הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

by

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטולעצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות אהדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונאאדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצהמעצמו מכדי להיות שונאעצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכםעצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.

תגים: , , , , , , ,

14 תגובות to “הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון”

  1. ofrilany Says:

    אני שמח שהצטרפת לצייטגייסט של הקטסטרופה, גם אם בצורה אנטינומית. הבעיה היא שהתאמות ושינויים הם בעצם הצורה שבה הדת הסביבתית פועלת דווקא עכשיו. כלומר – לעמוד חמש דקות ולהתלבט אם לשתות בכוס מזכוכית, כי השטיפה מבזבזת מים, או בכוס מפלסטיק, כי זה מלכלך אבל אולי אפשר למחזר את זה. אנחנו אולי לא, אבל אירופה נמצאת בפאזה הזאת כמעט 30 שנה. דרך אגב – באופן כלשהו זה די יהודי. אבל האם זה עוזר במשהו? האם זה לא הופך לסוג של טקס, גירוש שדים, נוירוזה? אף פעם לא נוכל ממש לדעת. הרי אי אפשר ממש לראות כמה נקודות ירוקות יש לך בגן העדן האקולוגי.
    צריך גם לזכור שהמשבר הסביבתי הוא באמת עניין פוליטי, כמו שאתה כותב, אבל זאת לא פוליטיקה שעובדת בדיוק כמו הפוליטיקה המסורתית. זה מבוסס על סוג של אתיקה שהזולת נוכח בה די בעקיפין. הטבע הוא לא בדיוק "אחר", או ליתר דיוק: הוא אחר הרבה יותר בסיסי ומהותי (בלי להיכנס לפרטים).
    ומה לעשות שהקטסטרופה באמת (כנראה) תבוא. אולי זה לא עוזר להגיד את זה, אבל נראה לי שיש מקום שזה יהיה איפשהו בתודעה – כלומר, הרעיון שאנחנו דור די מיוחד בהיסטוריה האנושית, בערך מאז הפלייסטוקן, שבו סדרי העולם משתנים, במובן מילולי. כמובן, שזה לא אומר שכל האנושות תושמד – וזה אכן הבדל מהותי. נראה לי שההפיכה של "החיים הירוקים" למין מדור סמוך למדור איכות החיים בעמודי הפנאי של העיתון מעקרת את המהותיות שלה. והיא מהותית, ולכן לגיטימי לבקש התייחסות קיומית.
    השאלה של ויתור על פירות הציוויליזציה היא בסופו של דבר שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה, גם אם רק כאופק בלי שאפשר לממש את התשובה במציאות. זאת בעצם השאלה של חזרה לגן עדן, לפני האכילה מעץ הדעת. אני גם לא בטוח שרק צעירים בורגנים יכולים להרשות לעצמם סוג של הליכה כזאת. נראה לי שהרבה אנשים מכל מיני שכבות עושים כל מיני אקטים של יציאה מהחיים הצרכניים הרגילים – בין אם מדובר בכל מיני כתות מיסטיות, או חיים שבהם אתה נמצא יותר זמן ברטריטים של ויפאסנה יותר מאשר בבית שלך בפינסקר, או כל מיני צורות של טבעונות, ולדעתי גם צורות נוספות של נסיגה מהמודל היצרני-ולדני בצורתו הקלאסית.

    • galkatz Says:

      אני מסכים שסדרי העולם משתנים. הם משתנים במהירות כבר מאות שנים, ועוד יותר מהר במאה האחרונה. אבל האם אתה באמת חושב שהקטסטרופה תבוא? זו חשיבה מערבו-צנטרית. כי אם היא תבוא, אז היא כבר כאן מזמן. באפריקה כבר מאתיים שנה מתרחשת קטסטרופה. החדירה של השוק הקפיטליסטי הרסה את מרקם החיים וגרמה לשבטים שחיו בסביבה בת קיימא עידן ועידנים (אולי מפני שהם חיו זמן קצר והרבה מילדיהם מתו) לגווע מרעב. גבולות קולוניאליים מקשים על הנדודים, האיזון בין גידולים התחלף במונוקולוטורה התואמת את צרכי המערב, ותוחלת החיים עלתה (גם היא עדיין נמוכה משמעותית מהמקובל במערב).
      מנגד, גם קטסטרופה עתידית תכה בעיקר בחלשים ובמסכנים, באפריקה או במקומות אחרים. בשביל המערב המבוסס תהיה הגיאו-הנדסה שמדברים עליה עכשיו. החזקים יוכלו להתאים את הסביבה לצרכיהם. לא החלשים.
      בכל מקרה, השיבה לגן עדן האבוד, כמו תמיד, לא ממש אפשרית. המסקנה היא ייאוש או שינויים הדרגתיים. הצורות השונות של נסיגה מהפוליטי הן ביטוי לייאוש והצטמצמות בגאולה אישית, א-פוליטית, מהסוג הנוצרי.
      אני רוצה לומר שהבחירה לראות את המציאות במונחים אסכטולוגיים היא כמובן אפשרית (ולא בלתי נכונה), וכך גם המסקנה של ראייה כזו, כאמור ייאוש ונסיגה מהפוליטי. מה שכן, אני לא חושב שהתקופה הנוכחית היא יותר מתאימה לכך מהרבה תקופות בעבר.
      מנגד, אפשר גם (ותמיד היה אפשר) לאמץ את הפרספקטיבה שאכנה אותה חילונית או ריאליסטית. אני חושב שבפועל, אכן התרחשו במערב בעשורים האחרונים שינויים חיוביים (ואני לא מתעלם מצדם השלילי, הדיסטופיה של נסלי ברדה שכתבת עליה). הבחירה לראות דווקא את זה ולא רק את הצד השלילי היא בחשבון אחרון סוג של הכרעה אמונית (ובזה אני מודה בבסיס האמוני של הפרספקטיבה החילונית). לא ממש אפשר לנמק את זה.

      • ofrilany Says:

        אני מסכים איתך לגבי רוב הדברים, וגם לגבי זה שבאפריקה (למשל) הקטסטרופה מתרחשת כבר מאות שנים. מצד שני, נראה לי שיש הבדל מהותי מסוים במשמעות של קטסטרופה כמו שינוי האקלים. אני מתכוון לזה שאם באפריקה גבולות או חברות מסחריות קולוניאליסטיות הרסו את מרקמי החיים, אפשר היה, לפחות באופן עקרוני, להילחם בהן במאבק פוליטי כזה או אחר. המאבק היה באותו מקום שבו השינוי קרה. לעומת זאת, אנשים בטובאלו שהולכים להיות מוצפים במים לא יכולים לעשות ממש מאבק קולוניאלי. אין להם במי להלחם, כי השינוי הוא עולמי, הוא אירוע אימפרסונלי.

      • אמיתי ס. Says:

        את הפוסט הבנתי תוך כיווץ מצח קל עד בינוני, אבל אתם חייבים להשתמש במילים כמו אסכטולוגיים ואנטינומית? זה עושה לכם את זה?

  2. ירדן Says:

    מדהים אילו דברים מעניינים ושונים אנשים כותבים בעקבות צפייה באווטאר.

    ניתוח מרתק.

    • galkatz Says:

      תודה!

      • ofrilany Says:

        אבל בזה שאתה אומר שתושבי טובאלו ינהלו את המאבק הפוליטי שלהם כמהגרים בצרפת אתה מדלג על הרמה הסביבתית, כלומר על הבעיה עצמה של ההצפה. אתה מציע כאילו לקבל תמיד את הסביבה כמציאות נתונה, ולהמשיך להתייחס לפוליטיקה בצורה המסורתית. לכאורה זה הגיוני והומניסטי, אבל זאת הבעיה – זה קצת יותר מדי הומניסטי, כלומר זה מתעלם מזה שיש גורם במשבר שהוא לא אנושי, אבל הוא בכל זאת חלק מהתמונה. אני גם לא בטוח שזה כל כך נאמן לפרויקט הנאורות, כי יש כאן דווקא ויתור של האדם על השליטה בגורלו. אפשר להשוות את זה למצב שבו הביוב הולך ועולה בבית שלך, אבל הדיון הוא לא על איך לעצור את עליית הביוב אלא לאיזה אחד מהילדים צריך לתת לטבוע ובאיזה שלב.
        אף על פי שההתייחסות שלך היא באמת מרעננת, אני לא מבין מה כל כך נורא בלהגיד שיש דבר חדש (כבר לא כל כך חדש, אבל היגל ומרקס לא כל כך חשבו על זה למיטב ידיעתי) שנקרא השאלה הסביבתית ומותר להתייחס אליו בכלים פילוסופיים-פוליטיים חדשים. אני לא מבין למה תמיד צריך להניח שעולם כמנהגו נוהג.

  3. מתן Says:

    הערה על העניין הנוצרי: העולם הנוצרי התנהל במשך מאות שנים על סף הקטסטרופה הסופית – למעשה, מאמצע ימי הביניים ניתן להבחין בצורות מרחיקות לכת יותר של תפיסות אפוקליפטיות, שבמקרים רבים מצאו דברים די טובים להסתמך עליהם (המוות השחור במאה ה-14, מלחמת מאה השנים מעט אחר כך, מלחמות הדת של המאות ה-16-17, למשל). האופטימיות הפוזיטיביסטית שבאה עם הבשלת המהפכה התעשייתית במאה ה-19 הביאה למחשבה שניתן להימנע מקטסטרופה, ולהגיע לגן עדן, לו רק נבין את החוקיות של העולם – צמיחה כלכלית ללא גבול על בסיס עקרונות השוק או על בסיס של כלכלה מתוכננת ונשלטת באופן דמוקרטי. הקטסטרופה האקלימית שמאיימים עלינו בה בשנים האחרונות (ואני באמת אוהב לחשוב עליה כמו על דת: היא תבוא חשבון עם כולם כמו יום הדין, היא נובעת באופן ישיר מהחטאים שלנו, ואחרי שהיא תעבור ישוב לשרור פה גן עדן) היא באמת מרחיקת לכת יחסית למכות אימפריאליסטיות קודמות, ולו רק בעובדה שהיא אכן מאיימת באיזו צורה גם על תושבי המטרופולין (ולא רק מעשירה אותם), אבל היא לא כל כך קיצונית יחסית לאופנים שבהם באה האפוקליפסה לידי ביטוי בעבר. אם כבר, היא משמרת באיזשהו אופן את האופטימיות ונותנת לנו סיכוי כלשהו כשהיא ממשיכה לטעון שהמצב הוא תוצאה של אורח החיים שלנו, אותו אנו יכולים לשנות וכך להינצל. יותר טוב ממה שהפוריטנים נתנו לקתולים, לא?

    • galkatz Says:

      תודה מתן. זו נקודה מעניינת. אכן, הקריאה לשינוי אורח החיים היא המשך האופטימיות של הנאורות (שעליה אני מגן בעצם בפוסט). אבל יש הבדל בין שינוי לביטול עצמי. כל עוד מדובר על שינוי, אז יש מקום גם להמשך השימוש – גם אם מוגבל או מרוסן יותר – בטבע ובסביבה. האיומים בקטסטרופה אולי נראים כמו קריאה לשינוי, אבל השינוי כל כך דרסטי שהוא משול לביטול-עצמי. או אז, כפי שאני טוען, זה יכול להוביל דווקא להמשך ולהאצת הפיתוח. אם אנחנו כבר בענייני דתות, אז זה מזכיר לי את התנודה בין סגפנות קיצונית להתרת רסן המאפיינת תנועות משיחיות.
      ועוד משהו לעפרי — האם המשבר באיי טובאלו באמת שונה? תושבי טובאלו ינהלו את המאבק הפוליטי שלהם כמהגרים בצרפת או בבריטניה. אמנם משבר האקלים הוא גלובאלי, אבל באירופה אפשר להניח שהוא יכה באופן מינימלי. כך גם המשבר הכלכלי הוא גלובאלי אבל הוא מכה בדרגות שונות במקומות שונים.

  4. אמיתי ס. Says:

    העניים והמוחלשים תמיד חיים על סף קטסטרופה או בתוכה, גם בעולם הכביכול מערבי (הוריקן קתרינה).

    כל סרט אפשר לפרש לכמה כיוונים, בכמה וכמה רמות.
    מה שלמשכיל כמוך מתפרש בצורה אחת, שלילית ומטרידה, עשוי להתפרש כמסר פוקח עיניים להמונים הפחות משכילים, ואז אולי הרווחנו יותר מאשר הפסדנו.

    כשאני ראיתי את הסרט, חשבתי שהעלילה נוראית והפוליטיקה שטחית וכל זה, אבל אמרתי: וואו, המסרים האנטי אמריקאיים והאנטי תאגידיים כל כך רדודים וברורים שכל רדנק מפגר ביוטה או איפה שלא יהיה יוכל להבין: רגע, זה אנחנו בעיראק, זה אנחנו באפגניסטאן. אני לא בטוח שהם יגיעו לרמת הניתוח שלך, ולכן למסקנות שלך.

    • galkatz Says:

      אם הבנת תוך כיווץ מצח זה מצוין. אני אישית לא מתעניין יותר מדי בטקסטים שאני מבין ללא כיווץ מצח.
      ובאשר למלים אסכטולוגי ואנטינומי – אני תמיד תוהה למה זה נחשב אלים ולא מנומס להעיר לאנשים "פשוטים" לכאורה על המלים שהם משתמשים בהן, בעוד שזה מקובל לגמרי לבקר שימוש במלים גבוהות כביכול. בעיניי זה אלים לא פחות. השתמשתי במלה "אסכתולוגי" כי היא העבירה את המשמעות שהייתי צריך באותו רגע (כולל הרובד הדתי), לא כי היא "גבוהה" או "מתוחכמת".
      אני מסכים שיש ערך בכך שכמה יותר אנשים יבינו את הטקסט. ואכן, במהלך הכתיבה כמעט התפתיתי להזכיר שמות כמו לאקאן או הומי באבא, אבל החלטתי לא לעשות זאת, כי הגעתי למסקנה שזה לא יעזור בהבהרת הטקסט אלא רק יערפל אותו וידיר את מי שלא מכירים אותם (שים לב שגם במלה "אסכתולוגי" השתמשתי רק בתגובות כאשר היה ברור שהנמען שלי הוא בראש ובראשונה עפרי). עם זאת, זה תמיד באיזון עדין עם הזכות של הכותב לבטא את עצמו ואת רעיונותיו. שוב, זה נראה לי קצת אלים לפגוע בזכות הזו, לא משנה מי הכותב או הדובר.
      ולגופו של עניין – אתה באמת חושב שהקשר בין מסרים "נכונים" לפוליטיקה נכונה פשוט כל כך? בארצנו שלנו – החל משיח לוחמים ועד ואלס עם בשיר — כבר עשרות שנים נוהגים להתרגש מפשעי הכיבוש ומחיילים נרגשים המתוודים עליהם (מה שמכונה "יורים ובוכים"). אבל הכיבוש ממשיך ומסלים. זה תמים בעיניי לחשוב שאין קשר בין שני הדברים, בין הבכי של הבוכים לעובדה שהם (או אחרים המקשיבים להם) ממשיכים לירות.
      במלים אחרות, יכול מאוד להיות שמי ש"לא הגיע לרמת הניתוח שלי" פשוט יתרשם מהמסרים האנטי תאגידיים. אבל אני פשוט חושב שההתרגשות הזו לא שווה הרבה, ואפילו מזיקה. הניתוח שלי נועד להצביע על כך.

      • אמיתי ס. Says:

        אני חושב שזאת הגזמה לכנות את ההערה הקלילה שלי אלימה, אבל אולי אני פשוט רגיל לווליום הישראלי.

        ואלס עם בשיר הרבה פחות ברור מאוואטאר בהפניית האצבעות המאשימות שלו.

        אתה אומר על אוואטאר שהוא כל כך "אנחנו או הם" שהצופה עשוי לבחור ב"אנחנו ולא הם", במקום ב"אנחנו וגם הם".

        בשיר בכלל לא מגיע לשם – המסר שלו, לדעתי, (מעבר למסר המרכזי של "תראו כמה כוסון אני צעיר, תראו איזה חתיך אני מבוגר"), מסתכם במשהו כמו "הייתי רק בורג קטן במערכת, ותראו גם איזה רגיש אני", שהוא בדרך כלל המסר של יורים ובוכים.

      • galkatz Says:

        זה נכון שהרעיון של "בורג קטן במערכת" הוא חלק חשוב מהיורים ובוכים. אבל זה בהחלט בא לפעמים גם בקטע קולקטיבי: אנחנו רעים, הכיבוש משחית וכו'. לדעתי גם במקרה הזה המסר והתודעה ה"חיוביים" מטהרים את המעשים הרעים. אנחנו אולי רעים אבל לפחות מודעים לזה, ביקורתיים ויפים.

  5. נתזים (3): טרנסקסואליזם איראני, איליאדה ובוטוקס « ארץ האמורי Says:

    […] שז'יז'ק לא קורא עברית, אחרת היינו רומזים שהוא שאב השראה מ"ארץ האמורי". טוב, אולי אודי אלוני הדליף […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: