אני שונא אנשים נחמדים

by

(סוג של אנטי-זן)

 בישראל של היום, יש מקום לחשוד באנשים נחמדים.

לפני כמה ימים, נקלעתי לויכוח בין שני חברים-מכרים על נושא פעוט כלשהו. בשלב מוקדם של הוויכוח, אחד מהשניים החל להאדים, נופף בזרועותיו ותקף את השני בסדרה של האשמות פרנואידיות למדי. החבר השני, לעומת זאת, גיחך, הסתפק בהערות מבודחות ונצמד לקו של "השכל הישר", אף על פי שככל הנראה הוא נפגע. כבר בשלב זה עליי לציין, ששני האנשים שייכים באופן כללי למחנה "השמאל הרדיקלי" (אין לי חברים פאשיסטים), והעילה לוויכוח לא הייתה פוליטית, לפחות לא במובנו המצומצם של הביטוי. כשהחבר הזועם נטש את קבוצת המשוחחים, מיהרו כל הנשארים לנחם את החבר המותקף ולבקר את התוקף. אני, מסיבה שלא היתה לי ברורה לי ברגע הראשון, הצדקתי את התוקפן לגמרי, ואמרתי שהוא צודק "באופן טוטאלי, מובהק ומזהיר", מה שהעליב עוד יותר את החבר המותקף. כשמישהו שאל אותי אחר כך למה הגבתי ככה, מצאתי את עצמי אומר: כי אני שונא את הצבא.

בימים האחרונים, ניסחתי לעצמי מין אתיקה בעניין. בשונה מרבים בשמאל, אני לא חושב שאפשר להיות יהודי בישראל, להתנגד לאתנוקרטיה האלימה של הציונות (כלומר לכל מה שקורה מסביב) ובד בבד להיות לגמרי עקבי ושפוי. הרי מבחינה מוסרית, ברור שצריך להחרים את ישראל, ובכל זאת אף אחד עדיין לא הצליח להסביר לי איך אני אמור להחרים את עצמי. ברחובות מסתובבות כנופיות של בריונים אלימים עם דגלי ישראל. אנשים ביקורתיים נעצרים ונעלמים. מה שנקרא התרבות הישראלית הוא תהלוכה צבאית של שטופי מוח שצועדים כקצבים לטבח. מי שמסוגל לנטוש את המחנה פיסית, כלומר לעוף מכאן, כבר עשה את זה או יעשה את זה בקרוב. אבל לא כולם יכולים. לא כולם יכולים גם להשתתף בהתנגדות מאורגנת מסוג כלשהו. לי למשל אין אופי של אקטיוויסט; אם כבר, הייתי מגדיר את עצמי פאסיוויסט.

לכן, בשביל להיות אנושי, צריך היום להיות קצת משוגע, פרנואיד, סכיזופרן או לפחות מאוד נוירוטי; מניאק, בוגדני, סוטה, חרא, מגעיל או לפחות מסריח. אם לא מסריח ממש, אז לפחות לשים כמות מוגזמת של אפטרשייב. זאת גם תשובתי לאיזשהו חוכמולוג שהטיף לי אתמול על שהשתמשתי במלה "פלוצים" באחת התגובות. תשובתי: מעולם לא השתמשתי במלה באופן מדויק יותר. אלוהים אדירים: התרבות שלנו הגיעה לשפל מוסרי מוחלט, ואתה מתרגש מהמלה פלוץ?

פרנסיסקו גויה, סאטורן טורף את ילדיו

לכן, כמו שכתבתי כבר למעלה, אני נוטה לחשדנות כלפי אנשים נחמדים מדי בימים האלה. הרבה פעמים יש לי תחושה שהם מסתירים איזה סוד. אני מגלה חשדנות כלפי כל מי שמקרין מין נינוחות בוטחת בעצמה; כל מי שיש לו תמיד חיוך על הפנים. יש לא מעט אנשים כאלה. בדרך כלל הם נושאים בתרמילם איזה ספר זן, או אסופה של כל כתבי יואל הופמן: כל אותן טכנולוגיות רוחניות של איזון, נינוחות ונחמדות בכל מצב.

"לללה-לללה-ללללה / גם אני רוצה / לחיות נכון", שרה רונה קינן. במצב הנוכחי, יש משהו בלתי נסבל בלחיות נכון. יש משהו בלתי נסבל באנשים רגועים מדי; כל אלה שמתחילים את הבוקר עם סלט ירקות אורגניים, מוצאים זמן לקרוא כמה שורות מהספר החדש והחמוד של אתגר קרת, ובסוף היום לא מוותרים על להתפקע מצחוק מול קונן אובראיין. גועל נפש. האופי שנקרא בישראל "נחמד" או "בחור וטוב" הוא תבנית נוף מולדתו של המוסר הקולוניאלי. מישהי אמרה לי לאחרונה שהשמאל נוטה להיות היסטרי ובכייני. אבל הדבר הנכון היחיד לעשות מול דובר צה"ל זה להשתטח על הרצפה ולצווח: על מכשיר הטלוויזיה, וגם על האנשים שיושבים איתך מולו.

האם אני טוען שדעות שמאלניות מצדיקות אופי של מניאק? בדיוק להיפך. אני לא מדבר על השקפות, אלא על הוויה. אפשר להיות ממש שמאלני, ואפילו ללכת להפגנות, ובו בזמן לעבוד בשביל שירותי הביטחון או לחיות באופן עקיף או ישיר מהרווחים של התעשיות הצבאיות. ברור ששותפות פאסיווית בפשע גם היא השתתפות. איך אפשר לומר על מישהו שהוא לא לוקח חלק בפשע? רק אם הוא מגלה התנגדות, בעצם ההוויה שלו. השלב הראשון של ההתנגדות הוא לא להיות נחמד.  

לא מזמן ביקרתי אצל חבר ופגשתי שם זוג סטרייטי מקסים. הוא השתחרר זה עתה מהשייטת (אחרי כמה שנים בקבע) ועבד באיזו חברה שמארגנת צבאות של שכירי חרב במערב אפריקה. הוא בדיוק עמד לצאת לאנגולה, ועישן ג'וינט אחרון לפני. החברה שלו נשארה בארץ. היא לומדת במסלול משולב של בודהיזם ורפואה טבעית. הם מעולם לא העלו על דעתם שמשהו בזה לא סביר. אמרתי לעצמי שרק בישראל אפשרי השילוב הזה. רק כאן רוצח המונים והיפית יכולים להשתייך לאותו מילייה. אבל זה בדיוק הסיפור שלנו.

