הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטול–עצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות א–הדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונא–אדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצה–מעצמו מכדי להיות שונא–עצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכם–עצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.

תגים: אווטאר, אוריינטליזם, אנתרופולוגיה, ג'יימס קמרון, התנועה הירוקה, נאבי, פאלי, קולוניאליזם