית הפוסט-קיבוצניקית. אבל מה היה קורה אם לא היו קיימים? חשבת על זה? מדובר בפוטנציאל לאומני מסוכן ביותר בעיר עם פערים כל-כך גדולים. זה נראה כמו עניין הישרדותי של עיר שונה ומודעת לסכנות של הימצאותה במדינה הזו. אתה מעדיף את הגל החדש הסאדו-מזוכיסטי ווהשמאלצי-המוני של קרן פלס ואריק ברמן? את האגואיזם הצרוף של עמיר בניון? את הברוך מרזליות של זילבר? אתה באמת מעדיף את זה?
    כי בשעתה חווה אלברשטיין עזבה ויחד איתה גם המחאה. מה שנשאר זה פורטיס.
    יש בהחלט מחאה בתל-אביב אבל לא מצד זמרי הרוק הבנאלי. אבל איפה בדיוק בארץ אתה רואה המונים מוחים? הפגנת ה-400,000? הם גם קנו את שלום חנוך, אל תדאג. אבל בזה זה נגמר.

    המחאה שקיימת באמת, ניזונה מכך שזו העיר הלא בועתית היחידה בארץ. אין ספק שהסנקציות זה מבחן לא קטן לחברה התל-אביבית, ולכן זה מעודד שיש לא מעט בת"א שבעד החרם, ושגם יש דיון ער בנושא החרם ושזה לא מובן מאליו – לכאן או לכאן.

    • ofrilany Says:

      אני לא מעדיף כלום. בסופו של דבר עצוב לי שכמה זמרים שאת חלקם אני מעריך או לפחות הערכתי בעבר מתגלים כטיפשים או פחדנים

      • RS Says:

        בצרפת קוראים למעמד המשלב בין בורגנות ובוהמה – בובו.

        יכול להיות שאנחנו רואים את מעמד הבובו הישראלי, בגרסה הלאומנית-לוקאלית.

        זה לא שהם מתגלים כפחדנים, כמו שהם פשוט חלק טבעי ממעמד מסוים, שבעצמו מתגלה בשיא הסטגנציה שלו. נוח למעמד השליט הזה לטעון שקרן פלס זו נעמי שמר החדשה. למעשה קרן פלס היא רמי פורטיס החדש, וקשה להתמודד עם זה, כי מה זה אומר על המעמד הזה?

        נעמי שמר החדשה בכלל מזרחית.

        הדבר הכי רוקנרול שהיה כאן זה מני בגר. במובן שהוא גם מעיד על חוסר-מחאתיות מסוימת שנמצאת בלב הרוקנרול הסוחף. על כך שמדובר במוזיקה שנבנית בצורה מאוד דומה לאופן שבו נבנה הפופ – סטייל.

        דרך אגב, אתה מצפה למחאה מאביב גפן, הגזען הבכיין שניסה להוריד איתו את שלום חנוך בכל מיני דרכים ולא הצליח? האיש שחירב לנינט טייב את ההתחלה המוזיקלית שלה?

        אם אתה רוצה לדבר על חוסר במחאה תתחיל שם. סופה של הגזענות והשמרנות של אביב גפן בחוסר מחאה.

  19. בעז יניב Says:

    תודה על פוסט חשוב. מצערת תגובתה של דליה רביקוביץ' שהיתה באמת משוררת חשובה, אך כנראה לא ממש הבינה בדינאמיות שמאפשר הרוקנרול לשפה העברית, לא נפלתי מהכסא כשאביב גפן שר "שיקרו אותי", אבל כנראה שבמעמדה מותר לה גם לטעות. חוץ מזה כל מלה בסלע.

    • ofrilany Says:

      כן דליה רביקוביץ בעיקר קצת מעוררת רחמים בקטע הזה. זה אומר יותר משהו על הרוח של שנות ה-90, כשעוד היתה איזו קבוצה של קובעי טעם קולקטיווי שכללה אפילו משוררים

  20. בני תבורי Says:

    מרמיט,
    תודה על הקישורים, סיסטם עלי חזקים ביותר.

  21. רתם Says:

    תודה על הפוסט ועל ויזלטיר.
    מכיוון שהציונות אצל יהודים בישראל היא סוג של דת, נולדים לתוכה בלי לשאול הרבה שאלות, הרי שגבולות הביקורת והמחאה של אותם זמרים יהודים ויהודיות מישראל הם גבולות ההשתייכות לדת הציונית, גם אם הם/ן מגדירים את עצמם כחילונים גמורים. עד כאן בחלק הרציני.
    לחלק הפחות רציני, אולי עידן רייכל ימחה?

  22. עדו Says:

    רתם אני לא ממש מבין מה הבעיה, האם להיות ציוני זה בהכרח להסכים עם הכיבוש למשל? האם מי שהוא ציוני 'מלידה' חייב להיות אוטומטית בעד כל דבר מטומטם שהממשלה עושה? עזבי איזובי קיר כמוני ובואי נסתכל על ארזים כמו מאיר שלו, ציוני ונכה צה"ל שלא יהיה מועמד למשרת דוברו של ליברמן בקרוב. זו גם גישה די פשטנית שיש רק דרך אחת להיות שמאלני ואין בילתה.

  23. רתם Says:

    עדו תודה על שאלתך
    מי שרוצה להרהר בדתו הציונית לומד וחוצה גבולות של מה שהוא שתה אכל וינק, נשם, מבטן אמו, דרך גן הילדים ועד הסללתו לצבא ה"הכרחי…מישהו חייב להיות שם.." וכו' לציונות יש היסטוריה שמעניין וכדאי ללמוד אותה גם מהיבט לא ציוני. מי לשא לומד, נשאר לכוד בתוך הבנה לדעתי מאד חלקית של המצב שאני ואתה חיים עכשיו. כמובן שלגבי הרוב פשוט נעים להיות בתוך הקונצנזוס. חמים שם ומתוק

  24. נירגו Says:

    אני מודה, הפסקתי לקרוא את השטויות הכתובות כאן בפסקה השניה. אולי יש פחות שטויות בהמשך, אך כמי שמעביר ביקורת על אומנים הייתי מצפה ממך להעביר את אותה הביקורת על עצמך קודם.
    כתבת רבות על כך שהמשפט 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' הוא טיפשי ואווילי, נימקת באריכות "שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם [אינם] אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה".
    אם יש דבר אחד שהיית יכול ללמוד מהימים האחרונים הוא שהתקשורת אינה משקפת את המציאות, לא משנה לאיזה צד. אולי לא היית בחו"ל, או אולי לא צפית בטלויזיה \ שמעת רדיו \ קראת עיתונים בחו"ל, אבל לי יצא לעשות זאת כמה שנים. בארץ, יחד עם התקשורת ישנה מציאות, ולכן אנו יודעים מה קורה כאן. לאלו הגרים בחו"ל אין גישה למציאות, מבחינתם ישראל היא איזור מלחמה. לא פעם ולא פעמיים נשאלתי אם הלכתי לבית הספר עם אפוד, לא פעם ולא פעמיים נכשלתי בנסיון לשכנע שבישראל, כמו בכל מקום בעולם, יש איזורים מסוכנים יותר ומסוכנים פחות ושהאנשים כאן לומדים, עובדים, מבלים, מתאהבים ומגדלים משפחות.
    אין לי ביקורת על להקה שבוחרת לבטל הופעה מפחד שיקרה לה משהו כי האדמה כאן בוערת, יש לי ביקורת כלפי שרת התרבות שלא מבהירה לאותה הלהקה שהמדינה בוערת רק בנקודות סיכון מסויימות, אבל בעיקר יש לי ביקורת כלפי כותבים כמוך שמבקרים אמירות של אחרים מבלי לנסות להבין אותן לעומק.

    • ofrilany Says:

      התגובה שלך מפגינה עיוורון מוסרי כל כך טוטאלי ובסיסי (במובן זה שהשאלה המוסרית בכלל לא קיימת, אלא רק השאלה האם כן/לא מסוכן פה, עד כדי כך שאתה אפילו לא מסוגל לקלוט שיש מישהו שכן שואל את השאלה הזאת) שהיא לא ראויה לתגובה.
      אני שמח להודיע לך שמתוך 1200 תגובות שהיו כאן בבלוג הזה, התגובה שלך היא כנראה הכי שפלה.

      • מרמיט Says:

        אם יורשה לי, עפרי, מתנהל כאן שיעור מאלף בערכה של נחמדות. תגובה קצת יותר נחמדה בשלב הזה, הראשוני, היתה פותחת איזה פתח לוויכוח (או אפילו דיון! שיחה!). להטיח בבן-השיח "עיוורון מוסרי כל כך טוטאלי ובסיסי" על השורה הראשונה, ולסיים ב"לא ראוי לתגובה", זה לא מותיר פתח לשום דבר חוץ מהתנצחות אלימה ומסלימה.

        ובחיי שהתכוונתי להגיב לשמעון כשראיתי את תגובתו באימייל, אבל הקדמת אותי וטרקת את הדלת שרציתי לפתוח.

        וכן, אני יכול לתאר לעצמי איך התגובה הזאת העלתה לך את הדם לראש. מכיר את ההרגשה היטב. אבל גם אם אתה חושב שהמגיב לוקה בעיוורון מוסרי, בעיקר אז, במקום להטיח בו את זה עדיף להראות לו את הנקודות העיוורות בתזה שלו. (טיפ של אלופים: בעזרת שאלות מנחות, למשל).

        לרסן את הסרקזם והלהט הקדוש, עם כל הקושי, דווקא בגלל שזה כ"כ חשוב וזה בערך הצ'אנס היחיד ליצור תקשורת, להעביר מסר, לעשות נפשות.

        אחחחחח, להט הנעורים! 🙂

  25. אלי א. Says:

    שנות ה-90 הן הסיקסטיז של ישראל.
    אפטימיות שהכל יהיה בסדר ומחאה רדודה.
    היה שמח.

    • מרמיט Says:

      אלי א.

      אם לדייק, אז לא רק בישראל.
      ונזכיר רק את The Second Summer of Love באנגליה ב-88.

      כמו שאמר דניס הופר, בדמותו של טימותי לירי:
      The 90's are gonna make the 60's look like the 50's

  26. shimon Says:

    אז מה היה לנו כאן?

    נתוח , ארכאי במקצת, של המצב מנקודת המבט של זמרי "מחאה" ; אני זוכר כאלה (גואן באז?), שעשו מזה מקצוע, אבל שטח זה של שירה\ורוק ממש זר לי.

    כן ויש גם 1200 תגובות עשויות מעור אחד.
    כנראה שהשימוש במלים בומבסטיות על הנעשה כאן , שהוא כשלעצמו רע מספיק, מלהיב.
    כך למשל "מעשי טבח" ,"מדיניות חוץ בנוסח מוסוליני"
    ,"אם היה מישהוא שהיה מעז לפתוח את הפה היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו", נו באמת..
    וכמובן גולת הכותרת ה "פרידה מהמין האנושי" וכבר אני רואה עצמי נישא על גלי המלל , רואה באופק את המין האנושי הטוב והמטיב מתרחק ממני לעולמים.

    קורטוב של צניעות עוד לא הזיק לאף אחד , מי שאינו בדעתך אינו בהכרח פחדן ו\או מטומטם.

    בברכה,

    פליט יהודי שמצא כאן מקלט.

    • גל כץ Says:

      ניכר שלא קראת את כל 1200 התגובות, כי אם היית קורא אותן, היית מגלה שרבות מהן אינו מסכימות עם דברים הנכתבים כאן. אלא שבניגוד אליך, אנשים משתדלים (לרוב) להגיד עם מה בדיוק הם לא מסכימים, ולנמק את ההתנגדות שלהם. כך גם אפשר להשיב להתנגדות ונוצרת לפעמים, רחמנא ליצלן, שיחה.

      אבל למה לטרוח בזוטות שכאלה כאשר אפשר לנסח הצהרות בומבסטיות וריקות על מהות הבלוג הזה (כאמור, מבלי שקראת את 1200 התגובות הרלוונטיות שאתה טוען שקראת), ולחתום כ"יהודי שמצא כאן מקלט". אתה מוזמן להמשיך לדבר עם אנשים שכל הפוליטיקה שלהם מצטמצמת למהותם כ"יהודים שמצאו כאן מקלט". נשמע מעניין.

      • shimon Says:

        תגובה לגל,
        מה מצאת להתגולל עלי איני יודע . לא צריך תואר ראשון כדי להבין על מה בדיוק איני מסכים במאמר, ובכלל תגובה על תגובה על תגובה נראה לי כדבר די מאוס, והנה אני עוסק בכך.
        נכון לא קראתי 1200 תגובות (אני לא משוגע), התייחסתי רק לתגובתו של כותב המאמר שציטט את המספר הזה ובמה שראיתי ב 48 התגובות המצורפות למאמר.
        אם טעיתי בכך שייחסתי לכולן אחידות דעים , מודה ועוזב ירוחם.
        באשר לחתימתי כפליט, מה לעשות ונולדתי במחנה פליטים יהודיים באירופה לאחר המלחמה. זו כנראה עובדה שמעצבת את תודעתי, בין שזה מעניין ובין שזה משעמם.

      • גל כץ Says:

        ממתי ביקורת היא "התגוללות"? יש לך עולם מושגים קצת מוזר. אני בספק אם תואר ראשון או שני או דוקטורט יעזרו היות שאתה לא באמת מתייחס לדברים שנאמרו במאמר. אלא לכמה ביטויים בו.

        אתה אכן טועה בייחוס "אחידות דעים", גם ל-48 בתגובות בפוסט הזה ספציפית. אני חושד שזה קשור לעובדה שאתה חותם כ"יהודי פליט שואה" (ולא לעובדה שאתה יהודי פליט שואה), היות שמהפרספקטיבה הזו העולם באמת מתחלק לפי הדיכוטומיה "איתנו או נגדנו". או אז, היות שרוב המגיבים בפוסט הזה – לא כולם – הם "נגדנו" (כלומר שמאלנים עוכרי ישראל), אז אולי נראה לך שהם כולם מסכימים. לא היא.

        והשאלה היא לא אם פליטות השואה מעצבת את תודעתך או לא, אלא מה אתה בוחר לעשות עם זה, ומה המשמעות שאתה נותן לזה. זה כמובן לא ענייני, אבל זה כן ענייני אם אתה משתמש בזה כחלק מטענה פוליטית, למשל בתגובה שכתבת פה.

  27. דודי Says:

    האם יצאו זמרים אמריקניים ובריטיים (מחוץ למתחם של בילי בראג ודומיו) נגד המלחמות בסרביה, בעיראק ובאפגניסטאן? הייתכן שהזמרים הישראלים לא פחדנים, אלא סתם לא מתיישרים לפי הקו של האמורי?

    • ofrilany Says:

      אתה עושה צחוק?
      השאלה הזאת כל כך מגוחכת ומצביעה על כל כך הרבה חוסר ידע שהיא מביכה גם אותי. לכן אם אתה רוצה אני יכול למחוק אותה. אני מציע את זה בכל הרצינות.
      באמת, עד עכשיו התייחסתי אליך קצת יותר ברצינות.

      After the '90s, the protest song found renewed popularity around the world after the turn of both the century and the "Third Millennium" as a result of the 9/11 attacks in America, and the Afghanistan and Iraq wars in the Middle East, with America's former president George W. Bush facing the majority of the criticism. Many famous protest singers of yesteryear, such as Neil Young, Patti Smith, Tom Waits, and Bruce Springsteen, have returned to the public eye with new protest songs for the new war. Young approached the theme with his song, "Let's Impeach the President"–a stinging rebuke against former President George W. Bush and the War in Iraq–as well as Living With War, an album of anti-Bush and anti-war protest songs. Smith has written two new songs indicting American and Israeli foreign policy–"Qana," about the Israeli airstrike on the Lebanese village of Qana, and "Without Chains," about the U.S. detention center at Guantanamo Bay.

      R.E.M., who had been known for their politically charged material in the 1980s, also returned to increasingly political subject matter since the advent of the Iraq War. For example, "Final Straw" (2003) is a politically-charged song, reminiscent in tone of "World Leader Pretend" on Green. The version on their Around the Sun album is a remix of the original, which was made available as a free download on March 25, 2003 from the band's website. The song was written as a protest of the U.S. government's actions in the Iraq War.

      Tom Waits has also covered increasingly political subject matter since the advent of the Iraq war. In "The Day After Tomorrow," Waits adopts the persona of a soldier writing home that he is disillusioned with war and thankful to be leaving. The song does not mention the Iraq war specifically, and, as Tom Moon writes, "it could be the voice of a Civil War soldier singing a lonesome late-night dirge." Waits himself does describe the song as something of an "elliptical" protest song about the Iraqi invasion, however.[40] Thom Jurek describes "The Day After Tomorrow" as "one of the most insightful and understated anti-war songs to have been written in decades. It contains not a hint of banality or sentiment in its folksy articulation."[41] Waits' recent output has not only addressed the Iraqi war, as his "Road To Peace" deals explicitly with the Israeli-Palestinian conflict and the Middle East in general.

      Bruce Springsteen has also been vocal in his condemnation of the Bush government, among other issues of social commentary. In 2000 he released "American Skin (41 Shots)" about tensions between immigrants in America and the police force, and of the police shooting of Amadou Diallo in particular. For singing about this event, albeit without mentioning Diallo's name, Springsteen was denounced by the Patrolmen's Benevolent Association in New York who called for the song to be blacklisted and by Mayor Rudolph Giuliani amongst others.[42] In the aftermath of 9/11 Springsteen released The Rising, which exhibited his reflections on the tragedy and America's reaction to it. In 2006 he released We Shall Overcome: The Seeger Sessions, a collection of 13 covers of protest songs made popular by Pete Seeger, which highlighted how these older protest songs remained relevant to the troubles of the modern America. An extended version of the album included the track "How Can a Poor Man Stand Such Times and Live?" in which Springsteen actually rewrote the lyrics of the original to directly address the issue of Hurricane Katrina. His 2007 long-player, Magic, continues Springsteen's tradition of protest song-writing, with a number of songs which continue to question and attack America's role in the Iraqi war. "Last to Die", with its chorus of "Who'll be the last to die for a mistake….Whose blood will spill, whose heart will break," is believed to have been inspired by Senator-to-be John Kerry's 1971 testimony to the US Senate, in which he asked "How do you ask a man to be the last man to die in Vietnam? How do you ask a man to be the last man to die for a mistake?"[43][44] "Gypsy Biker" deals with the homecoming of a US Soldier killed in action in Iraq, and Springsteen has said that "Livin' in the Future" references extraordinary rendition and illegal wiretapping.[44] "Long Walk Home" is an account of the narrator's sense that those people living at home "he thought he knew, whose ideals he had something in common with, are like strangers." The recurring lyric "it’s gonna be a long walk home" is a response to the violation of "certain things," such as "what we'll do and what we won't," in spite of these codes having been (in the words of the narrator's father) "set in stone" by the characters's "flag flyin' over the courthouse."

      • יובל Says:

        יש עוד המון המון. סתם מהזכרון: הדיקסי צ'יקס אפילו ספגו חרמות שונות בשל המחאה הפוליטית שלהן, רדיוהד הוציאו את hail to the thief. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על הזמרים שהפכו את המחאה לאחד מסימני ההכר שלהם כמו ג'ואן באאז ופיט סיגר.

      • דודי Says:

        אין צורך להיות תוקפני כל-כך.

        הדוגמאות לא מרשימות במיוחד. לצאת נגד בוש זה לא חוכמה, כשחצי אמריקה והרבה יותר מחצי מהבורגנות העירונית יצאה נגדו. זה בטח לא רדיקלי במיוחד לכתוב שיר אנטי-מלחמתי על-זמני, כמו שעשה טום וויטס לפי המובאה שהבאת ממקור מסתורי. פאטי סמית כתבה על כפר קאנה, האם שר מישהו על האזרחים שנהרגו פאלוג'ה (בעירק), מרג'ה (באפגניסטן) או קוריסה (בקוסובו)? האם צייץ מישהו מרכזי נגד הרג 500 אזרחים סרבים בהפצצות מגובה רב במלחמת קוסובו – הפופולרית להפליא?

        אגב, באגפנו שלנו השמטת את הבילויים, שיוצאים באומץ רב נגד פרות קדושות, עאלק.

      • ofrilany Says:

        דודי, פישלת. אמרת שאתה לא מכיר כל כך הרבה זמרים שיצאו נגד המלחמה בעיראק, ועכשיו פתאום אתה אומר שזה לא חכמה. אתה לא ממש רציני.

  28. ארמונד Says:

    בסוף העולם יש מערה / יש בה פנים ושמות ללא סוף / לך בה צעד אחד / קח אחת מבין פניות אין סוף /// אם תרגיש קצת מותקף / אם תרגיש קצת עייף / לא נורא בכלל, זה אפילו נעים / ככה מרגישים כשנושמים אוויר מעמקים /// מנגנים שם בכל הכוח / מרוקנים שם את המצברים / חופרים בקירות ללא מנוח / לחפש דברים לא מובנים /// פתאום נכנס איזה יצור גדול / מפוצץ את הדפנות / משתולל בלי רחמים / משתיק את המנגינות /// בסוף העולם יש מערה / יש בה פנים ושמות ללא סוף / לך בה צעד אחד…

    המילים בתרגום שלומיאלי ומהיר משירו של ג'רום נייג'ינג הקנדי – 'מערה' 1998

  29. קאט סטיבנס Says:

    תקשיב יא חתיכת בלוגר פישר, פספוס מי אתה שתדבר על פורטיס. פורטיס הוא הזמר והכותב הכי טוב שהיה בארץ וכפי הנראה גם יהיה. אם אתה מדבר על מחאה אני מפנה אותך לכל טקסט אקראי שתבחר ותבין שכשאתה קורא לפורטיס מטומטם אתה זה שיוצא פה מטומטם. לחבר 300 מילים אחת לשניה לא גורם לך להיות כותב. לחבר 300 מילים מטומטומות אחת לשניה כן גורמות לך להיות מטומטם.

  30. סיון גילדן Says:

    ערמה של שטויות במיץ. מי אמר שמוזיקאי צריך להיות גם הוגה דעות עם עמדה מוצקה בפוליטיקה? כמו שלרוב הישראלים לא לגמרי ברור מה הפתרון כך גם המוזיקאים. במה הם שונים? שיש להם כשרון להלחנה/נגינה/כתיבת מילים? ואם למישהו יש כשרון כתיבה והוא משורר גדול האם זה אומר שהוא תופס את המציאות יותר טוב ממישהו אחר שעובד במשרד?

  31. נטליה Says:

    הבילויים.

  32. שירים להורדה Says:

    כל אותם האמנים שהבטיחו לבוא וביטלו, אתם פחדנים. שאמרת שדברים יותר גרועים יקרו מזה שהפיקסיז לא באו, צדקת. גסטין ביבר כן הגיע 🙂

  33. אמנון קבולי Says:

    דברים רבים הכתובים בכתבה הם נכונים אומנם,אבל אם יש משהו מעצבן במיוחד,זה מבקרי מוסיקה,שדרני רדיו ואחרים ש"בוכים" על כך שאין שירי מחאה בארץ ובעצמם לא מפרגנים ואפילו מתעלמים לחלוטין מאמנים שכבר שנים שרים וכותבים מחאה לא מתפשרת ולא מתחנפת ולא מתביישים להיות בוטים כשצריך.ואני מרשה לעצמי לפרגן לעצמי,שאני כותב,מלחין,,מפיק ומבצע שנים מספר שירים מקוריים שרובם מחאתיים ברמה זו או אחרת.הושמעתי פעמים ספורות בלבד לאורך מס' שנים במספר מועט של תחנות,שמשנה לשנה טחנו יותר ויותר את אותו שיעמום עיקש של…(סליחה,אבל זה פשוט כך)שירים בנאליים,משעממים,ששמענו כמותם כבר מאות פעמים…או את ה"להיטים" המוכרים או את המזרחי הירוד שיש כיום. אני הוצאתי כבר 2 אלבומים בהוצאה עצמית ואני בדרך לשלישי. ואם להתחשב במצב שקיים במדינה ובכך שאני מממן בעצמי את ההקלטות ללא עזרה מאף אחד,הרי שאני מודה: אני פשוט מטורף.ה י ח י ד י שפירגן לי כמו שצריך הינו נתן זהבי,שמסתבר,מבין במוסיקה ובמחאה יותר מכל אותם שדרנים וכתבים פלצניים ששולטים בתקשורת שבינינו…מחפשים בעיקר רייטינג או חיים בנוסטלגייה וגעגועים לשירים של פעם….כתבתי והקלטתי שירים שתוקפים את הפוליטיקאים ואת הממסד ללא בושה,וגם שירים אחרים.אני לא מתנצל,לא מתבייש, ולא מתחבא מאחרי שם בדוי. אני פשוט רותח על המצב המפגר במדינת תת התרבות הזו.לא פלא,אם תוכניות הזבל שיש בערוץ 2 ודומיהם שולטים,אז זה המצב. אני,וכמובן עוד מוסיקאים עצמאיים ומוכשרים אחרים(שהינם במיעוט)ממש מצטער שלא ברחתי מהמדינה הזו כבר לפני מס' שנים. על החתום: אמנון קבולי
    http://www.myspace.com/amnonkabuly
    http://www.youtube.com/akabuly

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: