Archive for פברואר, 2010

עלילותיו של בן טובים

6 בפברואר 2010

בשבועיים האחרונים זכיתי לכמה דקות תהילה. אמנם התמונה לא יצאה מוצלחת במיוחד, אבל לא בכל יום אתה עומד במרכזה של כתבה המתפרסמת בעמוד הראשון של "הארץ". אחרי ששוטר אגרסיבי למדי ערך עליי, ללא סיבה, חיפוש פולשני, התברר שזו פרקטיקה מקובלת במשטרת ירושלים, במסגרת מה שהם מכנים "הגברת תחושת הביטחון של התושבים". לא ברור מי התושבים שהם מגבירים את תחושת הביטחון שלהם – כנראה קומץ מיליונרים אנגלוסקסים שאינם מתגוררים בדירותיהם, ולכן ממילא אינם מעוכבים על ידי שוטרים.

אני מקווה שהכתבה של ניר חסון, שזכתה אתמול להרחבה ב"הארץ השבוע", תזיז משהו במשטרה העירונית. אבל אני חושש שגם אם השוטרים ברחביה יהפכו מנומסים יותר לתקופת מה, זה לא ישנה את דרכיהם בשכונות אחרות בירושלים, במיוחד בצדה המזרחי (אבל לא רק שם). למעשה, אני בטוח שחיפושים פולשניים ושאר פגיעות בזכויות הפרט הם עניין נפוץ למדי בג'בל מוכבר, עיסאוויה וקרית מנחם. רק כשזה הגיע לרחביה, בה מתגוררים סטודנטים עם קשרים ב"הארץ", זה זוכה לתשומת לב ראויה.

אלא שתשומת הלב רק עלולה להזיק אם היא ממסגרת את התופעה כפגיעה ב"בני טובים" (ביטוי החוזר כמה פעמים בכתבה מאתמול). ואכן, זה נורא מוזר ששוטרים מטרידים ככה צעירים ממושקפים ובהירי עור (ואני ביניהם, למרות שאני מתקשה לחשוב על עצמי כ”בן טובים”. זה מרגיש לי בריטי מדי).

אבל למה בעצם שהם יטרידו צעירים שחומים, אפילו כאלה עם מבטא ערבי? השאלה הזו לא נשאלת בגלוי, אבל דווקא בשל כך זוכה למענה המובן מאליו: צעירים שחומים הם שוורים מועדים, בניגוד ל"בני טובים" אשכנזים.

הגישה הזו היא פן נוסף של משטר הכיבוש בעיר. משטרה ששליש מנתיניה נתונים תחת כיבוש תפעיל נגדם פרקטיקות ההולמות משטר כיבוש. אלא שפרקטיקות כאלה זולגות במוקדם או במאוחר גם לאזורים אחרים בעיר – תחילה לשכונות יהודיות שחומות משהו, ולבסוף, כך אנו מגלים לאחרונה, גם לשכונות היוקרה של מרכז ירושלים, רחביה, טלביה ובקעא. משטרת כיבוש כזו מסוגלת גם להציב במרכז כיכר ציון, בערבים ההומים של סוף השבוע, ניידת משטרה מהבהבת. שמעתם פעם על עיר נורמאלית במערב שבה במרכז הכיכר המרכזית יש נוכחות משטרתית אינטנסיבית כל כך?

נכון, ירושלים אינה עיר נורמאלית. אבל זה בדיוק מה שפרשת החיפושים ברחביה אמורה להראות. לא צריך לקבל את הרושם כאילו מספיק להרביץ מעט חינוך בשוטרים והכל יבוא על מקומו בחלום.

אמנם מותר להתלונן על הפגיעה בזכויות הפרט, אבל רק אם זוכרים שהתלונה בלבד תתקשה להביא לשיפור בר קיימא במצב. אחרת זה נראה כאילו מדובר בחבורה של לבנבנים מפונקים שרוצים רק שיאפשרו להם לעשן בשקט.

ובכל זאת, לתלונה מודעתלעצמה יש תפקיד ביקורתי חשוב, ולא רק כי אין שום רע בעישון בשקט: היא מסייעת לחשוף את ההפרדה הבלתי אפשרית המתקיימת בירושלים ובארץ בכלל – דמוקרטיה ליברלית לצד משטר כיבוש ברמות שונות של דיכוי. בלי ערעור בסיסי יותר על יחסי הכוח, החירויות הליברליות נתונות בסכנה. ברחביה – ובהמשך גם במרכז תל אביב.

מדינה אחת מוקפת אויבים

5 בפברואר 2010

בשנה האחרונה החלטתי שאני תומך במדינה דולאומית. באוזני רבים, וגם באוזניי לפעמים, המשפט הזה כמעט חסר מובן פוליטי. הוא מצלצל כמו "אני תומך במדינה שבה לכל האזרחים יהיו כנפיים ורודות". מוטב אולי לומר שאני בעד חשיבה דולאומית, כלומר בעד דיון ציבורי שיעגן את הרעיון המופשט מדי הזה בחומרים הממשיים של חיינו.

לפחות לפי עיתון "הארץ", זה כבר קורה. בחודש האחרון פורסמו מספר כתבות ששמות את האופציה הדולאומית על השולחן, לראשונה מחוץ לחוגים הזעירים של השמאל הרדיקלי: סיקור נרחב של קבוצת מתנחלים ("ירושלום") החושבים על חיים משותפים עם שכניהם הפלסטינים, מאמר של חיים גורי החוזר לרמיזות דולאומיות של אלתרמן, ומאמר (שפורסם רק באתר האינטרנט) מאת אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הקורא לפלסטינים לדרוש זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי.

הביטוי המובהק ביותר לז'אנר המתפתח היה מאמר של מירון בנבנישתי, שבו, ביותר מ-5,000 מלה, הוא מראה את היעדר המעשיות המוחלט של פתרון שתי המדינות, ומזהה מציאות דולאומית בפועל, כזו שבמוקדם או במאוחר נידרש לתת לה ביטוי חוקי ופוליטי. ניכר שגורי וליאל אינם תומכים במדינה דולאומית, אלא משתמשים בה כקריאת השכמה לרוב היהודי בתחומי הקו הירוק. אולם זה לא משנה את העובדה שהרעיון הדולאומי, אחרי שנים ארוכות במחתרת, יצא מהבקבוק וצפוי להישאר על סדר היום הלאומי.

הביקורות על הרעיון בימין ובמרכז מוכרות ולעוסות לאיפה. הגם שחלקן ראויות למענה רציני, בחרתי הפעם להתעכב דווקא על הביקורת הפחות צפויה משמאל. השבוע פרסם יצחק לאור תגובה ביקורתית למאמר של בנבנישתי, שהופיע במקור באכסניה הפרטית של לאור, כתב העת "מטעם". לאור מסכים עם בנבנישתי באשר לניתוח המצב הנוכחי בישראל/פלסטין, אבל מצביע על כמה שיקולים המציבים בסימן שאלה את המסקנות הפוליטיות שניתן לגזור ממנו. אתמקד במרכזי שביניהם: מרחב התמרון של השמאל העקבי בישראל מצומצם מאוד. גם אם תקום קבוצה שתקדם מדינה דולאומית, ברגע שפתרון אמיתי של שתי מדינות (והכוונה היא למדינה פלסטינית בגבולות 67 ולא לישות בנטוסטנית בגדה המערבית) יהיה על השולחן והפלסטינים ירצו בו, קבוצה כזו תהיה חייבת לגבות אותם. לאור גם מדגיש, ברוח דומה, שהשמאל הישראלי תמיד היה תלוי ב"מעצמות", והיכולת לקדם פתרון שאינו מקובל על ההגמוניה האמריקאית באזור היא אפסית.

השמאל היהודי, אם כן, בלשונו של לאור, “אינו קיים אלא כתגובה לעוול של השלטון". הוא בסך הכל מין רפלקס מותנה המגיב על פשעי המדינה ובעלות בריתה, ומנגד, על זעקת הקרבן הפלסטיני. במונחים קצת הגליאניים, השמאל הזה אינו סובייקט היסטורי – נגזר עליו להחרות להחזיק אחר הפלסטינים מבלי להציע ולקדם עמדה משלו.

אם זה תיאור מצב, לאור ודאי צודק, והדוגמאות שהוא נותן משכנעות (למשל, הקשיים של קבוצת “מצפן” נוכח ההתקרבות הפלסטינית בשנות השבעים לפתרון שתי המדינות). השאלה היא מה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל היהודי הרדיקלי ועל סיכוייו לפרוץ למעגלים חדשים, וכמובן – האם זה חייב להימשך כך.

ההכרזה כי כל שינוי בחזון של השמאל תלוי בפלסטינים (שעולה לא רק אצל לאור), לא מפרטת מיהו בדיוק אותו סובייקט פלסטיני שאמור להודיע לנו במה הפלסטינים תומכים, במיוחד לאור העובדה ש"הרשות הפלסטינית" ואש"פ כבר לא יכולים להיחשב סובייקט לגיטימי כזה. כמו במקרים רבים אחרים של אמפתיה מוגזמת, נדמה שמאחורי ההקשבה לזולת, עומדת השלכה אלימה משהו (גם אם לא מודעת) של עמדה חיצונית על הזולת. לכן בתנאי איודאות, והפוליטיקה בימינו היא תמיד סיטואציה של איודאות (נוכח כל הכוחות המסתוריים יותר או פחות שמבקשים לכזב את תודעתנו, שאנו בשמאל אוהבים לנתח), מוטב להתחיל מבירור האינטרס שלנו, ובהמשך לבטא ולקדם אותו בזירה הציבורית. התקווה, כמובן, היא שמספיק אנשים יראו באינטרס שלנו גם אינטרס שלהם, וכך נביא לשינוי פוליטי.

את ההתעלמות מהשאלה מה האינטרס שלנו, ואת ההמתנה לפלסטינים, ניתן להציג כחובה מוסרית. אנו כיהודים (ועוד כיהודים המשתייכים לרוב לחלקים הפריבילגיים יותר של המדינה הציונית) איננו יכולים אלא, מבחינה מוסרית, לסייע לפלסטינים.

אבל פוליטיקה היא קצת יותר מאתיקה. הפוליטיקה, תרשו לי להציע (בעקבות קאנט), היא ניסיון לחבר בין חובותינו המוסריות לבין שאר נטיותינו, כולל האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים שקרובים יותר אלינו. מדובר בחיבור מעשי, כלומר בפעולה ליצירת עולם שבו לא תהיה סתירה בין החובה לבין המימוש העצמי שלנו – פעולה שמצריכה יכולת מקדימה לדמיין עולם כזה. החובה המוסרית יוצרת מידה של ניכור מעצמנו, וזה בטוח נכון בשבילנו, אנשי שמאל יהודים, שחשים לא אחת שהחובה כלפי הפלסטינים משמעה ביטול עצמי, אפילו של השפה בה אנו מדברים וכותבים ונאבקים, שכל כולה ציוניתמה שמרגש ברעיון הדולאומי, זה שהוא מאפשר לנו לדמיין עתיד במסגרתו אנו יכולים לראשונה לדבר, בלי רגשי אשם, על זכויות קולקטיביות ואישיות לקהילה היהודית – ומבחינה זו הוא מאפשר לנו להיות, לראשונה זה זמן רב, פוליטיים.

לעומת זאת, המחשבה על הפוליטיקה כמוסר בלבד, מידרדרת למוסרנות. ההתעקשות להציג עצמנו כל הזמן כהומניסטים ומוסריים עד בלי די משמשת לסימון גבולות בינינו לציבורים אחרים, ערבים ויהודים כאחד. אנו היפים, הרפלקסיבים, הביקורתיים, החזקים, ואילו הם אלה שזקוקים לעזרה שלנו. כך המוסרנות רק מתחזקת את הפריבילגיות שלנו, ומונעת שינוי אמיתי, כזה שכרוך בערעור של הגבולות הללו.

אבל מעבר לצביעות ולחוסר התוחלת הטמונים בהתבטלות בפני הפלסטינים, זה הופך את הפוליטיקה השמאלית לעניין מייגע למדי, רצוף רגשי אשם ונבואות זעם פסימיות. המרחב הציבורי נחווה כאתר של צקצוק שפתיים ותסכול מתמיד מכל הסובב אותנו, במקום להתייחס אליו כאתר לביטוי עצמי, לתמורה, ולטשטוש גבולות. נכון, מדינה דולאומית היא אוטופיה, וספק אם לקומץ יהודיםישראלים מהסוג הרדיקלי יש סיכוי לפרוץ בעתיד הקרוב לציבורים חדשים. אבל מדינה "יהודיתדמוקרטית" היא אוטופית באותו מידה, בדיוק כמו מדינה פלסטינית בת קיימא וחסרת מתנחלים.

בינתיים, אולי נחזיר את הדמיון לשלטון. מעבר להשבת הסקסיות האבודה של השמאל זה יעזור לנו להיות כנים עם עצמנו – ואפילו קצת ליהנות.

העולם מיותר – יש את אווטאר

3 בפברואר 2010

משהו מוזר קורה לעולם ממש בימים אלה. בלי לשים לב, היחסים שלנו עם הטבע נכנסים לשלב חדש לגמרי. אני לא מדבר על תהליכים של עשרות ומאות שנים, אלא על משהו שקורה ממש עכשיו, בחודש האחרון, או ליתר דיוק: מאז ש"אווטאר" יצא לאקרנים.

מעייף כבר לדבר על אווטאר. לכולם יש מה להגיד על אווטאר, וכל יום מתפרסמת תיאוריה חדשה על מה שהסרט הזה בעצם אומר. בכל מקרה, נראה שהדבר הטריוויאלי והבסיסי ביותר שאפשר להגיד על הסרט הזה הוא שזה "סרט ירוק". ג'יימס קמרון עצמו אמר ש"אנחנו עומדים ללמוד בדרך הקשה שכדאי לנו לתפוס שכל ולהתחיל לחיות בצורה מאוזנת עם המחזורים הטבעיים של החיים בכדור הארץ". שיהיה.

רבים אמרו בצדק שהחזון האקולוגי של קמרון הוא פשטני, כמו הדמיון הפוליטי שלו. מהאפיפיור ועד רחל טל שיר – לכולם יש ביקורת. אבל אם שמים בצד את מה שאווטאר מתיימר להגיד, ומסתכלים על מה שקורה בפועל ככל שהסרט נצפה על ידי מאות מיליונים בעולם, מגלים תופעה אחרת לגמרי: אווטאר מבטל את העולם. הוא בא במקומו. התחושה הראשונית של מי שמוריד את המשקפיים בסוף אווטאר היא שהעולם הוא מיותר. יש לו תחליף הרבה יותר טוב, וקוראים לו פנדורה.

כך שלכאורה, אווטאר מדבר על איך הורסים את כוכב הלכת, או איך שומרים עליו, אבל תוך כדי כך הוא עושה דבר הרבה יותר משמעותי: הוא יוצר כוכב לכת חדש. במונחים צרכניים, מי שנכנס לאווטאר, ורואה בתלת מימד את השרכים הזרחניים והמפלצות דמויות הקרנף, מקבל סחורה לא פחות טובה מזו שהוא מקבל מהטבע שבחוץ. בסוף הסרט, הוא יודע על הצמחים של פנדורה הרבה יותר משהוא יידע אי פעם על רוב הצמחים ביערות האמזונס או בערבה התיכונה.

לכן, זה בכלל לא משנה שכל החיות והצמחים האלה לא באמת קיימים. מבחינת רובנו, כלומר אלה שמקבלים את הטבע שלהם בצורת מצגות פאוורפוינט וסרטים בנשיונל ג'אוגרפיק או ביוטיוב, המערכת האקולוגית שיצר קמרון היא יותר טובה מהמקור. לא רק שהיא יותר מדהימה ויותר דרמטית; יש לה יתרון אחד נוסף: לא צריך להתאמץ כדי לשמור עליה. היא חסינה מהכחדה, כי היא שמורה כקובץ על ההארד דיסק.

כל זה נשמע כמו תרגיל אינטלקטואלי, אבל זה רציני לחלוטין. המינים של כדור הארץ באמת מוחלפים בקבצים על ההארד דיסק. אני מתכוון כמובן לפרויקטים ההולכים ומתרחבים לשמירת דגימות דנ"א של חיות בסכנת הכחדה, שמיועדים לכאורה להציל את הקוד הגנטי של החיות האלה כדי שניתן יהיה לשבט אותן בעתיד. כמו שכתבתי במקום אחר, פרויקט כזה מתבצע אפילו בישראל. "הוצאתי מהנמר 80 אלף תאים. תיאורטית אני יכול להפיק מזה 80 אלף נמרים", אמר הד"ר עמיר ערב, האיש שעומד מאחורי פרויקט "תיבת נוח" בצופר שבערבה. "אנחנו מתכוננים שזה יעמוד שם 100 שנה, 200 שנה – כמה זמן שיהיה צורך – עד שהחיות האלה ייעלמו, ואין ספק שהן ייעלמו. אם אנחנו רוצים שהנכדים של הנכדים שלנו יראו איך נראה פיל – נצטרך לעשות שיבוט כזה".

לד"ר ערב ולדומיו יש כוונות טובות, אבל אי אפשר שלא לתהות על ההיגיון שבבסיס המודל שלהם. שהרי, אם האזורים שבהם חיים הנמרים מתמלאים ביישובים, והחיות שמהן הם ניזונים נכחדות, אין ממש סיבה שמתישהו בעתיד פתאום יהיה לנמרים מקום על פני כוכב הלכת הזה. אם היערות של האמזונס נכרתים כדי לפנות מקום למטעי ביו-דיזל, אין ממש סיבה שפתאום בעתיד יתפנה מקום כדי לשחזר אותם ולהחזיר עטרה ליושנה.

למעשה, אף אחד לא ממש מצפה שהדנ"א שעל ההארד דיסק באמת ישמש לשחזור עולם החי – מלבד, אולי, דוגמיות פה ושם. אבל עצם העובדה שהקוד הגנטי של החיות שהולכות ונכחדות מסביבנו שמור איפשהו, מצליחה באופן כלשהו להרגיע אותנו. זאת המשמעות של מנטליות הגיבוי. באווירה תרבותית שבה הגנטיקה היא הכול, דיסק און קי ועליו גנום של כבש רעמה שקול לגמרי לכבש רעמה חי ודוהר. עכשיו אפשר להכחיד אותו בלי רגשי אשמה. יש לו גיבוי.