רבים מאיתנו קיבלו חינוך טוב מדי. הנפש שלנו נוצקה באחד ממוסדות החינוך הלבנבנים של האליטה הישראלית: כל מיני בתי ספר דמוקרטיים, סביבתיים ואנתרופוסופיים שמוציאים כל שנה מחזורים מוקפדים של ילדים מחוננים וייחודיים. ייחודיים כל כך, שהם צועדים כולם בלי לשאול שאלות ליחידות רצח מובחרות. למעשה, כל החינוך הנפלא הזה שווה לתחת. במושגים מוחלטים, מי שטובח באזרחים נכשל לגמרי במבחן המוסרי הבסיסי ביותר שהעולם מציב בפניו. כל המשפטים היפים מ"האלכימאי" או ממילן קונדרה שהוא לאט בנעוריו על אוזניהן של אהובותיו הם חסרי ערך.

נכון לעכשיו, פסיכיות היא העמדה הראויה ביותר להערכה; את המטורפים גם ככה לא רוצים בתהלוכה.

תגים: , , , , , , , ,

72 תגובות to “אני שונא אנשים נחמדים”

  1. התנשמת Says:

    אבל מה לעשות עפרי אילני שאתה כן נחמד?

  2. ישראלי בחו"ל Says:

    אחלה פוסט

    לא מתגעגע…

  3. עפרה Says:

    אבל אני אוהבת אותך

  4. אורי Says:

    לייק לתנשמת!

    ולגופו של פוסט:
    הערה קטנה – אבקש לתבוע את עלבונם של בתיה"ס הדמוקרטיים. מהיכרות מבפנים – הם מוציאים הרבה יותר סרבני גיוס ואקטיביסטים מאשר מוסדות אחרים. וחשוב מזה – אנשים שהם (אם להתייחס לפוסט קודם שפורסם כאן) לא חלק מהפרקסיס של הציונות: שלא מכירים טקסי יום זיכרון, ולא יודעים את מלות התקווה (אבל כן למדו פוקו וגוסטב לנדאואר). לפחות בזמני, החינוך הדמוקרטי היה אקסטריטוריאלי לעילא ולעילא (כולל הבעייתיות המעמדית שבאוניברסליזם הזה).

    והערה גדולה – אני מאוד מזדהה עם התחושה שאתה מתאר. אבל אני יודע, שלמרות שכמות היא לפעמים איכות, ושהטירוף פה קיצוני בהרבה מבמקומות אחרים, בכל מקום יש עוול ועושק ואלימות קטלנית, כמה שלא תנסה להסוות את קטלנותה (גם במבצר-אירופה) שלכאורה אי אפשר להמשיך לחיות חיים קטנים לצדה. ואני ממשיך בינתיים כאן, גם מתוך חשש שלא-מוסרי לעזוב. ואני אקטיביסט. אבל בתוך האקטיביזם הזה, אני עומד על זכותי לשפיות. גם משום שאני יודע, שבימים שאני רק יושב על הרצפה וצווח בבכי, אני לא מועיל לאף אחד, גם לא למאבק בקולוניאליזם ובכיבוש.

    אני חושב שכפי שהעבודה וה-recreation חיוניות אלו לאלו בארגון העבודה הקפיטליסטי, כך גם המחאה והבירה. אין הפגנה בלי בירה שאחרי ההפגנה. אין מעצר בלי בירה של אחרי המעצר. ואם בנימוקים שונאי-חיים תדרוש ממני לוותר גם על יואל הופמן והבירה בסוף היום, אומר לך שאתה מתאבד ומסית לאסתשהאד.

    ואקט ההתאבדות, למרות הילת הקסם הרומנטי הכרוכה בו מאז ימי ורתר הזכור לרע, לא עושה לי את זה. מצטער, קמראד. אני לא רואה איך מתאבדים יועילו למשהו. לכל היותר, להתמודדות עם רגשות המצפון של עצמם.

    • ofrilany Says:

      לגבי בתי הספר הדמוקרטיים – נראה לי שזה תלוי איפה. האמת שגם אני מכיר בוגרי בית ספר דמוקרטי שלא סתם לא התגייסו, אלא אפילו לא למדו לקרוא. ומי שלא למד לקרוא לא קורא גם "ישראל היום".
      לגבי הנושא השני: לא התכוונתי להטיף כאן לטהרנות, ובטח לא לשלילת החיים. למעשה בדיוק להיפך: אל תשתה רק בירה, תשתה אפילו אלכוהול נקי.
      אני יכול להרחיב אבל נראה לי שזה נמצא בטקסט.

    • נדב פרץ Says:

      אורי: אני חושב שלפחות חלק ניכר מהנון-קונפורמיזם של חניכי בתיה"ס הדמוקרטים הם הביאו מהבית, ולכן באו לבתי"ס כאלה.

  5. עמיעל Says:

    אני דווקא נגד להחרים את ישראל. גיבשתי גישה המתנגדת לכל חרם, אלא אם הוא ממוקד בדיוק נגד הישות שאותה אתה רוצה להחרים, ולא פוגע באחרים בדרך. להחרים זה לפסול מישהו או מדינה כלשהי באופן מוחלט – אבל אף אחד, ואף מדינה, אינם רעים או טובים באופן מוחלט (אלא אם אתה ג'ורג' בוש). בדיוק בגלל שאנחנו מחרימים את החמאס, והם אותנו, ואנחנו את טורקיה, והם את ארמניה או השד יודע את מי – לא מתקדמים בעולם הזה לשום מקום. וסליחה אם גלשתי מהנושא המרכזי של הפוסט.

    • ofrilany Says:

      חרם הוא נושא כשלעצמו. כמו שכתבתי בפוסט, אני לא בדיוק מביע עמדה בנושא כי לא ברור לי מה המשמעות של העמדה הזאת בהתחשב במצב הקונקרטי שלי

  6. גל כץ Says:

    כמי שהתמודד בשתי היממות האחרונות עם עשרות תגובות, מימין ומשמאל, אני חייב לציין שאני מעדיף את ההתלהמות מימין, על פני הנחמדות של השמאל-כביכול.

    כפי שכתבתי באחת התגובות שלי, יש משהו חשוף וכן בתגובות מתלהמות, מימין ושמאל כאחד – פריקה טהורה של אגרסיות (ופריקה של אגרסיות היא עניין חשוב מבחינה פוליטית). אני מתעב, לעומת זאת, את האגרסיות המנסות להסוות את עצמן ללא הצלחה, אלה שעטופות בטיעונים כביכול בנויים היטב.

    ואגב, אני מצאתי את הפתרון לאגרסיות – למדתי לקח מהמצוקה שלי ב"עופרת יצוקה", והפעם העפתי מהפייסבוק מכרים פשיסטים מדי. אני משתדל גם לקרוא בעיקר עיתונים בחו"ל, ואין לי טלוויזיה. ככה נשאר רק הבלוג, ולפחות בבלוג אני זה שמכתיב את כיוון הדיון.

    זו הזדמנות להפנות לאיזה פוסט מוקדם שלי ב"ארץ האמורי", בימים שזה עוד לא היה אחד הבלוגים הנקראים בישראל. אמנם בדיעבד אני לא כל כך מרוצה ממנו אבל נראה לי שנאמרים שם דברים רלוונטיים.

    https://haemori.wordpress.com/2010/02/18/את-מי-אתם-שונאים/

    • יעקב בן שמש Says:

      ברור, ברור שעדיפים הימנים המתלהמים על פני השמאלנים המתחסדים. והכי גרועים הם בוגרי הדמוקרטיים והפתוחים עאלק. עדיף בוגרי הישיבה ביצהר. שם לפחות אתה ישר יודע עם מי יש לך עסק. ואין, אין כמו האגרסיה הכנה, הטהורה, האותנטית, שעולה ממעמקי הבטן ישר לקצה האגרוף.

    • אמיתי ס Says:

      מצחיק לקרוא שני אינטלקטואלים שמדברים באקדמית בנויה ומנוסחת היטב ובקול עדין ושקט יוצאים מהארון כמעריצים נלהבים של חמימות מוח פאשיסטית ועושים לה רומנטיזאציה כמביעה איזשהו סוג של אמת בלתי מרוסנת.

      אני מעריך מאוד את היכולת שלכם לחשוב נגד הזרם שבו אתם שוחים, ולא פעם אתם מפתיעים אותי עם תובנות שלא יכולתי לחשוב עליהן בעצמי לעולם, אבל לפעמים מרוב חתירה להפוך על הפוך אתם יוצאים די פאטתיים.

      • ofrilany Says:

        לא ראיתי איפה דיברתי על חמימות מוח פאשיסטית. בכל מקרה, אני באמת צריך להוסיף "פאתטי" לרשימה, יחד עם אלה ששמים יותר מדי אפטרשייב

      • אמיתי ס Says:

        דיברת על חמימות מוח. הפאשיסטית זה תוספת שלי. אני חוטא הרבה יותר מכם בחמימות מוח, אבל אני לא זוקף את זה לזכותי.

      • גל כץ Says:

        אמיתי, העובדה שאתה מדמיין פוליטיקה מהפכנית שאין לה קשר (גם) לאלימות, אגרסיות, טירוף ושנאה היא מה שמוזר וחריג פה. ההיסטוריה והמחשבה הפוליטית לא התחילו בשנות השישים של המאה הקודמת.

      • אמיתי ס Says:

        באמאשך?
        לא יכול להיות.
        אני חשבתי שכל הרעיון של התרבות האנושית הוא חתירה לריסון דחפים טבעיים ולהתעלות על הטבע החייתי שלנו, וחתירה לעידון, והנה אתם יוצאים נגד הרעיון הזה. כמה חתרני מצדכם.

      • גל כץ Says:

        קודם כל, אני שמח שארץ האמורי כבר מזוהה עם אסכולה אינטלקטואלית של ממש. הייתי אומר שברגע שאנשים מתחילים להתווכח אם אתה פשיסט או לא, זה אומר שעשית משהו בעולם.

        לגופו של עניין – ראשית, גם אם "כל הרעיון של התרבות האנושית הוא חתירה לריסון דחפים ולהתעלות על הטבע החייתי שלנו" הוא נכון, מן הסתם ההתעלות הזו כרוכה גם בפריקה של דחפים. ב"משתה" לאלפטון למשל, הסובלימציה חייבת לעבור דרך פריקה שכזו. וכך בעוד טקסטים שנכתבו לפני שנות השישים של המאה הקודמת (וגם אחריהם).

        שנית, דווקא מפני שהמיתוס המערבי מבוסס במידה רבה על הרעיון הזה של עידון והתעלות, צריך להישמר מפני ניצול לרעה שלו. כך, מה שנראה כמו תרבות מעודנת עשוי להיות דרך מתוחכמת לגרום לנו לחשוב שהתקדמנו (כלומר שאנו יותר חופשיים), אבל למעשה זה דיכוי שמנכר אותנו מעצמנו. השחרור מהדיכוי בהווה צריך לפעמים ללבוש צורה של טירוף (כמעט מעצם ההגדרה, כי הטירוף מוגדר כמה שאחר וחריג מהנורמליות הנתונה).

      • אמיתי ס Says:

        נ.ב. לא התייחסתם להשוואה שלי אתכם לאינטלקטואלים שמתלהבים מפאשיזם כי הוא מבטא כביכול איזה אמת טבעית פראית ובלתי מעודנת על ידי תרבות.

      • ofrilany Says:

        קודם כל, אני שמח שהפוסט עורר התנגדות.
        לגבי "אינטלקטואלים שמתלהבים מפאשיזם": אני לא מבין על סמך מה אתה מאשים אותי בהתלהבות מפאשיזם, בזמן שהפוסט עוסק כולו באופן הוויה של התנגדות ודחייה עמוקה של הפאשיזם שיש מסביב.
        באופן כללי יותר לגבי המיתוס של "אינטלקטואלים שמתלהבים מפאשיזם". זה מיתוס שזכה ל"רוח גבית" (אם להשתמש במושגים של דובר צה"ל) בהגות הנאו-שמרנית האפלה ביותר, בעיקר אצל פול ג'ונסון, הפילוסוף החביב על נתניהו, בספרו "אינטלקטואלים" ואחר כך באופן אינטליגנטי יותר ב"הנפש הנמהרת" של מרק לילה. לידיעתך, לילה משתמש בנימוק הזה כדי לשלול את הלגיטימיות כמעט של כל הוגה של השמאל במאה ה-20. הוא הופך ככה לפאשיסט מסוכן אפילו את ולטר בנימין, אותו עכבר ספריות תלוש שנהג לשוטט בפסאז'ים של פאריס ולמלמל משפטים על בובות מרציפן (סליחה על ההצגה הסטריאוטיפית).
        לעצם העניין: הפאשיזם והנאציזם היו תנועות שהכילו הרבה מאוד יסודות תרבותיים. אפשר כידוע לתאר את הנאציזם גם כתוצאה הכרחית של הנאורות או של הציווי הקטגורי של קאנט – כלומר בדיוק להיפך מפראיות. למעשה כל מי שרצה, יכול היה למצוא תירוץ אינטלקטואלי לחבור לפאשיזם: כל מסלול או מסורת אינטלקטואלית, מהפלטוניזם, דרך המרקסיזם, הבודהיזם ואפילו התנ"ך יכול להיות מוצג כמקור לנאציזם בלי הרבה מאמץ. אם אתה רוצה להיות בטוח במאה אחוז שלא אמרת משהו שאיזה נאצי כבר אמר, עדיף שבכלל לא תפתח את הפה.
        אבל כמו שנכתב כבר אינספור פעמים, באדולף אייכמן לא היה שום כמיהה ל"אמת טבעית ופראית" ובכל זאת הוא עשה מה שעשה.

        וחוץ מזה, אני בעצם לא מבין במה כל זה קשור למה שכתבתי.

      • יעקב בן שמש Says:

        יפה שגם בקרב הוגים יש לך חלוקה ברורה בין ניאו שמרנים אפלים למוארים. רק שבמקרה הזה זה לא כל כך עובד. מרק לילה לא עסק בדליגיטימציה של הוגים. הוא בחן מקרים בהיסטוריה בהם הוגים (מימין ומשמאל) היו כה שבויים בעמדות התיאורטיות שלהם שהם לא הצליחו לראות שבהקשרים פוליטיים מסוימים הרעיונות שימשו להצדקת מעשי אכזריות ואיוולת (כך היידגר ושמיט עם הנאציזם, סארטר עם סטלין, פוקו עם חומייני). במובן הזה לילה דווקא מאד רלוונטי לבלוג הזה.

        ולפני שאקבל עוד הרצאה על טיבה של המציאות- כן, המציאות תמיד תלוית פרשנות. כן, לפעמים צריך להיות אלימים. כן, לפעמים עידון זה דיכוי במסווה. אבל הקשר בין התובנות התיאורטיות הטריוויאליות האלה לבין טענות ספציפיות (כגון עדיף ימין מתלהם על שמאל צבוע) צריך להיות מנומק, ולא די בהפרחת האמירה לחלל האוויר, ואחר כך הנמקתה ב-לפעמים זה ככה וככה.

      • גל כץ Says:

        מר (ד"ר?) בן שמש, צר לי אבל כשאני מגיב בבלוג שלי (כמו גם בכל בלוג אחר) אני לא מגיב לכל מחשבה שעוברת לך בראש באותו רגע אלא לאדם הספציפי שביקש את תגובתי.

        במקרה דנן, אמיתי טען שבשיח שמאלי אין מקום לדבר מתוך אלימות, טירוף ואגרסיות (או לפחות כך הבנתי אותו). לכן הצעתי בשיא התמצות שתי תובנות תיאורטיות (ו"טריוויאליות" לדבריך. כנראה אתה קיבלת אותן עם חלב אמך), מהן עולה ששיח שמאלי דווקא קשור מהותית בדיבור כזה.

        התגובה הזו לא היתה בזיקה לאירוע או שאלה ספציפית, אלא בזיקה לטענה העקרונית והכללית של אמיתי.

      • אמיתי ס Says:

        אני לא טוען שאין מקום לטירוף בשמאל.
        נראה לי שנסחפתי לשמאלנות אוטומאטית מידי, וזאת הייתה טעות שלי.

        אבל בכל זאת, גל: אני מנסה להבין את הסיפור שפתח את הפוסט שלך. האם המתווכח התוקפן צדק "באופן טוטאלי, מובהק ומזהיר" בגלל טיעוניו, או בגלל הדרך חמומת המוח שבה הציג אותם?

        מה שמטריד אותי הוא הזיהוי הזה של טירוף עם אמת. הרי לא כל טירוף מייצג אמת מזהירה. צריך להזהר מלהקסם מכל טירוף באשר הוא, צריך לבחון כל טירוף לגופו.

        ללכת בכוונה מסריח כי לא התקלחת שבוע זה טירוף מושכל, מכוון ומודע מאוד לעצמו. ככזה, הוא לא בדיוק טירוף. הוא יותר חתירה שכלתנית נגד הזרם.

    • דודי Says:

      יופי, פינקתי אותך בהתלהמות אחת למטה. התמה הזו של העדפת הימין הקיצוני על פני (מה שנקרא אצלך) הימין המוסווה חוזרת לא מעט באמורי. נראה שעולם בו המחנה הציוני הוא כולו ליברמן-פייגלין הוא עולם פשוט יותר להתמודדות.

      • ofrilany Says:

        דודי, אם אנחנו כל כך מעניינים אותך, למה שלא תפתח את haemoriwatch.com? אני בטוח שתוכל לקבל תקציב מיוחד מ"אם תרצו".

      • גל כץ Says:

        דודי היקר, אכן התלהמות, ועוד אחת מעוותת במיוחד: האנשים בסרטון אינם טובחים אזרחים אלא, למעשה, הם אזרחים שבקרוב יטבחו בהם. תכף תגיד שטוב שהנאצים טבחו בחסידי הונגריה היות שמדי שנה, בפורים, הם חוגגים טבח המוני באזרחים, ובפסח הם קוראים: "שפוך חמתך על הגויים" (להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן. וכמה כאפיות).
        אבל הנקודה היא לא להשוות בין השואה לפשיטה על המרמרה (אין מה להשוות). הנקודה היא כזו: אולי אתה חושב שתפקידך בעולם הוא לשורר על זריחת השמש בבקרים רונני טל, להזדעזע מהימין הקיצוני ולגנות מוסלמים הקוראים חייבר חייבר אל-יהוד. אני, לכשעצמי, נהנה גם כן מזריחת השמש, משתדל לא לבקר ביצהר, ומעולם לא דיקלמתי סיסמאות אנטישמיות. אבל אם כבר ניתנה לי הבימה הנכבדה הזו, אני משתדל להימנע מאמירת המובן מאליו, במיוחד אם המובן מאליו הזה משרת תעמולה ישראלית נפשעת. בשביל זה יש כמה עיתונים יומיים, עשרות בלוגים בקפה דה מארקר וטוקבקים מכאן ועד להודעה חדשה. אתה מוזמן להצטרף למקהלה. אני, לכשעצמי, משתדל להימנע מהעמדה הנרקיסיסטית, לפיה כל העולם מצפה למוצא פי: האם גל כץ (זה אני) בעד סיסמאות אנטישמיות או לא? מה גל כץ חושב על מתנחלי יצהר? אתה יכול לנחש מה התשובה לשאלות הללו. אבל מה לעשות שמעבר לגל כץ, עפרי אילני, ארץ האמורי ודודי, יש עולם שלם שם בחוץ. ובעולם הזה מדינת ישראל משעבדת זה 43 שנה 40% מאוכלוסייתה, ומוכרת פצצות אטום למשטרים חשוכים. בעולם הזה צריך לבחור צד. אתה יכול להחליט שאתה לא בצד שלי – אבל בוא לא נעמיד פנים שמה שמשנה פה זה איזו סרטון עם כמה טורקים כועסים.
        אם אתה עוקב אחר הבלוג הזה (ואתה עוקב אחריו), אתה יודע שאנו לא בוחלים גם בערעור על המובן מאליו של השמאל. אתה גם יודע היטב שהציונות מבחינתי היא הרבה יותר מליברמן-פייגלין, ואפילו יותר (תודה לאל) מג'ומס ואבישי ברוורמן. אבל כאמור, אם אתה בכל זאת מעדיף את הדיכוטומיות הפשטניות של אם תרצו, אתה תמיד מוזמן להיענות להצעה של עפרי. לכבוד יהיה לנו.

  7. יובל Says:

    רשימת התגים בסוף הפוסט מוצלחת ביותר.
    ואני תמיד שמעתי את השיר הזה של רונה קינן כשיר סאטירי.

  8. עודד נעמן Says:

    עופרי!
    כשקראתי את הפוסט כמעט חיבקתי את המחשב.
    אני יכול להגיד לך שהנינוחות הבלתי נסבלת הזו היא לחם חוק כאן בחוגים האקדמים בארצות-הברית של אמריקה. כמעט כל אחד ואחת שעוברים על פני ביום ממוצע ראויים לאיזו צביטה כואבת בטוסיק שתוציא אותו מערפל הנחמדות הדביק והברוטלי שלהם.
    כשהייתי סטודנט בעברית היתה איזו הפגנה ביום ששרון הגיע לקמפוס. ישבנו וחסמנו את הכביש והיתה קצת מהומה. אחר-כך פגשתי סטודנט אחד שלמד איתי בחוג ותמיד דיבר בקול רגוע מאוד וחייך חיוך מבין. הוא שאל אותי: "אני מבין שאתם לא מסכימים, אבל למה באלימות?" ודיבר לאט כדי אני אבין. אני, מצידי, כמעט דחפתי את הראש שלו לאספלט. הרגשתי שכל דבר שאני אומר ישחק לידיים שלו. במקום זה צרחתי והלכתי משם. אחר-כך בהתנתקות, הוא הסתובב עם סרט כחול וסרט כתום ביחד. התגובה שלי היתה דומה.
    בהקשר זה אני ממליץ על ספרו המופלא של דניאל חארמס "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוץ", בתרגומו המעולה של רועי חן ובהוצאת מעריב.

    • ofrilany Says:

      תודה! אני מצטער לשמוע שככה זה באקדמיה האמריקאית, אם כי זה בעצם די צפוי.
      בכל מקרה הדמות שאתה מצייר של הנודניק הרגוע שמסתובב עם סרט כחול וסרט כתום נשמעת ממש מזוויעה.

    • נועם Says:

      אשמח אם תצור קשר בבקשה, אני חייב לצלם חלקים מהספר הזה לעבודה סופר חשובה באוניברסיטה , אנא צור קשר

  9. יעקב בן שמש Says:

    זה מאד מאכזב מה שאני שומע. ואני חשבתי שזה דווקא נעים להיות כה צודק וחכם ויפה, ומוקף באנשים שגם הם, כמוני, כה צודקים וחכמים ויפים. והנה אולי לא. אוף…

  10. ליאור Says:

    פוסט נפלא ומעודד.

  11. chicky00 Says:

    אני כמובן לא מסכים. אני סבור שדרך ארץ קדמה לתורה. ואפשר להגיד את אותם דברים גם בלי להיות דוחה ומניאק.
    מה שאתה אומר בעצם הוא נכון: התנגדות לדבר הופכת אותך לפעמים לדבר. כלומר אתה רוצה להתנהג כמו צה"ל: (אני עושה קופי פייסט) מניאק, בוגדני, סוטה, חרא, מגעיל או לפחות מסריח. זה תיאור של אחד ממפקדי חילות הים בסביבה.
    אני מנסה להיזהר מזה. לא להפוך לאהוד ברק או לחבורת הפסיכים שמנהלים את המדינה. זה לא עוזר לאיש להיות מגעיל. להפך, זה נותן סיבה והפעם טובה לסלוד מהשמאל הישראלי.

    • ofrilany Says:

      צ'יקי, כל אחד יכול לבחור את דרכו להיות פסיכי. לא הצעתי לאף אחד להיות בנאדם אלים, אבל חלק גדול מהאנשים שאני יכול לחשוב עליהם ושעשו דברים אמיצים או מעניינים לא היו נופת צופים.
      ידיים נקיות מדי זה סוג של בעיה.

    • עודד נעמן Says:

      צ'יקי,

      נדמה לי שהנקודה היא שיש משהו מעורר חלחלה באנשים שמקפידים על דרך ארץ כשלמולם מתרחש עוול מחריד. יש דברים שכדי להגיד אותם צריך להיות דוחה ומניאק. או – ליתר דיוק – פעולות בעלות משמעות פוליטית הן פעולות מקוממות.
      זה לא אומר שכל מי שדוחה ומניאק אומר דברים בעלי ערך (ההיפך הוא הנכון כמובן). אבל זה כן אומר שאם בשבילך דרך ארץ קודמת לתורה אתה עלול לשתוק בנימוס במקום שבו ראוי לצרוח באימה.

      • chicky00 Says:

        הדבר הנכון לעשות לא קשור לצרחות, אלא לאומץ – משט הומאניטרי לעזה של ישראלים שאוהבים את ישראל ואת המזרח התיכון, ורוצים לפתוח את עזה לאוכל. אפילו עצם הדיבור על משט כזה, יכול לזרז את ביבי לפתוח את עזה לצרכים בסיסיים.
        אין דבר נחמד מזה.

  12. ליאור Says:

    לא פוסט מדהים
    קצת מתלהם וחסר פשרות
    מה רע בלתת לאחרים לעשות מה שהם עושים?
    האם זה באיזושהיא צורה גורם לך לחשוב איך שאתה חושב?
    אתה יודע מה טוב לך
    נחמדות היא מילת מפתח לפתירת בעיות רבות וקשות מנשוא

    • ofrilany Says:

      אה, לא מדהים? לא ידעתי שאני באודישנים של כוכב נולד. מה אני אמור לעשות? להתחנן לרחמים של גל אוחובסקי?

      • ליאור Says:

        תנסה להתייחס למילה מדהים כמו שהיא ולא כמו שהיא עושה לך טריגר לירוק עליי.
        הוא לא מדהים אותי- כלומר אינני מוכת תדהמה לנוכח הביקורתיות שלך
        גם אני ביקורתית
        מאוד
        מאוד
        ועדיין מי שהוכיח לי שהוא צודק
        או שיש איזושהיא משמעות למה שהוא אומר או חושב או כותב
        עשה את זה בדרך שהתחילה בכבוד האדם.
        גם אתה אני בטוחה מתעסק בנושא כבוד האדם
        רק במקום לכתוב על זה
        אתה מעדיף להאמין
        שלבקר את מה שנראה לך לא הגיוני יביא לשינוי
        לשפיות יש בית
        יש לה מסגרת של מילים ותחושות
        בפוסט שלך
        יש לא מעט ביקורת
        מוצדקת או לא
        אתה לא תפתור את כל הבעיות
        וכדאי לך להיות נחמד- זה עובד על אנשים יותר מהביקורת עצמה

      • האמורי Says:

        אף אחד לא ירק עלייך. אבל אני לא לגמרי מבין מה זה אומר ש"לשפיות יש בית". לגבי כבוד האדם, הרשי לי להפנות אותך לכאן:

      • יואש Says:

        כמי שמתמודד עם סרחונות שונים בחיי היום יום ויודע עד כמה קשה להתמודד עמם במציאות – כאתגר פיסי ולא אינטלקטואלי ( אף שעכשיו, כמובן, אני מסתכל על זה בערגה) – קשה לי לחרוץ דעה בנוגע למאמר. האם הפתרון היחיד הוא להיות ילדים רעים ומלוכלכים? אם כן, איפה אבא?

        אבל מה שמכעיס אותי עכשיו, ליאור, זה כמה אלימות יש באופן שבו את לוחצת על האנטר ומרווחת שורות ומשתלטת על המרחב של התגובות. אנא הרחיבי דעתך ולא את נוכחותך

      • ofrilany Says:

        יואש, אני יכול לענות רק דבר אחד: לא התכוונתי אליך. לך אני גם מרשה לקרוא ספרי זן. אבל רק לך!

      • yoash \/ יואש Says:

        אני מתנצל, ליאור, על התנהגותי הגסה.
        הייתי כל כך נלהב לחשוף את אלימותך ולא שמתי לב לאלימות היוצאת ממני. אני מודה: נהגתי באלימות. עם זאת, אין זה שולל, כמובן, את העובדה שגם התנהגותך אלימה ולא נעימה.

      • ליאור Says:

        אני גם מתנצלת-אני מרגישה שזו דוגמא טובה בכל זאתשכעס אחד של הכותב גורר עוד יחס כזה
        יש הרבה שרשורים באינטרנט שנראים ככה עד שזה הופך לעודף של עיסה של מה שנשאר ממך בחיפוש אחרי תשובה אחת נקרא לזה נאורה
        אני מוצאת שזה הרבה יותר קל לנו להיות לפעמים בחזית כלשהי שלא ממש קשורה אלינו מאשר בעורף ואלה שבוחרים את העורף מגיעים למצבים כביכול של תסכול כי הם לא תמיד נשמעים בגלל שהם מאחור
        רוב החברים שלי הם עורפיים
        וזה הרבה יותר נעים לשמוע מה שיש להם להגיד בדרך כלל כי כשהם אומרים את זה זה גולש לאוזן בלי התנגדות- ההתנגדות היא מתוקף זה שבחזית מעוררים ניגודיות- מי יבלוט יותר החוצה מי יראה למי מה ובעורף זה לא חשוב מה רואים אלא מה שומעים וזה עדיין יותר מוצדק בעיני על פני ויכוחי סרק אינסופיים..
        תודה לשניכם.

  13. RS Says:

    ישנם אנשים שלא צריכים להיות אופטימיים.

  14. גור Says:

    הפוסט הזה מוציא פה המון רוגע ושלווה מסוגים שונים מהבריות, מה שמוכיח באופן מלא את הטענה הבסיסית שלך נגד שוויון-הנפש הזה. עכשיו הכל מתבהר: האיזון והשלווה הם מסך שאותו אנחנו מתאמנים לעטות על פרצופנו כל אימת שמישהו מסביב מפר את הסדר בפרהסיא. הרוגע הוא אלימות בתחפושת. קודם נדבר על אהבה. אחר-כך, כשנלך הביתה, כבר נכה את ילדינו, נשותינו, שכנינו ואת הקטנוע שחוסם את המעבר לעגלה בדרך לדיאדה.

  15. Daphna Says:

    Hey, brilliant piece, well done, and thanks to Nir Becher who linked to it on Facebook.

  16. lomili Says:

    תודה על שהבעת במילים מה שאני מרגיש כבר די הרבה זמן.

  17. אופיום Says:

    יש טקסטים שמוזר לי לקרוא כי זה כאילו סיפרתי למישהו מה אני מרגיש והוא הפך את זה למשהו שכתוב טוב. זה אחד הטקסטים האלה. סחתיין.

  18. בני תבורי Says:

    עפרי,
    שימחת אותי בדבריך אלה. ברשותך אצטט מהפוסט בכל פעם שמישהו יגיד לי שסבבה ואחלה ואני אתעקש לשאול על מה ולמה והוא יזרוק לי שאני פאשיסט, לא בגלל שאני כזה אלא בגלל שהיום זה בון טון ומתאים לכל מצב.

  19. יהוסיקביצ'יוס מעמול Says:

    עופרי
    קודם כל, תרגע
    ברגע שאתה כועס ומתפוצץ ונלחץ, אתה לא מגיב נכון, ואפשר לשרוף, לחבל, להלחם ולהביע בעד ונגד מתוך שלווה ועשיית המעשה הנכון. לא פשוט אבל בר-השגה.
    תודה שאתה כותב.

  20. דודי Says:

    "מי שטובח באזרחים נכשל לגמרי במבחן המוסרי הבסיסי ביותר שהעולם מציב בפניו." אלא אם כמובן הוא פלסטיני, והנטבחים הם ציונים-איכסה עליהם.

    בברכת חייבר, חייבר יא יאהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד.

  21. עדו Says:

    אני שואל את עצמי מה היית עושה מול המהטמה גנדי, גם הנחמדות האינסופית שלו הוציאה את הבריטים מדעתם עד שקמו ועזבו, מה שכן , אם מערכת התגובות שלך לא תיהיה יותר נורמלית אני אפסיק להיות נחמד ..

  22. נתן Says:

    מעולה !!!

    גם אני סובל ממערכת עצבים רופפת בימים אלו.

    וגם לי בא להקיא כל "מוסדות החינוך" שמייצרים חיילים שרוצחים בלי להניד עפעף.

    נרשמתי לבלוג.

  23. מרמיט Says:

    אתם כותבים מהר מדי.

    אני נוטה להסכים במידת מה, ומאוד לא להסכים במידה אחרת. הייתי נורא לא נחמד, אח"כ הייתי נחמד מדי, עד כדי כך שנמנעתי מכליל מביקורת כדי לא לפגוע באף אחד חס וחלילה, וגם כשחזרתי לבקר גיליתי שהביקורת הרבה יותר אפקטיבית כשמחליקים אותה מבעד להתנגדויות בדרכי נועם.

    זה כיף גדול להגיד "על הזין שלי" ולהיכנס באנשים במלוא הסרקזם והארס. חבל רק שמעבר לטפיחות על השכם משותפים לדעה זה לא משיג הרבה, ואולי גם מביא יותר נזק מתועלת.
    יש הרבה כוח בשלוות נפש. גם כוח שכנוע.

    רק לא הבנתי למה אנטי-זן? כשהמיאוס והביאוס גוברים עלי, ומביאים אותי לזנוח את הטון השקול ולחצוב קצת להבות, אני מתנחם בציטוט מהטאו-טה-צ'ינג:
    To be sick of sickness is not to be sick.
    Therefore the sage, being sick of sickness, is not sick.

    • האמורי Says:

      יכול להיות שאתה צודק מרמיט. עכשיו כבר יותר קשה לי להבין את הפוסט הזה, אבל השבוע הקודם הוציא ממני את זה
      למרות שאף פעם לא פגשתי אותך אני אוהב אותך ומתנצל אם פגעתי בך. באמת.
      עפרי

    • ofrilany Says:

      יכול להיות שאתה צודק מרמיט. עכשיו כבר יותר קשה לי להבין את הפוסט הזה, אבל השבוע הקודם הוציא ממני את זה
      למרות שאף פעם לא פגשתי אותך אני אוהב אותך ומתנצל אם ציערתי אותך. באמת.
      עפרי

      • מרמיט Says:

        עפרי,
        תצטרך להתאמץ יותר כדי לפגוע בי או לצער אותי. כל מה שאתם כותבים בבלוג הזה נכנס מבחינתי לקטגוריה של "נאמנים פצעי אוהב". גם אם אני לא מסכים איתכם, זה בהחלט מעורר מחשבה כדי להבין למה אני לא מסכים איתכם.

        הסכמתי איתכם בפוסט על האלימות, שהיא אכן חלק בלתי נפרד ממאבקי שחרור ומאבקים בכלל. זה החלק של "הכל צפוי". עם זאת, אני בדעה שהרשות נתונה להתעלות מעל הדחפים האלימים האלה ולהתוות את הדרך לאי-אלימות. כן, זה הרבה יותר קשה מלשחרר רסן, אבל זה גם מפחית את סכנת הריקושטים.

        וזה מחזיר אותי לחילוקי הדעות בינינו על ערן צור שהתבגר והתמתן. אתה היית מעדיף אולי שהוא יצעק ויצרח כמו אביב גפן הצעיר – אבל המתינות של ערן צור לא מעידה על כניעה, אולי ההפך: על ביטחון בצדקת דרכו.

        ערן צור לא מתריס "אתה לא תקבע לי את מי לאהוב" וכו' – הוא *קובע* את זה. "אני חופשי, אני דם ובשר, אדם לאדם, אבק לאבק, עפר לעפר". ושום דבר ש"אתה" תגיד לא יכול לשנות את זה. אביב גפן צרח, כי אביב גפן פחד מהמיינסטרים. והנה: הוא התבגר, ונכנע למיינסטרים.

        זה מזכיר לי: כשהייתי מאכיל סנאים בלונדון, הגדולים היו באים בנחת ולוקחים לי בוטנים מהיד. הקטנים היו מתרוצצים, נרתעים, ובסוף באים בריצה, לוקחים בוטן ונושכים אותי תוך כדי כך. אלימות ותוקפנות הן ביטוי של פחד, לא של עוצמה.

  24. עידו Says:

    ראשית – זה פוסט מצוין. המונופול של המדינה והימין על האלימות נמשך זמן רב מדי. הם מוכיחים שאפשר להיות אלים בלי לעבור על החוק, והגיע הזמן ללמוד מהם (את הנטייה להתבכיין בכל פעם שסופגים אלימות אני מציע לא לאמץ, אלא – ברוח הזן והטאי צ'י – להשתמש באלימות שלהם-עצמם נגדם).
    שנית – יואל הופמן הוא ימני.

  25. עמיחי Says:

    Anger

    When the Tesshu, a master of Zen, calligraphy and swordsmanship, was a young man he called on the Zen master Dokuon. Wishing to impress Dokuon he said, “The mind, the Buddha, and all sentient beings after all do not exist. The true nature of phenomenon is emptiness. There is no realisation, no delusion, no sagacity, no mediocrity, nothing to give and nothing to receive.

    Dokuon promptly hit him with a bamboo stick. Tesshu became quite furious.

    Dokuon said quietly: “If nothing exists, where did this anger come from?”

  26. רתם Says:

    יואל הופמן ימני?

  27. גור (אח של מישהו אחר) Says:

    קראתי בעניין את הפוסט הזה לפני כמה ימים, ומצאתי את עצמי חוזר ומהרהר באמירות שמופיעות בו.
    נאלצתי להתמודד עם הטענה שנחמדות – אחת מיעדיי החברתיים המבוססים יותר – איננה לגיטימית עוד כחלק מעמדה מוסרית ששוללת את "השפל המוסרי המוחלט" שמאפיין את התרבות שלנו.
    ההסכמה שלי עם חלק מהדברים לוותה בתחושה של צרימה קלה ובהתחלה לא הצלחתי לברר את מקורה. עם הזמן, הצרימה התחדדה עד שלבסוף נזכרתי בקטע מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע" (אפרופו זן).
    המחבר טוען שם שרעיונותיו הוגדרו כשיגעון, על ידי החברה וגם בעיני עצמו, משום שהם התקיימו מחוץ למיתוס. להבנתי, במושג מיתוס מתכוון המחבר למשהו בסגנון "הסיפור שמתאר לנו איך פועל העולם ומדוע" או משהו כזה.
    לטעמי – זו יכולה להיות ביקורת מדויקת יותר – הבעיה שלי עם התרבות בה אני חי, היא חוסר התאמה עמוק בין המיתוס שלה לבין המיתוס שלי. לפיכך, אם ברצוני להישאר נאמן לעמדה מוסרית שנובעת מהמיתוס שלי, עלי לנהוג באופן שייתפס כבלתי שפוי ע"י החברה ולבטא רעיונות שיישמעו לה בלתי שפויים. זה יכול להיות בצורה אלימה או נחמדה, מה שחשוב זה שהצורה והתוכן ישמרו על ניצוץ מחייב של חוסר שפיות בעיניי המיינסטרים.
    אני מסכים גם עם אלה שטענו שבדרך כלל דווקא להיראות שפוי (בצורה ערמומית כמובן) זה הרבה יותר אפקטיבי כשהיעד הוא השפעה על החברה מסביב. עם זאת, אני לא חושב שזה יעד עליון וקבוע וגם גיליתי, להפתעתי (באמת), שלעיתים דווקא צווחן בלתי נעים מצליח לעורר דובים משנתם.
    בקשר לחינוך-טוב-מדי, אין לי רעיון אחר כרגע מלבד להכניס שיח פוליטי ער ופתוח לתוך כתלי הכיתה (הניסוי בעיצומו).

    תודה על ההשראה, להתראות בבית המשוגעים.

    • ofrilany Says:

      שלום גור, טוב לשמוע ממך.
      קודם כל – כתבתי את הפוסט הזה בסערת רגשות מסוימת, ועכשיו כבר קשה לי להבין כמה דברים בו.
      אני לגמרי מסכים שמה שחשוב זה להעמיד פני לא שפוי. מבחינה זו אפשר לומר שהמלט הוא המודל.
      אני מקווה שלא תוותר על פרויקט הנחמדות שלך. אבל נראה לי שאני לא צריך להגיד לך שמסביב יש כל מיני פרויקטים אחרים. הבעיה של אותם אנשים ש"קיבלו חינוך טוב מדי", כמו שהגדרתי את זה, היא שחלקם מנסים לשמור בכל מחיר על פרויקט הנחמדות. כיוון שמסביב דברים משתנים, הם לא שמים לב שבעצם כשהם מנסים להישאר נחמדים הם משתנים בעצמם (כדי לא ליצור צרימות גדולות מדי עם הסביבה) ובאופן אבסולוטי הם בעצם כבר לא כל כך נחמדים.
      דרך אגב – אם אתה מעוניין להרחיב על מה שכתבת לגבי החינוך והשיח הפוליטי – נשמח מאוד לפרסם פוסט על זה. הוא יכול להיות בשם בדוי אם אתה חושש מבעיות עם גדעון סער.

  28. shimohn Says:

    שלום עפרי איש האמורי,
    זו לי הפעם הראשונה לבקר בבלוגך, ומכל הרשומות בחרתי דווקא בזאת. היא, באמת, מעניינת אותי הרבה יותר מן האחרות.
    ולגופה של קובלנתך על המצב. אתה מיואש, כך זה נשמע, וממשיך רק משום שאינך רואה אופציה אחרת (לחו"ל, אני מבין, אינך רוצה לצאת). נקעה נפשך מכל הדרכים הקונבנציונליות והנכשלות חזור ושוב לשפר את פני הדברים, ואין לך אמון באנשים המחזיקים יד על הברז.
    השאלה, איש יקר, היא אם באמת אין כל דרך לשפר את פני החברה, או זה רק אתה – אתה הוא שאינו מגלה דרך לשפר את פני הדברים.
    בוא אספר לך (טוב, אין צורך שתבוא, רק המשך לקרוא…) שיש רשת של כמה מאות בתי ספר בעולם המצליחים ליצור ללא תלות באישיות כריזמטית חד-פעמית חברה נפלאה. האנשים בבתי ספר אלה: מנהלים, מורים ותלמידים מתפתחים כבני אדם, במקום אלימות וחוסר התחשבות יש שם יחסי אנוש חמים. אין שם חינוך לערכים ספציפיים מהסוג שאתה מכיר, אבל מתפתחים שם ערכים בעומק שאינך מוצא אפילו בבתי ספר המטפחים ערכים. תלמידים נהנים ללמוד, והם משיגים ציונים גבוהים (ודאי שציונים אינם הדבר החשוב, אבל זה רק מראה על הישגיהם) בלי להיות חנונים ובלי שיהיה סינון בשלב כלשהו. הם מצטיינים ביצירתיות וגם בספורט, באומנות ובבגרות נפשית. אתה יודע מה? קשה להאמין, אבל זה קיים. ראיתי את זה אישית, ובין אם תקבל עובדות או לא, זה עובד. יותר ויותר אנשים רואים זאת ומאמצים זאת.
    איפה זה? מי ומה? בוא לקרוא כאן בו'ארד פראס את המאמר:
    http://idealeducation1.wordpress.com/2009/04/28/8/
    בידידות
    שמעון זילבר

    • ofrilany Says:

      תודה על ההפניה.
      בשלב זה אני יכול רק לומר שלא התייאשתי. כמו שמישהו אמר לי לאחרונה – אני כבר מעבר לייאוש.

      • כיכר המיואשים Says:

        עופרי
        אני חייב להגיד לך שאמנם זה היה המשט אבל הפוסט הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שפתחנו את הכיכר.

        אז תודה וביחד אולי היאוש יעשה יותר נוח.

  29. עוד ישראלי לשעבר Says:

    זוכר היטב את הסיטואציות האלה מישראל ולא מתגעגע אליהן בכלל, וכל פעם שקשה לי בגולה אני נזכר בגיס שלי אומר שצריך להרוג את הילדים בעזה או קרובים אחרים מעלים זכרונות מהטיהור האתני ב-48.

    החיים בישראל גרמו לי להרהר בסוגיות קודרות של גבול האחריות המוסרית לא מעט, ואני ממליץ על גישת "זה לא היה בשמי". לי יש הוכחות שזה לא היה בשמי, וכדי שתישן טוב בלילה אחרי מה שהולך לקרות, גם לך כדאי לצבור הוכחות שהיית בסדר (הבלוג הזה, הוכחה לא רעה). מעבר לכך, חרא מי שהורג אנשים חפים מפשע כשיש לפניו ברירה, אבל כשהברירה קשה (נניח שמאיימים על חייך) זה כבר סיפור אחר. במילים אחרות, אל תקנה נייר טואלט מהתנחלות אם יש אלטרנטיבה, אבל במקרה ואין, לא תציל את האנושות אם לא תנגב. מי ישפוט מתי יש ברירה? לא יודע, אבל בטוח שזה לא אני.

    השאלה הזו נידונה בספר "מלכוד 22".

    אהבתי את המילה פאסיביסט. שמאלנים רבים מתנהגים כאילו העולם תלוי רק בפעולותיהם, וזה פשוט קשקוש. אני מבין את התסכול ואת הכעס, אבל הם לא מועילים לכלום. תנסה להדליק נר כשאתה כועס ותראה.

    ולמי ששם את שיר החייבר… היית מעדיף שהם ישירו שירי חנוכה? "לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור"? לך תלמד מה המילים האלה אומרות, אולי זה ירגיע לך את הרגישות לשירים.

  30. ליטל Says:

    כתבתי תגובה ממש ארוכה והיא נמחקה כשלחצתי סנד, אז הפעם רק אשאל: למי מיועדת הקריאה להיות לא נחמדים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: