שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי

by

לרוב מומלץ להתעלם מנחמיה שטרסלר. ניכר שהוא איש חביב, ואת כתיבתו המעצבנת אני מייחס פחות לרשעות ויותר לסוג מסוים של נאיביות ופשטנות, היעדר מוחלט של תחכום. ובכל זאת, מאמרו אתמול על "האח הגדול" משקף איזו קלישאה רווחת מדי, שחשוב לערער, לפיה "האח הגדול" מנפץ סטריאוטיפים ומפיץ סובלנות.

עכשיו, אחרי התכנית, ידוע גם לסקפטים ש"פותנה היא בן אדם מקסים – למרות שהיא ערבייה ואפילו מתפללת לאללה", כותב שטרסלר. ואכן, את הסובלנות ששטרסלר מתפייט עליה אפשר לכנות "סובלנות הלמרות ש". הוא בסדר למרות שהוא הומו. הוא אפילו היה מ"פ. היא סבבה למרות שהיא ערבייה. היא אפילו מהנדסת תוכנה. אין פה שום ניפוץ דיעות קדומות, כפי שכותב שטרסלר, אלא קיבוע שלהן. הסובלנות השטרסלרית אמורה להתבסס על הזדהות, על גילוי הדמיון בין הצופה לבין פותנה, ועל הדחקת ההבדלים (העובדה הקשה לעיכול שהיא מתפללת לאללה). אלא שהדחקה משמעה ייצוב ושימור של ההבדלים כפי שהם. רק דיבור על ההבדלים, ביטוי הפחדים והקונפליקטים שהם מעלים, עשוי לאתגר אותם.

שטרסלר מגלה ש"לטרנסקסואלית אין קרניים". מסתבר שגם טרנסקסואלים – לא רק הומואים בוגרי סיירות – יודעים להיות סטרייטים חסרי קרניים בצאתם וחריגים באוהלם (או בחדר השינה). לכאורה הכל טוב ויפה, אבל עד כמה זו באמת התקדמות?

אל מול "סובלנות הלמרות ש", אפשר להעמיד את "סובלנות הבגלל ש". לצערי אמנם אין אנשים עם קרניים, אבל אם היו – ולו אחד! – הם היו מעניינים אותי הרבה יותר מהשטאנץ הרגיל. לא למרות הקרניים, אלא בגללן. "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה.

המדיום של האח הגדול, הראייה הכליודעת, מביא את “סובלנות הלמרות ש” לשיא מסוכן. המבט דרך עיני האח הגדול מאפשר לצופה להרגיש חזק מספיק כדי להתעלם מהצדדים המאיימים, החריגים, של הערבייה או הטרנסקסואלית. אלא שבחיי היומיום, מיליוני הנתינים של "קשת" חלשים מתמיד – כלכלית ותרבותית – הרבה הודות ל”קשת” עצמה ולשאר זרועות התמנון האוליגרכי. כשהם נתקלים בערבי הם ימשיכו לפחד, כי העוצמה המזויפת, הפשיסטית, שה"אח הגדול" הערה בהם כבר לא תהיה שם. או אז הסובלנות תיעלם ויישאר מה שאחרי ה"למרות" – הפחדים האילמים, הלאמנוסחים ולכן גם הבלתינשלטים, מהאחר.

יותר מזה, הצופים הרואיםואינםנראים הם פאסיביים לחלוטין. הסובלנות המתעוררת כלפי האחר היא רדודה במיוחד כי היא אינה תולדה של פעולה לצדו, או פעולה הדדית מולו. הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר, מה שיגבש "סובלנות בגלל ש", אלא לומד רק להתעלם מאחרותו. קל יותר להשליך על הדמות הטלוויזיונית את הדימוי הממצע, הנורמאלי. אבל שוב, כאשר הצופה נתקל בערבי או בטרנסקסואלית בעולם האמיתי, הדימוי השטחי של מה שמשותף לו ולאחר יידחק לטובת הדימוי המושרש של החריגות. אפשר לכנות את "סובלנות הלמרות ש" "סובלנות ראייה”, ואילו את "סובלנות הבגלל ש" – "סובלנות פעולה". רק אינטרקציה פעילה עם האחר מאפשרת לסובייקט לגלות שהשונות היא הזדמנות ולא איום: הזדמנות לקידום מטרה משותפת כמו גם להיכרות טובה יותר של הסובייקט עם עצמו.

כמובן, גם בעולם האמיתי "סובלנות הלמרות ש" יכולה לעבוד. בסופו של דבר, רוב הזמן לא נדרש מאיתנו הרבה יותר מאשר ראייה סובלנית שכזו. אנשים רואים טרנסקסואלים או ערבים ברחוב וכל שמתבקש זה לא להסב את הראש, או פשוט לחשוב על כמה זה נחמד, איך שכולם מסתובבים להם בחופשיות בעירנו הפלורליסטית.

אלא שדווקא בתחומים החשובים יותר מבחינה פוליטית, כמו קשרים חברתיים, מין ופעילות פוליטית, “סובלנות הלמרות ש" אינה מספיקה. היא מזיקה: אנשים מתבשמים בליברליות הראייתית שלהם, ואינם באים במגע משמעותי עם האחר. ברגע שהם באמת יצטרכו לעשות משהו – לא רק להסתכל עליו – למשל לשכב איתו, לעבוד איתו, לפעול איתו באותה מסגרת, הם יירתעו. הם יתמקדו דווקא בצדדים השונים והחריגים שלו, והסובלנות של "האח הגדול" תתגלה כמעטה שברירי במיוחד.

האח הגדול" תואם את האינטרסים של האוליגרכיה ושופרה נחמיה שטרסלר. הרבה ראייה פאסיבית מתבשמת, כמה שפחות פעולה. הרבה פסאודוסובלנות, כמה שפחות אינטרקציה וארוטיקה. כך נוצר דימוי מזויף של הסכמה ונורמאליות, או כפי שמתענגכותב שטרסלר, בעליצות וללא שמץ ציניות: "לכולנו יש אותו טעם ואנחנו אוהבים אותו ריח".

תגים: , , , , , , , ,

19 תגובות to “שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי”

  1. אורן טיר Says:

    אהבתי 🙂

  2. מרמיט Says:

    אהבתי.
    וגם נזכרתי בפוסט של תום שניתח שיחת פסגה בין שלושת המאורות – יוסי בובליל, מנחם בן ומעיין חודדה – שהיוותה הדגמה קולעת מאוד של סובלנות ה"למרות ש" המדוברת:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=11614958

    • haemori Says:

      תודה. והפוסט של תום מעמיק ומשעשע. אכן, מאפיין נוסף של הסובלנות "למרות ש" היא שהיא מקבעת הבדלים בין קהילות שלמות, וכך שומרת על הגבולות שלהן: יהודים-ערבים, סטרייטים-הומואים וכיוצא באלה. לעומת זאת, אינטרקציה ממשית עם האחר מראה שההבדל – ותמיד יש הבדל – אינו נעוץ דווקא (או רק) בשיוך הקהילתי שלו. אנו מקבלים ריבוי של הבדלים במקום מספר מצומצם של דיכוטומיות. כך מתגבשת סובלנות "בגלל ש" שיכולה לערער את הגבולות בין קהילות ולייצר קהילות חדשות.
      חשבתי על זה בגלל הטענה של תום לפיה נציג המיעוט מייד מייצג את המיעוט כולו, ובכך רק מאשר ומקבע את הגבולות בין הרוב למיעוט.

  3. ירדן Says:

    הערת שוליים:

    האמנית הצרפתייה המצליחה אורלן השתילה קרניים במצחה:

    • haemori Says:

      תודה. ההערה במקום. אכן הייתי רוצה להכיר אותה. אפשר להרחיב את החיפוש שלי: אנשים עם קרניים או אנשים עם תשוקה לקרניים.

  4. שאול Says:

    תודה על הפוסט. כדאי אולי לחשוב מה מציבים מול "סובלנות הלמרות ש" של הפסוודו-פלורליזם הניאו-ליברלי. "סובלנות הבגלל ש" לא נראית לי טובה בהרבה: היא עדיין עסוקה בגידור גבולות העצמי, כעמדה פריבילגית ולא מסומנת, המאשררת את החריג, תמיד ביחס לעצמי ותוך ייצוב הפער הבלתי ניתן לגישור בין השניים. הרי לאהוב מישהו בגלל שיש לו קרניים זה גם להתבצר בעמדת אין-קרניים שלך עצמך: לך תדע, אולי הן צומחות ברגעים אלה ממש, למעשה כבר ביצבצו מן הקרקפת, מיד אחרי הפעם האחרונה שהסתכלת במראה. בקיצור, זה נשמע קרוב מדי לאוריינטליזם הישן והטוב: הו השונה, כמה הוא שונה, וכמה כיף שהוא שונה, וכמה כיף שכיף לי שהוא שונה. אבל אני דומה, כמובן. וההבדל הבסיסי הזה, ההבדל בין השונה לדומה, נשען כמובן על ההבדל המיני, שהוא, אפעס, מעט סטרייטי בהגדרתו: "כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה." זהו חוק התשוקה. ומה עם מי שנמשך דווקא לדומה? כל מיני סוגי דומה, לא רק מגדרית? ומה טיבה של משיכה זו לשונה, לשונה כי הוא שונה? מה בדבר הימשכות לקרניים, ולא לעובדה שיש קרניים?
    גם על ההבחנה החותכת בין פעולה לפסיביות כדאי לחשוב עוד. אני לא בטוח שראייה יכולה להיכלל בקלות כזו תחת הקטגוריה השניה, כאילו גם היא איננה מודוס מסוים של אינטראקציה, ובוודאי שארוטיקה איננה רק ארוטיקה של פעולה, אלא גם של צפיה, ולפעמים גם של פאסיביות. בכלל, ביקורת מושג הפעולה הוא עניין שיש עוד להידרש אליו בשיח האקטיבי והאקטיביסטי הישראלי (גם של השמאל הישראלי, גם הרדיקלי). כך כשאתה אומר ש"הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר", אני אומר בתגובה: תודה לאל. רק זה עוד חסר לנו: ש"הצופה הסביל" – אבל מי זה בדיוק? – ירצה עוד שפותנה תכין לו קצת חומוס משובח, או שתדבר איתו בהתרגשות על דו-קיום.
    שאול

    • galkatz Says:

      תודה שאול. אני שמח על תגובתך ואפשר לומר שממש ציפיתי לה. בתחילה חשבתי להוסיף כמה סוגריימים וסייגים בגוף הפוסט, אבל ויתרתי על כך. אחרי הכל, אחד הדברים שלמדתי בקריירה הקצרה שלי כבלוגר הוא שהתגובות לפוסט הן חלק בלתי נפרד מהז'אנר. הפוסט לא צריך להתיימר ללכוד את הרעיון כולו, לקדם את כל התגובות. ממש ההיפך. הוא פרספקטיבי במהותו. אבל אני כמובן לא מגיב או מבקר כאן את דבריך, רק השתמשתי בתגובתך כדי להעלות איזו מטא-מחשבה משלי.
      לגופו של עניין — אסור לשכוח שנקודת הפתיחה של החשיבה והחוויה הביקורתית היא "הזהה" (עדיף על "הדומה"), הסובייקט המערבי, הפאלוגוצנטריה וכהנה מושגים נרדפים. השאלה היא איך מערערים את המומנט הזה, ודאי לא דרך הכחשתו.
      בתור התחלה, צריך להבחין (הבחנה שלא עשיתי במפורש בפוסט, כדי לא לסבך יותר מדי) בין "הבדל בינארי" למה שאני אכנה "הבדל מרובה". הבדל בינארי מתאר את ההבדלים גבר-אשה, הומו-סטרייט, יהודי-ערבי, מערבי-מזרחי וכיוצא באלה. זהו ההבדל שהסובלנות "למרות ש" משתיקה ובכך מקבעת. עד פה אני מניח שאנו מסכימים.
      כעת, אני טענתי שאינטרקציה ממשית עם האחר — כזו שיכולה להתבסס בתחילה דווקא על ההבדל הבינארי — עשויה לחשוף "הבדל מרובה". הסובייקט יגלה שהאחר אמנם נבדל ממנו אבל לא לפי קווי השבר הדיכוטומיים המוכרים. במקום קבוצה של הבחנות בינאריות נקבל ריבוי של הבדלים. אז נכון, בתחילה אני אימשך לאחר כי יש לו קרניים, אבל בהמשך אגלה שגם לי צומחות קרניים, או יכולות לצמוח קרניים, ואולי זו הסיבה בגללה נמשכתי לאחר מלכתחילה. רוצה לומר ש"הבדל מרובה" מתייחד לעומת "הבדל בינארי" גם בדינאמיות שלו. הוא עשוי להתבטל פתאום, לחשוף דווקא דמיון מפתיע, ושוב להופיע.
      ברגע שחושבים על הבדל במונחים של "הבדל מרובה" (אני לא בטוח שהשם מוצלח אבל אני מקווה שכוונתי ברורה), אזי ברור שגם הדמיון משחק כאן. אנשים נמשכים למי ששונה אך גם דומה להם. השוני ממש לא חייב להיות מגדרי בהכרח (וכאן אני עונה לטענת ה"סטרייטיות של הטענה"), אלא גילאי, גזעי, רגשי ועוד.
      באשר לראייה – זו מטאפורה מוגבלת כדרכן של מטאפורות. אני מן הסתם מדבר על ראייה במובן הקרטזיאני, המבט של מי שאינו נוכח, שמציץ על הסיטואציה מבחוץ. ברור שיש גם ראייה אירוטית, אבל נדמה לי שזה דורש גם היראות.
      כך גם לגבי פעולה — גם פאסיביות יכולה להיכנס כאן. אבל זו פאסיביות מתגרה, כזו שחושפת את עצמה לעין המתבונן ולפעולותיו. זו פאסיביות חשה וניחושה. האם סוקרטס היה פאסיבי מבחינה פוליטית? ודאי שלא. הוא הראה את עצמו בשולי העיר, בסבילותו. אבל זו מן הסתם שאלה סמנטית.
      שנאמר שפעולה היא המעורבות באותה מרחב עם האחר? אולי עדיף לקרוא לזה "סובלנות אינטרקציה". אבל תבוא ותגיד שגם אכילת חומוס אצל פותנה היא אינטרקציה. נכון. כאלה הן המטאפורות המוגבלות.
      ואגב, כשכתבתי "מועיל" ודאי שלא התכוונתי מועיל לעשיית חומוס. אבל בה בעת, היתה בכך התגרות קלה, שהרי אני לגמרי מאמין שהרתיעה משימוש באחר עברה איזה גבול סביר. היחס המוסרי מתפרש — בעקבות לוינס וחבר מרעיו – כמופרש לחלוטין מהשדה השימושי, ומן האלימות הכרוכה בו. אבל זה בדיוק המתכון להפרדת המוסר מהפוליטיקה, ולנטישת הפוליטיקה. אלא שמוטב לעצור כאן, לעת עתה.
      לילה טוב
      גל

      • שלומי ו. Says:

        אהלן גל!! אני מצטרף למילים היפות שחלקו איתך המגיבים עד כה. אולם, כשרק מצאתי לינק לפוסט שלך אני חייב לציין כי התפתח בי סוג של אנטגוניזם ועל כך ארחיב למטה. מלבד זאת אסיים בשאלה.
        מאז ראשית ימי הריאלטי, או שלא.. (אני לא ממש יודע, לא בדקתי אך זה נשמע כדבר-מה הגיוני ורווח במחוזותינו) התפתחה לה תופעה רחבה ומקובלת להעמיד את סדרות הריאלטי לביקורת נוקבת. עד כאן אני דיי מסכים עם יומרתה של המוטיבציה הביקורתית, שכן כמו כל יציר תרבות שהוא בחברה, גם על תופעה זו אין לפסוח. שאלות רבות ומעניינות עולות בדיון על הראליטי ובין כל אלה גם הבחנותך בפוסט הנוכחי המחדדות סוגיות שלעיתים נותרות מטושטשות בג'אנר הבין לאומי והמצליח שבמרכז עניינינו.
        אולם, חשוב לי לחדד נקודה נוספת שאולי יכולה להציב את התופעה המדוברת במקומה. אכן, הריאלטי הוא מן הג'אנרים המכניסים ביותר לרשתות הטלוויזיה ולחברות ההפקה ולפיכך קיימות סיבות רבות (שעיקרן כלכליות)העומדות מאחורי התפשטותו הסרטנית על לוח השידורים. ואף על פי כן, חשוב לשים לב, וזאת כמובן דעתי כצרכן טלוויזיה ממוצע (ומטה… לא על חשבון קאנט כמובן), שאין הבדל מהותי ותהומי בין תופעת ה"למרות ש" בריאלטי שהשכלת לשים במילים בהירות ומדוייקות, ובין מופעיה השונים על כל לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית (ואולי בכלל… לא יודע). בקצרה, הסדרות כולן, כמעט, עובדות על אותו המכניזם הפפסיכולוגי הפשוט ששורטט לכדי נוסחא המשוכפלת שוב ושוב בכל תוכנית, בין אם ריאלטי או תוכנית מקור ישראלית מבית השיר שלנו, האלופה ויתר חברותיהן… דהיינו, גיבורי הטלוויזיה הערביים ליוו אותנו בסדרות נוספות ואיתם גם ההומואים, האתיאופים (מעטי מעטים) וכדוגמתם. כולם השיגו את כרטיס כניסתם לפנתאון שידורי הכבלים על תקן ה"למרות ש". זו עמדה שיכולה לעמוד לביקורת חריפה ואני בטוח שיש דוגמאות נהדרות לסדרות מופת הממלאות את תפקיד הצדיק היחידי בסדום…. ובכל זאת, למרות שהוא הומו, גם לו יש תוכנית ארוח.
        אם כך, ובהמשך לכל מה שנאמר, האח הגדול היא אינה תופעה חריגה וזרה בתקשורת ההמונים הישראלית. נכון, קל מאוד לתקוף אותה. גיבוריה אינם משוחחים "ברומו של עולם" ואינם מציעים לנו שיפור משעותי בחיינו דרך הצגת תפיסות עולם חדשות או פרדיגמות מחשבתיות מהפכניות. אין להם כותבים שיודעים לצטט את וודי אלן, פרויד או ניטשה. הם בסך הכל, לא יותר מבני אדם שקובצו יחדיו על המסך שלנו אך ורק משיקולי כלכלת רייטינג. לדעתי, טוב שכך, את פרויד אני אדאג לקרוא במקור ראשון וכך גם את יתר פניני התרבות שלי אדע לצרוך במקומות הראויים לכך. האח הגדול לא יכול להציע לנו יותר ממה שהוא – מפגש אקראי של קבוצת אנשים ישראלית ממוצעת עם תואר ראשון מהמכללה למנהל, שמבחינתם פילוסופיה הוא תחום שמסתכם בקורס בחירה ללא חובת נוכחות עם מבחן אמריקאי. ובכל זאת, זה מבדר, משעשע ומרגש באותו אופן שהתרגשתי מתופעות תרבותיות אחרות.

        אני מקווה שלא יוצא מדברי שאינני מסכים איתך, להפך, ביקורתך היא עניינית ומתייחסת בעיקר לטענותיו של שטרסלר ולאו דווקא לתופעת הריאלטי כשלעצמה. אלא שהביקורת המופנת אל עבר האח הגדול, לדעתי, היא לא כל כך צודקת. אי אפשר להפנות את כל החיצים אל הג'אנר הזה בלבד כאילו והיה תופעה ייחודית שמעולם ולא נראתה על המסכים בסלון ביתינו. ביקורת זו יכולה לקעקע כל תוכנית פריים-טיים אחרת בלוח השידורים. אין לי, אם כך, בעיה עם מי שצופה בה, כמו שאין לי בעיה אם מי שמשחק בפלייסטיישן כל עוד זהו לא ה"היי-לייט" התרבותי שלו.

        ואסיים בשאלה: אתה טוען, או מזכיר טענה של מישהו אחר:" "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה."…
        אשמח אם תרחיב… נשמע לי לא ממש זהיר, כמעין טענה הגורסת אודות טבע אנושי כלשהו…

      • ירדן Says:

        תגובה לשלומי בנוגע לשתי נקודות:

        -"כל עוד זהו לא ההי-לייט התרבותי שלו" – העניין הוא שלטלביזיה כן אמורה להיות אחריות כלשהי, והתכנים המושדרים בה מעצבים במדה רבה את הקהל. תזכור שלא לכל אחד יש כח / גישה לקרוא קאנט או פרויד או ניטשה ומה שמוצג בטלביזיה בעל חשיבות רבה.

        מאידך- פעם שוחחתי עם מבקר התקשורת אביב לביא והוא אמר לי על כוכב נולד, שאז הייתה המושא העיקרי לחיצים:

        "בתקשורת ובטלוויזיה מוצגים דברים הרבה יותר מזיקים והרי אסון. אי-אפשר להפיל את כל כשלי החברה הישראלית על תכנית אחת. יותר מטריד אותי כשהתקשורת נוגעת באופן שטחי ומעוות ושקרי מאשר כשהיא יוצרת מוצרי בידור עממיים שבהגדרה שלהם נועדו לבדר".

        – התייחסותך לשאלה בדבר המשיכה המינית של האדם לשונה ממנו – אני חושבת שאני מבינה מדוע הקביעה מטרידה אותך (בשל ענייני להט"ב – שהרי יש גברים שאוהבים גברים וכו'). זה אכן נכון שאנשים נמשכים למי ששונה מהם, והשוני לא בהכרח מגדרי, אלא בתכונות אופי, תכונות ביולוגיות, מערכות חיסוניות. אני חושבת שגל התכוון למשיכה לשונה ממך באישיותו ובפנימיותו.

  5. יוסףה Says:

    ניפלא. ממש מאמר מצוין, תודה 🙂 אני רוצה להוסיף ש:

    1 – יש אנשים עם קרנים. קוראים להן פרות. היחס אליהן בתעשיות החלב-בשר הקשורות זו בזו כלכלית והורית הוא כה מחפיר ונורא ומזעזע עד שרובנו מדחיקים אותו הרבה יותר מכל זהות אנושית מודחקת. הנה הצעה להפסקת ההדחקה: halav.com אני רוצה להוסיף גם את כתובת מקלט התרנגולות שלנו, נפגעות תעשיית הביצים, שפתחנו בבאר-שבע: carbolet.com

    2 – המאמר מאד פסיכואנליטי כזה (הדחקה, משיכה מינית לאחר וכו') ורציתי להציע אפשרות צדדית יותר שמטשטשת ומאחדת בין לרצות להיות לבין לרצות להיות עם (with). כלומר, האבחנה בין להשתוקק לאחר מינית (לרצות להיות עם האחר) לבין להשתוקק להיות האחר, היא לא ברורה ומופרדת היררכית (אחד הוא שלב בדרך לשני )כמו בתיאוריות פסיכואנליטיות מסויימות, אלא מעורבבת לעולם.

  6. RS Says:

    נדמה לי שאתה מתייחס לפוליטיקה שאינה פוליטית במובן המטריאליסטי. פוליטיקה של זהויות שמה שדומה – הוא רק מה ששונה. זה ההפך הגמור למה שעושה שטרסלר, אך למעשה מדובר בריאקציה לשטרסלר – הוא מדבר שמה שדומה הוא רק מה שדומה, ומה שדומה – הוא הכל ("אותו טעם" ו-"אותו ריח"). זה תרגום של אמונת המוניטריזם שלו לחיים האנושיים. אתה עושה משהו הפוך – מה שדומה לא דומה עד שהוא דומה. בכך למעשה אתה מייצר מחדש את הדימיון כדימיון של אי-דימיון. בעוד שהוא מדבר על דברים שדומים ורק הם קיימים, אתה מדבר על דברים שלא דומים – עד שהם דומים. הסוף הוא אותו סוף.

    מעניין שאתה מדבר על לוינס, שכן לוינס דיבר על הפרטיקולריזם האוניברסלי. היכולת של השונה להיות דומה, אך גם היכולת של הדומה להיות שונה. כמובן שהכוונה הכאן הינה חברתית מאוד ומוטמעת בתהליכים חברתיים. הנחת היסוד אצל לוינס היא דינמיות חברתית בלתי-פוסקת, שזו היתה המציאות עד ליישום הקפיטליזם האמריקאי שעצר לחלוטין את מנגוני המוביליות החברתית. במקום דינמיקה נוצרה סטטיקה חברתית, והתפצלות לאטומים בודדים שמתקשרים באמצעות אותו מוניטריזם.

    שטרסלר לא מסוגל לתפוס דבר כמו תהליך חברתי ודינמיות חברתית, ונדמה לי שהדינמיות שלך מסתיימת בנקודה הסטטית של שטרסלר.

    אבל אם נסתכל מעבר, ונאחוז בנקודת מבט פוליטית מעוגנת, נראה שיש היום ממסד, שיש היום הגמוניה שלטת. וכנגדה יש או שצריך להיות – אנטי-ממסדיות ואנטי-הגמוניה. ואולי לאחריה תוכל לקום אלטרנטיבה, כי כיום ההגמוניה חולשת על הכל, כפי ששטרסלר והביקורת כאן לשטרסלר, מעידות.

  7. RS Says:

    תוספת:

    שטרסלר איננו תמים. הוא בעת ובעונה אחת סוכן מוחלט של ההון, ומאמין אדוק במוניטרזם וניאו-ליברליזם. כל מהותו היא פוליטיקה. והאח הגדול הוא הפוליטיקה המוחלטת של ההון – מיסוד של היחסים החברתיים. הוא מדבר על האח הגדול כאילו מנקודה מרוחקת, כשלמעשה הוא מנסה ליצור מצב סטטי מהאח הגדול (וזו טבעה של הקפאת המצב של הריאליטי) ולשכפל אותו שוב ושוב. הוא לא פאסיבי כלל וכלל – הוא משפיע לחלוטין בטורים המשוכפלים שלו. הוא התמקם בעיתון מסוים וממנו מנסה לכתוב ולכתוב, כמו שהפרידמניסטים לא הסתפקו בתיאוריות שפתחו באקדמיה ודחפו אותן לכל העולם ואחותו.
    לכן הוא לא יכתוב רק על כלכלה אלא גם על האח הגדול ועוד כהנה וכהנה. הוא מיישם את האמונה המשיחית שלו בתיאוריות הכלכליות שלמד על כל דבר שנקלה בדרכו. הכל כולל הכל. הכל כדי שזה יתאים לעקומות שהוא מאמין בהן.

    • haemori Says:

      תודה. אני לא בטוח שהבנתי אותך אבל בכל זאת הנה כמה הערות שאולי מתקשרות לדבריך:
      א. שטרסלר יכול להיות נאיבי ועדיין לשרת את ההגמוניה. ההיפך, זה הופך אותו לכלי שרת יעיל יותר. נדמה לי שיש אנשים הרבה יותר מתוחכמים, למשל גיא רולניק, שגם הם משרתים בסופו של יום את ההגמוניה, אבל ניכר שיש להם מחשבה יותר עצמאית ומורכבת. לכן מעניין לי לרוב לקרוא את רולניק למרות שאני לא מסכים איתו.
      ב. אני מסויג מההצגה של העידן הנוכחי והקפיטליזם האמריקאי כסיפור חדש לגמרי. ברור שהוא גם חדש, אבל הדחף לזיהוי והשוואה של הכל (כמובן שהרעיון של הכסף הוא מרכזי פה, כאשר ההבדל הכמותי מוחק את ההבדל האיכותי) הוא עניין קבוע וקשור – כפי שלוינס למשל טוען — במבנה של הסובייקט, בצורך לזהות בין חוויות שונות כדי לשמר את אחדות הסובייקט.
      ג. אתה טוען שגם אצלי החזון הסופי הוא דומות. יש בזה משהו. אלא שראשית כל, אני בספק אם זה חזון אפשרי. זה יותר כמו מין רעיון מכוון (רגולטיבי) שמאפשר תקשורת בין חוויות ומחשבות שונות, בכך שכולן מבקשות לייצג איזו נקודת מבט כללית גם אם כל משתתף בשיחה מכניס בנקודה הזו תוכן אחר. שנית, יש דומות ויש דומות. הדומות שאני מדבר עליה היא לא תוכנית. כלומר, זה לא שאנחנו דומים בזה שכולנו חושבים משהו מסוים, או שכולנו מתלבשים באופן מסוים וכו'. אנחנו דומים בכך שכולנו חופשיים, דווקא בכך שאין תוכן מסוים לחופש הזה. אם כך, זו דומות שמכילה הבדל, ריבוי הבדלים.

      • RS Says:

        א. אין יותר מדי הבדלים בין במשולש שוקן-שטרסלר-רולניק. אחד הוא שליח מובהק של ההון, האחר מוביל המאבק נגד איגודים מקצועיים, והשלילי מנסה להרוס את מדינת הרווחה. ההבדלים ה"תחכומיים" ביניהם הם רק לעוקבי עיתונות סדרתיים. לכל אחד מהם יש את האפקטיביות שלו, וזה שם המשחק – אפקטיביות פוליטית.
        אם שטרסלר פועל באופן ישיר וולגרי, על רולניק אתה יכול לסמוך על קידום האג'נדה בצורות מניפולטיביות. הוא תמיד יהיה שם עם "ביקורת" על "בעלי הון" אבל אף לא על מישהו ספציפי. תשים לב לזה מתישהו.

        ב. אם אתה מקבל שההוויה קובעת את התודעה (אפילו אם לא באופן מוחלט) – שכן היא קשורה בחבל הטבור עם הנחותיו של לוינס, אז אין ספק שיש כאן מערכת דואלית לכשעצמה. ביקורת שהיא בעצם ריאקציה וכלולה במערכת הגמונית אחת. העמדה שאתה מייצג אינה מאבק בהגמוניה המונוליטית, אלא ריאקציה מפוררת להגמוניה הזו – שאין לי ספק שאתה לא תשלם עליה את המחיר. מתוך ההריסות לא יקום משהו משותף. הדגשת ההבדלים שאתה מתאר על רקע אי-שוויון שהולך ומעמיק ונישול שהולך ומתרחב זה מתכון לפצצה. מאידך, דרישת האחידות של שטרסלר מנסה לשמר את המצב הרקוב הקיים עד לקריסה. זהו לא שיח אלטרנטיבי אלא שיח מדומיין בין אלה שיש להם פנאי לדימיון.

        ג. אם כולנו חופשיים ואין תוכן מסוים לחופש הזה, אז מה יאחד אותנו נגד ההגמוניה מצד אחד ומה יאפשר לנו להוות משהו שונה לאותה הגמוניה? אתה מדבר על חזרה לפוליטי ומייד עושה דה-פוליטיזציה על ידי כך שאתה מקווה לפוליטיזציה עתידית. הפוליטי אצלך הופך למשיח פוליטי עתידי, ולא בעת הזו.

        אז לא – אנחנו דומים לא בכך שאנחנו חופשיים אלא בכך שאנחנו נשלטים – זו המציאות הנוכחית. זו האמת מאחורי ה"אותו טעם אותו ריח" של שטרסלר – שבעצם אין לנו ברירה אחרת, שאנחנו בין הפטיש לסדן.

        אתה אומר שאנחנו דומים בכך שאנחנו חופשיים, ואני מניח שאתה מתכוון לחזון מסוים שאתה מסוגל לדמיין אותו, גם אם לא למצוא לו צידוק עובדתי ורציונלי. יש כאן התעלמות מכך שהשליטה הנוכחית והכבלים הנוכחיים הם בדיוק שליטה וכבלים של "חופש" הניאו-ליברלים. אי אפשר להתעלם מזה, ולקוות שבפעם הבאה יהיה יותר טוב.

        אם אנחנו דומים זה בכך שאנחנו שווים, ואם אנחנו שונים זה בכך שאנחנו לא שווים – לפני כל דיבור על דומות ושונות.

  8. שלומי ו. Says:

    בתגובה לירדן וכמה הבהרות:
    אוקיי, בגדול אני מסכים עם מר לביא, ואולי גם את צודקת, לטלוויזיה אולי יש אחריות כלשהי… אבל אני לא חושב שאת יכולה להציג את הדעה הזו כאילו והיא האידיאל הנשגב של המדיום הטלוויזיוני. זו לא יותר מגישה אחת מני רבות אודות תפקידה של הטלוויזיה בתרבות שלנו. אני חושב שפשוט להוסיף את המילה "לדעתי" לגוף הפיסקה יהיה יותר "פייר" מאשר לקבוע , כאילו וזו אמת לאמיתה. שכן, נימתך ה"אובייקטיבית" הכוזבת, מבטלת במחי יד את שלל הדעות האחרות.
    ואם למישהו אין כוח לקרוא את קאנט, אז שלא יקרא.. אני לא מבין מה העניין הגדול… גיבורי האח הגדול לא שמעו עליו מעולם, אני משער, אבל אני עדיין נהנתי לצפות בהם ולגלות פרק אחר פרק את הצדדים היפים והמרגשים שבאישיותם הלא כלכך אינטלגנטית, שאיננה אינטלקטואלית ושמעולם לא היתה רחוקה יותר מאידיאל הנפש בת החורין סטייל דה'שפינוזה
    … See more (התוספת של פייסבוק)
    ולגבי השאלה שלי – בסה"כ אני שואל שאלה מאוד פשוטה – מהיכן נובעת הקביעה לגבי ההימשכות לשונה ממך. נשמע כאילו זו יכולה להיות: א. דעתו האישית, ואם כן אז יש לציין את זה או ב. מסקנות שעולת ממחקר אמפירי כלשהו בפסיכולוגיה או משהו בסגנון שהפכו עם הזמן לדעה רווחת…
    אני שואל את השאלה כי זה לא ברור ולדעתי לקבוע באמצע מאמר כל מני אמיתות מעורפלות שכאלה בלי להתחייב למה שעומד מאחוריהן או לציין מי מחוייב אליהן, מוריד את רמת המאמר והופך אותו למתבסס על דעות לא מוצקות, סוג של שמועה, רכילות בנוגע לטבע האדם…

    • galkatz Says:

      שלומי, תודה על התגובות. כמה דברים:
      א. אני מסכים עם ירדן שצריך לדרוש אחריות גם מיוצרים בטלוויזיה. אבל דווקא כמי שמודע לעניין המבני העמוק שיוצר את הבעיה/ות, אני לא מאשים אף אחד. ברור לי שגם אני בקונסטלציה קצת אחרת הייתי יכול להיות "שם". הנקודה היא יותר לעורר מחשבה על זה, ואני מקווה שאנשים קוראים וחושבים על זה. מעבר לכך, הביקורת לא אומרת שאי-אפשר לצפות ואפילו ליהנות מ"האח הגדול". הרי אנו מוקפים בהמון דברים שהם על פניו "שליליים" מנקודת מבט ביקורתית. להימנע מהכל זה ממש להפסיק לחיות, או לפחות להפסיק ליהנות מהחיים. אבל עדיף, כאמור, שזה ייעשה מתוך מודעות למה שקורה. בקיצור, הביקורת והמעורבות בעולם אינם מוציאים זה את זה. יכול מאוד להיות שנגלה שחלק מהדברים ה"שליליים" בעצם תורמים ליותר שחרור וחופש. הקפיטליזם, למשל, הרי גם גרם לשחרור של כל מיני מיעוטים.
      ב. באשר למשיכה אל מי ששונה מאיתנו – ראשית כל, חשוב לומר שאכן אני לא מדבר רק על הבדל מיני (במובן של גבר-אשה). אכן צריך להיזהר פה, היות שפעם שמעתי הרצאה לפיה כל מיני לאקאניאנים בצרפת מתנגדים למיסוד נישואי הומואים בטיעון שאין שם "הבדל" וכהנה שטויות דכאניות. הכוונה לכל הבדל שהוא, וזה נראה לי מובן מאליו להגיד שאנשים נמשכים גם למה ששונה מהם (וגם למה שדומה. ובעצם כל דבר הוא קצת שונה וקצת דומה – וזה חלק מהמסר, בניגוד לחשיבה ששטרסלר מיייצג לפיה כולנו זהים וההבדל מתחלק לפי חלוקות בינאריות של גבר-אשה, הומו-סטרייט, יהודי-ערבי וכו'. במקום זה מדובר על מודל מרובה).
      ג. אני לא מבין למה צריך תמיד לכתוב "לדעתי". הרי זה ברור שאני אומר את דעתי. ההיפך: דווקא בזה שאני מתיימר לדבר גם בשם אחרים, זה מעורר אחרים להתנגד ולהסתייג (כמו שאתה עשית), ואז אני גם שמח להגיב. אני חושש שההרגל המגונה לכתוב או לומר תמיד "לדעתי" דווקא ממסמס את האפשרות לתקשורת ולוויכוח. אם זו דעתך, אז לי יש את דעתי, ואז אין ממש על מה לדבר.

      • שלומי ו. Says:

        היי גל,
        תודה על תגובתך ועל ההרחבה בנושא המשיכה לשונה, מעניין.
        אני מסכים איתך בנושא ה"לדעתי"… אכן, יכול באמת לעלות מכך כי ברגע שנעגן כל טענה במסגרת דעה סובייקטיבית נוכל אולי להגיע לאותו מצב שאתה מתאר של חוסר היכולת לדון. במקרה זה, הצדק יהיה בידי מי שיש בידיו יותר כוח להשליט את תפיסותיו. אכן בעיה לא פשוטה של רלטיוויזם כמעט ניהליסטי.
        אולם, אני מאמין שלומר "לדעתי" או בנוסף לכך לעגן את דבריך בסדרת נימוקים כלשהי או במסגרת מחשבתית שכבר ביססה עצמה, עוקפת את הבעיה הזו. כמובן שברור הוא העניין שכל מה שנכתב כאן בסופו של דבר הוא דעתך.. אלא שלעיתים נוצר טשטוש לגבי נקודות ספציפיות… האם הם פרי מחשבתך ודעתך או שמא אתה מציגם כמובנים מאליהם מכיוון והם טריוויאלים מתוקף ביסוס מחקרי או הלך רוח חברתי רווח. לפיכך, דווקא הדיוק והזהירות יכולים למנוע מאיתנו הצגת דיעות סובייקטיביות כאילו והיו אמת אובייקטיבית וכו' ומניעת בלבול אצל הקוראים שיכולים להסיק כי דברים הנכתבים מתוקף אמונותיו של אדם כלשהו או כתולדה של רעיונותיו הם בעצם דבר-מה טבעי או קשורים לטבע האדם או לטבע היקום וכו'… ובמקרה שכזה, דווקא כשאדם כותב "לדעתי" אני מרגיש נוח יותר להעלות את הסתיגויותי, טענותי ואת הסכמתי. שכן אני יודע כי לא עם פוקו או לאקאן יש לי עניין, מי שזכו לביקורות וביקורתיהם גם היא זכתה לביקורת משלעצמם וכן הלאה. אלא עם מי שעומד מאחורי הכתיבה והרעיונות הללו, אליהן הוא עצמו מחוייב. וזאת, כמובן, איננו דבר מלבד דעתי.

  9. מותק, הילדים יתבלבלו! « ארץ האמורי Says:

    […] אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש". […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: