גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News. ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.
מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה.
צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".
יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.
די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?
דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב.
בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.
הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.
טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.
איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.
הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?
ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.
ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.
מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.
הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט.
כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.
כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.
ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.
התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי. "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?
הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.
הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.
תגים: Eaarth, אדורנו, אובמה, איבר גדול, אני קלאודיוס, אתאיזם, גנדי, דרוזים, הודים, התאבדות, התחממות עולמית, זכויות אדם, זלמן מלמד, ילדים, ניק קלג, עירום, פופ, פייסבוק, פיראציה, פקיסטאן, רופרט מרדוק
27 באפריל 2010 ב- 11:03 |
לגבי ההתערטלות בפומבי:
א. כמו אותו כריסטוף שעוטף אתרים שונים בעולם אני חושב שגם כאן יש לנו אמן שממחזר שוב ושוב את אותו גימיק כלומר אמן תקוע.
ב. כשהסתכלתי עם אישתי על כתבת טלויזיה שבה הראו המוני אנשים ערומים באיזה גשר באירופה החלפנו מבטים ושנינו מסתבר חשבנו בדיוק על אותו דבר – השואה. עשרות אנשים עומדים ערומים צפופים יחד במקום ציבורי כמו עדר , האסוציאציה הראשונה שעולה לך בראש (לפחות כיהודי) היא שהם בדרך להשמדה.
27 באפריל 2010 ב- 12:10 |
שלום עדו,


א. לאיזה אמן אתה מתכוון?
ב. אתה ואשתך מעלים נקודה מעניינת. כשהייתי בגרמניה לפני כמה שנים שמתי לב שהצורה שבה אנחנו תופשים עירום פומבי המוני היא שונה לגמרי מזו של אירופים ובפרט של הגרמנים. בתרבות הגרמנית המודרנית עירום נתפש כביטוי לטבעיות ותמימות, כלומר להיות כמו אדם וחווה בגן עדן או כמו החיות שלא לובשות בגדים (חוץ מפודלים מסוימים). אצלנו זה לא אפשרי בגלל היהדות וגם בגלל שאותה תרבות גרמנית הפשיטה אותנו בהקשר אחר לגמרי, כמו שציינת.
אני חושב שאצל היהודים אין ממש אידיאל של לחזור לגן עדן בצורה המופיעה בבראשית. אני לא חושב שזה מה שדתיים למשל מפנטזים כשהם מקיימים מצוות – נוכל להסתובב ערומים! זה מעניין.
דרך אגב, הנאצים עצמם דווקא התנגדו לתרבות העירום שהגיעה לשיא פריחתה בשנות ה-20 – אולי היטלר לא רצה שיראו שיש לו רק אשך אחד. אחר כך זה זכה לפריחה לא מועטה דווקא במזרח גרמניה הקומוניסטית, תופעה המונצחת בשירה של נינה האגן "שכחת את הפילם הצבעוני בנשמה שלי".
למשל כאן במוגלזה ליד ברלין – כיום אגם די מדכא.
בשלב מסוים השלטונות במזרח גרמניה אסרו על רחצה בעירום, אבל נוצרה סביב זה תנועת התנגדות די חזקה, שהיתה באופן מעניין מהתנועות האנטי-שלטוניות החזקות ביותר בהיסטוריה של דד"ר.
אפשר אפילו לומר שהפעם היחידה בהיסטוריה שהגרמנים התנגדו לשלטון הדיקטטורי היתה בשביל להסתובב בעירום!
27 באפריל 2010 ב- 14:26
ה התמונה בקישור שהצגת שייכת לאמן 'ספנסר טוניק' שעוד מעט הולך לעשות כאן תמונה קבוצתית בעירום בים המלח. אותי לא תראה בתמונה הזאת ואני באופן אישי מתנגד לעירום בפומבי (להבדיל מעירום בגלריה לאומנות שאני יכול להיכנס אליה ולראות או לא לפי רצוני).
שמעתי פעם שביפאן עירום לא נתפס כשערורייתי במיוחד ויש אפילו בתי מרחץ משותפים לגברים ונשים, עם זאת מתמונות שראיתי מיפאן האנשים הולכים לבושים ברחוב, כך גם כנראה בגרמניה, המקומות שבהם עירום בראש חוצות הוא מקובל הם אצל שבטים באפריקה שחיים בבידוד. אולי חברה שבטית שבה כולם מכירים את כולם שונה מהותית מחברה שבה אנשים זרים נפגשים תדיר זה עם זה, בטח עם עיר גדולה שבה חיים זרים מוחלטים בצפיפות גבוהה. אני באמת לא מבין מספיק באנתרופולוגיה (עובדה שבדואים חיים בשבטים ואצלם עירום לא מקובל) . אני רק יודע שגבולות בין אנשים הם דבר חיוני לגמרי, אני לא רוצה שכל אחד ברחוב ידע את הסודות הכמוסים שאני חולק עם אישתי או אולי הפסיכולוג (אין לי, יקר מדי) ולא ממש מעוניין לשמוע את הפנטזיות שהיו לבעל המכולת שלי על המורה שלו בכיתה ג', באותה מידה אני לא אוהב שכופים עלי את מראה המפשעה של אדם אחר ולא רוצה שכולם יראו לי. למי שכל כך מתלהב מעירום בפומבי אספר שהשכנה שלי מסתובבת ערומה ושוכחת כל הזמן את החלון פתוח כך שאפשר לראות אותה בקלות הולכת בלי כלום בדירה שלה.
רוצים לבוא לגור איתי ? אין בעיה, רק שכחתי להזכיר דבר אחד –
היא בת 95 .
27 באפריל 2010 ב- 15:22
🙂
אנחנו נגד אייג'יזם, ולוקיזם בכלל (בלי שום קשר לג'ון לוק).
27 באפריל 2010 ב- 22:43 |
אחלה מקבץ
27 באפריל 2010 ב- 23:47 |
לשירותך תמיד!
27 באפריל 2010 ב- 23:47 |
ספנסר טוניק הפך כבר מזמן די מאוס בעולם המערבי לאחר שצילם את הפריים האחד שלו בערי המערב. לאחר שמיצה את השוק הזה הוא ממשיך לישראל – כשיימצה את הפרופיל של המדינות המפותחות למחצה, בוודאי ייבקר בבאנגלור שבדרום הודו ומשם הדרך פתוחה.. לאן בעצם? אולי אם ייתקחה אחר גדילתה של מקדונלד'ס הוא יוכל לשאוב רעיונות.
27 באפריל 2010 ב- 23:50 |
אני מתרשם שהוא אוהב רק אנשים לבנים
28 באפריל 2010 ב- 00:17 |
זה נראה כאילו הנער מרים את הזין של עצמו, ומתבונן בו בפליאה
28 באפריל 2010 ב- 21:11 |
עפרי,
חן חן על האיזכור של נינה האגן!
חוץ מזה אין לי שום דבר אינטליגנטי להוסיף…
29 באפריל 2010 ב- 00:03 |
אני מת עליה!
28 באפריל 2010 ב- 23:14 |
לא הבנת את בן זאב. זו בעצם הייתה התנצלות.
הוא אמר לשגריר ההודי – 'תשמע, אם הייתי נשיא אוניברסיטה בשוויץ, אין ספק שהייתי הולך בעקבותיו של גנדי. אבל כאן המזה"ת, חם, יש מלחמות, בדיוק חמותי מאושפזת, לא יצא לי ללכת בדרכו'.
29 באפריל 2010 ב- 00:02 |
אה!
9 במאי 2010 ב- 22:54 |
[…] ארץ האמורי למודת האכזבות חוותה בימים האחרונים עוד מפח נפש אלקטוראלי, שני רק לתבוסה של שמעון פרס ב-1996 (אז היינו עדיין חיילים […]