מותק, הילדים יתבלבלו!

by

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנהשנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהירשיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודונוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהןבנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.

תגים: , , , , , , , , , ,

27 תגובות to “מותק, הילדים יתבלבלו!”

  1. Tweets that mention מותק, הילדים יתבלבלו! « ארץ האמורי -- Topsy.com Says:

    […] This post was mentioned on Twitter by Asaf Cohen, Gal Katz. Gal Katz said: והפעם: מה מחבר בין ילדי השמש, הומואים, גן העצמאות וטוני בלייר? י https://haemori.wordpress.com/2010/04/30/nosenfants/ […]

  2. רומן Says:

    לנדו כבר חפר על "טבע האדם" בזמנו בחוברת "אלפיים"

    • גל כץ Says:

      לצערי אני לא מכיר את המאמר הזה של עידן לנדו (אני מניח שזה הלנדו שאתה מתכוון אליו), אבל מהיכרותי עם עבודתו (שמעתי פעם הרצאה שלו), והרקע החומסקיאני שלו, הוא בטח בא להגן על הרעיון שיש כזה דבר, "טבע האדם".
      הפוסט הזה, בכל מקרה, לא ביקש לקבוע עמדה בסוגיה. השאלה העומדת מבחינתי ברקע לפוסט היא לא אם יש או אין "טבע האדם", כלומר איזו מהות ביולוגית/רוחנית/אתית-פוליטית המשותפת לאדם באשר הוא אדם (אני, אגב, נוטה לאופציה האחרונה, אם כי אין לתפוש מהות "אתית" כזו במונחים קוגניטיביים, כלומר כאיזו טענה בעלת תוכן שניתן להכיר באופן מדעי – נגיד איזה אזור במוח שאחראי לשכילה מוסרית), אלא מה השימושים הפוליטיים הנעשים ברעיון הזה. לדעתי, ברוב רובם של המקרים השימושים הללו מסוכנים ודכאניים (וכאמור, לעתים הם מסווים עצמם כשהם באים לביטוי – בצורה לא מפורשת – בדיונים שונים על ילדות וילדים). לכן אני מציע להתייחס במשנה חשדנות לטענות כאלה.

      • יובל א Says:

        "טבע האדם" במשמעותו החומסקיינית לא כך מתאים לטיעון נורמטיבי ממילא: אם זה טבע, אי אפשר לנהוג אחרת (ודוק: "אי אפשר" ולא "אסור" או "לא ראוי"), ואם אפשר לנהוג אחרת אז זה לא טבע.

      • גל כץ Says:

        אכן. אני מעריך שלא אסכים עם המאמר של לנדו (אם וכאשר אקרא אותו), אבל כאמור, אותי מעניין יותר (סביב הפוסט דנן) ההקשר הפוליטי של הדיון ב"טבע האדם", מתי ואיך השאלה הזו עולה וכיצד התשובות הניתנות לה מתפקדות בוויכוחים שונים.

  3. רומן Says:

    להלן החפיר. שוקל לצלול לשם שוב, לא זוכר מה היתה המסקנה.

    http://www.bgu.ac.il/~idanl/files/Alpayim.pdf

  4. הדב Says:

    אם זה היה גן שהיה בו הנוהג להזדיין בפומבי – הטרוסקסואלי
    גם אז המשפט היה נשאר תקף ונראה לי שהיה נאמר – “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שיזדיינו לי בין השיחים"
    וגם נראה לי שהעירייה והמשטרה היו פועלות בצורה דומה.

    לגבי השימוש בילדים,
    אין ספק שהורים רוצים לגדל ילדים עם חשיפה מבוקרת לעולם
    נראה לי אחת המשימות החשובות של ההורה
    לברור למה הילד נחשף ולמה לא, לתווך לו את העולם.
    מסננת שכמובן הולכת ויורדת עם הגיל.
    מה מסונן החוצה – זה הרבה פעמים סוגייה שיפוטית,
    אבל כמו שאמרתי מקודם – לא נראה לי שגן זיונים הטרו היה משנה את התמונה ונכנס למסננת.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים שהורים רוצים לסנן את העולם לילד ולהגן עליו. מן הסתם ההגנה הזו היא גם מדברים שההורה פוחד או חושש מהם גם מבלי שיוכל לתת על כך דין וחשבון רציונאלי. כך למשל, אם חברה טובה (יהודייה), תהיה שמאלנית ככל שתהיה, תספר לי שהיא חוששת לשכור מטפלת ערבייה לתנוקת שלה, אני אהיה אמפתי אליה. טבעי להחזיק גם בפחדים לא רציונאליים, וספק אם המקום הראשון לטפל בהם זה דווקא כשמחליטים איזו מטפלת לבחור לילד (אם כי ברור שכן עדיף לטפל בהם).
      מה שיצאתי נגדו הוא לא הההגנה על ילדים, אותה כל הורה בוחר לעשות לפי מיטב שיפוטו (אולם גם במקרה כזה, רצוי שהורים יהיו רפלקסיביים לגבי זה), אלא ההפיכה של הפחדים וההיגעלויות של ההורים לקרדום פוליטי לחפור בו. כאמור, אני חושב שזה ניצול לרעה של הילדים. בנוסף, זה מעודד הורים אחרים לא לשפוט באופן עצמאי אלא לקבל את הפחדים, האיסורים וההיגעלויות של הקולקטיב (הנשקפים אליהם ממאמרים בעיתון ומתכניות בסגנון הסמכותני של אושרת קוטלר).
      באשר לגן העצמאות – העובדה היא שלא סטרייטים הזדיינו בגן העצמאות אלא גברים בלבד, ומן הסתם יש הקשר והיסטוריה מסוימים לכך שזה (היה) המצב. משום מה הרבה מהאיסורים שמטילה המדינה/עירייה הליברלית (במקרה הזה, איסור על זיון בגן) אינם רלוונטיים לחלקים ההגמוניים בה, שבין כה וכה לא נדחקים לעבור עליהם. זה אומר דרשני. זה אמור להעלות שאלות סביב הניטראליות, הטבעיות לכאורה, של האיסורים הללו. למה זיונים בגן זה כל כך נורא בעצם? וחסרים גנים אחרים בעיר שאפשר לשחק בהם בלי זיונים (והרי אסור לשכוח שהמזדיינים בגן הם מיעוט קטן, ממש לא כזה שמאיים על החיים הטובים של ילדי הבורגנות התל אביבית)? מי אמר שגן נועד דווקא למשחקי ילדים ולא לזיונים? ואולי אפשר להגיע למודוס ויוונדי של זיונים בלילה ומשחקים ביום? אבל כל ההסדרי חיים הסובלניים הללו, שנוצרים באופן אורגני "מלמטה" נמנעים לאור ההתערבות הכוחנית של העירייה.

      • הדב Says:

        הדרשני שזה אומר הוא דרשני קצת עקר
        כל זמן שאין לך בעיר גן עם זיוני הטרו פומביים שממשיך לפעול ללא הפרעה.

        סוגיית ה – למה לא נפתח גן שמוקדש לזיונים פומביים בערבים (מסוגים שונים) היא שאלה מעניינת אחרת
        אבל לא קשורה להומופוביות – גלויה או נסתרת.

      • גל כץ Says:

        נראה לי שהיתה אי-הבנה. הטענה שלי היתה כזו: יש פה איסור מסוים – איסור על סקס בגן – שהוא אמנם תקף לכולם (אסור לאף אחד לעשות סקס בגן), אבל בפועל, פוגע רק במיעוט קטן (כי הרוב כלל לא העלו על דעתם להזדיין בגן). את המקרה הזה הכללתי – יש הרבה איסורים התקפים לכולם, אבל בפועל פוגעים רק במיעוטים.
        כעת, זה לא אומר שבאופן גורף, אפיורי, כל האיסורים הללו שגויים. ייתכן שיש טעמים טובים לאסור משהו שרק מיעוט קטן עוסק בו. עם זאת, זה אכן אומר דרשני. זה צריך לעורר חשדנות – האם זה אכן מוצדק שכולם יימנעו מזה, או שזה רק מאשר את דרך החיים של הרוב (שזו אגב גם שאיפה לגיטימית. רק חשוב שהיא תהיה מפורשת כדי שניתן יהיה להתווכח איתה). זה היה הרקע עליו העליתי את השאלה מה כל כך רע שיהיה גן לזיונים? או למה לא שיזדיינו בגן בלילה וישחקו ביום וכו'.

        בכל מקרה, לפי ההיגיון שלך, לא ניתן לומר שיש ממד גזעני לחוקי איסור הרעלות באירופה, עד שנשות הרוב החילוני יחבשו גם הן רעלות ולא יוכרחו להסיר אותן. על אותו משקל, אתה טוען שאין פה הומופוביה, כי זה לא שלסטרייטים כן מאפשרים להזדיין בגנים שלהם.

      • הדב Says:

        בלי להביא טיעונים נוספים – נראה לי שההסק הבא הבא צולע
        אוסרים רעלות + פוגע רק במוסלמים => ממד גזעני
        (לדוגמא תומכות מוסלמיות באיסור מטעמים פמיניסטים)

        לגבי סוגיית גנים ציבוריים לסקס
        נשמע לי שווה קבוצה בפייסבוק

      • הדב Says:

        זה קוסמי
        http://freakonomics.blogs.nytimes.com/2010/04/29/no-dogs-allowed-but-sex-is-okay

      • האמורי Says:

        אני מסכים שזה היסק צולע, גם מפני שזה לא היה ההיסק שלי. לא טענתי שהעובדה שאיסור מסוים פוגע רק במוסלמים מובילה למסקנה שהוא גזעני (אמרתי רק שזה צריך "לעורר דרשני", במיוחד אם זה מצטרף לאיסורים אחרים הפוגעים רק במוסלמים). טענתי רק שהעובדה שלא היתה סיטואציה שבה דווקא כן התירו רעלה לנשות הרוב החילוני – היא לא נימוק לכך שהאיסור *לא* גזעני. באנלוגיה, העובדה שלא היתה סיטואציה שבה איפשרו לסטרייטים להזדיין בגן, היא לא נימוק לכך שהאיסור על הומואים להזדיין בגן הוא לא הומופובי. אחרת, הדרישות שלך לזה שניתן יהיה להגיד על משהו שהוא כן גזעני או הומופובי, הן קצת גבוהות מדי (כי סטרייטים לא נוהגים להזדיין בגן, ואותו הדבר לגבי נשים חילוניות ורעלות).

        אני מקווה שזה מובן (אלה אכן משפטים מפותלים מדי, אבל זו שעת לילה מאוחרת בשביל הירושלמים שבינינו. לילה טוב. גם את קריאת הלינק המעניין למראה שלך אדחה למחר).

        גל

  5. יותם Says:

    תודה על הפוסט המצוין

    הגיון הדאגה לילדים הוא לדעתי ההגיון העומד מאחורי תנועה כמו ארבע אימהות ודומות לה.

    במקום לדבר על ההשלכות הפוליטיות והמוסריות של החזקת כוח צבאי משמעותי במדינה זרה, מדברים על החיים הנורמאלים שאימהות תיכננו לילדיהן, עד שבא שר הביטחון והתערב להן בתוכניות. לא רק שלא צריך לערב פוליטיקה ואימהות, אלא גם אין מה לדבר על ה"ילדים" כסוכנים חופשיים, וכמי שבוחרים בעצמם ליטול חלק במעשה.

    כלומר, מנהלות קרן הון הסיכון האולטימטיבית של המדינה היהודית – התעשייה הגניקולוגית – לא מסכימות שירתמו את נכסיהן להשקעות כה הרפתקניות.

    • גל כץ Says:

      תודה יותם. אתה נותן דוגמא שמאירה כיצד השימוש הפוליטי בילדים הוא פסול – ויש לחשוד בו – גם כשהוא מקדם סדר יום פוליטי רצוי לכאורה. זה תמיד חרב פיפיות, במיוחד בישראל, שבה הילדים משרתים, בחשבון אחרון, את ההיגיון הלאומני.

      • יותם Says:

        לא בטוח שמדובר בסדר יום רצוי.
        הרי קו ישר מתוח בין תנועה זו לבין הקונצנזוס סביב מלחמות נאפס-סיכונים שפיתחה ישראל בשנים האחרונות (השלב הראשון בלבנון 2006 ועזה 2008) שמתאפיינות באש מסיבית מאוד, חלק ניכר ממנה באמצעים "סטטיסטיים" (שאי-אפשר לכוונה לעבר מטרה מסוימת) ומרחוק.

        יהיה המחיר אשר יהיה (לצד השני), ובלבד שהאמהות לא יפצו את פיותיהן.

      • גל כץ Says:

        נכון. לכן כתבתי "לכאורה". כלומר אפשר אולי להסכים שעצם היציאה מלבנון היא רצויה, אבל זה שב ומוכיח שהאמצעים הלא-נכונים מביאים בדרך כלל לתוצאות די אסוניות בטווח היותר רחוק.

  6. ofrilany Says:

    מבחינה מסוימת זה די פשוט: הישראלי שומר על הילדים שלו כמו שהוא שומר על הביצים שלו. זה פשוט איבר, אורגן, של הפטריארך. את רוב הגברים לא מעניין שיש להם ילדים, אלא ש"הפכתי לאבא". עכשיו יש לי קניין, אני מסתובב בשבת בצהריים עם שבט של שכפולים מסביבי, אני גם יכול לגדל כרס ולא לדאוג מזה כי אני עכשיו נמדד בקריטריונים אחרים.

    • אמיר Says:

      נו, באמת… אתה יכול להגיד שההתגאות ב"הפכתי לאבא" מעידה על הדובר בכך שהוא עדיין שם את עצמו במרכז, אבל גידול ילדים הוא מעשה שעיקרו צמצום האני לטובת הצרכים של אחרים. אבהות היא מצב שבו מירב כספך ומיטב זמנך החופשי משועבדים לטובת ילדיך. להסתובב בשבת בצהריים עם יוצאי חלציך נשמע אולי חלול כמו מצעד גאווה, אבל תאמין לי שקל הרבה יותר לרבוץ בשבת בצהריים על החוף, עם בירה וג'ויינט במקום עם מטרנה וטיטולים.

      • ofrilany Says:

        יכול להיות שאצל גברים מסוימים גידול ילדים הוא צמצום האני. אצל הרוב ממש לא – זאת אקסטנציה של האני בצורתה הפשוטה והטהורה ביותר. הרי רוב ההורים רוצים ילדים בצלמם ובדמותם, וגם שלא יעשו להם בושות מול אנשים אחרים. ברור שהרבה כסף מושקע בילדים, אבל הילדים הם אתה. הם מה שיישאר ממך אחרי שתמות, לפי התפישה הרווחת.
        די עם האידיאליזציה של מוסד המשפחה – אתה עושה שקר בנפשך.

      • אמיר Says:

        לא ראיתי אפשרות טכנית להגיב לתגובה שלך, אז אגיב לדבריך דרך תגובה לדברי שלי.
        ייתכן שהולדת ילדים וגידולם הם הרחבת האני. אני מניח שאתה מתכוון להרחבת תחום הכיבוש והשליטה של האני, ולא להרחבת מעגלי ההפרייה ההדדית של האני עם סביבתו. האם מי שנמנע מגידול ילדים ומתרכז בקידוש האני ובסיפוק מתמיד של מאווייו פועל ממניעים ראויים יותר?
        האם באמת החותם המשמעותי שאנחנו משאירים בעולם הוא ילדינו? האם זה מה שיישאר מאיתנו אחרי שנמות? האם גיורא אילני ייזכר בזכות ילדיו או, סביר יותר להניח, בזכות מחקריו פורצי הדרך?
        בוודאי שבהקמת משפחה יש אינטרסים, גלויים וגם לא-מודעים. זה לא הופך את המעשה לפסול, כל עוד הוא שוחר טוב. גם באהבה רומנטית יש מפגש של רגש עם אינטרסים. האם גם היא אינה ראויה לשימוש?

      • ofrilany Says:

        אמיר, קודם כל תודה על המחווה האישית. בכל מקרה – למען האמת כן. לטוב או לרע, אני חושב שילדינו זה החותם המשמעותי שאנחנו משאירים בעולם – לפחות מבחינת רוב האנשים. אחת הברכות הכי נפוצות בכל התרבויות זה "וראה בנים לבניך". זה לא אומר שזה דבר רע מיסודו, אבל לא צריך להתחסד לגבי זה

  7. אורי Says:

    אי אפשר[1] ללמוד לדבר [ולהקשיב] מבלי לראות את השפתיים.
    אין לי סימוכין ולא תימוכין ובכל זאת.

    [1] [טבע האדם חומסקי שם]

  8. ברלינאי Says:

    דווקא בגלל הלימודים הגעתי איכשהו למגזין "גיי לפט" שפורסם בשנות השבעים באנגליה.
    http://www.gayleft1970s.org/

    מדהים לראות כמה הם התדיינו בחופשיות מטרידה על פדופיליה והלגיטימיות שלה ואיך עצם קיומו של הדיון הנ"ל שהיה מאוד חשוב להתפתחות התנועה ההומו-לסבית הפך למעין סוד היסטורי שלא מוזכר חס וחלילה בסקירות היסטוריות סטייל יאיר קדר.

    • גל כץ Says:

      בלי להיכנס לסוגיה הספציפית – הטאבו על דיבור על פדופיליה הוא מזיק, במיוחד לילדים. כמו כל טאבו היסטרי, הוא כנראה מסתיר – ומעודד – ניסיונות להפר אותו.
      אני עכשיו חייב, כמו חיים אורון או מוסי רז אחרי פיגוע, להבהיר שאני מגנה מכל וכל את הטרוריסטים והפדופילים באשר הם. ברור שזו לא הנקודה. יש טעמים מצוינים להיות נגד ניצול מיני של ילדים וניצולם בכלל, גם מבלי שנקשור סביב זה קשר שתיקה (מחד גיסא) וציד מכשפות (מאידך גיסא). 

  9. נדב פרץ Says:

    בממשק שבין הומופוביה לילדים, יש שתי תופעות שראוי להזכיר.
    הראשונה – שרמזת אליה, אבל לא התייחסת ישירות – היא האמירה 'אין לי בעיה עם הומואים, אבל איך אני אסביר את זה לילדים?', שמתבססת כמובן על ההנחה שהומוסקסואליות היא עניין מיני נטו, לעומת ההטרוסקסואליות שהיא רב מימדית. התשובה הקלה לזה היא, כמובן, 'אבא ואבא שלו אוהבים אחד את השני'.

    השניה יוצרת קצת יותר מורכבות. וזו ההימנעות מחינוך שעשוי לגרום להומואיות של הילד (כאילו שאנחנו יודעים) מהסיבה של 'אין לי בעיה עם הומואים, אבל אם הילד יהיה הומו, החיים שלו יהיו נורא קשים'.
    מצד אחד – כמו שעמליה רוזנבלום וצבי טריגר אומרים – לילד יהיה קשה בדיוק בגלל שיש הורים שאומרים שלילד יהיה נורא קשה להיות הומו. מצד שני, הבעיה היא שזה נכון – שלילד באמת יהיה קשה להיות הומו.

  10. דר שפיגל השבוע (25) « כיכר המיואשים Says:

    […] כאן יש פוסט מארץ האמורי שהקדים את […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: