מותק, הילדים יתבלבלו!

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנה–שנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהיר–שיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודו–נוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהן–בנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.

תגים: איסלאם ומערב, גן העצמאות, דור 68, דני האדום, הנאורות, חיג'אב, טרנסקסואליזם, ילדים, ניקאב, פדופיליה, רעלה