תמיר

by

הסוציאליזם תמיד היה רע אל תמיר. כך לפחות הוא טוען. לכן, אורח חייו הנוכחי מתאפיין בסלידה קיצונית מכל צורה של שיתוף או חלוקה, אפילו מהסוג הבסיסי ביותר. "אני עם הדברים האלה גמרתי", הוא מטיח בחבריו המועטים, שגם כלפיהם הוא רוחש אמון מוגבל . "אני יודע מה זה. אני הייתי שם".

מכריו של תמיר תמהים מתי הספיק להיכוות כל כך מתוצריו של הסוציאליזם: הגולאגים ומחנות החינוך מחדש פורקו עשרות שנים לפני שבא לעולם, מה עוד שהוא חי בכלל בגן יבנה. הוא אמנם נולד בקיבוץ, וגדל במשך שנים אחדות בבית ילדים, אך דווקא לא נמנה על אותם קרבנות דוויים שהותירו אחריהם גילוייה הסאדיסטיים של חברת הילדים השיתופית. בגיל 9 עזבה משפחתו את הקיבוץ, כך שהתרסקותו של העולם הקומוניסטי כבר מצאה אותו כשהוא ספון בבית צמוד קרקע באחד הפרוורים. אישיותו המוכרת התעצבה רק באמצע שנות ה-90, כשכולם קנו לעצמם סלקום. גם הוא קנה לעצמו סלקום, והיה סבור שהשתלב מכל בחינה בדפוסי היחסים של זמנו, אבל אז נוכח פתאום, להוותו, שבטון ובאוצר המלים של הוריו היו עדיין השפעות קיבוציות: אמו אכלה תמיד "עגבנית", כינתה את ידידיו "חבריא" ושלחה אותו אל הסופר "כי מחלקים שם בורקסים חמים".

את תמיר כל זה הגעיל. אך לא פחות מכך, השפיע עליו אירוע מצער, בו היה מעורב הדוד שלו, שנשאר בקיבוץ ונחשב ל"אדם חלש". אותו קיבוץ היה מצוי בתהליך מהיר של הפרטה: תוך פחות מחצי שנה, ניגבּה שם תשלום על כל מה שמומן לפני כן על ידי הקופה הכללית. גם בחדר האוכל תומחרו המנות ונרשמו בקפדנות, והמנהלים החדשים חיככו ידיים בסיפוק: סוף כל סוף, העצלנים והפרזיטים לא יוכלו לאכול בכמויות על חשבון אחרים. אלא שכעת, התגברו המריבות בין החברים לשעבר בנוגע לזכויות הקניין, אפילו של הנכסים המשותפים הזניחים ביותר, מה שהצריך קביעה מפורטת עוד יותר של מחירים.

השריד היחיד בקיבוץ כולו לעיקרון של "כל אחד לפי צרכיו" היה מיכל גדול של מיץ תפוזים תעשייתי בכניסה לחדר האוכל, עם ברז מפלסטיק. בכל הנוגע אליו, סמכו הרפורמטורים על מידה זעירה של ערבות הדדית שנותרה בין החברים, והחליטו לוותר על רישום וגביה. דודו של תמיר, בכל אופן, לא יכול היה לוותר על האפשרות למצות את הזכות החברתית האחת שנותרה לו: בכל יום בארוחת הצבריים, הוא נעמד ליד הברז ושתה כוס אחרי כוס של מיץ. אם מישהו העיר לו, הוא שאג שבשום מקום בתקנון החדש לא הוגדרה הגבלה לגבי כמות המיץ שמותר לשתות. ופעם אחת, אחרי ישיבה שבה נקבע השכר הדיפרנציאלי שלו על הרמה הנמוכה ביותר, הוא הסתער על המיכל בייאוש, ובמשך שעות ארוכות רוקן את המיץ עד קרקעיתו אל תוך ביטנו, כך עשרות רבות של ליטרים, עד שהתמוטט ופונה לבית החולים. הוא עזב את הקיבוץ בבושת פנים. חודשים אחדים אחר כך מת.

The Last Riot ,AES+F

מתוך חשש שגם בו עצמו ניכרות עדיין טביעות אצבע כאלה (מה שהיה נכון במידה רבה) פתח תמיר במסע היטהרות פוסט-מרכסיסטי, שהתבטא בתחילה במאמץ מרוכז להגביר את רמת הצריכה. אלא שהשלב הזה, שלב "הצריכה מעבר לצרכים" נכשל לחלוטין: לא היה לו כסף לקנות DVD, וההמבורגרים של מקדונלד'ס עשו לו צרבת. הקמפיין הבא כבר נשא אופי תוקפני יותר: הוא ניסה להתנתק מכל סוג של תלות בשירותים החברתיים, במטרה להפריט את עצמו לכדי יצור אוטונומי טהור.

פעם אחת ראה בטלוויזיה שיחה קצרה עם חוואי שגר בבית מבודד בנברסקה. בתשובה לשאלה מדוע בחר לחיות במקום מרוחק כל כך, עשרות קילומטרים מכל מקום ישוב אחר, הסביר החוואי שהתמקם במרחק מספיק כדי שיוכל לירות כל בוקר לכל הכיוונים ברובה הדו קני שלו. תמיר תהה האם הירי נעשה כדי להרוג מסיגי גבול הפולשים לחווה, או שמא החווה הגדולה נועדה לאפשר ירי בלי הפרעה. ואם כך, מה הטעם בכלל לירות. בכל אופן, הוא התרשם עד עמקי נשמתו. גם הוא היה רוצה להיחלץ לחלוטין מהרשת הריכוזית שדיכאה אותו. אבל בגן יבנה לא היתה אפילו חנות נשק. כל מה שנותר לו לעשות הוא לפרוש מקופת חולים כללית, להירשם למכללה למנהל ולהימנע לחלוטין מצפייה בערוץ 1. הוא תכנן להתנתק גם מ"בזק" (למרבה הצער, ניידות המספרים עדיין לא הומצאה אז), ואפילו ניסה לעקור את תיבת הדואר של המשפחה, אבל גילה שהדבר קשה לביצוע.

עם השנים הפך אורח חייו לסטנדרטי יותר, לפחות על פני השטח. אך ככל שהתבגר, הופנמה חשדנותו והוסבה אל תוך היחסים האישיים. ואכן, הבוס במקום עבודתו (הוא התקבל לעבודה באורנג') הרבה להשפיל את הכפופים לו. אבל בעוד העובדים האחרים ידעו לפחות לצחוק על המעסיק, תמיר התכנס בבדידות אפלה.

יותר משאהב את הקפיטליזם, הוא פחד ממנו עד כדי שיתוק, וסבר שהדרך היחידה לשרוד בו היא להשתחרר מכל סוג של סנטימנט חברתי. מי שניסה להתיידד איתו, וכאלה הופיעו מדי פעם, גילה שחוסר האמון חזק אצלו יותר מהרצון באהבה, וכל הפגנת חיבה התפרשה בעיניו כמזימה. העולם היה בעיניו מסוכן כמו גן חיות שהכלובים בו נפתחו, ומאחורי כל עץ המלבלב בו מסתתר דב זועם. או שלפעמים חלם שהוא עצמו חיה שנכלאה בגן חיות על ידי מטפל סמכותי, ולאחר שהמכלאות נפרצו הוא משוטט ביניהן, מתגעגע למטפל תוך שהוא מבקש להתנקם בו, ובו זמנית גם מנסה להימלט ממנו ומהחיות האחרות.

כשלאחותו היה בפעם הראשונה חבר, הוא הזהיר אותה מפני "נאיביות", ודרש ממנה לערוך רישום של חלוקת ההוצאות. בעצם הוא קינא בה: מאז שחומת ברלין נפלה לא היתה אף בחורה שאהבה אותו. מה שנותר לו לעשות הוא לנסוע בסופי השבוע עם עוד שני חברים לאיזה פאב קבוע במרכז העיר. הוא עדיין צעיר, ויש לו 'מאזדה לנטיס'. כשהוא במצב רוח טוב הוא מסכים אפילו לאסוף את אחד החברים מהבית שלו. בדרך הם שותקים, או מדברים על שיטות להתחיל עם בחורות, שמנוסחות תמיד כמו אסטרטגיות להשתלטות על חברות עסקיות. כשהם מגיעים, כל אחד מהם מנסה להפעיל את התכנית שלו. למזלו של תמיר, לפעמים זה אפילו מצליח.

תגים: , ,

6 תגובות to “תמיר”

  1. yoash \/ יואש Says:

    ארוכה הדרך מסלקום לאורנג'

  2. עודד נעמן Says:

    תיאור הקפיטליזם כמצב קיומי מזכיר את "הרחבת תחום המאבק", של ז'ורז' פרק. ספר מומלץ בהחלט.

  3. גור Says:

    יפה, אני מאמין שלקראת סוף הפרק ה-52 הוא ימצא את אמא שלו

  4. מור Says:

    הרחבת תחום המאבק נכתב ע"י מישל וולבק הגדול מכולם ולא ע"י זורז פרק. הקשר היחידי בין שני הסופרים(שהאחרון כבר הלך לעולמו) הינו ע"י המו"ל המשותף שגילה את שניהם.

  5. אופיר Says:

    עודד, זה לא ספר של מישל וולבק?
    באמת הטור הזכיר לי את הספר "החלקיקים האלמנטריים"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: