Archive for מרץ, 2010

Yoga-oriented nation: הצד האפל של ברכת השמש

6 במרץ 2010

חלק ב'

הפוליטיקאים בצפון הודו פוחדים מהגורו סוואמי ראמדב. ברשת החינוך היוגית שלו לומדים יותר ממיליון תלמידים. בשנים האחרונות, הוא הפך לאחד הכוחות הפוליטיים המשמעותיים במדינה. לפני שבועיים, ביקר ראמדב במדינת מדיה פראדש. המושל, שיוורג' סינג צ'ווהאן, ערך לו קבלת פנים חמה. הוא הכריז שהיוגי הכריזמטי "מעניק להודו מחדש את זהותה", ושבשורת הרוחניות היוגית שהוא מביא תנקה את השלטון משחיתות ותהפוך את הודו "למדינה המשגשגת ביותר בעולם". ראמדב החרה החזיק אחריו, ושיבח את המושל על כך שהוא משמש דוגמא ומעביר בעצמו שיעורי יוגה באזורים כפריים.
בפוסט הקודם כתבתי על הצורה שבה התהווה התרגול היוגי בצורתו המודרנית במקביל לבניית הלאום ההודי. כמה מגיבים חשבו שהתכוונתי "ללכלך על היוגה", או להוכיח שהיא לא אותנטית. בדיוק להיפך. הכול מאהבה. מה שניסיתי להראות הוא שהיוגה שאנחנו מכירים היא תופעה מודרנית, למעשה כמעט כמו כל תופעה בחיים שלנו. כמו לגבי העם היהודי, כך גם לגבי התרגול היוגי: העובדה שיש לו היסטוריה, ושהוא מושפע מתנאים חברתיים כמו כל דבר אחר, דווקא מוכיחה שלא מדובר באיזו פיקציה אוריינטליסטית או עטיפה שיווקית מרשרשת. 

פוליטיקאים מ-BJP במדיה פרדש עושים יוגה. האם זה חוקתי?


מתברר שהיוגה היא אחת הסוגיות הפוליטיות הטעונות ביותר בהודו העכשווית, לפחות כמו שיעורי המורשת הציונית של גדעון סער אצלנו. כבר כמה עשורים, הילדים בבתי הספר בהודו מגויסים למפגני יוגה ענקיים בימי העצמאות. אבל מאז שנות ה-90, בעקבות התחזקותה של מפלגת BJP (מקבילה הודית די מדויקת לליכוד, שכיום שוב אינה בשלטון אבל שולטת בכמה ממדינות המחוז), מתגברת התופעה של כפייה יוגית. התרבות הלאומית היוגית מזוהה יותר ויותר עם הימין הדתי-לאומני, שמנופף בה כדגל בהתקפה על היסודות החילוניים של המדינה שהונחו על ידי גנדי. במדינת המחוז מדיה פראדש, הונהגו לפני שלוש שנים שיעורי יוגה חובה. מנהיגי המפלגה מתרגלים יוגה באופן הפגנתי, כפי שניתן לראות בכתבה הזו.  

המוסלמים, הסיקים והשמאל החילוני רואים בצדק ביוגיזציה של מערכת החינוך פגיעה בהפרדה בין דת ומדינה, המנוגדת לחוקה. זאת בעיקר מכיוון שהתרגול כולל גם מלמול של מנטרות בעלות משמעות דתית. אותה סוריה נמסקה (ברכת השמש) שאנחנו נהנים לעשות על מזרון ברוטשילד היא גזירה בלתי נסבלת בשביל מאות מיליוני מוסלמים שרואים בה עבודת אלילים, וכך גם בשביל סיקים, נוצרים וסתם הודים שפשוט לא רוצים לעשות יוגה.
הפילוסופית המרקסיסטית מירה ננדה הוציאה לאחרונה ספר בשם How globalization is making India more Hindu. במאמר מעניין שפירסמה השבוע, היא מזהירה מפני העלייה בפופולריות של הריטואלים המסורתיים בהודו, שכרוכה בעלייתה של כלכלת השוק וצמיחתו של מעמד הביניים ההודי. התופעות האלה מתוארות גם ברומאן שיצא ממש עכשיו, The Temple-Goers , שמתאר את בני המעמד הבינוני-גבוה החדש והמתחסד של דלהי, שעושים כסף בבורסה והולכים למקדש ביום ראשון (סליחה, שלישי) כמו נוצרים טובים.  

טקס יג'נה. שופכים כסף על מקדשים

ננדה מתארת די הרבה תופעות פוליטיות בהודו העכשווית, כמו טקסי יג'נה וֵדיים המוניים שמאורגנים בחסות פוליטיקאים פופוליסטיים. היא גם מתארת איך מושלי מחוזות ימניים תומכים במחלקות מפוקפקות (לפחות לטענתה) למדע וֵדי באוניברסיטאות; ופוליטקאים שופכים כסף על מקדשי ענק ועל אינספור אתרי צלייניות הינדיים, שמוקמים במקרים רבים בניגוד לחוקי התכנון.
אפשר לזלזל ביובשנות המרקסיסטית של ננדה, ולראות בגישה שלה העדפה של צורות הידע החילוניות שמקורן במערב על פני אותם מדעים וודיים והמוסדות שלהם. הגישה הזאת מוכרת די טוב מכאן, למשל בחרדה מפני ש"ס וכו', כך שאין צורך לפרט.  אבל כשמתייחסים לתחייה הניאו-הינדואיסטית כתנועה פונדמנטליסטית אגרסיווית, רואים כמה דברים באור שונה. הסדואים – אותם יוגים נודדים לבושי כתום שנראים באתרי הצליינות – משמשים כמעין פלוגות סער מטעם BJP, ואפילו מטעם מפלגת שיוו סנה ("צבא שיווה") ההינדו-הפאשיסטית, כפי שמתואר במאמר הזה. עם כל הגנג'ה שהם מעשנים, הבאבות של "הבריגדות הכתומות" (Saffron Brigades) יכולים להיות די מאורגנים כשהם מגויסים לקמפיינים המוניים נגד רצח פרות (בעיקר על ידי מוסלמים ונוצרים), ובשנים האחרונות אפילו הפגנות "נגד הטרור" – הכינוי העכשווי להתנכלות למוסלמים.  

סאדואים בקומבמלה. יכולים להיות די מאורגנים

ננדה מזהירה במיוחד מפני יוגי-אוונגליסטים מסוגו של סוואמי ראמדב, היושב בעיר היפה הרידוואר שליד רישיקש. ראמדב, שבשיעורים הטלוויזיונים שלו צופים עשרות מיליוני הודים, עומד בראש תנועה פוליטית המטיפה ל-Yoga-oriented nation. הארגון שלו הוא הכוח העיקרי מאחורי הקמפיין ליוגיזציה של בתי הספר. מבחינה דתית הוא לגמרי פונדמנטליסט, שדורש "לחזור לפטנג'אלי" ולקרוא אותו כפשוטו. בשיעורי היוגה שלו, ראמדב משלב הטפות פופוליסטיות נגד השחיתות השלטונית, המזון המהיר וההשפעות הזרות. הוא כמובן מטיף באגרסיוויות נגד התרת הומוסקסואליות בטענה שהיא פוגעת בערכי המשפחה היוגיים.
תומר פרסיקו תיאר בבלוג שלו מפגש עם גורו מהסוג הזה, גם אם הרבה פחות משפיע. הוא משווה אותם לרב אמנון יצחק שלנו. מדובר בדמויות מעניינות למדי, ולעתים די אפלות. אחת הפרשיות הבולטות של השנים האחרונות נסובה סביב סוואמי לקשמננדה, יוגי מפורסם מאוריסה שתקף בהטפותיו באגרסיוויות את הקהילות הנוצריות במחוז. האלימות בין ההינדואיסטים בהנהגתו לבין הנוצרים הפכה ממש למלחמת דת, כולל שריפה של כנסיות, פוגרומים והמרות דת אגרסיוויות (תעשה כלב מביט למעלה או שאני יורה בך!!). היוגה היא הדגל של הכנופיות האלה, אף על פי שהמנהיגים שלהם טוענים שמי שעושה יוגה לא יכול להיות טרוריסט.  

סוואמי ראמדב מעביר שיעור בהארידוואר. פונדמנטליסט והומופוב

ב-2008, לקשמננדה נרצח בזמן פסטיבל הקרישנה ג'נמשטמי על ידי כנופייה של כ-40 חמושים, יחד עם שלושה מנאמניו ועוד ילד. לטענת הממשלה, לקשמננדה נרצח על ידי המחתרת המאואיסטית (הנקסליסטים). תמונותיו של היוגי הרצוח, שהיה בן 84 במותו, הופצו בהרחבה באינטרנט, והפרשה גררה מהומות פוליטיות באוריסה, שכוונו בעיקר נגד אנשי מפלגת הקונגרס החילונית.
יש איזו עצמה בדמויות האלה של הגורואים. אפילו כשהם עוברים גלובליזציה מוחלטת, ועומדים בראש תעשייה קפיטליסטית למדי, כמו ממציא האשטנגה פטבי ג'ויס שמת בשנה שעברה, היוגים איכשהו נשארים יוגים. גם עם תחתוני הקלווין קליין והחיבה לסיגרים, פטבי ג'ויס היה טיפוס די מיוחד של סלבריטאי: אי אפשר לומר שתעשיית הפנאי עיכלה אותו לגמרי. מבחינה זו, הודו ניצחה.  

גופתו של לקשמננדה. ממש מלחמת דת

מה אפשר ללמוד מכל זה? לא ברור. בסופו של דבר, הכול תלוי בהקשר. בישראל, יוגה היא כיום בעיקר מסמן של אשכנזיות. בכל מערכון על תל אביבים לבנבנים יגידו שהם עושים יוגה. כמו שכתב אביהו אטיאס, יוגה היא כבר חלק מהבניית הגוף האשכנזי. יותר מכך: בהיותה שיטת תרגול אשכנזית, מורים מסוימים ליוגה מייצרים מיתוסים די מדהימים, על פיהם הסנסקריט, "שפת היוגה", היא שפה אירופית (!). שימו לב למה שכותב גורו האשטנגה גלעד חרובי לתלמידיו בפורום של "מרכז היוגה", כהבהרה לגבי שיעורי סנסקריט שהוא מארגן: "הסנסקריט היא שפה אירופאית במקורה… היא הגיעה לתת-היבשת ההודית תוך יחסי מסחר והגירה של שבטים מרכז וצפון אירופאים, שהביא אתם גם את הדת הוודית… כך שה'אשכנזים' האירופאים יש להם חלק עקרוני ביותר בתרבות ה'ספרדית' ההינדית".
אפילו שלגל מתהפך בקברו. היוגה עברה הלבנה מוחלטת. בשביל ישראלים זה נוח, כי מה שלא קשור לערבים ולאיסלאם ממילא לא נחשב כאן מזרחי. אבל אפשר לסיים בפוסט הזה בקפה דה מרקר, שאולי מאיר מזווית אירונית את תרבות היוגה התל אביבית. מה קורה כאן? יש כאן יאפים תל אביבים שעושים יוגה בגינת דובנוב, ואז מתבוננים על עצמם ומבינים פתאום שהם הפכו לאוריינטלים, או בביטוי גס יותר: לערבים, מה שאומר שצריך להזמין מיד את השב"כ. הרי ההבדל בין "יוגה מודרה" לסוג'וד – תנוחת התפילה המוסלמית – הוא בעצם לא מאוד גדול.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

3 במרץ 2010

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש

הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

1 במרץ 2010

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטולעצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות אהדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונאאדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצהמעצמו מכדי להיות שונאעצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכםעצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.