Archive for אפריל, 2010

יום האיראן

12 באפריל 2010

זה כמה שנים, שיום השואה הפך בישראל ליום האיראן. כל התכנים והרשמים שעוד היו כלולים בתוך יום הזיכרון הזה בעבר – עדויות במבטא יידישאי, קטעי סרטים בשחור לבן, וכו' – נמחקו כמעט לגמרי ונותרו כצללים דהויים. מה שעומד במרכז הוא נאומים של קצינים ופוליטיקאים בדבר הסכנה האיראנית. וזהו, שום תוכן אחר. באף יום בשנה תופי המלחמה לא מהדהדים בעצמה רבה כל כך – לא המלחמה "ההיא", אלא המלחמה הבאה. זהו יום נורא, ולא במובן היהודי של "יום נורא זה"; בעיני, זהו היום שבו הכי זוועתי להיות כאן – אולי חוץ מימים עם מלחמה או טבח.

השואה היא הדבר היחיד שמעניין את רוב הישראלים מלבד ענייניהם האישיים. חלק ניכר מהאוכלוסיה בישראל – והעניין חוצה קבוצות ומגזרים – לא יכולה לומר יותר ממשפט וחצי על שום אירוע בהיסטוריה, מלבד השואה. העבר האנושי הידלדל לחלוטין; כל מה שהיה בעבר זה שואה, ותו לא. כשאנשי בימי הביניים התייחסו לעבר הם ראו רק שני אירועים: בריאת העולם וצליבתו של ישוע; כך רואים הישראלים העכשוויים שני אירועים: בריאת העולם והשואה. השאר זה עבר קרוב: המלחמה האחרונה (את זו שלפניה כבר לא זוכרים), העונה האחרונה של תוכנית כזו או אחרת (את העונה הקודמת כבר לא זוכרים), המלחמה הבאה (אין מוקדם ומאוחר בשואה). אבל גם השואה עצמה הידלדלה לגמרי. הפרטים כבר לא מעניינים. מה שמעניין הוא רק מה שרלוונטי: השואה היא איראן. איראן היא השואה. וזהו. שום דבר אחר.

מה שנורא במיוחד הוא שכשאנחנו מקיימים את הפולחן הזוועתי שנקרא יום השואה (בזמן האחרון אני שם לב שיש כבר שניים בשנה, זהים כמעט לגמרי: הישראלי ו"הבינלאומי"), אנחנו מכינים למעשה את ההשמדה הבאה – בין אם זו ההשמדה שאנחנו נבצע, או ההשמדה שיבצעו בנו. ההיגיון הוא פשוט. רבים בישראל חושבים שהערבים "לא מבינים" את הרגישות שלנו לשואה. למעשה, ככל שישראל שוקעת באקסטזת השואה בצורתה הנוכחית, היא דווקא מעבירה מסר ברור לאומות שמסביבנו: הם (היהודים) כל כך פוחדים מעוד שואה, שהם מסוגלים לעשות הכול, פשוט הכול, כדי שהיא לא תקרה להם שוב. כדאי, אם כן, להקדים תרופה למכה.
מבחינה זו, אין כל כך חשיבות לשאלה אם קבוצה כזו או אחרת בעולם הערבי או המוסלמי  מכחישה את השואה או לא. בין כך ובין כך, כולם מבינים שיש בדם שלנו סם חזק ומסוכן מאוד. ובין אם הוא אמיתי או מזויף, הוא עושה אותנו מסוכנים, מאוד מסוכנים. היחס של הערבים אלינו הוא כמו יחסם של ילדי השכונה לגילה אלמגור ב"הקיץ של אביה": פחות מעניין אותם מה בדיוק עשו לנו באושוויץ, ויותר מעניין אותם שבגלל זה כרגע אנחנו מבוהלים ופסיכים, פשוט פסיכים.
הסוציולוג הפולני-יהודי-בריטי זיגמונט באומן, שחי פעם בישראל, ניסח את הדברים במאמר "כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה" (שהתפרסם ב"מטעם" 8):

כאשר מפרשים אותם בצורה כזו, לקחי השואה הנלמדים מהתאומים הכוזבים של סקראליזציה ובנאליזציה מולידים ומנציחים עוד הפרדה, חשדנות, שנאה ועוינות, ובכך הופכים את הסבירות לאסון חדש לגדולה יותר מכפי שהיתה צריכה להיות. בשום צורה אין הם מפחיתים את הסך הכולל של האלימות, וגם אין הם מקרבים את הרגע של חשבון הנפש המוסרי על הטעויות והפגמים ועל הצורה המועדפת של חיים בצוותא. גרוע מכך, הם מסיתים את תשומת הלב מכל דבר החורג מעבר לחששות הנוכחיים, המיידיים להישרדות הקבוצה, ובמיוחד מהמקורות העמוקים של רצח קבוצתי, , שאותם ניתן לחשוף, להבין ולהילחם נגדם רק אם נתעלה מעל לאופק הקבוצתי הצר והתחום.

כשאנחנו משתתפים בפולחנים של יום השואה, אנחנו כבר לא עובדים את השואה שהיתה, אלא את השואה שתהיה. בד בבד, אנחנו גם מקרבים אותה, מאיצים את הזמן המוביל אליה. אנחנו משתוקקים אליה, ולכן אנחנו גם דואגים שהיא תקרה.

נתזים (5): סקס, סין ויוגה

5 באפריל 2010
ג'יימס לאוולוק, אבי "תורת גאיה" ומי שנחשב לאחד מבכירי ההוגים של התנועה הסביבתית, מיואש. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה וכישלון ועידת קופנהגן הביאו אותו למסקנות קיצוניות: "בני האדם טיפשים מכדי למנוע את השואה הסביבתית". את הדמוקרטיה, לדעתו, צריך להשעות.

לאוולוק. כוחות הקידמה

עדיין באנגליה, דיוויד קמרון והשמרנים מנסים להתמודד עם פליטת הפה של שר הצללים לענייני פנים, כריס גריילינג. הוא אמר שבניגוד למלונות, למשפחות המציעות Bed&Breakfast מותר לדחות זוגות בשל הומאיותם. כמה שבועות לפני הבחירות, השמרנים בונים על כמה מחוזות בחירה חשובים בדרום המוחזקים כעת בידי הליברל-דמוקרטים, אבל נראה שהם עומדים להתאכזב. אגב, באופן צפוי משהו, כתבה נרחבת בגרדיאן מגלה שבאפריקה, בחברה הטרום-קולוניאלית, היתה סובלנות לצורות שונות של יחסים מיניים בין גברים.

סין עוברת בשנים האחרונות, אחרי כמה עשורים של פוריטניות מהפכנית, את המהפכה המינית הגדולה בהיסטוריה. ועדיין, פריחת הזנות והסקס מחוץ לנישואין מתקשה לפגוע בקדושתו (ובאושרו) של מוסד המשפחה. למעשה, לפי סקר בינ"ל של דורקס במאה מדינות, סין היא השלישית מהסוף בתדירות הסקס של זוגות נשואים, אבל שנייה (מההתחלה) מבחינת הסיפוק בחיי הנישואים.

בלגיה עומדת להיות המדינה הראשונה באירופה שתאסור על חבישת כיסוי פנים בפרהסיה. השבוע אושרה ההצעה בוועדת הפנים של הפרלמנט הבלגי, צעד אחד לפני אישור סופי. אחד ממנסחי הצעת החוק סיפק את הטיעון המבריק הבא: "אין להרשות למישהו את הזכות לראות ולא להיראות". איפה דנידין, גיבור ילדותנו, כשצריך אותו? טענה דומה, יותר מתוחכמת אך מפוקפקת באותה מידה, הוצגה לאחרונה בלה מונד. הכותב מנתח את המושג "מרחב ציבורי" והכרחיותו לדמוקרטיה, ומראה מדוע הבורקה לא יכולה להשתלב בו. בקרוב, ארץ האמורי יאמר את דברו בפולמוס.

גיליון האביב של כתב העת "מולטיטוד", מעוז הפוקויאנים-נגריאנים-דלזיאנים בצרפת, מוקדש לפיקוח בעידן האינטרנט. "האח הגדול אינו קיים, הוא בכל מקום", מזכיר לנו אחד הכותבים (לפי הסקירה בלה מונד), ואילו כותבת אחרת, אנטואנט רוברואה (מחברת הספר המעניין למראה "הגנים האנושיים והמשילה הנאו-ליברלית"), קוראת  לכונן את "הזכות להישכחות", זו שתאפשר לכל אזרח שירצה בכך לחסל את כל הרשומות הדיגיטליות אודותיו.

השבוע, כבכל אפריל, נפתח בארה"ב "חודש השירה הלאומי". בין השאר, אתם מוזמנים להוריד את האפליקציה Poemflow ולקבל לאייפון שלכם שיר אחד ליום, או לבקר בגוגל מאפ החגיגית, המנוקדת בשירים ואתרים מההיסטוריה הפואטית של אמריקה.

מלאך טוב?

המלאכים שוב באופנה, ומתחרים עם הערפדים על לבם של young adults. על המדפים בעולם האנגלופוני ניתן למצוא בימים אלה לפחות שבע סדרות ספרים לבני הנעורים שבמרכזם עומדים מלאכים. ואולם, הם לא בהכרח טהורים ויפים. אלכס, גיבור אחת הסדרות החדשות, חושב ש"מלאך טוב הוא מלאך מת".

גם בעולם הספרות האקדמי, מסתבר, יש טרנד חדש. הניו יורק טיימס מדווח כי אחרי כמה עשורים בהם הוצפו החוגים לספרות בתיאוריות "טעונות פוליטית" כמו מרקסיזם, דקונסטרוקציה ופוסט-קולוניאליזם, מחפשים שם את "הדבר הגדול הבא", ועדיף משהו "מדעי" יותר. לא מעט פרופסורים חושבים שהם מצאו אותו – נוירוספרות. הם סורקים את מוחותיהם של קוראים ומנסים להבין מה הקשר בין הקורטקס לסרוואנטס.

הסופרת סירי הוסטוודט, אשתו של פול אוסטר, מספרת בספר חדש ("האשה הרועדת, או: ההיסטוריה של העצבים שלי") על חוויותיה עם ההיסטריה. היא מציעה לא להגדיר בעיות נפשיות כתופעות מדעיות בלבד, מה שמכונה בלשון העם "חוסר איזון במוח", אלא להפוך אותן לחלק מהזהות והסיפור האישי. זה לא סותר, לדעתה, היעזרות בטיפול תרופתי.

המלכה קלאופטרה שלא הכרנו — אינטלקטואלית מזהירה, דיפלומטית ומצביאה ימית.

אם לשפוט לפי הפייסבוק, אז ניטשה הוא ההוגה הפופולרי מכולם. די צייט בדק ומצא שיש לו 148,681 אוהדים.

כוכבים אחרים: 23,070 אוהדים לגתה, 57,033 לסארטר ו-37,227 לקאמי. להלדרלין יש רק 1,472, ואילו לשמרן הרומני סיוראן 5,425.

מה בדיוק ההבדל בין בין nerd, dork ו-geek (בדיאגרמת ון)? הצעות תרגום לעברית יתקבלו בברכה (בהסתמך על הדיאגרמה).

הדוגמנית לשעבר וכוהנת היוגה בהווה, טארה סטיילס, מי שהוכתרה בידי הוואניטי פייר  ל"מורה ליוגה הקולית ביותר מאז ומעולם", פרסמה בבלוגה בהאפינגטון פוסט מסר חגיגי לפסחא. על הפרק: מה אם ישו היה חי היום? לפי סטיילס, ישו היה "אוכל נכון", "מתעמל" ו"מתנהג נחמד".

טארה סטיילס. ישו של המאה ה-21

ולסיום, קצת סקס. לעיתון האינטרנט הצרפתי והאיכותי rue89 (לזכרן של שתי מהפכות) יש בלוג מיני תחת הכותרת, איך לא, rue69. השבוע תוכלו למצוא שם, בין השאר, "עדויות בגוף ראשון – סטרייטים מגלים את נקודת ה-P". חלקן מנוסחות כאילו מדובר במשלחת נועזת שיצאה אל מעבה האמזונס ושבה בשלום. ההרפתקנים האמיצים מדווחים על "חמש דקות של אורגזמה".

מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא

4 באפריל 2010

אחד הוויכוחים הזכורים לי מתקופת הצבא סבב סביב השאלה האם מין הוא "צורך בסיסי". אחד מחבריי הטובים, עמיתי למדור (כן, גם את זה עשינו באמ”ן), טען שמין הוא אכן צורך כזה, כמו אכילה, שתייה ואוויר לנשימה. אני טענתי שלא. הטיעון המנצח, לדעתי לפחות, היה נדר הפרישות הקתולי. הנה, אמרתי לו, ראה את כל אותם כמרים המעבירים חיים שלמים מבלי לדעת אשה או גבר. מש"ל.

בנדיקטוס. האויב של האויב?

במבט לאחור, קל לעשות פסיכולוגיזציה לוויכוח הזה. אני ניסיתי לצדק את ההיעדר המוחלט של מין בחיי הצבאיים, אבל העדפתי להרחיק עדות ולדבר על הכמורה הנוצרית (אני לא מתכוון להתנצל. ייתכן מאוד שכמה מהדתות הגדולות נולדו מתסכולים מיניים דומים). ולמרות זאת, אני עדיין עומד בתוקף מאחורי עמדתי בוויכוח. מין אינו "צורך בסיסי”. הניסוח האינפנטילי משהו עלול להטעות – זה ויכוח עם השלכות הרות גורל.

אנו חיים בזמנים בהם הצבעה על צורך מעוררת מיד חובה כמודתית לספק אותו. עיתונאים, מדענים ובירוקרטים חוברים לכוורת רוחשת התוחמת את הצורך ובכך גם מגדירה אותנו כבעלי הצורך, ומזדעזעת כאשר הוא אינו מסופק. אם אימהות היא צורך בסיסי, אז נשים מוגדרות כאימהותבפוטנציה, ואלה הבוחרות לוותר על אימהות הן חסרות ופגומות; אם מין הוא צורך בסיסי, אז אנשים הם "יצורים מיניים" ואילו אמיניים הם סוטים (או לפחות “מוזרים”); אם זוגיות היא צורך בסיסי, אז חסרי זוגיות הם "נכים רגשית". לפעמים השיח הזה משמש למטרות טובות, כאשר אפשר לטעון כלפי הרשויות שהן אינן מספקות, או מאפשרות לספק, "צורך בסיסי" (או טבעי). זה למשל המצב בכל הנוגע לזכויות הומואים ולסביות (עפרי כתב על זה בפוסט הקודם). עם זאת, במוקדם או במאוחר ההגדרה של "צורך בסיסי" פונה נגד החירות.

לכן, אם אתן ניסוח מתוחכם יותר לעמדתי הצבאית, אז אני חושב שעשיית סקס אינה מגדירה את טווח האנושיות. ובכלל, אם יותר לי קצת פאתוס, אני חושב שהיותאנושי משמעו גילוי מתמיד של אפשרויות אנושיות חדשות או נשכחות, ומאבק עיקש בכל מי שמנסה להגדיר מראש את הטווח הזה.

נחזור לקתולים. בימים אלה אני מזועזע מהגילויים האחרונים על פדופיליה בכנסייה הקתולית, הנוגעים כעת באדרתו של בנדיקטוס ה-16 עצמו. לאו דווקא בגלל הפדופיליה (אני מתקשה להזדעזע את הזעזוע המובן מאליו), אלא בגלל המתקפה הנלווית על נדר הפרישות של הכמרים. במלים אחרות, אני חרד מהאפשרות שיישמט ממני הטיעון המנצח בוויכוח.

העיסוק בכיסוי שנתנה הכנסייה לכמרים חוטאים אינו חדש. בצפון אמריקה מתנהל על כך דיון ער כבר יותר מעשור – לצד תביעות מתרבות נגד הכנסייה – אבל בחודשים האחרונים הגיעה הסערה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקאן. הכנסייה מואשמת בכך שלא שחררה כמרים מתעללים משבועתם אלא הסתפקה בהעברתם לקהילות אחרות. הניו יורק טיימס (שמצטייר כאחד ממובילי המאבקחשף כי ב-1996 האפיפיור עצמו, אז הקרדינל יוזף רצינגר, סייע לכומר אמריקאי שהתעלל מינית ב-200 נערים חירשים שהיו תחת חסותו. נטען גם שרצינגר, בעודו הארכיהגמון של מינכן ב-1980, איפשר להעביר כומר פדופיל לקהילה אחרת.

פיצג'ראלד. אי הפדופילים

בסוף השבוע התפרסמה טענה מביכה נוספת: ב-1964 פנה אל האפיפיור פאולוס ה-6 כומר אמריקאי נמרץ העונה לשם הקליט ג'ראלד פיצג'ראלד, והזהיר מהשבת כמרים מתעללים לתפקידם. עשרים שנה קודם, ייסד פיצג'ראלד מסדר כנסייתי שנועד להעניק סעד נפשי ורוחני לכמרים ש"נפלו" על אחד הסעיפים הבאים: אלכוהול, סמים או מין. אלא שבשלב כלשהו החליט פיצג'ראלד שיש רעה אחת שהוא אינו יכול לרפא – "חטאים עם הצעירים". כמרים פדופילים, לדעתו, הם "שדים" החשופים לחרון אפו של האל. הוא אף ניסה לרכוש אי בים הקריבי (כולל העברת מקדמה בסך 5,000 דולר) אליו יורחקו השדים הללו אחת ולתמיד.

התעקשותו של פיצג'ראלד לבודד את הפדופיליה כחטא מהותי וקבוע, שונה באופן עקרוני מכל חטאי המין האחרים (הומוסקסואליות או מין ללא נישואים), שירתה תכלית סמויה: הגנה על נדר הפרישות של הכמורה הקתולית. כך מסולק מהשולחן טיעון פשטני למדי נגד הפרישות, לפיו נישואים עם אשה צנועה וחסודה תמנע מכמרים בודדים ללטף נערי מקהלה. שהרי אם אין רצף בין מין עם נשים לליטוף נערים, אם מדובר בשתי פרקטיקות שונות מהותית, אז פורקן מיני "בריא" לא ימנע פורקנים "סוטים".

ואולם, כיום ישנם טיעונים מתוחכמים יותר הקושרים בין שערוריית הפדופיליה לנדר הפרישות. יש הטוענים שהכמורה הקתולית משמשת מקלט נוח לפדופילים פוטנציאלים. כך הם יכולים להימנע מחיי מין "בריאים", מבלי להידחק אל שולי החברה. ההפך: הם זוכים למכובדות מוסרית ולהגנה מפני הרשות החילונית. טיעון אחר מציע התיאולוג השווייצרי האנס קונג, ליברל מושבע התומך גם בהסמכת נשים לכמורה ובשימוש באמצעי מניעה. לדבריו, הפרישות היא הביטוי המובהק ביותר ל"עכבות" המיניות של הכנסייה, אלה שבעטיין מושתק הדיבור על מיניות ונמנע טיפול בכמרים שחטאו.

פטרוס הקדוש. דווקא לא רווק מבוקש

אל דאגה, אין לי שום כוונה להביע דעה בוויכוח התיאולוגי. קונג מצטט פסוקים מהברית החדשה לפיהם פטרוס ושליחים אחרים היו נשואים, בעוד שהאפיפיור הנוכחי – כמו קודמו – מצטטים פסוקים אחרים (או מפרשים את אותם פסוקים אחרת). על הכומר לחקות בטהרתו את המושיע, וזו הפרישות, לדעתם, שמסמלת ומאפשרת את המסירות המוחלטת של הכומר לכנסייה ולמאמינים. זה לא ויכוח חדש, מן הסתם. רק בתחילת ימי הביניים הפך נדר הפרישות ליסוד הכרחי של חיי הכמורה הקתוליים, ולא בכדי היה היתר החתונה לכמרים לאחד מסמלי הרפורמציה. ז'אן קלווין, שנשא בעצמו אשה ב-1539, הכריז בצדקנות אופיינית: "ההפקרות המינית רווחת אצלם. במסווה פרישותם השפלה הם מתפלשים בכל סוגי העוון".

אני מעדיף לשים את הוויכוח הזה בהקשר אחר לגמרי. לי אישית הוא מזכיר את הנהי התקופתי על הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק, יש הרבה ילידי קיבוץ "מתוסבכים", אבל יש גם הרבה "מתוסבכים" שנולדו ברמת אביב או בפתח תקוה (אגב, אני אישית לא מכיר אנשים לא "מתוסבכים". השמועה אומרת שיש כאלה). ההבדל הוא שיש את מי להאשים – מוסד מוזר, חריג, שונה מאוד מהדרך ה"טבעית" לגדל ילדים, שהרי בשביל ילדים זה "צורך בסיסי" לישון בחדר של ההורים. כאילו הדרך הטבעית הזו היתה פה מאז ומעולם, ואינה פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות (וגם זה רק בקבוצות ומקומות מסוימים).

הקישור בין הפרישות לפדופיליה נוקט בהיגיון דומה, וניזון מאותה איבה עזה לכל מה שחריג ושונה ומקורי בנוף העכשווי. למעשהישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך. אלא שכאן, כמו במקרה הלינה המשותפת, יש את מי ומה להאשים.

עכשיו, חשוב לומר שיוזף רצינגר, המכונה “הרוטוויילר של אלוהים", רחוק מלהיות כוס התה שלי. מדובר בזקן גרמני אנטי מוסלמי ואולטרה שמרן, שהכנסייה בהובלתו מאמללת את חייהם של הרבה אנשים. מן הסתם גם מתן חסות לפדופילים הוא עניין שיש להצטער עליו. אבל הכנסייה הקתולית כיום, כמו שהגל אמר פעם על היהדות, היא סוג של מאובן היסטורי. המאובנות של הכנסייה עוזרת להבין למה נדר הפרישות מפריע לכל כך הרבה אנשים – הוא פשוט לא רציונאלי, מוזר מדי, שריד מעולם לא רלוונטי. הדבר ההגיוני לעשות, גם מבחינת הכנסייה, הוא לבטל את נדר הפרישות כדי להתמודד עם המחסור החמור בכמרים. האפיפיור יוחנן ה-23 אמר פעם, בתגובה לשאלה נבוכה של הפילוסוף הצרפתי אטיין ג'ילסון: “הפרישות היא קרבן שהכנסייה תבעה מעצמה – בחירות, בנדיבות ובגבורה". ואכן, גם תומכי הפרישות לא מתיימרים לטעון שמדובר בדוגמה, ציווי מכתבי הקודש, אלא רק בדיסציפלינה שהוטלה בידי הכנסייה. במלים אחרות, אפילו את אלוהים איאפשר להאשים במנהג החריג הזה.

אבל לי, כאמור, יש חיבה למאובנים. הם מסמנים אפשרויות אנושיות נשכחות, ומערערים את ההכרחיות של צורות חיים עכשוויות. לכן אני חייב לבטא את הסימפטיה שלי לאב רנירו קנטאלאמסה, אחד ממקורביו של בנדיקטוס, שאמר בסוף השבוע כי המתקפה התקשורתית על הוותיקאן – המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית – מזכירה לו גילויי אנטישמיות. הוא זכה למקלחת קרה מארגונים יהודיים, אבל אני דווקא מבין על מה הוא מדבר. זו אותה השנאה – למאובנים ולחיות אחרות.

בעולם הזה, הבהיר והמעודכן, סולדים מנדר הפרישות לכמרים אבל אני בספק אם זה עוזר למנוע פדופיליה. דווקא חברה כזו צריכה, ממש משתוקקת לפדופילים, כדי שיעזרו לה להיזכר כמה היא נורמאלית, בריאה ונקייה, ועדיף בטלוויזיה – כמו שאוהבים לעשות בערוץ 10. דווקא בחברה כזו לא מדברים על מין, או יותר נכון, מדברים המון – אבל תמיד בקלישאות נוחות לעיכול, ליברליות ומשעממות להפליא, בתכניות הבוקר – ובעצם לא אומרים כלום.

לכן תרשו לי להגן בחג הפסחא הזה על נדר הפרישות הקתולי, בעיקר בשל מה שהוא מסמל בשבילי – מופע גלובאלי של סרבנות, אמירת לאו ל"צרכים בסיסיים" באשר הם.

חג שמח לכל קוראינו הנוצרים!


איך יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי

1 באפריל 2010

אנו חיים בעידן של חרדה מגדרית. סדרי עולם משתנים. גברים לא מתנהגים כמו גברים. נשים לא מתנהגות כמו נשים. שום דבר כבר לא בטוח. ראיתי לא מזמן בערוץ 10 את האייטם הביזארי הזה, שעוסק "בתופעה של גברים ביפאן שאיבדו עניין בכל דבר גברי". אני ממליץ מאוד לצפות בריאיון הקצר הזה, למרות שכנראה לא תלמדו ממנו הרבה על יפאן. המרואיינת היא מין מומחית מסוג לא ברור – יש לה חברה ש"עוסקת בהסברת התרבות היפאנית" וכמובן בלוג בקפה דה מרקר שבו היא מציגה את עצמה כבעלת "החברה המובילה בארץ לשירותים יפנים". בלי להתבסס על שום נתון, היא מדווחת על "תופעה מתגברת" ערטילאית לגמרי, אי שם במזרח הרחוק: לטענתה, הגברים היפאנים "החליטו קצת לנטות לצד הנשי". בכל אופן, מה שמעניין כאן הוא דווקא  המראיינים, שנראים מבוהלים ממש. "הם מאסו בסקס? מאסו בנשים?", שואל המנחה האחד. המנחה השני פשוט נועץ במומחית עיניים מבועתות: משהו מוזר קורה למין הגברי.

שולי ככל שיהיה האייטם הזה, אני מבקש לטעון שזהו סימפטום לחרדה חובקת כל שאופיינית לתקופה שלנו: חרדה מפני השתנותו של הגוף האנושי; וחוסר ביטחון בסיסי ביחס לאמינותו של הטבע עצמו. השיח הסביבתי-תברואתי הכניס אל הפוליטיקה שאלות חדשות: מה לאכול? במה לגעת? מה להטמיע בגוף שלנו? לא עוד פרולטריון נגד קפיטל, או ימין נגד שמאל; עכשיו המאבק הוא בין הורמון להורמון, בין גז לגז, בין חלקיק לחלקיק. המים, האוויר, השולחנות והכסאות – כל מוצק, נוזל או גז בסביבתנו הקרובה הוא בגדר חשוד. והמקום שאליו האימה הזאת מתנקזת הוא המין.

הרמפרודיט, ציור מהמאה הרביעית לפנה

הרמפרודיט יוצא לטבע. ציור על כד מרודוס, המאה הרביעית לפנה"ס

כאן אני נכנס לתמונה. לפני בערך שנה, כשעבדתי ככתב מדע ב"הארץ", נתקלתי בדי הרבה דיווחים בעיתונות העולמית על התופעה הקרויה Gender Blender – הופעה מתרחבת של הפרעות הקשורות להורמוני המין, שגורמות לבעיות כמו חוסר פוריות, עיוותים באשכים ואפילו התקצרות של איבר המין. כתבתי על זה כתבה שבמרכזה דו"ח שפירסם הארגון הסביבתי הבריטי CHEMTrust, הטוען "שהגורם לשינויים אלה הם כימיקלים המזהמים את המים, משפיעים על המאזן ההורמונלי וגורמים לירידה בפוריות ולפמיניזציה – הופעה של סימנים נקביים אצל זכרים" (אני מצטט את עצמי). אודה ואתוודה שהעניין שיעשע אותי מעט, ופתחתי את הכתבה במשפט המבהיל "משהו מוזר קורה למין הזכרי". כצפוי, עורך מדור הבריאות הצמיד לכתבה תמונה של תומס ביטי – אותו גבר הטרנסג'נדר שנכנס להיריון, אף על פי שאין שום קשר בין הדברים.

אחרי הכתבה הזאת הגיע לידיי מחקר נוסף, שהפעם מתמקד בישראל. החוקרת, ד"ר רונית קוכמן, שיערה ש"בקרקע מצויים הורמונים מסוגים שונים, שמחלחלים אליה דרך שפכים" ושגורמים לשינויים משמעותיים במערכת המין. במוקד נמצאים הפטלאטים – חומרים המצויים כמעט בכל מוצר תעשייתי שעליהם בכלל לא שמענו עד לאחרונה, אבל הם ככל הנראה האחראים להפרעות. הממצאים התפרסמו בעמוד הראשון של העיתון, וחברת כנסת אחת מ"קדימה" אפילו יזמה לכנס את הכנסת על מנת "לדון בתופעה והשלכותיה בהווה ובעתיד.

והנה, לא מזמן ראיתי באתר Gogay דיווח על התבטאות של רב ההתנחלות בית אל ב', זלמן מלמד, שכותרתו ""הומוסקסואליות – בגלל האוכל". בשיעור שנתן לתלמידיו אמר הרב מלמד ש –

"התופעה הזאת מתפשטת בטבע מפני שבכלל, בזמן האחרון הנשים נהיות יותר בטבע של הגברים והגברים נהיים יותר בטבע של הנשים. זו מציאות. ואומרים שהאוכל גורם את זה"  

אני מרשה לעצמי להעריך שיש זיקה כלשהי בין הממצאים שפירסמתי בעניין השפעת החומרים המצויים במים ובמזון על מערכת המין לבין התבטאותו של הרב מלמד. וכך, בלי כוונה, יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי-לאומי. אבל לצערי, נראה לי שאני לא האחראי הבלעדי. ההקשר שאליו התייחס מלמד בדבריו הוא כמובן שערוריית הרב מוטי אלון, שעליה כתב כאן גל. כזכור, גל שיבח את החברה הדתית על כך שההשיח הדתי "שם את המעשים ההומו-ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים" (אני מצטט את גל). זאת, בשונה מהקטגוריה המודרנית של "הומוסקסואל" והאבחנה החדה בין הומו לבין סטרייט, שנולדה מהשיח הרפואי של המאה ה-19. אבל הוא ציין שגם בחברה הדתית כבר מדברים על "נטיות הפוכות" – כלומר הגדרה נוקשה יותר של משיכה מינית שקושרת אותה לתכונות עמוקות המוטבעות בגוף.

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

היה לי די ברור שפרשת אלון תוביל לגל הומופובי ביולוגיסטי בקרב המתנחלים. ההסבר הוא פשוט: כל עוד משכב זכר היה נחלתם הבלעדית של חילונים, או של דתיים בשולי המחנה, אפשר היה לטעון שהסיבות לכך הן חולשה רוחנית והשפעותיה הרעות של תרבות זרה. אך כאשר הריקבון פוגע במרכז ממש, באחד המנהיגים הבכירים והנערצים של המחנה, יש צורך לחפש הסבר אחר. כאן נכנסת הביולוגיה, הטבע – כלומר אותם פטלאטים, חומרים שאיננו יודעים עליהם דבר, שהם בעצם מסתוריים ושטניים הרבה יותר מכל שד קבלי. ושוב, אנו חוזרים לחרדה מפני שינוי סדרי הטבע, שמתגלה כתופעה החוצה תרבויות וקהילות. זאת דוגמא די מדהימה לאופן שבו חרדות תיאולוגיות, אקולוגיות, פוליטיות ומיניות מתלכדות בתקופה שלנו.

ההבדל המגדרי הוא המטאפורה המרכזית של הבדל ברוב התרבויות האנושיות. אולי אין זה מקרי ש"מרכז שלם" פירסם לאחרונה את החיבור "פטריארכיה" של רוברט פילמר. שמבסס את הסדר הפוליטי על תקדים שלטון היחיד הפטריארכלי של אדם הראשון באשתו וילדיו. כאשר סדרי עולם משתנים (אדם שחור נבחר למנהיג המערב, הבורסות קורסות, אירופה נעשית מוסלמית) אנו חוזרים ומבצרים את ההבדל הזה, ומנסים לבסס אותו באמצעות הכלים הכי מוצקים שיש לנו: כימיה, ביולוגיה, תזונה.

אני לא כל כך אופטימי לגבי ההתפתחות הזו. נטורליזציה וביולוגיזציה הן האסון הכי גדול שיכול לקרות להומואיות כיום. הפתיחות המסוימת שקיימת כיום כלפי הומואים בסביבות מסוימות עשוי להשתנות, וכפי שזכור לנו מההיסטוריה, כאשר מוטבעות באנשים הגדרות ביולוגיות נוקשות, הדרך היחידה להתמודד עם השוני הוא לתת להם תרופות, ואם זה לא מצליח – להשמיד אותם. ברור שבבניית המערך הביולוגי הזה משתתפים גם רבים מההומואים עצמם, שמרגישים כיום מאוד בנוח עם הטענה ש"ככה נולדתי". משום מה, זה כנראה מרגיע אמהות מסוימות, כי הן משתכנעות שאין טעם להמשיך להתווכח או לחפש שידוך.

(ולמי שתהה, אומר בפשטות מה שנחשב היום לכמעט שערורייתי: אני חושב שאף אחד מאיתנו לא נולד הומו, לסבית או סטרייט. זה לא אומר שהמשיכה המינית נתונה לבחירתנו בכל רגע נתון; אבל את זה אפשר להגיד גם על הרבה תכונות אישיות אחרות שאף אחד (אני מקווה) לא מנסה למצוא להן בסיס ביולוגי).

 *

מה שדרוש הוא בדיוק הפוך מביולוגיזציה; צריך לשים הכול על השולחן, ולדבר על הכול. כיום, זה נחשב די לא מנומס שסטרייט ינסה לשכנע הומו לאהוב נשים, או אפילו לבקש ממנו הסבר למה הוא אוהב גברים. זה קורה מדי פעם, אולי כשאנשים מאוד שיכורים, או דווקא במפגשים עם אנשים שמרגישים פחות כבולים לכללי הפוליטיקלי קורקט ואומרים משפטיםכמו "איך, איך, איך אתה לא אוהב קוס??".
אבל זה חבל. כל דבר צריך להיות פתוח לדיון. הומוסקסואליות אינה מחלה, ולכן גם אין סיבה להתייחס אליה ברגישות. אני בהחלט מוכן לשמוע סטרייטים שינסו לשכנע אותי שלהיות הומו זאת טעות. אולי אני אשתכנע. ואולי אתם.
אני מציע לחדש את מסורת הוויכוחים הבין-דתיים שהיתה מקובלת בימי הביניים, ושכמעט נעלמה בערך מאז שלום וסטפליה. העיקרון של הסבלנות הדתית מניח שהדת היא עניינו הפרטי של כל אדם, ואין טעם לשכנע אותו להמיר את דתו. אבל עם כל ההשלכות השליליות של הוויכוחים הבין דתיים (כמו שריפת התלמוד), הם התבססו על ההנחה שאפשר לדבר כמעט על הכול, ושבני אדם יכולים לשנות את דעתם ואת השתייכותם (מה שהנאצים כמובן כבר לא חשבו). אותו דבר אפשר לומר גם על שאלת הנטייה המינית. במקום לחקור את ההורמונים שלנו, למה לא להפגיש בכיכר העיר את הסטרייט הכי נחוש שיש לכם (יהא זה הרב מלמד או עורך מגזין בלייזר) שיתווכח עם האס הכי חזק שלנו. אבל אנא, עדיף שזה לא יהיה גל אוחובסקי.