יום האיראן

by

זה כמה שנים, שיום השואה הפך בישראל ליום האיראן. כל התכנים והרשמים שעוד היו כלולים בתוך יום הזיכרון הזה בעבר – עדויות במבטא יידישאי, קטעי סרטים בשחור לבן, וכו' – נמחקו כמעט לגמרי ונותרו כצללים דהויים. מה שעומד במרכז הוא נאומים של קצינים ופוליטיקאים בדבר הסכנה האיראנית. וזהו, שום תוכן אחר. באף יום בשנה תופי המלחמה לא מהדהדים בעצמה רבה כל כך – לא המלחמה "ההיא", אלא המלחמה הבאה. זהו יום נורא, ולא במובן היהודי של "יום נורא זה"; בעיני, זהו היום שבו הכי זוועתי להיות כאן – אולי חוץ מימים עם מלחמה או טבח.

השואה היא הדבר היחיד שמעניין את רוב הישראלים מלבד ענייניהם האישיים. חלק ניכר מהאוכלוסיה בישראל – והעניין חוצה קבוצות ומגזרים – לא יכולה לומר יותר ממשפט וחצי על שום אירוע בהיסטוריה, מלבד השואה. העבר האנושי הידלדל לחלוטין; כל מה שהיה בעבר זה שואה, ותו לא. כשאנשי בימי הביניים התייחסו לעבר הם ראו רק שני אירועים: בריאת העולם וצליבתו של ישוע; כך רואים הישראלים העכשוויים שני אירועים: בריאת העולם והשואה. השאר זה עבר קרוב: המלחמה האחרונה (את זו שלפניה כבר לא זוכרים), העונה האחרונה של תוכנית כזו או אחרת (את העונה הקודמת כבר לא זוכרים), המלחמה הבאה (אין מוקדם ומאוחר בשואה). אבל גם השואה עצמה הידלדלה לגמרי. הפרטים כבר לא מעניינים. מה שמעניין הוא רק מה שרלוונטי: השואה היא איראן. איראן היא השואה. וזהו. שום דבר אחר.

מה שנורא במיוחד הוא שכשאנחנו מקיימים את הפולחן הזוועתי שנקרא יום השואה (בזמן האחרון אני שם לב שיש כבר שניים בשנה, זהים כמעט לגמרי: הישראלי ו"הבינלאומי"), אנחנו מכינים למעשה את ההשמדה הבאה – בין אם זו ההשמדה שאנחנו נבצע, או ההשמדה שיבצעו בנו. ההיגיון הוא פשוט. רבים בישראל חושבים שהערבים "לא מבינים" את הרגישות שלנו לשואה. למעשה, ככל שישראל שוקעת באקסטזת השואה בצורתה הנוכחית, היא דווקא מעבירה מסר ברור לאומות שמסביבנו: הם (היהודים) כל כך פוחדים מעוד שואה, שהם מסוגלים לעשות הכול, פשוט הכול, כדי שהיא לא תקרה להם שוב. כדאי, אם כן, להקדים תרופה למכה.
מבחינה זו, אין כל כך חשיבות לשאלה אם קבוצה כזו או אחרת בעולם הערבי או המוסלמי  מכחישה את השואה או לא. בין כך ובין כך, כולם מבינים שיש בדם שלנו סם חזק ומסוכן מאוד. ובין אם הוא אמיתי או מזויף, הוא עושה אותנו מסוכנים, מאוד מסוכנים. היחס של הערבים אלינו הוא כמו יחסם של ילדי השכונה לגילה אלמגור ב"הקיץ של אביה": פחות מעניין אותם מה בדיוק עשו לנו באושוויץ, ויותר מעניין אותם שבגלל זה כרגע אנחנו מבוהלים ופסיכים, פשוט פסיכים.
הסוציולוג הפולני-יהודי-בריטי זיגמונט באומן, שחי פעם בישראל, ניסח את הדברים במאמר "כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה" (שהתפרסם ב"מטעם" 8):

כאשר מפרשים אותם בצורה כזו, לקחי השואה הנלמדים מהתאומים הכוזבים של סקראליזציה ובנאליזציה מולידים ומנציחים עוד הפרדה, חשדנות, שנאה ועוינות, ובכך הופכים את הסבירות לאסון חדש לגדולה יותר מכפי שהיתה צריכה להיות. בשום צורה אין הם מפחיתים את הסך הכולל של האלימות, וגם אין הם מקרבים את הרגע של חשבון הנפש המוסרי על הטעויות והפגמים ועל הצורה המועדפת של חיים בצוותא. גרוע מכך, הם מסיתים את תשומת הלב מכל דבר החורג מעבר לחששות הנוכחיים, המיידיים להישרדות הקבוצה, ובמיוחד מהמקורות העמוקים של רצח קבוצתי, , שאותם ניתן לחשוף, להבין ולהילחם נגדם רק אם נתעלה מעל לאופק הקבוצתי הצר והתחום.

כשאנחנו משתתפים בפולחנים של יום השואה, אנחנו כבר לא עובדים את השואה שהיתה, אלא את השואה שתהיה. בד בבד, אנחנו גם מקרבים אותה, מאיצים את הזמן המוביל אליה. אנחנו משתוקקים אליה, ולכן אנחנו גם דואגים שהיא תקרה.

תגים: , ,

28 תגובות to “יום האיראן”

  1. כובעה האדום של המשרתת טוגארה מוזננהמו « רועי צ'יקי ארד Says:

    […] […]

  2. יהל Says:

    נורא ומעורר מחשבה. כבר כמה שנים שאני מרגיש שאם אינני משתתף עם כולם בפולחן השואה, אני נתפש כמאיים על ביטחון המדינה ועל ההצדקה לקיומה.

  3. רומן Says:

    לאחד משיאי הטמטום הגיעה הפסיכוזה הזו במלחמת המפרץ, (ע"ע שואה בחדר האטום).

    וחוץ מזה, בעוד שסביב השואה ההיא יש תקנים באוניברסיטה, תכניות לימודים ומדינה שלמה שחיה אותה יומיום ומדברת בשמה, לשואה הרצחנית והמשוכללת יותר, (30 מיליארד בחודש ברחבי העולם), זו שבעצם נתנה השראה לשואה שאותה מציינים היום, אין דבר מכל אלה, זולת כמה אתרי אינטרנט ופעילים ""הזויים"".

    במלים אחרות, כל יום הוא טרבלינקה

  4. עדו Says:

    בדיוק עכשיו יש איזה בג"ץ על הפרדת ילדות מזרחיות ואשכנזיות בבית ספר חרדי , לא שהחרדים המציאו משהו, אני מכיר מישהו שעזב את אהבת חייו המזרחית כי אבא שלו אמר 'לא' . אנחנו מכירים את האפלייה ואת הגזענות החל משנות החמישים ועד היום .
    היית מצפה שחלק מ'הנחלת לקחי השואה' יהיה שאנחנו לעולם לא נשפוט אנשים לפי המוצא או צבע העור שלהם, בטח שלא יהודים כמונו שאין לנו סיכסוך לאומי איתם.
    אז היית מצפה.

  5. יעקב Says:

    בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות הבוקר: תמונה מזעזעת של איש כורע מול חיילים נאצים.

    מסתבר שזאת תמונת הסבא של מאיר דגן, ראש המוסד. שאומר: אני רואה את התמונה יום-יום ומבטיח שדבר כזה לא יחזור.

    וזה אמור להרגיע אותנו או למלא אותנו גאווה לאומית? שתודעת הטראומה של השואה היא מה שמניעה את ראש המוסד? אותי זה בעיקר מדאיג.

  6. יובל Says:

    תוספת אם מותר: לא השואה עצמה מעניינת את ישראל, אלא "אנחנו והשואה". כך הופכת השואה לא רק ליום איראן , אלא גם ליום התבוננות מתפעמת במראה שעל הקיר: "אנחנו כאן "
    ולא סתם אנחנו כאן, אנו עסוקים בהתבוננות נפעמת ברגשות העמוקים שזכר השואה מוציא מאתנו. "הו כמה שאנו רגישים! כולנו ניצולים – חלק דור ראשון, אבל לא פחות מרגש יש גם ניצולים דור שני, דור שלישי, דור רביעי…"
    והקשר בין יום אירן לבין הנרקיסיזם (נרקיסיזם שבינו לבין זכרון אין שום כלום) עובר דרך "אני ואפסי עוד", אבל גם דרך "איש הרגתי לפצעי".

  7. yoash \/ יואש Says:

    שמתי לב שבסיעורי מוחות, כשאנשים נדרשים לפלוט כל מה שעובר להם בראש, ללא צנזורה, תמיד יש שני שלבים מכריעים: לרוב כבר בדקה הראשונה ייפלט שמה של נינט (ולעתים: משה דץ או צביקה פיק) ואחרי כמה דקות נוספות – השואה, בגרסה זו או אחרת. השואה נמצאת כל הזמן אי שם באחורי הראש – לא ממש כאירוע היסטורי אלא יותר כמיתולוגיה חיה שמפרנסת את ההווה.

  8. יוסי Says:

    יש דווקא צדדים מאוד חיובים לשואה:

    מויינט:
    "יחידת "עוז" של רשות האוכלוסין וההגירה תסיים מחר אחר הצהריים את עבודת האכיפה בשל יום הזכרון לשואה ולגבורה. ביום הזכרון היחידה לא תבצע אכיפה כלל.

    (יעל ברנובסקי)

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3873895,00.html

  9. עודד נעמן Says:

    נדמה לי שפולחן השואה הישראלי הוא תופעה יהודית-חילונית במהותה. השואה, מבחינת הישראלים, "הוכיחה מחדש בעליל" – אם לצטט מתוך הכרזת העצמאות – את התיזה של הרצל: שיהודי הוא מי שנרדף כיהודי. ההצעה של הרצל אמורה להחליף את ההבנה הדתית של היהדות, שרואה ביהדות אורח חיים. ההצעה של הרצל מאפשרת לנו להיות יהודים בלי "לעבוד" בשביל היהדות שלנו, בלי לציית לחוקים או לאמץ ערכים כאלה או אחרים. הדבר היחיד והעיקרי שנובע מהתיזה של הרצל הוא שבהינתן המצב הטבעי שלנו כיהודים, יש לנו אינטרס משותף לפעול יחד על מנת להציל את עצמנו. זהו הציווי שהשואה היא לו הוכחה ניצחת. אלא שאם נצליח – אם אי-פעם נזכה לחיים בטוחים, נורמליים – אז לא נרדף עוד, ומשכך, על פי הבנתנו את עצמנו, לא נהיה עוד יהודים. מי שרואים בחיים יהודיים חיים על פי חוקים או ערכים מסויימים אינם זקוקים לשואה ולנרדפות שאיזכורה נועד להנציח – יהדותם תיוותר על כנה גם אם לא יירדפו.

    • ofrilany Says:

      הבעיה היא ש"יהדות השואה" (כהגדרתו האכזרית של אבידן) כבר מתה.
      בן גוריון כותב ב"מונחים וערכים", 1956 שלדורנו כמעט אין מה ללמוד "ממוריה הראשונים של הציונות שלפני מאה, שישים או חמישים שנה". הוא כותב שהמשנה הציונית הקלאסית, של פינסקר, הרצל וחבריהם, היא" ילידת מציאות חיי עם בניכר" ואין לה עוד משמעות במדינת ישראל: יהודי אירופה, שיצרו אידיאולוגיה זו, נשמדו בשואה ואינם עוד. להמוני העולם מארצות המזרח, הבאים עתה בהמוניהם לארץ, אין היא רלוונטית ואף לא לדור הגדל בארץ. לדור הצעיר אין עוד צורך להוכיח שהיהודים זקוקים למדינה משלהם ולתרבות עברית…"
      אניטה שפירא, "יהודים חדשים", עמ' 234

      • עודד נעמן Says:

        אני מניח שהטענה שלי היא שהמעמד של פולחן השואה בישראל מראה כמה מופרכת ההכרזה של בן-גוריון. בן-גוריון, כמו ישראלים רבים אחריו, רצה להכריז שהיהודי החדש הגיע. ההיאחזות הנואשת ברדיפת היהודים היא סימן שאם ה"יהודי החדש" אי פעם יגיע, הוא לא יהיה ישראלי. באופן פרדוקסאלי משהו, הישראלים עצמם הם ילידי "מציאות חיי עם בניכר".

  10. נדב פרץ Says:

    והנה, הילדה שלי חזרה היום מביה"ס (כתה א') וסיפרה שהלקח של יום השואה הוא שעכשיו יש לנו מדינה וגו'.
    וזה בבית ספר סמולני-קיבוצניקי.

  11. מרמיט Says:

    "הניצולים הנרגשים מצטלמים ליד המטוסים, יודעים שלפחות עכשיו יש לנו צבא, וחיל אוויר, שיגנו עלינו מהאיומים הנוכחיים".

    (משפט שקלטתי בחטף מכתבה בטלוויזיה עכשיו, ציטוט לא מדויק אבל נאמן למציאות.)

  12. רתם Says:

    נדב יקר, אתה לא מתכוון ברצינות שבי"ס בקיבוץ הוא סמולני (כפי שאייתת אתה)?
    so i hope
    אגב, יש ורסיות מדהימות בפני עצמן על מה ילדים בחינוך המיוחד מבינים מהיום הזה. אם אנחנו מזדעזעים ממה "מלמדים" בגן רגיל, למשל, "למדנו היום בגן על יום השועל"…הרי שאצל ילדים פגועים התמונה של מה שעובר עליהם ומה שנקלט היא פשוט מחרידה.

    • נדב פרץ Says:

      רתם – בשום מקום לא טענתי שבית ספר קיבוצניקי הוא שמאלני.
      אני טוען שבית ספר קיבוצניקי הוא בהחלט סמולני – או במינוח אקדמי יותר, משתייך לקבוצה החברתית שקוראת לעצמה שמאל ציוני, ושקימרלינג הגדיר כאחוס"לים.

  13. אני וראש המוסד « רועי צ'יקי ארד Says:

    […] […]

  14. דרך ארץ Live » ארכיון הבלוג » ציפור ספירית ששמה "וכיתתו" (ל"ה 11.4.2010) Says:

    […] הנושא האחרון רציתי לדבר קצת על "המסע לפולין", אבל שכחתי מזה […]

  15. התנשמת Says:

    התנשמת נזכרת שקראה הערכות שאם יתחילו עם איראן היא ערוכה למלחמה של 8 שנים, של "השלכת טילים" לעבר ישראל. הדחף להעיר את הדוב העוצמתי הזה נובע מהמיניעים לעיל, כנראה. ואכן מתחדדת השאלה, מה יישאר מאיתנו אחרי 8 שנים? התנשמת הייתה בגליל בעת המתקפה האחרונה על לבנון, ובקושי נשאר ממנה משהו אחרי 8 ימים של טילים לגליל. התנשמת ממליצה לא להתגרות בחזקים מאיתנו.

  16. רתם Says:

    ובנוסף, תנשמת, את כותבת מיניעים במקום מניעים. אולי כי משהו מאוירת הדקדנס של ארץ האמורי נכנס לך לתת ההכרה?

  17. תם הטקס. יחי הטקס « ארץ האמורי Says:

    […] הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא […]

  18. רתם Says:

    נראה שהשנה נשיאנו נעזר בהכנת נאומו ליום האיראן בפוסט זה. משמיעת דבריו בחדשות, אני מתרשמת שהוא לא רק נעזר בפוסט, אלא גם קרא אותו לעומק.

  19. דנהR Says:

    בכל פעם שאני רואה את ביבי מקשקש בכותל על איראן ביום השואה, מתחשק לי שיעמידו אותו לדין על הכחשה בהאג.

  20. רתם Says:

    גם השנה נעזרו נשיאנו וראש ממשלתנו בארץ האמורי לחיבור נאומיהם. לא עוד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: