איך יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי

אנו חיים בעידן של חרדה מגדרית. סדרי עולם משתנים. גברים לא מתנהגים כמו גברים. נשים לא מתנהגות כמו נשים. שום דבר כבר לא בטוח. ראיתי לא מזמן בערוץ 10 את האייטם הביזארי הזה, שעוסק "בתופעה של גברים ביפאן שאיבדו עניין בכל דבר גברי". אני ממליץ מאוד לצפות בריאיון הקצר הזה, למרות שכנראה לא תלמדו ממנו הרבה על יפאן. המרואיינת היא מין מומחית מסוג לא ברור – יש לה חברה ש"עוסקת בהסברת התרבות היפאנית" וכמובן בלוג בקפה דה מרקר שבו היא מציגה את עצמה כבעלת "החברה המובילה בארץ לשירותים יפנים". בלי להתבסס על שום נתון, היא מדווחת על "תופעה מתגברת" ערטילאית לגמרי, אי שם במזרח הרחוק: לטענתה, הגברים היפאנים "החליטו קצת לנטות לצד הנשי". בכל אופן, מה שמעניין כאן הוא דווקא  המראיינים, שנראים מבוהלים ממש. "הם מאסו בסקס? מאסו בנשים?", שואל המנחה האחד. המנחה השני פשוט נועץ במומחית עיניים מבועתות: משהו מוזר קורה למין הגברי.

שולי ככל שיהיה האייטם הזה, אני מבקש לטעון שזהו סימפטום לחרדה חובקת כל שאופיינית לתקופה שלנו: חרדה מפני השתנותו של הגוף האנושי; וחוסר ביטחון בסיסי ביחס לאמינותו של הטבע עצמו. השיח הסביבתי-תברואתי הכניס אל הפוליטיקה שאלות חדשות: מה לאכול? במה לגעת? מה להטמיע בגוף שלנו? לא עוד פרולטריון נגד קפיטל, או ימין נגד שמאל; עכשיו המאבק הוא בין הורמון להורמון, בין גז לגז, בין חלקיק לחלקיק. המים, האוויר, השולחנות והכסאות – כל מוצק, נוזל או גז בסביבתנו הקרובה הוא בגדר חשוד. והמקום שאליו האימה הזאת מתנקזת הוא המין.

הרמפרודיט יוצא לטבע. ציור על כד מרודוס, המאה הרביעית לפנה"ס

כאן אני נכנס לתמונה. לפני בערך שנה, כשעבדתי ככתב מדע ב"הארץ", נתקלתי בדי הרבה דיווחים בעיתונות העולמית על התופעה הקרויה Gender Blender – הופעה מתרחבת של הפרעות הקשורות להורמוני המין, שגורמות לבעיות כמו חוסר פוריות, עיוותים באשכים ואפילו התקצרות של איבר המין. כתבתי על זה כתבה שבמרכזה דו"ח שפירסם הארגון הסביבתי הבריטי CHEMTrust, הטוען "שהגורם לשינויים אלה הם כימיקלים המזהמים את המים, משפיעים על המאזן ההורמונלי וגורמים לירידה בפוריות ולפמיניזציה – הופעה של סימנים נקביים אצל זכרים" (אני מצטט את עצמי). אודה ואתוודה שהעניין שיעשע אותי מעט, ופתחתי את הכתבה במשפט המבהיל "משהו מוזר קורה למין הזכרי". כצפוי, עורך מדור הבריאות הצמיד לכתבה תמונה של תומס ביטי – אותו גבר הטרנסג'נדר שנכנס להיריון, אף על פי שאין שום קשר בין הדברים.

אחרי הכתבה הזאת הגיע לידיי מחקר נוסף, שהפעם מתמקד בישראל. החוקרת, ד"ר רונית קוכמן, שיערה ש"בקרקע מצויים הורמונים מסוגים שונים, שמחלחלים אליה דרך שפכים" ושגורמים לשינויים משמעותיים במערכת המין. במוקד נמצאים הפטלאטים – חומרים המצויים כמעט בכל מוצר תעשייתי שעליהם בכלל לא שמענו עד לאחרונה, אבל הם ככל הנראה האחראים להפרעות. הממצאים התפרסמו בעמוד הראשון של העיתון, וחברת כנסת אחת מ"קדימה" אפילו יזמה לכנס את הכנסת על מנת "לדון בתופעה והשלכותיה בהווה ובעתיד.

והנה, לא מזמן ראיתי באתר Gogay דיווח על התבטאות של רב ההתנחלות בית אל ב', זלמן מלמד, שכותרתו ""הומוסקסואליות – בגלל האוכל". בשיעור שנתן לתלמידיו אמר הרב מלמד ש –

"התופעה הזאת מתפשטת בטבע מפני שבכלל, בזמן האחרון הנשים נהיות יותר בטבע של הגברים והגברים נהיים יותר בטבע של הנשים. זו מציאות. ואומרים שהאוכל גורם את זה"  

אני מרשה לעצמי להעריך שיש זיקה כלשהי בין הממצאים שפירסמתי בעניין השפעת החומרים המצויים במים ובמזון על מערכת המין לבין התבטאותו של הרב מלמד. וכך, בלי כוונה, יצרתי מיתוס הומופובי בציבור הדתי-לאומי. אבל לצערי, נראה לי שאני לא האחראי הבלעדי. ההקשר שאליו התייחס מלמד בדבריו הוא כמובן שערוריית הרב מוטי אלון, שעליה כתב כאן גל. כזכור, גל שיבח את החברה הדתית על כך שההשיח הדתי "שם את המעשים ההומו-ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים" (אני מצטט את גל). זאת, בשונה מהקטגוריה המודרנית של "הומוסקסואל" והאבחנה החדה בין הומו לבין סטרייט, שנולדה מהשיח הרפואי של המאה ה-19. אבל הוא ציין שגם בחברה הדתית כבר מדברים על "נטיות הפוכות" – כלומר הגדרה נוקשה יותר של משיכה מינית שקושרת אותה לתכונות עמוקות המוטבעות בגוף.

הרב זלמן מלמד בישיבתו. אומרים שזה האוכל

היה לי די ברור שפרשת אלון תוביל לגל הומופובי ביולוגיסטי בקרב המתנחלים. ההסבר הוא פשוט: כל עוד משכב זכר היה נחלתם הבלעדית של חילונים, או של דתיים בשולי המחנה, אפשר היה לטעון שהסיבות לכך הן חולשה רוחנית והשפעותיה הרעות של תרבות זרה. אך כאשר הריקבון פוגע במרכז ממש, באחד המנהיגים הבכירים והנערצים של המחנה, יש צורך לחפש הסבר אחר. כאן נכנסת הביולוגיה, הטבע – כלומר אותם פטלאטים, חומרים שאיננו יודעים עליהם דבר, שהם בעצם מסתוריים ושטניים הרבה יותר מכל שד קבלי. ושוב, אנו חוזרים לחרדה מפני שינוי סדרי הטבע, שמתגלה כתופעה החוצה תרבויות וקהילות. זאת דוגמא די מדהימה לאופן שבו חרדות תיאולוגיות, אקולוגיות, פוליטיות ומיניות מתלכדות בתקופה שלנו.

ההבדל המגדרי הוא המטאפורה המרכזית של הבדל ברוב התרבויות האנושיות. אולי אין זה מקרי ש"מרכז שלם" פירסם לאחרונה את החיבור "פטריארכיה" של רוברט פילמר. שמבסס את הסדר הפוליטי על תקדים שלטון היחיד הפטריארכלי של אדם הראשון באשתו וילדיו. כאשר סדרי עולם משתנים (אדם שחור נבחר למנהיג המערב, הבורסות קורסות, אירופה נעשית מוסלמית) אנו חוזרים ומבצרים את ההבדל הזה, ומנסים לבסס אותו באמצעות הכלים הכי מוצקים שיש לנו: כימיה, ביולוגיה, תזונה.

אני לא כל כך אופטימי לגבי ההתפתחות הזו. נטורליזציה וביולוגיזציה הן האסון הכי גדול שיכול לקרות להומואיות כיום. הפתיחות המסוימת שקיימת כיום כלפי הומואים בסביבות מסוימות עשוי להשתנות, וכפי שזכור לנו מההיסטוריה, כאשר מוטבעות באנשים הגדרות ביולוגיות נוקשות, הדרך היחידה להתמודד עם השוני הוא לתת להם תרופות, ואם זה לא מצליח – להשמיד אותם. ברור שבבניית המערך הביולוגי הזה משתתפים גם רבים מההומואים עצמם, שמרגישים כיום מאוד בנוח עם הטענה ש"ככה נולדתי". משום מה, זה כנראה מרגיע אמהות מסוימות, כי הן משתכנעות שאין טעם להמשיך להתווכח או לחפש שידוך.

(ולמי שתהה, אומר בפשטות מה שנחשב היום לכמעט שערורייתי: אני חושב שאף אחד מאיתנו לא נולד הומו, לסבית או סטרייט. זה לא אומר שהמשיכה המינית נתונה לבחירתנו בכל רגע נתון; אבל את זה אפשר להגיד גם על הרבה תכונות אישיות אחרות שאף אחד (אני מקווה) לא מנסה למצוא להן בסיס ביולוגי).

 *

מה שדרוש הוא בדיוק הפוך מביולוגיזציה; צריך לשים הכול על השולחן, ולדבר על הכול. כיום, זה נחשב די לא מנומס שסטרייט ינסה לשכנע הומו לאהוב נשים, או אפילו לבקש ממנו הסבר למה הוא אוהב גברים. זה קורה מדי פעם, אולי כשאנשים מאוד שיכורים, או דווקא במפגשים עם אנשים שמרגישים פחות כבולים לכללי הפוליטיקלי קורקט ואומרים משפטיםכמו "איך, איך, איך אתה לא אוהב קוס??".
אבל זה חבל. כל דבר צריך להיות פתוח לדיון. הומוסקסואליות אינה מחלה, ולכן גם אין סיבה להתייחס אליה ברגישות. אני בהחלט מוכן לשמוע סטרייטים שינסו לשכנע אותי שלהיות הומו זאת טעות. אולי אני אשתכנע. ואולי אתם.
אני מציע לחדש את מסורת הוויכוחים הבין-דתיים שהיתה מקובלת בימי הביניים, ושכמעט נעלמה בערך מאז שלום וסטפליה. העיקרון של הסבלנות הדתית מניח שהדת היא עניינו הפרטי של כל אדם, ואין טעם לשכנע אותו להמיר את דתו. אבל עם כל ההשלכות השליליות של הוויכוחים הבין דתיים (כמו שריפת התלמוד), הם התבססו על ההנחה שאפשר לדבר כמעט על הכול, ושבני אדם יכולים לשנות את דעתם ואת השתייכותם (מה שהנאצים כמובן כבר לא חשבו). אותו דבר אפשר לומר גם על שאלת הנטייה המינית. במקום לחקור את ההורמונים שלנו, למה לא להפגיש בכיכר העיר את הסטרייט הכי נחוש שיש לכם (יהא זה הרב מלמד או עורך מגזין בלייזר) שיתווכח עם האס הכי חזק שלנו. אבל אנא, עדיף שזה לא יהיה גל אוחובסקי.

 

תגים: Gender Blender, הומופוביה, הורמונים, הרב זלמן מלמד, מיניות, פטלאטים