"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה

by

יותם פלדמן

אחת התגובות האינטליגנטיות והצפויות פחות להשתלטות על המשט ולהריגת משתתפיו, הסתתרה בין דפי המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". מי שהצליח לצלוח את הפטפוט המתמשך על ייסוריהם של לוחמי השייטת,  רשעותם של הטורקים (פחד ותיעוב בכיכר טקסים) וכמובן כשלון ההסברה, מצא מאמר מאת חגי סגל שכותרתו "יללה היא לא הסברה". 

סגל, איש בעל נסיון שיודע דבר או שניים על רצח אזרחים, תוהה מדוע הזדרזה ישראל להפיץ בעולם תמונות שמתעדות גוים מכים יהודים במקלות. אכזריותם של הגויים עולה ביתר שאת מהתמונות שפורמסו הבוקר בעיתון הטורקי הורייט – שמתעדות, כנראה, אלימות קשה של משתתפי המשט, אך בה בעת לא יכולות שלא להיראות כטקס זובור רשלני מהסוג שבני נוער מעלים ברבבות ליו-טיוב, על רקע תפאורה בינונית של סיפוני לינוליאום ומעקות פורמייקה שטופים באור פלורוצנט ירקרק. "כל תשוקתנו", מדייק סגל לכתוב, "היא להראות לגויים כמה אנחנו סובלים ומאויימים. עובדה: החומר הויזואלי הראשון שצה"ל שיחרר לפרסום אחרי חצי יממה של דממת אלחוט הכי יהודים מוכים. במקרה הם היו מיטב לוחמינו, אבל בכל זאת יהודים מוכים".

הטקסט של סגל קולע משום שהיא חושפת את הבכיינות כאידאולוגיית המדינה החדשה של ישראל. כך, גם לאחר שנקבע כי אנשי ה-IHH גרועים במעט מהכלאה חוצת עתים ויבשות בין בן לאדן, המן הרשע ואייכמן, לא מפסיקים להשתאות מאכזריותם של המתנגדים על הספינה ומנחישותם של שכירי החרב, אלף דולר לבזבוזים בכיסיהם, "לעשות שפטים" בחיילים. כך ממש שמעתי קריינית אומרת ברדיו.

דומה שאידאולוגיית הבכיינות יכולה לכל, ועשויה לשמש ככלי לפירוש כל מפגש אלים בין חיילי צה"ל לבין מבקשי רעתם. כך, אם מלחמת לבנון השנייה היתה מתקיימת היום, אולי היינו שומעים עדות של חייל מיוסר, נדהם מאכזריותם של אנשי חיזבאללה: "הם הצטיידו מראש ברובים. קלאצ'ניקובים!", היה מספר החייל הנחרד, "והם תיכננו להרוג חיילים ישראלים. בכמויות! בלי לחשוב פעמיים!!", ייחרד החייל וגם אוסף הפרשנים-מומחים המשמשים תיבת תהודה לנהי הצה"לי.

 

כך, משיבה ישראל לאחור את אחד מהישגיה המרכזיים של הציונות – השכחת הגלותיות, ומצטרפת אל הנוסטגליה המזוייפת –  שהיתה שמורה בעיקר לחוגי השמאל הרדיקאלי, ולמאגניבים תל-אביבים חובבי יידיש – אל היהודיות הגלותית, המתקרבנת והנשית לכאורה כתחליף למובן-מאליו הציוני והאשכנזי של שלילת שורשינו הגלותיים והכחשתם. אלה קראו (כשהסיפור היה באופנה) ללימוד יידיש, חזרה אל הקיום היהודי הלא-לאומי ומסעות איחוד בשטייטעלים פולנים. הרוב, עם זאת, הסתפקו בגפילטע פיש.

אז מעתה לא ייראו בשיעורי יידיש וערבי טיש בבית לייויק רק פרופסורים סהרוריים, היפסטרים אינטלקטואלים והוגי בתי קפה, אלא גם חיילי עילית מהקומנדו הימי, שהחלו ללמוד את סגולותיה של הבכיינות. כל אחד מהם מתאר את הפוגרום שעשו הטורקים על סיפון האונייה משל היה עגנון, מקונן על גורל המר של בוצ'אץ', עירו למודת הפרעות.

מבחינה זו, ייתכן שמוטב כבר המצ'ואיזם הישן והרגיל על כל טווחיו שבין רוני דניאל לאלון בן דוד: לברר שוב מדוע החיילים השתלשלו למרמארה-בוצ'אץ' מחבל כשהם אינם יכולים לפעול בעת הירידה (מישהו העיר בצדק, שמפקד חיל הים, אלי מרום, למדל את טכניקת ההשתלשות ממועדוני סטריפטיז), וכיצד אותם רבי-מאג (רבי מאגים?) שמסוגלים לשלוף בני ערובה כמחט בערימת שחת, מאוניות עמוסות טרוריסטים חורשי רעות בכל מקום בעולם, הופתעו מכמה מוסלמים מתלהבים.

אך גם המצ'ואיזם הוא כנראה לא מה שהיה פעם, וגברים שבעבר היו מבליעים את רגשותיהם משתתפים כיום בסדנאות לעיבוד טרואמות ולמימוש עצמי, ומדברים על המקום הכואב שלהם. שכן לאף אחד אין מונופול על הקורבנות. כל אחד, אם הוא רוצה, יכול להיות קורבן.

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

8 תגובות to “"יהודים, העיירה בוערת": ההתבכיינות כאידיאולוגיית מדינה”

  1. shaylahag Says:

    הטקטיקה של האויבים של ישראל היא הרבה פעמים ליצור פרובוקציות כדי לעורר תגובות ישראליות שיראו כמה היא "אכזרית".
    ככה בדיוק פועלים המפגינים בבלעין ונעלין – כל מטרת ההפגנות היא הרי לעצבן את השוטרים והחיילים במקום כדי לגרום להם להגיב באלימות או כדי לגרום להם לעשות משהו אחר שניתן יהיה ליילל עליו ולצעוק בכל רם למצלמות של שאר המפגינים שמחכות לרגע הזה.

    על פי אותו העיקרון פועלים גם ארגוני הטרור שמציבים את מרכזי הפעולה שלהם בבתי חולים ובמרכזי אוכלוסין בתקווה שצה"ל יפגע בחפים מפשע.

    זו בדיוק הטקטיקה שהפעילו הפעילים במרמרה. הכו את החיילים ודקרו אותם כדי שהחיילים יהרגו כמה שיותר "שהידים" (אני בעצמי שמעתי שני משתתפים שסיפרו שהם קיוו להפוף ל"שהידים" ושאולי יצא להם לעשות את זה במשט הבא).

    כדי להתמודד עם תרגילים מגעילים ונכלוליים כאלה, אין ברירה אלא לחשוף את המניפולציה שיוצרת את התגובה שזוכה לביקורת. במקרה הזה- המניפולציה היא אלימות וניסיונות להרוג חיילים.
    פשוט מאוד ואין מה להתפלפל…

  2. yoash \/ יואש Says:

    השינוי הוא, אולי, היעד והכוונה של הבכיינות: אם בגולה היו מקוננים לאלוהים ומבקשים את רחמיו בגלל אכזריות הגויים, כעת הבכייה מופנית החוצה, אל מדינות העולם, והיא נושאת בחובה את זעמו הטבעי – ולכן הלא מובן לאחר – של האכזר.

  3. יותם Says:

    נדמה לי שהאוקסימורון הזה – עוצמת החלש – שהפך טבעי בישראל, מביא באופן בלתי נמנע לאבסורדים. למשל להאשים מפגינים בכך שחיילים הורגים אותם.
    ֿ
    בפעולת המשט היה משהו מאוד יוצא דופן, בכך שרוב-רובה של האלימות היתה כזו שמשתתפי המשט הפעילו נגד עצמם בכך שהפכו מטרות נייחות, פחות או יותר, של צלפי השייטת), ואכן הגיעו להישג פוליטי כמעט מיידי – הסרה דה-פקטו של המצור, גם אם התנאים היו נוחים למדי – שכן סיפקו לנתניהו סולם לרדת מהעץ הזה, מבלי להיתפש כמי שמקריב את גלעד שליט.
    אבל בדרך הכלל החלש לא מצליח להגיע יותר מדי רחוק. הפגנות – או כל סוג אחר של מאבק אנטי-קולוניאלי – מצליחים בגלל שהם מפגינים כח נגדי למדינה הריבונית, ולא משום שהם מפגינים חולשה. כפי שחיילי צה"ל השתלטו על הספינה בגלל שהיו להם רובים ולא כדורי צבע.
    זו אולי הבעייה האמיתית בסוג זה בכיינות, ההתחסדות שהיא מקפלת בתוכה.

  4. התנשמת Says:

    מדינת ישראל גם שהיא תוקפת היא תמיד רק מתגוננת. זה פרדוקס המפתח. אני זוכרת איך באינתיפדה הראשונה הצבא התנפל על כפר נידח בגדה שהיה בנמנום, לא פעיל ולא מעורב וערך מתקפה לילית, פריצות לבתים , הרס, מעצרים וכו'. כאשר נשאלו בשביל מה, השיבו "הגנה עצמית".

    לתוקפנות במסווה של התגוננות, השיטה הותיקה, נוספו גם היללות. אצלנו זה כונה יללת הקוזק הנגזל.

  5. עדו Says:

    'שמשון הנעבכ' מושג שהטביע אשכול בזמנו, מה חדש?

  6. דרור בל"ד Says:

    תודה על הרשימה.
    שאלה שלא קשורה לרשימה זו: מה קורה עם אורי בלאו? מהי עמדתך בנושא זה?

  7. רתם Says:

    יותם שלום
    חשבתי הרבה על דבריך ועלה בדעתי שיש משהו בבריונות של המדינה שמזכיר לי הורים מתעללים. מה מזכיר? העיסוק המטורף בכך שזה לא ייצא החוצה. ההורה המתעלל מכחיש, מסתיר מכל העולם וכאשר הוא נחשף אז העולם נהיה האויב שלו, המשך אותה הדרך בה הוא עוור מלראות מה הוא עצמו עושה לחלש ממנו, לתלוי בו. הבעיה היא לא הוא אלא מה אומרים עליו. ובודאי שהבעיה היא לא ההתעללות שלו. איזיקוביץ' מאוניברסיטת חיפה שחקר את הנושא גילה שהאבות המכים תופסים את עצמם לא פחות ולא יותר כקורבנות. עכשיו, גם ישראל הרשמית מתעסקת לא במה היתה הכוונה שלה בתקיפת הספינות, לא מה היא עשתה על ועם הספינות ובוודאי לא מה עם העזתים. היא מתעסקת במה העולם ראה/יגיד ומי נגדה מי בעדה. כמעט מתבקש להגזים פה ולומר שישראל הרשמית מתנהגת אל הטורקים כאל מי ש"הלשין" עליה לעולם.

  8. יותם Says:

    מעניין, לא חשבתי על זה במונחים אלה.
    אם כי הורים מכים זה גם, נדמה לי, חלק מהמצ'ואיזם החדש. התוקף שהיה לבכיין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: