מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא

by

אחד הוויכוחים הזכורים לי מתקופת הצבא סבב סביב השאלה האם מין הוא "צורך בסיסי". אחד מחבריי הטובים, עמיתי למדור (כן, גם את זה עשינו באמ”ן), טען שמין הוא אכן צורך כזה, כמו אכילה, שתייה ואוויר לנשימה. אני טענתי שלא. הטיעון המנצח, לדעתי לפחות, היה נדר הפרישות הקתולי. הנה, אמרתי לו, ראה את כל אותם כמרים המעבירים חיים שלמים מבלי לדעת אשה או גבר. מש"ל.

בנדיקטוס. האויב של האויב?

במבט לאחור, קל לעשות פסיכולוגיזציה לוויכוח הזה. אני ניסיתי לצדק את ההיעדר המוחלט של מין בחיי הצבאיים, אבל העדפתי להרחיק עדות ולדבר על הכמורה הנוצרית (אני לא מתכוון להתנצל. ייתכן מאוד שכמה מהדתות הגדולות נולדו מתסכולים מיניים דומים). ולמרות זאת, אני עדיין עומד בתוקף מאחורי עמדתי בוויכוח. מין אינו "צורך בסיסי”. הניסוח האינפנטילי משהו עלול להטעות – זה ויכוח עם השלכות הרות גורל.

אנו חיים בזמנים בהם הצבעה על צורך מעוררת מיד חובה כמודתית לספק אותו. עיתונאים, מדענים ובירוקרטים חוברים לכוורת רוחשת התוחמת את הצורך ובכך גם מגדירה אותנו כבעלי הצורך, ומזדעזעת כאשר הוא אינו מסופק. אם אימהות היא צורך בסיסי, אז נשים מוגדרות כאימהותבפוטנציה, ואלה הבוחרות לוותר על אימהות הן חסרות ופגומות; אם מין הוא צורך בסיסי, אז אנשים הם "יצורים מיניים" ואילו אמיניים הם סוטים (או לפחות “מוזרים”); אם זוגיות היא צורך בסיסי, אז חסרי זוגיות הם "נכים רגשית". לפעמים השיח הזה משמש למטרות טובות, כאשר אפשר לטעון כלפי הרשויות שהן אינן מספקות, או מאפשרות לספק, "צורך בסיסי" (או טבעי). זה למשל המצב בכל הנוגע לזכויות הומואים ולסביות (עפרי כתב על זה בפוסט הקודם). עם זאת, במוקדם או במאוחר ההגדרה של "צורך בסיסי" פונה נגד החירות.

לכן, אם אתן ניסוח מתוחכם יותר לעמדתי הצבאית, אז אני חושב שעשיית סקס אינה מגדירה את טווח האנושיות. ובכלל, אם יותר לי קצת פאתוס, אני חושב שהיותאנושי משמעו גילוי מתמיד של אפשרויות אנושיות חדשות או נשכחות, ומאבק עיקש בכל מי שמנסה להגדיר מראש את הטווח הזה.

נחזור לקתולים. בימים אלה אני מזועזע מהגילויים האחרונים על פדופיליה בכנסייה הקתולית, הנוגעים כעת באדרתו של בנדיקטוס ה-16 עצמו. לאו דווקא בגלל הפדופיליה (אני מתקשה להזדעזע את הזעזוע המובן מאליו), אלא בגלל המתקפה הנלווית על נדר הפרישות של הכמרים. במלים אחרות, אני חרד מהאפשרות שיישמט ממני הטיעון המנצח בוויכוח.

העיסוק בכיסוי שנתנה הכנסייה לכמרים חוטאים אינו חדש. בצפון אמריקה מתנהל על כך דיון ער כבר יותר מעשור – לצד תביעות מתרבות נגד הכנסייה – אבל בחודשים האחרונים הגיעה הסערה לדרגים הגבוהים ביותר בוותיקאן. הכנסייה מואשמת בכך שלא שחררה כמרים מתעללים משבועתם אלא הסתפקה בהעברתם לקהילות אחרות. הניו יורק טיימס (שמצטייר כאחד ממובילי המאבקחשף כי ב-1996 האפיפיור עצמו, אז הקרדינל יוזף רצינגר, סייע לכומר אמריקאי שהתעלל מינית ב-200 נערים חירשים שהיו תחת חסותו. נטען גם שרצינגר, בעודו הארכיהגמון של מינכן ב-1980, איפשר להעביר כומר פדופיל לקהילה אחרת.

פיצג'ראלד. אי הפדופילים

בסוף השבוע התפרסמה טענה מביכה נוספת: ב-1964 פנה אל האפיפיור פאולוס ה-6 כומר אמריקאי נמרץ העונה לשם הקליט ג'ראלד פיצג'ראלד, והזהיר מהשבת כמרים מתעללים לתפקידם. עשרים שנה קודם, ייסד פיצג'ראלד מסדר כנסייתי שנועד להעניק סעד נפשי ורוחני לכמרים ש"נפלו" על אחד הסעיפים הבאים: אלכוהול, סמים או מין. אלא שבשלב כלשהו החליט פיצג'ראלד שיש רעה אחת שהוא אינו יכול לרפא – "חטאים עם הצעירים". כמרים פדופילים, לדעתו, הם "שדים" החשופים לחרון אפו של האל. הוא אף ניסה לרכוש אי בים הקריבי (כולל העברת מקדמה בסך 5,000 דולר) אליו יורחקו השדים הללו אחת ולתמיד.

התעקשותו של פיצג'ראלד לבודד את הפדופיליה כחטא מהותי וקבוע, שונה באופן עקרוני מכל חטאי המין האחרים (הומוסקסואליות או מין ללא נישואים), שירתה תכלית סמויה: הגנה על נדר הפרישות של הכמורה הקתולית. כך מסולק מהשולחן טיעון פשטני למדי נגד הפרישות, לפיו נישואים עם אשה צנועה וחסודה תמנע מכמרים בודדים ללטף נערי מקהלה. שהרי אם אין רצף בין מין עם נשים לליטוף נערים, אם מדובר בשתי פרקטיקות שונות מהותית, אז פורקן מיני "בריא" לא ימנע פורקנים "סוטים".

ואולם, כיום ישנם טיעונים מתוחכמים יותר הקושרים בין שערוריית הפדופיליה לנדר הפרישות. יש הטוענים שהכמורה הקתולית משמשת מקלט נוח לפדופילים פוטנציאלים. כך הם יכולים להימנע מחיי מין "בריאים", מבלי להידחק אל שולי החברה. ההפך: הם זוכים למכובדות מוסרית ולהגנה מפני הרשות החילונית. טיעון אחר מציע התיאולוג השווייצרי האנס קונג, ליברל מושבע התומך גם בהסמכת נשים לכמורה ובשימוש באמצעי מניעה. לדבריו, הפרישות היא הביטוי המובהק ביותר ל"עכבות" המיניות של הכנסייה, אלה שבעטיין מושתק הדיבור על מיניות ונמנע טיפול בכמרים שחטאו.

פטרוס הקדוש. דווקא לא רווק מבוקש

אל דאגה, אין לי שום כוונה להביע דעה בוויכוח התיאולוגי. קונג מצטט פסוקים מהברית החדשה לפיהם פטרוס ושליחים אחרים היו נשואים, בעוד שהאפיפיור הנוכחי – כמו קודמו – מצטטים פסוקים אחרים (או מפרשים את אותם פסוקים אחרת). על הכומר לחקות בטהרתו את המושיע, וזו הפרישות, לדעתם, שמסמלת ומאפשרת את המסירות המוחלטת של הכומר לכנסייה ולמאמינים. זה לא ויכוח חדש, מן הסתם. רק בתחילת ימי הביניים הפך נדר הפרישות ליסוד הכרחי של חיי הכמורה הקתוליים, ולא בכדי היה היתר החתונה לכמרים לאחד מסמלי הרפורמציה. ז'אן קלווין, שנשא בעצמו אשה ב-1539, הכריז בצדקנות אופיינית: "ההפקרות המינית רווחת אצלם. במסווה פרישותם השפלה הם מתפלשים בכל סוגי העוון".

אני מעדיף לשים את הוויכוח הזה בהקשר אחר לגמרי. לי אישית הוא מזכיר את הנהי התקופתי על הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק, יש הרבה ילידי קיבוץ "מתוסבכים", אבל יש גם הרבה "מתוסבכים" שנולדו ברמת אביב או בפתח תקוה (אגב, אני אישית לא מכיר אנשים לא "מתוסבכים". השמועה אומרת שיש כאלה). ההבדל הוא שיש את מי להאשים – מוסד מוזר, חריג, שונה מאוד מהדרך ה"טבעית" לגדל ילדים, שהרי בשביל ילדים זה "צורך בסיסי" לישון בחדר של ההורים. כאילו הדרך הטבעית הזו היתה פה מאז ומעולם, ואינה פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות (וגם זה רק בקבוצות ומקומות מסוימים).

הקישור בין הפרישות לפדופיליה נוקט בהיגיון דומה, וניזון מאותה איבה עזה לכל מה שחריג ושונה ומקורי בנוף העכשווי. למעשהישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך. אלא שכאן, כמו במקרה הלינה המשותפת, יש את מי ומה להאשים.

עכשיו, חשוב לומר שיוזף רצינגר, המכונה “הרוטוויילר של אלוהים", רחוק מלהיות כוס התה שלי. מדובר בזקן גרמני אנטי מוסלמי ואולטרה שמרן, שהכנסייה בהובלתו מאמללת את חייהם של הרבה אנשים. מן הסתם גם מתן חסות לפדופילים הוא עניין שיש להצטער עליו. אבל הכנסייה הקתולית כיום, כמו שהגל אמר פעם על היהדות, היא סוג של מאובן היסטורי. המאובנות של הכנסייה עוזרת להבין למה נדר הפרישות מפריע לכל כך הרבה אנשים – הוא פשוט לא רציונאלי, מוזר מדי, שריד מעולם לא רלוונטי. הדבר ההגיוני לעשות, גם מבחינת הכנסייה, הוא לבטל את נדר הפרישות כדי להתמודד עם המחסור החמור בכמרים. האפיפיור יוחנן ה-23 אמר פעם, בתגובה לשאלה נבוכה של הפילוסוף הצרפתי אטיין ג'ילסון: “הפרישות היא קרבן שהכנסייה תבעה מעצמה – בחירות, בנדיבות ובגבורה". ואכן, גם תומכי הפרישות לא מתיימרים לטעון שמדובר בדוגמה, ציווי מכתבי הקודש, אלא רק בדיסציפלינה שהוטלה בידי הכנסייה. במלים אחרות, אפילו את אלוהים איאפשר להאשים במנהג החריג הזה.

אבל לי, כאמור, יש חיבה למאובנים. הם מסמנים אפשרויות אנושיות נשכחות, ומערערים את ההכרחיות של צורות חיים עכשוויות. לכן אני חייב לבטא את הסימפטיה שלי לאב רנירו קנטאלאמסה, אחד ממקורביו של בנדיקטוס, שאמר בסוף השבוע כי המתקפה התקשורתית על הוותיקאן – המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית – מזכירה לו גילויי אנטישמיות. הוא זכה למקלחת קרה מארגונים יהודיים, אבל אני דווקא מבין על מה הוא מדבר. זו אותה השנאה – למאובנים ולחיות אחרות.

בעולם הזה, הבהיר והמעודכן, סולדים מנדר הפרישות לכמרים אבל אני בספק אם זה עוזר למנוע פדופיליה. דווקא חברה כזו צריכה, ממש משתוקקת לפדופילים, כדי שיעזרו לה להיזכר כמה היא נורמאלית, בריאה ונקייה, ועדיף בטלוויזיה – כמו שאוהבים לעשות בערוץ 10. דווקא בחברה כזו לא מדברים על מין, או יותר נכון, מדברים המון – אבל תמיד בקלישאות נוחות לעיכול, ליברליות ומשעממות להפליא, בתכניות הבוקר – ובעצם לא אומרים כלום.

לכן תרשו לי להגן בחג הפסחא הזה על נדר הפרישות הקתולי, בעיקר בשל מה שהוא מסמל בשבילי – מופע גלובאלי של סרבנות, אמירת לאו ל"צרכים בסיסיים" באשר הם.

חג שמח לכל קוראינו הנוצרים!


תגים: , , , , , , , , , , , , ,

29 תגובות to “מי מפחד מפדופילים? פוסט חגיגי לפסחא”

  1. ראובן כהן Says:

    איך אפשר לקרוא את זה?

  2. דודי Says:

    "למעשה, ישנם נתונים לפיהם שיעור הכמרים שהטרידו מינית ילדים נע בין 2 ל-5%, ואילו באוכלוסיית הגברים הכללית מדובר על שיעור דומה, ואף גבוה מכך."

    הופתעתי, והלכתי לקרוא את הפסקה הרלוונטית במאמר. היא לא הכי ברורה. לא מדובר שם על שיעור האנשים שהטרידו מינית ילדים, אלא על שיעור האנשים (כמרים לעומת סתם גברים בוגרים) שהייתה להם חווייה מינית עם קטין (או קטינה). אני נוטה להניח שבמקרה של כמרים הכוונה היא לאירוע שהתרחש במהלך כהונתם ככמרים, ובמקרה של האוכלוסייה הכללית – לאירוע שהתרחש במהלך החיים הבוגרים. (כלומר כולל גם מזמוז בין בחור בן 18 לנערה בת 16, ובאופן כללי הרבה דברים שאינם הטרדות מיניות של ילדים).

    • galkatz Says:

      אני מסכים שעדיף לדייק. תיקנתי. עם זאת, לאוזניים שלי "חוויה מינית עם קטין" נשמע חמור יותר מ"הטרדה מינית". אני מקווה שעורך המחקר ידע לסנן מזמוזים בין בן 18 לבת 16, אם כי זה נכון שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בכך.

  3. דודי Says:

    " המעבר המהיר מפשעים אישיים של כמרים מסוימים לאשמה קולקטיבית" – פספסת את הנקודה לדעתי. ההאשמה היא לא נגד הכמרים המטרידים עצמם, אלא נגד מי שידע וחיפה, ידע ושתק, ידע והשתיק, ידע ונתן יד להמשך המעשים.

    ומי היו המחפים? אלה כבר לא "כמרים מסוימים" אלא (כך נראה) דרגים בכירים במערכת ובעצם המערכת כולה.

    • galkatz Says:

      גם עם זה אני מסכים. ברור שהכיסוי השיטתי על כמרים מתעללים מכתים את המערכת כולה, ונכון שהדיבור על אנטישמיות הוא (גם, ואפילו בעיקר) ניסיון ציני להסיט מזה את הדיון.
      עם זאת, אני חושב שבנגזרת הספציפית בה התמקד הפוסט — נדר הפרישות — להתקפות על הכנסייה יש גם פן של שנאת החריג רק מפני שהוא חריג. מהבחינה הזו היה בדבריו של המטיף גם חומר למחשבה.

      • דודי Says:

        אני לא בטוח, שאמנם ההתקפות על הכנסייה נוגעות באופן מיוחד לעניין הפרישות דווקא. נתאר לעצמנו שכמו בכנסיות אחרות, לא היה נדר פרישות לכמרים הקתולים, אבל הייתה נחשפת פרשה דומה של התעללות בילדים ונערים והשתקה בהיקף נרחב ובדרגות גבוהות. אני חושב שהתגובות היו די דומות בהיקפן ובעוצמתן.

        חלק נכבד מהן נובעות מזעזוע אותנטי מהפשע נגד ילדים (ושוב יודגש, לא מהפשעים עצמם אלא מהטיוח שאפשר את המשכותם) וחלק מתוך התנגדות עקרונית לכנסייה ולמה שהיא מייצגת, בכלל זה לעצם היומרה למוסריות, שנתפסת כהתחסדות ולכן רק מחמירה את החטא עצמו. מעבר לכך, ההשתקה והחיפוי יוצרים רושם, שכנראה יש בו ממש, שהכנסייה משרתת קודם כל את המטרות הארגוניות שלה עצמה, כדרך גופים גדולים ורבי כוח – משטרה או צבא למשל. אני יכול להבין את האכזבה, אולי גם הכאב, של מי שגדל כקתולי מאמין ומילדות ראה בכנסייה גוף שוחר טוב ונעלה.

        פרישות דתית כאידאל קיימת לא רק אצל הקתולים ולא רק בנצרות. הקתולים (עד כמה שיכול ורשאי יהודי פשוט כמוני לשפוט) נסחפו כשדרשו מכל משרת בכהונה לנדור את הנדר הקשה, ולא שמרו אותו כבונוס מיוחד ליראי אלוהים שאפתניים מעל ומעבר.

      • galkatz Says:

        אתה צודק. ההתקפות לא נוגעות לפרישות דווקא, ואפשר למצוא להן סיבות טובות. אין ספק שהממסד הקתולי ודעותיו ראויים לביקורת חריפה.
        שוב, אני רק ניסיתי לטעון שמעורבת כאן גם (לא רק) שנאה לחריג מפני שהוא חריג. לכן גם נדר הפרישות מעניין אותי פחות לכשעצמו ויותר כצורה של חריגות. את הדברים שאמרתי על נדר הפרישות אפשר להשליך גם על אפשרויות חיים מושמצות אחרות (ראה תגובתי לאמיתי). 

  4. רתם Says:

    פסחא שמח! למי שמעוניין, רדיו שמס משדר תפילות ומזמורים לחג בשידור ישיר מנצרת.
    אני יכולה להבין משהו מהטענה שלך במאמר, אבל לא מסכימה עם חלק מהדרכים (אם הבנתי נכון) בהן הלכת כדי להסביר.
    מעניין, שאותו "צורך בסיסי" משמש ליברלים וסתם א/נשים להצדיק את תעשיית המין ובגוונים מסויימים גם מעשי אונס. פעם שמעתי רופאה בכירה אומרת בשיחה משפחתית – מה את רוצה, אם לא היו בארץ כל אותם " מכוני ליווי – ביטוי מדהים לכשעצמו – היו יותר מקרי אונס. מחשבה מעניינת של גברת הגונה מאד שניצול נשים נסחרות מגן על נשים "מהוגנות" ועל בנותיהן, כאילו לא מדובר על אותו אדם שחלק בו יכול לאנסו וחלק אחר לחיות חיים הגונים, שוב, במרחאות עם אשתו החסודה.
    עכשיו למה שהיה מעט בעייתי בעיני:
    " שיעור הכמרים שהיתה להם חוויה מינית עם קטינים/ות נע בין 2 ל-5%," ? חוויה? אני לא חושבת. אני חושבת שמדובר על ניצול של מעמד של מבוגר מאד מאד סמכותי מול ילד שלא יוכל לספר לאף אחד כי הוריו יגידו בלה בלה.
    דבר שני, אולי לא כדאי לקרוא לסיפורים קשים על הלינה המשותפת "נהי". היו שם הפקרות והפקרת ילדים על ידי הוריהם, מתוך אידאולוגיה ואח"כ סתם קונפורמיזם. אין צורך מיד לבוא ולעמת את זה מול מה שקרה נניח, בפתח תקווה באותו זמן. זה לא רלוונטי.
    ככלל, גם אם קשה מאד לשמוע על סיפורים מאד קשים של פגיעה בילדים, ולדעתי לרובנו קשה לשמוע, נכון יהיה דווקא כן להקשיב, לא להקטין ולא לבטל.
    הדומה בשני המקרים, מבחינת תופעה מבנית, שגם פה וגם שם החברה הנידונה החליטה שהוא תטפל במקרה בכוחות עצמה. וכך היתה לילדים פגיעה על פגיעה, השתקה על השתקה. וכמובן שהאדם הפוגע לא באמת טופל, שלא לדבר על משפט אזרחי.

    • galkatz Says:

      תודה רתם על התגובה. המלה חוויה הובאה פה מן הסתם במובן טכני בלבד, בלי המטענים החיוביים שיש לזה בעברית. אולי היה עדיף "ניסיון". ברור שאני — כולנו – נגד ניצול ילדים על ידי בעלי סמכות, והנחתי שהקוראים מניחים שזו עמדתי. לא חייבים לחזור על זה שוב ושוב. אם כבר כותבים, עדיף לכתוב את מה שפחות מובן-מאליו.
      באשר ללינה המשותפת – אני יודע שיש סיפורים קשים, גם ממשפחתי שלי שחלקים נרחבים מהדור הבוגר בה לנו בלינה משותפת. מן הסתם התייחסות מקיפה לסוגיה הזו דורשת פוסט, אם לא סדרת פוסטים. עם זאת, אציין כמה נקודות:
      א. אין לנתק את השיפוט השלילי של בוגרי הלינה המשותפת (למרות שיש כאלה הזוכרים זאת דווקא לטובה) מהבון-טון הרווח כיום. כלומר אם בתרבות שלנו היום הנורמה היא שונה לגמרי, סביר שאנשים – המבקשים להסביר את מקור הקשיים שלהם בעבר – יסבירו זאת במונחי הנורמה שנעלמה. נראה לי שאם הלינה המשותפת היתה הופכת רווחת יותר, אז היו קמים אנשים שהיו מספרים את התסביכים שלהם במונחי הלינה הלא-משותפת. 
      ב. זה לא אומר שצריך לזלזל בסיפורים האישיים של אנשים. אבל צריך להיזהר במעבר בין האמפתיה לאנשים ספציפיים לבין שיפוט תרבותי ופוליטי של התופעה. המלה "נהי" אכן די מזלזלת אבל היא מכוונת לגילויים התרבותיים של התופעה.
      ג. את השיפוטיות כלפי הלינה המשותפת אי אפשר לנתק, אפרופו פוליטיקה, מההתקפה של הרעיון השיתופי והקיבוץ בתרבות העכשווית. לכן, כאשר מלינים על הלינה המשותפת, צריך לזכור את מי ומה זה משרת. לא שאני חושב שהקיבוץ היה רק טוב (רחוק מזה), אבל באקלים כל כך עוין כלפיו, צריך לראות את המקוריות והמהפכנות שהיתה בדרך החיים הזו – לא בשביל נוסטלגיה ריקה (שגם תערוכות וספרי האנטי-לינה משותפת משתלבים בה) אלא בשביל לקבל השראה לפעולה ומחשבה פוליטיים המכוונים קדימה.

  5. מתן Says:

    רתם – לגבי היתרונות והחסרונות של טיפול בהטרדה מינית (ובשאר חריגות) בתוך הקהילה היה כאן דיון מעניין לא מזמן, בהקשר של יצחק לאור. דעתי היא שכל חברה למעשה מחליטה שהיא תטפל במקרים כאלה בעצמה, ושהניסיון לטפל במקרים "מחוץ לקהילה" הוא ברוב המקרים חלק מניסיון רחב יותר לפרק את הקהילה או לספח אותה לקהילה גדולה ו/או חזקה יותר. לגופו של עניין, אני בכלל לא משוכנע שהטיפול של "החברה הישראלית" בחריגים מיניים (וחריגים אחרים) "בכוחות עצמה" הוא טוב יותר מאשר הטיפול בהם על ידי החברה הקיבוצית, החברה הדתית, החברה ההומו-לסבית-טרנסית, החברה הקתולית או כל חברה אחרת. הנקודה היא שטיפול בחריגים חברתיים בכוחות עצמיים של הקהילה הוא לא מה שגורם באופן מבני לבעיה. הבעיה היא מצד אחד כללית יותר – מבנים של כוח שמתקיימים בכל חברה שמוכרת לנו שמאפשרים ואפילו מעודדים התעללות והשפלה – ומצד שני נקודתית יותר – סיבות ספציפיות לכל חברה שמייצרות את האופנים הספציפיים שבהם היא בוחרת להתעלל ולהשפיל את חסרי הכוח.

    הדומה בהקשר הזה בין החברה הקיבוצית והחברה הקתולית – שלשתיהן אין לי סימפטיה גדולה (ואפשר גם להכניס כאן גם את מרבית החברות היהודיות-דתיות, ואת מרבית החברות הדתיות והסוציאליסטיות באופן כללי) – הוא האופן שבו חשיפה סנסציונית של התעללות והשפלה בתוכן מאפשרות לחברה החילונית-נאורה-ליברלית-אינדיבידואליסטית-פטריארכלית להרגיש טוב עם עצמה ולדרוש לנגוס עוד ועוד מתחומיהן של החברות האלה, שמהוות אלטרנטיבה לחילוניות-נאורות-ליברליזם (במקרה הקתולי) או לאינדיבידואליזם-ליברליזם (במקרה הקיבוצי). העיקר בשיח הזה הוא למנוע מאיתנו לראות את המשותף לכל החברות האלה: אי שיוויון קיצוני בחלוקת הכוח בחברה (כן, גם בקיבוצים) שמתארגן בצירים רבים ושונים – מגדר, מעמד, לאום וכו'.

    • אמיתי ס. Says:

      מתן – לא הבנתי אותך – מה רע בלנגוס עוד ועוד מתחומיהן של החברות האלה, אם הן משמרות אי שיוויון קיצוני בחלוקת הכוח וכו?

      • galkatz Says:

        אמיתי, אם יורשה לי לענות (לא בשם מתן אלא בנוסף) – אסור לשכוח שאנו לא מתנהלים בוואקום, וגם חברות ריאקציוניות למדי עשויות לעתים להיות מוקד של התנגדות לתהליכים מזיקים ומקיפים יותר. ראה למשל את החברה החרדית מול המגמות הנאו-ליברליות בישראל (עודד שכטר כתב על זה יפה בזמנו http://www.haokets.com/article.asp?ArticleID=1769 ).

      • אמיתי ס. Says:

        נו, אז שוב אנחנו תומכים בדכאנות מסוג אחד רק בגלל שהיא נלחמת בדכאנות מסוג אחר?

      • galkatz Says:

        אני לא ניסחתי כלל לפיו *תמיד* צריך לתמוך בכל מוסד דכאני באשר הוא. רק טענתי ש*לפעמים* יש טעם לתמוך במוסדות דכאניים — או בפרקטיקות מסוימות של מוסדות דכאניים — כאשר הם נתונים תחת מתקפה. יש לבדוק כל מקרה ומקרה. גם במקרה דנן, אני לא תומך בכנסייה הקתולית בכלל אלא מצביע, ספציפית, על החשיבות של נדר הפרישות.
        אבל תכלס נראה לי קצת לא קשור להתחיל להתווכח, כאן בישראל, בעד ונגד הממסד הקתולי. זה ממש לא קשור לחיים שלנו (ומן הסתם כמעט כולנו נחשוב שהכיסוי של רצינגר וחבריו על פדופיליה אינו מקובל). ניסיתי להשתמש בדיון על נדר הפרישות כמשל לחשיבות של מנהגים ומוסדות שנראים על פניו לא רלוונטיים ואף ריאקציונריים.

  6. רתם Says:

    כן, מתן, תודה על התייחסותך. ובכל זאת, אני חושבת שא/נשים שפוגעים בילדים הם לא "חריגים מיניים" (מה זה?), אלא מבוגרים שמנצלים ביודעין את כוחם הרב כמבוגרים. זה לא עושה אותם חריגים מיניים, כפי שאנס אינו "סוטה" אלא אדם שרצה לפגוע באדם חלש ממנו.
    המבוגר, סליחה על הטרחנות ו"הסטייה" מעניין הפוסט…הרבה פעמים מנצל כוח וסמכות שיש לו ( ותמיד בין מבוגר וילד הילד הוא החלש, פגיע ותמים יותר)
    ומה שיודעים היום, מנצל מצב בו הוא מניח שהוא לא ייתפס.
    ישנם מחקרים שמצביעים על כך שמבוגרים המתעללים מינית בילדים/ות בתוך המשפחה, מפסיקים להתעלל בבנות בגיל 13-12 (נחש למה? יכולה להרות ואז זה יוודע) ובבנים בגיל 14 – 15 (נחש שוב – גם כאן מדובר על גיל שבו זה עלול להוודע)
    בקיצור, אני חושבת שאם לומר זאת מאד סכמטית, בין " מין" לבין פגיעה/השפלה, המין הוא פחות העניין, כשמדובר על חלש וחזק, ושתיקה והשתקה.

  7. מתן Says:

    רתם – אני מסכים לכל מה שכתבת כאן, ואם השתמע מהתגובה שלי איזשהו יחס מקל לפגיעה מינית כלשהי אז לא זו היתה הכוונה. רק ניסיתי להצביע על העובדה – שעושה רושם שברורה גם לך – שההבלטה של הפגיעה בילדים בכנסיה (כמו למשל השיח המערבי על מילת נשים בעולם המוסלמי) לא נובעת מניסיון לרדת לשורש הבעיות שיוצרות את התופעה, אלא בעיקרה היא תרוץ לדה-לגיטימציה במסגרת מאבק אידיאולוגי-תרבותי-פוליטי.

    אמיתי – מה שהתכוונתי לומר הוא שכל החברות, כולל זו הליברלית-נאורה-חילונית-אינדיבידואליסטית, משמרות ומרחיבות את אי השיוויון הקיצוני וכו', ולכן אין משמעות להעברת כוח בין אחת לאחרת מבחינת השאיפה לשיוויון.

  8. יובל Says:

    בשולי הדברים: הפרשיות אינה רק קרבן. היא מבטאת גם התנערות ממשהו שניתן בקלות לראותו כמגוחך – התנערות מההתעמלות המיוזעת הזו של יצורים עם בליטות ומגרעות והתנשפויות משונות.

    וזה מסתיר משהו משותף לכומר הפרוש ולמתגדיו המאמנים ב"צורך": הקושי להבין כיצד מה שמבחוץ נראה כה עלוב יכול להיות בעל ערך אויבקטיבי. הכומר מוותר על זה. המתנגד שלו מותר על הערך וממיר אותו ב"צורך". (עם זאת אני מסכים שמשניהם עדיף הכומר, משום שהוא באמת מגלם אפשרות אנושית.)

    • galkatz Says:

      אני חושב שההבחנה בין "ערך" ל"צורך" היא לגמרי במקום. אני (ורוב האנשים שאני מכיר) מעניקים ערך למין. לכן אנחנו עושים אותו. אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לעשות אותו. המעבר לשפת ה"צורך" הוא מעבר משיח של חירות לשיח של הכרח.
      קאנט כותב ב"הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות", שצורך אינו מניע אותנו, אלא אם כן *בחרנו* לספק אותו, כלומר רק אם ייחסנו ערך לסיפוקו.

      • דודי Says:

        גם בעלי חיים, כפרטים, אינם צריכים לעסוק במין כדי לשרוד. קנה אוגר ושים אותו בכלוב – בלי אוכל, מים או אוויר הוא ימות במהרה (זה ניסוי מחשבתי, כן?) אבל בלי פרטנר ליחסי מין סוערים הוא יחיה עד זקנה ושיבה.

        האם זה אומר שאין לו, לאוגר, צורך בסיסי וטבעי במין?

        האם אדם שנמנע ממין ביטל את הצורך במין, או אולי רק תיעל אותו לנתיב אחר?

        ובתכל'ס, כמה אנשים באמת נמנעים לגמרי מסיפוק מיני? אם זה רק עניין של החלטה, למה הכמרים לא הצליחו לעמוד בה?

        -האמור לעיל לא בא להכשיר רדיפות נגד א-מינים-

      • galkatz Says:

        אני מודה לך בשם הא-מיניים (שלצערנו לרוב אינם נוכחים בשיחה).
        לגופו של עניין — אני לא בכדי לא נכנסתי לדיון בשאלה מהו בדיוק "צורך בסיסי". אני יכול להסכים שההגדרה המובלעת שלי ל"צורך בסיסי" (לפיו מדובר רק באוכל שתייה ואוויר) מכילה הנחה מובלעת של אינדיבידואליזם אטומיסטי, שאני – כמוך נראה לי – לא מקבל.
        עם זאת, כל דיון תיאורטי כזה מתנהל בהקשר תרבותי ופוליטי מסוים. בהקשר הנוכחי, הצבעה על צורך בסיסי משמעה, כאמור, שיח המצמצם את האדם ליצור האמור לספק את הצורך הזה. לפיכך עדיף לדעתי להימנע בכלל מהמושג "צורך בסיסי" (או "צורך טבעי"), או למצער, להחיל אותו על כמה שפחות דברים.

      • יובל Says:

        אני מסכים.
        אבל קאנט בדיוק מייצג את תפיסת ה"ערך" לפיה מין הוא חסר-ערך (לעיתים הוא כותב כאילו מין הוא "נסבל", אבל לא הרבה יותר מזה). השלאה היחדיה שנשארת, במצב הזה, היא האם המין הוא צורך או לא. אבל אולי האשם אינו בנו, אלא בתפיסת הערך?

      • galkatz Says:

        האמת, כפי שכתבתי לדודי, שאני לא חושב שהשאלה אם מין הוא צורך בסיסי היא מעניינת כל כך לכשעצמה (כלומר אם נשארים ברמת התיאוריה). מן הסתם, כפי שכתב דודי, זה תלוי בשאלה איך מגדירים "צורך בסיסי".
        זו שאלה מעניינת רק בזיקה להקשר התרבותי והפוליטי הקונקרטי. היות שבהקשר הזה מין מוחזק כצורך בסיסי, חשוב לבקר זאת ולהראות למה הוא לא צורך כזה (בגלל ההשלכות הדכאניות של הגדרת משהו כצורך בסיסי). במונחי ההבחנה בין צורך לערך, הייתי אומר שאם משהו הוא לא צורך בסיסי, זה אומר שאנחנו יכולים לבחור אם לתת לו ערך או לא לתת לא ערך, ואיזה ערך בדיוק. באשר לקאנט – גם אם עוינותו האישית למין ידועה, זה לא אומר שהוא חושב שלמין אין ערך. יש לו ערך אם אנו נותנים לחיים הטובים ערך ואנו רואים מין כחלק חשוב מחיים כאלה. מן הסתם אין לו "ערך מוחלט" (רק לחוק המוסרי יש ערך כזה), ולכן סקס (כמו עניינים אחרים הקשורים ל"אהבה עצמית" במונחי קאנט) צריכים להידחק כאשר יש התנגשות בינם לבין החוק המוסרי.

  9. Bus90 Says:

    הי גל,

    תודה על הפוסט המעניין. אני תוהה אם בכלל יש ערך בהחלטה האם מין נופל תחת "ערך" או תחת "צורך". או ליתר דיוק, האם אין משהו שמגביל את מושג המין בכך שמחליטים על כך. בהתקשר לפוסט הקודם (והנפלא) של עופרי אני לא יכול שלא לחשוב אם בחברה של היום, בה מין תופס מקום כל כך מרכזי, יהיה זה אנאכרוניסטי להתייחס אליו כסתם עוד ערך שאנחנו יכולים לבחור או לא לבחור בו.

    מכאן, אני לא רוצה לטעון שזה צורך בסיסי ושאין לנו את הבחירה, אבל נראה לי שחייבים להכיר בעובדה שבהקשר התרבותי הנוכחי (כפי שאתה רושם) סיפוק מיני נחשב ערך מאד חשוב. גם אם נעזוב לרגע את סוג המין. אדם שאינו מסופק מינית נחות מזה שכן. זוג שאינו מקיים יחסי מין באופן תדיר צריך לטפל בכך וכו'.

    בקיצור, אני לא בטוח שאפשר להפריד בין צורך וערך באופן ברור מבלי להכנס לדיון ביולוגיסטי ולזה (כפי שעופרי כבר ציין) יש השלכות חמורות לא פחות.

    • galkatz Says:

      תודה יובל. ראה מה שהגבתי הרגע ליובל אחר. אתה צודק שהניסיון לקבוע מהו באמת צורך בסיסי (באופן פוזיטיבי) מוביל אותנו לדיון ביולוגיסטי, ולכן אני נגד ניסיון קביעה כזה. בעיניי הטעם היחיד בעיסוק בשאלת הצורך הוא נגאטיבי – כלומר למצוא נימוקים למה מה שמוחזק כצורך הוא *לא* באמת צורך. אתה צודק שזה יכול להיראות מנוגד לרוח הזמן, אבל חייבים להתחיל ממשהו.
      עכשיו, רק חשוב להבהיר: הטענה לפיה משהו (מין לצורך ענייננו) אינו צורך בסיסי, לא אמורה להוביל למסקנה שצריך לוותר עליו. אפשר, לצורך העניין, להמשיך לעשות סקס אבל ממקום יותר, וסליחה על הקלישאה, "מועצם". זה מאפשר גם לגוון את הבחירות בתוך המרחב של המין. אם נרחיק עדות לתחום אחר – אז טענה לפיה אוכל "בריא" אינו צורך בסיסי, לא אמורה להוביל למסקנה שצריך לוותר על אוכל כזה. אבל זה נותן לנו, כאוכלים, יותר עצמאות מול התעשייה שמטיפה לנו לאוכל אוכל בריא, וכוח לנסות מאכלים וטעמים אחרים. בקיצור, המעבר משפה של "צורך" לשפה של "ערך" יכולה להפוך גם את מילוי התשוקה שעד עכשיו דיברנו עליה כ"צורך" למהנה יותר (אבל עכשיו אני נשמע לעצמי כמו רות וסטהיימר אז נעצור פה).

  10. Dr Says:

    התלבטתי הרבה אם לכתוב תגובה זאת.
    כקורא אובססיבי של בלוגים (אובססיבי במובן זה שאני לא בהכרח נהנה מהקריאה אבל פשוט לא מצליח להפסיק) הקפדתי עד היום שלא להגיב בשום מקום (זה משפט שלצערי לא אוכל לכתוב עוד פעם). אלא שאת הפוסט הזה קראתי, קראתי שוב ואז עוד פעם . והרגשתי שאני באמת רוצה לומר לך שזהו הפוסט היפה ביותר שקראתי בעברית. עיקר יופיו מבחינתי נובע מכך שמעטים מאוד מבין הכותבים שאני קורא (אולי רק אריה עמיחי) כותבים באופן כל כך שקול ולא מתלהם הן בפוסט והן בתגובות לתגובות. לגבי שלושת הנושאים שבהם עוסק הפוסט מבחינתי (הכנסיה הקאתולית, פרישות מינית והחינוך הקיבוצי בעבר), ביטאת בדיוק את מחשבותי ותחושותי, אני מסכים עם כל מילה- תודה.
    די, זה כבר הרבה יותר ממה שהתכוונתי לכתוב. שיהיה לכם בהצלחה ואני- אמשיך לנסות להיגמל.

  11. יובל Says:

    תמיד תוכל להתנחם בשייקרים.

  12. הדב Says:

    "פרקטיקה בורגנית שהתעצבה במאתיים השנה האחרונות"

    הדיון אם משהו מסויים הוא צורך או לא הוא ברמה בסיסית דיון ביולוגי
    (מגע וחיוך וקשר עין הוא צורך לתינוקות + אישוש מחקרי דרך בתי יתומים)
    וברמה יותר מעודנת
    (קשר עם מבוגר משמעותי, מבנה ואינטנסיביות הקשר הזה – צורך או לא)
    צריך כנראה ללכת להסטוריה של המין האנושי.
    כמו אנשי גן חיות – מה ההביטט שהמין הזה משגשג בו.
    נכון שמנעד הסביבות של המין שלנו הוא כנראה הגדול בממלכת החי
    אבל עדיין יש דברים שהיו נוכחים במשך מאות אלפי השנים האחרונות.

    • haemori Says:

      דב סורי – אני אענה לך בשתי רמות, תחילה ברמת הקומונסנס (כלומר מבלי לערער על הנחות מוצא מסוימות שלך, וגם שלי במידה רבה) ואז ברמה העקרונית יותר.

      ברמת הקומונסנס – אני מסכים שילד צריך חום ואהבה (לפחות ילד שאני ארצה להיות בקרבתו כאשר הוא יגדל להיות אדם מבוגר, שהרי גם אני בסופו של יום בורגני, כלומר חלק מהתרבות הזו – שאני לא מציע בהכרח לזנוח אלא לבקר ולבחון מחדש), אבל אני לא בטוח שבית ילדים אינו יכול לספק זאת. אני מניח שזה השתנה בין בית ילדים אחד לבית ילדים אחר, תלוי במטפלת/ות/ים שהיו בקיבוץ מסוים בזמן מסוים. לעומת זאת, אני בספק עד כמה ילדים שגדלו בעיר באותה תקופה זכו לחום ואהבה במובן שאתה/אנחנו מדברים עליו. כלומר חלקם ודאי זכו לזה, אבל רבים אחרים לא (תלוי, למשל, באיזה מעמד או קבוצה חברתית הם גדלו). קל להציב את הדיכוטומיה בין "בית ילדים" ל"משפחה בעיר" – זה משרת מטרות אידיאולוגיות – אבל הטענה שזה מהיימן מבחינת המציאות עדיין זקוקה להוכחה.

      ברמה העקרונית יותר – אני מקבל, כאמור, את הנחות המוצא שלך, אבל אפשר לערער עליהן, והיות שהקיבוץ ביקש לערער עליהן זה אך הוגן שנשפוט אותו שלא על בסיס ההנחות הללו. ואם יגידו לך, כדי לקחת מקרה קיצוני, שילד, כדי שיהיה חייל טוב כשיהיה גדול, לא צריך חום ואהבה כשהוא קטן? זה לא נשמע בלתי סביר. בניגוד לכלבלב שלא יקבל אוכל, זה נשמע סביר שילד שלא קיבל חום ואהבה לא ימות אלא יגדל להיות אדם מסוג שאנחנו פחות מוקירים בתרבות שלנו (אולי בספרטה הוקירו טיפוס כזה יותר). כעת, אני לא בעד תרבות שבה ילדים נועדו להיות חיילים, אבל בהחלט אפשר לחשוב על תרבות שבה ילדים גדלים להיות אנשים אחרים מאיך שהם גדלים היום, למשל אנשים שקל להם יותר לחיות בשיתוף כלכלי ונפשי. במקרה כזה, אולי נגיע למסקנה שגם נדרשת שיטת חינוך אחרת.
      ונגיד שניצור שיטת חינוך כזו, ונגיד שהיא תקרוס אחרי כמה עשורים, והילדים הללו יגדלו לתוך חברה שכבר לא מוקירה את האידיאל שבשמו הם חונכו. אך סביר שיהיה להם קשה מבחינה נפשית, ואך סביר שהם יסבירו את הקושי במונחי האופן שבו הם גודלו וחונכו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: