"אליס איילנד"

by

הצעה לכתב עת עברי שיירקח וייצא לאור מחוץ לגבולות ישראל

עודד נעמן

לאחרונה נראה יותר ויותר שסימן ההיכר של הישראליות היא גזירת הגורל. מדינת ישראל, סמל העצמאות היהודית, שוב ושוב פועלת מתוך מה שדובריה מתארים כחוסר ברירה ומה שמרגיש לאזרחיה כחוסר אונים. הישראלים הולכים ומשתכנעים שאינם אדונים לגורלם, שבכל פעם מחדש הנסיבות כופות עליהם את הצעד הבא. ככזו, האמונה הישראלית היא אמונתו של העבד ואימת האדם החופשי: בכל אשר נפנה תעמוד בפנינו בחירה אחת ויחידה, הבחירה בין חיים למוות.

על רקע הכלא המטאפיסי האימתני בו הישראלים כלואים, חו"ל תמיד היה פנטזיה ישראלית של בריחה. חו"ל הוא בריחה שרק ישראלים יכולים להעלות על דעתם – בריחה מגורל ידוע מראש. בחו"ל ישראלים חומקים מעול הגזירה, וכל עוד הם מאמינים בגזירה בכך שישראל תמיד היתה ותמיד תהיה תלויה על פי תהום הם עודם ישראלים. בנוסף, "יורדים" חיים חיים שלמים כישראלים בחו"ל ורואים את העולם דרך עיניה של ישראל כפי שנתקבעה בתודעתם. משום כך ה"יורדים" בחו"ל מתקשים להבין את השינויים שחלו בישראל האמיתית מאז העדרם. חו"ל לא מהווה אלטרנטיבה לישראל, להיפך, חו"ל מקבע את ישראל, משמר אותה בנפטלין. חו"ל הוא מקום שרק מי שעודם ישראלים יכולים להיות בו.

אך הישראלים לא נידונו לחיות על החרב; הם לא נידונו להיות עבדים לנסיבות חייהם. ישראלים, כמו כולם, יכולים לבחור. "אליס איילנד" יהיה כתב עת של יהודים ישראלים ששוללים את גזירת הגורל הישראלית. יהודים ישראלים שלא ברחו מישראל על מנת להישאר בה אלא עזבו אותה על מנת להמשיך הלאה. מעבר לישראל יש המשך, יש חיים את החיים שמעבר לישראל "אליס איילנד" ישאף לתאר ולבטא. העברית קיימת מחוץ לישראל ועל אף שהתעצבה בה וגדלה מתוכה, העברית מתארת ומנכיחה גם מרחבים שישראל לא יכולה להכיל. "אליס איילנד" ישאף להדגים שהעברית רחבה יותר מהישראליות (אולי זה לא מקרה שהשפה שלנו היא 'עברית' ולא 'ישראלית').

כתב העת לא יהיה מרדני, זועם או מתנער. הוא לא ילעג או יגנה את אלו שבחרו בחיים שונים מאלו שהוא מייצג. כתב העת נועד לתת ביטוי לחיים אחרים בעברית. לחלקנו, אולי, אלו החיים שאחרי ישראל. כתב העת הוא אודות אהבה שנייה שלא מבטלת או מתכחשת לראשונה אך גם אינה אמיתית פחות או חשובה פחות. משום כך ההתייחסות בכתב העת לישראל ולישראליות, על פניה התרבותיים והפוליטיים, היא בלתי נמנעת. אך כתבהעת לא יתאמץ לשדל את הישראליות להבין או לאמץ אותו. הכתיבה לא תנסה להציע פתרון לישראליות, היא תהיה פתרון כזה. לא פתרון שראוי שהישראלים יאמצו (לא פתרון מסוג "שטחים תמורת שלום"); לא פתרון שישראלים חייבים לאמץ; הפתרון שכתב העת יבטא הוא פתרון שישראלים יכולים לאמץ הוא דרך חיים שישראלים חופשיים לבחור.

על אף שכתב העת ייווצר, כנראה, בארצות הברית, ארצות הברית לא תהיה המקום שלו. כתב העת לא ישאף ללמד ישראלים להפוך אמריקאים. להיפך כתב העת ישאף לאפשר לישראלים לוותר על המקום. המקום של כתב העת הוא אליס איילנד, אי ליד העיר ניו יורק ששימש את רשויות ההגירה של ארה"ב כתחנת סינון וקליטה של מהגרים בסוף המאהה-19 ותחילת המאה ה-20. אליס איילנד הוא "מולדתם" של שישה עשר מיליון מהגרים ופליטים שעברו בו בין השנים 1892-1924. על 320 אלף מהבאים לאי במשך השנים נאסרה הכניסה לארה"ב מטעמים רפואיים או כלכליים והם נשלחו חזרה לאירופה, למקומות מהם ברחו, רבים אחרים הושמו בהסגר באי עד שהתברר מצבם. עבור שישה עשר המליונים, אליס איילנד היה הרגע הבלתיאפשרי שבין הוויתור על העבר לבין הצלילה אל העתיד. אליס איילנד היה נקודות המפנה, שיאם, סופם ותחילתם של סיפורי חיים רבים ומגוונים כל כך. לכן, אליס איילנד מסמל, יותר מכל, את האפשרות לזנוח סיפור אחד לטובת סיפור טוב ממנו. זו האפשרות ש"אליס איילנד" יציע לקוראיו וקוראותיו.


עודד נעמן כותב דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד שבארה"ב.
היה בין מייסדי ועורכי המגזין "דור ג' – תרבות צעירה בישראל".

תגים: , , , ,

26 תגובות to “"אליס איילנד"”

  1. פרידמן Says:

    איפה יתפרסם כתב העת הזה? מקוון? מי הכותבים?
    רעיון משובח!

  2. יואב Says:

    משום מה הפסקה האחרונה נשמעת מאד אמריקנוצנטרית…

  3. גל כץ Says:

    נראה לי שזו לא רק הצעה לכתב עת אלא מעין הכרזת עצמאות של קיום ישראל אחר, החורג מישראל. כמי שבעצמו בקרוב ימצא את עצמו באי שליד אליס איילנד, היא מעוררת תקוות ובעיקר מרעננת.

    ממש לאחרונה ישבתי עם כמה חברים ודיברנו על הפחדים שמעורר הקיום בניכר (בשביל כמה מאיתנו זו שאלה בוערת), ועד כמה המחשבה על קיום כמהגים יכולה לאיים. אני הצעתי בשיחה שאולי דווקא בחו"ל, ולא בישראל, יש סיכוי לשמר את ישראל כמו שאנו חווים וחווינו אותה. נזכרתי בשיעור היסטוריה שלקחתי פעם (עם גדי אלגזי באוניברסיטת ת"א), ובו סופר שהזהות האיטלקית היא "טרנס-נציונאלית", כלומר היא נוצרה מחוץ לאיטליה, אצל המהגרים האיטלקים באמריקה.
    אולי זו כבר מחשבה אופטימית מדי – שמהקולוניה העברית באמריקה תצא בשורה חזרה לארץ האם. אני לא אופטימי עד כדי כך. אבל כנראה שלא צריך לחשוב רחוק כל כך. בינתיים צריך פשוט לכתוב -לא לתפוס את השהות באליס איילנד כזמנית, מקרית, או צדדית, אלא ככזו שרלוונטית גם לאחרים, לכולם.

  4. אבי Says:

    אצל מי עשים מנוי?

  5. עדו Says:

    כבר הקדימו אותך, רון מיברג התחיל את 'עיתון אחר' או איך שקוראים למיזם שלו והוא גר באמריקה וכותב בעברית.

  6. Tamar Says:

    רעיון מעניין מאוד. לגבי השאלה של זהות ישראלית בישראל ובגולה, ניתן לכתוב ספרים, בין אם על עודף הפטריוטיזם של חלק מן הישראלים בגלות; לבין אם על אחרים, שמפנטזים על ישראל שכבר לא קיימת ויתכן (כנראה) שמעולם לא הייתה קיימת – ישראל של הגלויות עם החלוצה שקוטפת תפוז ביד אחד בזמן שהיא מלטפת ראש של ילד עני ביד השנייה, או משהו בסגנון אחר.

    השם "אליס איילנד" ובעיקר הרציונל מאחוריו אכן מאוד אמנריקנוצנטריים אבל עצם הניסיון ליצור תרבות ישראלית בגולה ולנתחה נראה מעניין ונחוץ. יש לי כבר רעיונות מהשרוול לבערך 10 מאמרים… (:

  7. עודד נעמן Says:

    תודה למגיבים.
    פרידמן, לצערי כתב העת עדיין תיאורטי לחלוטין בשלב זה. הוא רעיון ותו לא. אם תמצא מסה קריטית של כותבים, עורכים ומפיקים פוטנציאלים אולי נוכל למצוא תשובות לשאלותיך. הפרסום כאן אמור לסייע בעניין.
    יואב, אני לא חושב שאליס איילנד הוא מקום אמריקאי. רוב האנשים שעברו בו לא היו אמריקאים, על 320 אלף מתוכם נאסרה הכניסה לארה"ב, לשאר ניכונו מאבקי הישרדות אכזריים עם הגיעם לארץ המובטחת. אליס איילנד הוא לא מקום אמריקאי – הוא מקום של מהגרים (לא רק מהגרים יהודים כמובן). וכיוון שרק לעיתים נדירות ניתן להצביע על מקום ששייך לחסרי-המקום, חשבתי שלכתב עת כזה, ששואף לעזוב מקום אחד מבלי לאמץ מקום אחר תחתיו, אליס-איילנד הוא סמל הולם. אם יצרתי את הרושם שארה"ב היא "המקום החדש", לא עשיתי מספיק כדי להבהיר את כוונותיי.
    גל, אני דווקא לא רוצה "לשמר את ישראל". להיפך, אני רוצה להפסיק לקונן עליה, להפסיק לחיות בעבר הישראלי שחלף לבלי שוב ובעתיד הישראלי המאיים. יש הווה אחר בעברית, הוא עשיר ומעניין והוא חורג מגבולות התרבות הישראלית העכשווית: אני רוצה להכיר בו ככזה, אני רוצה לתת להווה הזה ביטוי.
    עדו, המיזם של רון מיברג – מיזם מבורך בפני עצמו – הוא בראש ובראשונה מיזם עיתונאי. מטרתו להציע עיתונות איכותית, עצמאית, רחבת יריעה. ככזה הוא בעיקרו מקצועי. כתב העת שאני מציע אמור לתת קול לקהילה שבמובלע או במפורש מזהה עצמה ככזו. קול כזה יאפשר לבני ובנות הקהילה הזו לזהות עצמם כחברים חברות בה ולאלו שאינם בני ובנות הקהילה להכיר בקיומה. שתי השאיפות נראות לי חשובות ושונות משאיפותיו של "אחר".

    • ofrilany Says:

      אם מותר לשאול: מה אתה מציע למי שנשאר כאן?

      • עודד נעמן Says:

        להצטרף.
        החיים בעברית מחוץ לישראל רק ממחישים את הרעיון שקהילה לא כבולה ליישות פוליטית-גיאוגרפית אבל הדבר נכון גם למי שחיים בישראל – אני מכיר לא מעט דוברי עברית שחיים בישראל חיי גולה, חיים שאינם לאומיים בעיקרם. הפעילות המשותפת עם משפחות בשייח-ג'ראח, למשל, היא פעילות של אנשים שמזדהים כ"ירושלמים" (במכתב התגובה שכתבו לאלי ויזל http://themagneszionist.blogspot.com/2010/04/response-of-sheikh-jarrah-activists-to.html). הם חלק מקהילה ירושלמית שכוללת דוברי עברית ודוברי ערבית המאוחדים סביב חוש צדק משותף וחיים משותפים במקום אחד. אשמח לקרוא אותם. עיקר העניין הוא לא המקום בו את חיה בעולם אלא העובדה שהמקום בו את חיה לא מכתיב את מי שאת. גם בישראל העברית היא לא רק ישראלית.

      • ofrilany Says:

        תודה. התשובה שלך די עודדה אותי

    • גל כץ Says:

      נראה לי שהמחלוקת היא רטורית או סמנטית – אני מדבר על "ישראל" במובן תרבותי ספציפי שמשותף לי ולאנשים שדיברו אתי באותה שיחה. אתה בוחר לדבר במקום זאת על ה"עברית" (נדמה לי שבהוראה דומה) ולשמור את המונח "ישראל" כדי לסמן את מה שאתה מתנגד לו – כלומר הזיהוי של הקיום עם המקום הפיזי. האם אין ברטוריקה שלך איזה דימוי אשלייתי כאילו באמת אפשר להתנתק מהמקום? גם הישראלים שיכתבו ב"אליס איילנד" יכתבו מתוך חומרי החוויה הישראליים שלהם, אלה שנוצקו במקום שהוא ישראל. בקיצור, אני מתלבט, אבל נדמה לי שעדיף לומר שה"ישראליות" גדולה יותר מישראל ולא שהעברית גדולה יותר מישראל (למרות ששני ההיגדים נכונים, השאלה היא איזו בחירה רטורית יותר מתאימה. מצד שני, "עברית" היא מותג הרבה יותר חזק מ"ישראליות", אפילו – ובעיקר – בשורות השמאל).
      באשר לדבריו של שאול – אני חושב שהוא צודק מבחינת ניתוח המצב. השאלה היא מה לעשות עם זה. רגשי האשם שזה מעורר (כן, אכן פריבילגיות) הם רק ההתחלה של מחשבה פוליטית על זה, ודאי לא הסוף שלה. בימים אלה נראה לעתים שהמודעות העצמית לפריבילגיות הפכה לתירוץ מושלם למלנכוליה וקפיאה על השמרים. גם לפריבילגי מותר – וכדאי – לאתר ולקדם את האינטרסים שלו, לבטח לייצר מרחבים של שיח וכתיבה על הגדרתו העצמית.

      • מרק נזננסקי Says:

        "ישראליות" זו מילה בדיוק כמו "עברית", אבל אני לא בטוח שזו הראשונה מייצגת משהו מאד ממשי בעולם, לעומת האחרת.
        לא צריך להגיד שכל ישראלי שונה מכל ישראלי אחר. ושלא כל ישראלי מתנהג כמו שהוא חושב ש"ישראלי צריך להתנהג". אנשים גדלים בישראל, אבל הם גדלים בצורה שונה.
        אתה אומר שרעיון ההתנתקות מישראל הוא אשלייתי, אבל אני תוהה אם זו לא פשוט ההשקפה שלך, שאתה מייחס ל"כל הישראלים"? אני יכול לתאר לעצמי שאדם מישראל "יתנתק מישראל", וכך או אחרת, אנשים חווים שונה מאד את הנתק הזה, הריחוק, ואת רעיון "ישראל" באופן כללי.
        כמו כן, גם אם האדם "נוצק בישראל", הרי שחוויתיו מחוצה לה הן כבר לא "חוויות ישראליות", אלא "חוויות של ישראלי" (לכל היותר).
        לעומת זאת, עברית, בתור שפה, היא דבר מה הרבה יותר שריר ומוחשי. ברור שלדוברי עברית שונים יש אוצר מילים שונה, התבטאות שונה וכו', אבל סך הכל הם מדברים בשפה אחת (מתוך הגדרה, בעצם, אבל אני מקווה שזה מעביר את הרעיון). שתי בריות מקצוות שונים של הספקטרום האנושי (נגיד ככה) יהיו מסוגלות לתקשר אחת עם השנייה, ולכתוב ב"אליס איילנד", אם הן שתיהן דוברות עברית.

        או, אולי, במילים אחרות:
        התעסקות ב"ישראליות" כופה על האדם משא גדול של רעיונות – איתן הוא יכול להסכים או שלא להסכים. "עברית", לעומת זאת, זו רק שפה, ובכך אינה כופה דבר. דיבור וכתיבה בעברית היא דבר נטראלי. אפשר להתווכח על מה היא ישראליות, ואדם יכול להגיד "אני ישראלי ככה" או "אחרת", "אני ישראלי", "אתה לא ישראלי", "אני לא ישראלי" וכו', אבל לעובדת קיום השפה העברית בפי אדם כזה או אחר לא ניתן להתכחש.

  8. יפתח Says:

    סליחה על התגובה המאוד לא עניינית שבכלל לא קשורה בכלל לדברים וחורגת מאוד מהקו הענייני הרצוי והטוב.
    אבל מה קורה השנה עודד, תחילה אתה מגלה אופי מגייארי ועכשיו אתה 'כותבת אורחת'. אלוהים, רציתי לומר לך כחבר, שזה בסדר אנחנו מקבלים את שינויי הזהות ואוהבים אותך בכל מקרה תהיה הונגרי או כותבת.

  9. שאול Says:

    ועם זאת, חשוב לזכור שאני עוסקים כאן במצב של פריבילגיה: ישראלים שלא חיים בישראל, שיצאו את גבולות ישראל – לא כפליטים, לא כמהגרי עבודה לא חוקיים, אפילו לא כיזמים זעירים שעזבו הכל למען עתיד אחר, לא ידוע. הישראלים לשעבר שאליהם אתה פונה (ככותבים וכקוראים, ולמעשה ככותבים על עצמם) הם, אם אני מבין נכון, בני דמותו של הסטודנט הישראלי שממשיך את לימודיו מחוץ לישראל – כמוני, כמוך – כלומר מישהו שהצלחתו בזירה ישראלית מסוימת (צבירה של הון סימבולי, שלרוב תלויה גם בקיומו של הון ממשי ומעמד מקדמי עדיף בתוך החברה הישראלית), יחד עם הקשרים (הלא במיוחד מרנינים) בין ישראל לארה"ב או אירופה, פתחו בפניו את האפשרות לצאת מישראל. רוב הישראלים לא יכולים לעשות זאת; על רובם נגזר לחיות בישראל, מדינה שהופכת במהירות מפחידה למדינת עולם שלישי. לכן, האמירה שישראלים לא חייבים לחיות על החרב, שהם יכולים לבחור, נשמעת לי מוגזמת: יש ישראלים שיכולים לבחור להמשיך הלאה – ברוב המקרים, כאלה שנבחרו בצורה זו או אחרת – ויש כאלה שאינם יכולים. והאם אין באותו "להמשיך הלאה" משום מימוש מאוחר, מעודכן ומתוקן, גלובלי וכלכלי (עם כשלונה של הלאומיות) של הפנטזיה האירופית של הציונות: לצאת את המזרח התיכון (הלאומני, הדתי, הערבי) וליהנות מפירותיו של המערב ה"דמוקרטי" והמשגשג?

    • עודד נעמן Says:

      שאול,
      טוב שהעלת את הנקודה הזו כי אני לא התכוונתי להציע לעזוב את ישראל. אני מציע לזנוח את הרעיון שאם את יהודייה ודוברת עברית אז את ישראלית (גל, לכן נדמה לי שעדיף להמנע דווקא מה"ישראליות", שהיא הזדהות עם מדינה ולא רק עם תרבות). הבחירה שהייתי רוצה להציע לישראלים היא הבחירה להפסיק להאמין לסיפור "החיים על החרב". להפסיק לחיות בספירה לאחור האפוקליפטית הישראלית. להפסיק להאמין שגורלנו כרוך לבלי הפרד בגורלה של מדינת ישראל, שסופה של ישראל (כיהודית ודמוקרטית) הוא סופנו. אפשר להפסיק להאמין לסיפור הזה גם כשחיים בישראל (למרות שאני מודה שזה קשה יותר).
      אני אגיד אפילו יותר מזה. אפשר לחיות בישראל בלי לנסות להציל את ישראל. חלק ממה שהאקטיביסטים הבינו – מפעילי שייח ג'ראח ועד האנרכיסטים ותעיוש ועוד רבים וטובים – הוא שצריך להפסיק לנסות להציל מדינות ולהתחיל להציל אנשים. תובנה מסוג דומה עומדת מאחורי ההצעה ל"אליס איילנד".

  10. דן Says:

    ציפייה שאין לתאר. למעשה כבר יותר משנה של חיכיון מאז המניפסט הראשון.

  11. קרן Says:

    עודד,
    אני כותבת אליך כאן בבלוג למרות שמאז שסיפרת לי על הרעיון שלך בשבוע שעבר בוושינגטון סקוור – וכבר אז אמרתי לך כמה הרעיון מסקרן אותי – התחלנו לדסקס אותו במייל, אבל הפומביות של השיחה הזאת נראית לי בדיוק חלק ממה שעל הפרק. וממילא זאת גם בדיוק הנקודה שלי, שזה לא בכדי שהדיון על כתב העת מתקיים בבלוג עם מסמנים טריטוריאליים כל כך מובהקים.
    נדמה לי ששאול העלה כאן עניין קריטי. קודם כל ביחס לרטוריקת הבחירה. אתה כותב "ישראלים, כמו כולם, יכולים לבחור", וקורא לצאת מגזירת הגורל של הישראליות, ולא ברור לי מה זה בדיוק אומר, ולמי אתה קורא לבחור לצאת מהגורל שלו, ובכלל מי הקהל המדומיין של כתב העת הזה ומה אתה קורא לו לעשות. ואתה כותב על "החיים שאחרי ישראל" ואני לא יכולה לקרוא את המשפטים האלה בלי שלושה סימני קריאה, או שאלה, או בתור בדיחה או קינה – יש בכלל אפשרות לדבר ברצינות על חיים "אחרי ישראל"? מישהו בינינו יכול להגיד שהוא "עזב אותה על מנת להמשיך הלאה"? שהוא "ויתר על המקום"?
    ועדיין יש ברעיון הזה שלך משהו נורא מלהיב, מופרך ומלהיב, מין "כאן ייסדתי את מדינת היהודים" אולי. אני שואלת, בעצם, אם לא חשוב ומעניין מספיק להקים כאן, לפני הכל, כתב עת לקהילה הרגעית הזו, הבאה-והולכת, וכל הזמן הולכת ותופחת, של סטודנטים ישראלים שחיים חיים כפולים בישראל ובניו יורק או בהרווארד, חיים קרועים אבל באופן מוזר נוחים מאוד, "כל עוד אנחנו כאן", לא ממש "מחוץ לישראל", לא, אבל גם לא ממש ברור איפה כן.

  12. רומן Says:

    קרן היקרה, הוא מכוון לאשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה, ("כסף ישן", "בוגרי 8200"), או שיבוטים שלהם מעדות אחרות, שליקקו מספיק חזק למרצים שלהם בישראל כדי שישלחו אותם לאי אלו מחלקות בחו"ל כדי שבסופו של דבר יוכלו לקטר שאין להם מקום באוניברסיטה בישראל ומוצעות להם מישרות במכללה שמכשירה בני מעוטים להוראה, (אצלם לא רק הבנות עובדות בזה).

    לא ככה?

    • יובל Says:

      רומן – למרות שהסטריאוטיפ הוא בנאלי ואפילו כמעט משעמם (שכחת את המלות המפתח "תל אביב", "אספרסו"), שווה אולי להתעכב עליו. אבל לפני כן אולי רק להעיר שתי הערות. הראשונה היא שמהיכרות אישית עם עודד – הוא לא נופל לקטגוריות שיצרת כאן. השניה היא שכנראה שפספסת את ההבהרות של עודד. אבל זה פחות מעניין, מה שמעניין יותר הוא המופע של הסטריאוטיפ כשלעצמו.

      מצד אחד הוא מגדיר את מי שהוא ישראלי "אותנטי" (כלומר לא "כסף ישן", "שיבוט של אשכנזי" וכד') ומנגידים אותו לישראלים ה-"מזוייפים". כעת אנחנו יכולים לדבר על הערכים הישראליים ה-"אמיתיים" שכמובן לעולם לא ישתקפו בישראלים ה-"מזוייפים". האותנטיות הזו מתבססת בראש ובראשונה על התודעה הקורבנית, וזה כבר הצד השני שלה – מי שאותנטי הוא בהכרח מי שנפל קורבן לחלק ה-"מזוייף" של החברה, שהן האליטות אוכלות-הארוגולה-ושותות-הקפה. כלומר יש כאן זיהוי של מחוסרי הפריבלגיות (או, ליתר דיוק – מעוטי הפריבלגיות, שכן הסטריאוטיפ הזה כמעט תמיד מועלה כתמיכה בהמשך שלילת הפריבליגיות מאלו שהם באמת משוללי פריבלגיות – ערבים, לסביות, מהגרי עבודה וכו') עם האותנטיות, ושל בעלי הפריביליגיות (וכאן אין סייג בסוגריים) עם נהנתנות ודרישה להמשך תחזוקת הפריבילגיות. ולמרות שהסטריאוטיפ נשען על כל מני תפיסות רומנטיות מהמאה ה-19 יש בו משהו די מדויק. באופן כללי, באמת בעלי הפריבילגיות נוטים לפעול לתחזוקה שלהן ולהעצמה שלהן. אבל באופן אירוני, כפי שציינתי לעיל, הטיעון הזה כמעט תמיד מועלה כנגד בעלי הפריבילגיות דווקא כשהם פועלים *נגד* הפריבילגיות שלהם.

      באחד הדיונים בפוסט קודם כאן ציינתי שבאופן היסטורי תמיד המעמדות החזקים הובילו את המאבקים לשינוי חברתי. זה טבעי כי יש להם זמן, הם מוגנים יחסית (וזה בדיוק מה שאתה תוקף עם הסטריאוטיפ הצפוי) והם מודעים יותר פוליטית. יותר קשה למהגרת העבודה להקים גוף פוליטי שיפעל למען זכויותיה כי היא עסוקה בבנייה או בטיפול בקשיש, וכי היא יודעת שצעד כזה דורש הון פוליטי והגנה פוליטית שאין לה. לכן הדברים הללו מגיעים – כמעט תמיד – מהצד החזק, העשיר, ובעל זכויות היתר (זהו, נמאס מהמלה פריבילגיות). הכח העצום של הסטריאוטיפ הזה הוא בדיוק בכך שהוא מעקר את הפעולה הזו. שהוא אומר שפעולה כזו היא לעולם לא תהיה לגיטימית. בעולם שלנו כיום, הוא מעקר כמעט את כל הפעולות הפרוגרסיביות. זוהי בדיוק הטענה שהעלו מצדדי הסגרגציה בדרום ארצות הברית כנגד היהודים העשירים והמשכילים מניו יורק שבאו לסייע לשחורים (חפש segregation outside agitator בגוגל), וכמובן שזהו בדיוק הצל של הטענה "איפה 'בצלם' הפלסטיני?".

    • עודד נעמן Says:

      רומן,

      אוסיף רק כמה מילים לדברים המדוייקים של יובל.
      אין ספק שמי שנתונים בסכנת רעב/עוני/דיכוי וכו' אין להם פנאי לשקול את הערכים שלאורם הם חיים את חייהם. אבל הטענה שכל הישראלים מלבד אלו שעונים לתיאור הססגוני שלך נתונים במצוקות קיומיות מופרכת. רבים הישראלים שחופשיים לברור בין טוב לרע, לאמץ ערכים אחרים ולדחות אחרים.
      למעשה, בתלונתך אתה משחזר את ההיגיון שנגדו אני יוצא. אתה מכריז כנגדי: "ישראלי אמיתי הוא קורבן – אין לו את ה'פריבילגיה' לבחור איך יחיה את חייו". אני חושב שזו טענה שקרית ומסוכנת ששוללת מישראלים רבים את עצמאותם.

  13. רומן Says:

    אתעמק בתשובה (המעניינת והנרחבת!) שוב מחר, אבל מה הקשר בין מישהו שעושה דוקטורט בספרות בקולומביה/ברקלי לבין אלה שבאמת עובדים בלעשות שינוי חברתי פה, ביזרעל?

    • יובל Says:

      רומן –
      אני חושב שכדאי להפריד בין המימד הקונקרטי למימד העקרוני. באופן קונקרטי, יכול להיות קשר אמיתי בין מישהו שכרגע נמצא בקולומביה/ברקלי לבין מה שמתרחש בארץ, בדיוק מכיוון שהפעילות הפוליטית לא מתרכזת רק בארץ. אני חושב ששוב יש כאן איזו אידיאליזציה רומנטית של הפעולה האותנטית "בשטח". שלא תבין לא נכון – גם אני לוקה באידיאליזציה הזו והפעילים שחוטפים מכות בשיח' ג'ראח זוכים אצלי ליותר קרדיט מאשר מי שמסייע ל-"תעאיוש" לגייס כסף, למרות שיתכן שהשני משפיע הרבה יותר מהראשון (ובכל מקרה אי אפשר לנתק אותם זה מזה). דווקא בסטנפורד/פן, כאוניברסיטאות שנמצאות במדינה שנותנת חסות לכיבוש, יש הרבה מה לעשות מבחינה פוליטית. יותר מכך – העובדה שמישהו שם עכשיו לא אומרת שהוא לא יחזור לארץ. ובכלל, כל זה פחות רלבנטי כשאנחנו מדברים על העולם כיום ועל פעילות אינטלקטואלית, שבה המיקום פחות רלבנטי.
      אני חושב שהנקודה העקרונית (שוב פעם), מעניינת יותר – הטענה הזו עולה לא רק כלפי אנשים שיושבים עכשיו בשיקגו/ייל ומעיזים למתוח ביקורת, אלא גם כלפי אנשים שיושבים בארץ אבל שייכים לאותה מילייה שיכול, אולי בפוטנציה, לעשות דוקטורט בספרות בהרוורד/רטגרס (go scarlet knights!). מה שמפריע, נדמה לי, היא לא העובדה שהם באמת יושבים בחו"ל כרגע אלא העובדה שהאופציה הזו קיימת עבורם. כלומר שהם מוגנים יותר ובעלי זכויות יתר יחסית לאנשים שכבולים לחלקת האדמה הזו. אבל זו כבר נקודה שקשורה יותר לתגובה הקודמת הארוכה שלי, שאמרת שתתעמק בה מחר.

  14. ל' Says:

    מה שנקרא: זו לא נסיגה או בריחה — זו הסתערות לאחור.

  15. רומן Says:

    הערה ראשונה: אולי רבים הישראלים שיכולים לבחור, אבל רבים עוד יותר הישראלים וכלל בני האדם שאינם יכולים לבחור, ברוב העניינים הקריטים של החיים. מה אתה יודע, יש כאלה שמוצאים את עצמם במפעלי בשר, (=…), שליחים שנוסעים על אופנוע מעל 8 שעות ביום, נאלצים להיות זמינים בסלולרי לצרכי עבודה, מוכרים שקר כלשהו בשירות התאגיד שמשלם להם שכר דירה וכיוב. הבחירה היא באמת פריבילגיה של מעטים.

    כפי שכתב מחבר מניפסט ה"טארנק 9", מי שבכל זאת יתחיל לבחור יותר מדי, ימצא את עצמו מובטל מהר מאוד.

    הערה שניה: דווקא בעלי הפריבלגיות העודפות, (רובם), יהיו הראשונים להסתער קדימה בנוגע לזכויות הפלסטינים בשיח ג'ראח, או המנקות באוניברסיטה, (דברים ברוכים כשלעצמם, ללא ספק), אבל לעולם לא יקפצו בראש להקים את הוועד בעיתון שבו הם עובדים שלא לדבר על חברת ההייטק בה הם כותבים קוד –

    אחרי הכל, הם בעלי פריבלגיות עודפות, והקמת ועד תהיה הודאה בחולשה, הודאה בחוסר היכולת להמשיך לנפנף בנוצות הטווס מבלי לסבול מכאבי גב, (אין לזלזל בהימנעות הזו במה שנוגע לסקטור הפרטי). לכל היותר יקפצו לעגלת הוועד לאחר שכבר הוקמה.

    הערה שלישית, אוףאוף טופיק: ריפרפתי בבלוג של יובל ונזכרתי כמה מודלים כלכלנים העתיקו מהפיזיקה והביולוגיה, (סתם לדוגמא, גודל מסויים, נניח חסכון פרטי, שמגיע לגובה כלשהו וניתז בחזרה ל-steady state, פרקטיקה פיזיקלית מובהקת) או כמה מטפורות תיאוריות היא שירתה אצל הוגים ממדעי הרוח, (התנע, שימור האנרגיה וכיוב). אלא שקשה להניח שהפיזיקאים או הביולוגים אי פעם נזקקו לכלכלן כדי לנסח מודל כלשהו, אולי לתורת המשחקים במקרה הטוב. סוג של אקסקלוסיביות מעוררת קנאה. או שאני טועה…

  16. מיקי Says:

    הנה אותה תגובה, אבל הפעם אחרי הגהה.

    אם זכרוני אינו מטעני, כתב העת 'הדואר' התפרסם עד 2003 בארה"ב. הוא נכתב ונערך בעברית והיה מוקדש ברובו להגות ספרותית אקדמית. האזכור היחיד שלו שמצאתי ברשת הוא כאן:
    http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=1902&CategoryId=

    מאוד אשמח לתת שכם למאמץ כזה – אף על פי שעברו שנתיים מאז הרשומה הזו נכתבה, אני בעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: