אני אוהב את יילדון לוי

by

אני אוהב את יילדון לוי. אני אוהב את כובע הצמר הלבן שלה. אני אוהב את החיוך שלה, כשהיא מובלת להארכת מעצר. אני אוהב את החבר שלה, ז'וליין קופה. אם היא הייתה יושבת עם משפחתה ברחוב בן יהודה, לא הייתי שם לב שהיא קיימת. אם היא הייתה מתרגמת בעיתון שבו עבדתי, הייתי עולה איתה למזנון והיינו מדברים על ארכיאולוגיה. אבל היא לא זה ולא זה. יילדון לוי היא טרוXיסטית.


יילדון לוי. הטרוXיסטית האהובה עליי

עד לפני ארבעה ימים, לא ידעתי מי זאת יילדון לוי. התוודעתי אליה דווקא בזכות גלן בק. על כך בהמשך, אבל לפני כן הקדמה קצרה.
הגיליון האחרון של כתב העת New Left Review עומד בסימן ביקורת עצמית הסקת מסקנות מהמשבר הפיננסי של 2008, ומההתאוששות המהירה של הבנקים שבאה בעקבותיו. סוזן ווטקינס, העורכת הנוכחית, עוקצת במאמרה הפרוגרמטי פרסומים שמאליים אחרים, שמיהרו להכריז בשיאו של המשבר על כך ש"הסתירות הפנימיות בקפיטליזם" יביאו בקרוב להכרעתו. לטענתה, מה שניתן ללמוד מהמשבר הוא דווקא על כשירותו של הניאו-ליברליזם להסתגל ולהתאים את עצמו. המכה שספגו כמעט כל כלכלות העולם לא גררה שום שינוי פוליטי משמעותי, וכמעט לא טלטלה את הסדר הקיים, כותבת ווטקינס.
בלי להבין יותר מדי בהשקעות, נדמה לי שאנו השמאלנים דומים לסוחרים בבורסה שמשקיעים בשורטים. מדי ערב אנו צופים בפינה "מה הכסף שלנו עשה היום" עם דודו הולצמן, ומתפללים לראות כמה שיותר מדדים קורסים. אני נזכר בימים הטובים לפני כשנה וחצי. באותו זמן, אפילו "דה מרקר" התחיל לדבר על קיצה של כלכלת השוק. פניו של דודו הולצמן היו חיוורות כסיד. הוא גמגם כל מיני משפטים שמתחילים במלים "בטווח הארוך…", אבל אף אחד לא האמין לו. היתה תחושה שממש בעוד רגע גם "הבנק הבינלאומי" שבשבילו הוא עובד (ומשלם 1,000 דולר ליום לערוץ 10 בשביל האנליזה "החדשותית" שהוא מציג לצופים) יפשוט את הרגל, ובעודו מדבר יבואו הסבלים ויעיפו אותו מהאולפן.

דודו הולצמן. הצבע הירוק הבריא חזר לפניו

(במאמר מוסגר: כנראה שהכי משתלם להיות שמאלני שגם מושקע בבורסה. אם הבורסה עולה, אתה יודע שיש לך עוד כסף. אם הבורסה קורסת, אתה יודע שהמהפכה מתקרבת, ויש לך סיכוי לקבל תפקיד של פוליטרוק ברפובליקה העממית שתקום אחר כך).
בכל מקרה, הזמנים האלה חלפו מזמן, וכבר נראים כמו היסטוריה רחוקה. המסכים נצבעו שוב בירוק, והצבע חזר גם לפניו של דודו הולצמן. מהר מאוד התברר שהקפיטליזם כאן כדי להישאר, והוא אפילו מחושל וחסר רחמים יותר מאשר לפני המשבר. ובכל זאת, ועם כל הזהירות, נראה שבשבועות האחרונים משהו שוב משתנה. האנליסטים שוב זהירים יותר בנוגע לתחזיותיהם האופטימיות. כשהכאוס הכלכלי משתולל ביוון, ומקרין על אירופה כולה, נראה ששוב לא ניתן להגיד שהמשבר היה כלא היה. אבחנתו של עמנואל ולרשטיין שהוזכרה כאן ב"ארץ האמורי" מעניקה משנה תוקף לתחושה הזו.
אמנם, קשה לדמיין מה בעצם יכול לקרות. נראה שהמערכת מיומנת מספיק כדי לבלוע כל סוג של התנגדות. אבל הנה, כאן אנחנו חוזרים ליילדון לוי. השבוע קראתי על אחד השגעונות של גלן בק – דמות שמטרידה יותר ויותר את העיתונות הליברלית בארה"ב, וכבר הוכרזה כאיום פאשיסטי חדש על אמריקה. בק עצמו, לעומת זאת, מודאג עד לכדי היסטריה מה"Commies" שמסתובבים ביוון, ובאירופה בכלל. באחת התוכניות שהוקדשו לאיום הזה (לאחרונה כאן וביתר הרחבה כאן), בק נופף באיזשהו "evil stuff", כהגדרתו: ספרון מתורגם מצרפתית ושמו The Coming Insurrection שהמגיש השמרני בסגנונו הבכייני הגדיר כ"קרוב לוודאי הדבר הכי מרושע שקראתי". הוא גם הזהיר שמה שאותם קומוניסטים מתכננים כבר קרה בצרפת, ועומד לקרות ברחובות של יוון.

מזל שיש את גלן בק: מאז שהוא החל לדבר על הספר, התרחשה כצפוי קפיצה היסטרית במכירות ובצפיות. ככה התוודעתי גם אני לפרשה הדי-מדהימה של טרנאק 9. מתברר שבנובמבר 2008, בשיאו של המשבר, הוציאה המשטרה ממיטותיהם כמה צעירים בכפר טרנאק (Tarnac) במרכז צרפת, בחשד ל"התאגדות לשם פעילות טרוריסטית". אלה היו כעשרים סטודנטים לשעבר למדעי הרוח והחברה או לאמנות, שחיו בקומונה בכפר ועסקו בעיקר בגידול ואכילה של אוכל אורגני. העילה למעצר היתה פעולה ישירה שבוצעה על ידיהם – הם שיבשו קצת את תנועת הרכבות האזורית כשהניחו פיסות מתכת על קווי המתח הגבוה של הרכבת.
בדיעבד נודע שהמשטרה עקבה במשך חודשים אחרי ז'וליין קופה (Coupat), אז בן 34, ואחרי חברתו יילדון לוי, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 25. השניים גם נשארו במעצר אחרי שכל השאר שוחררו, בעיקר מכיוון שקופה נחשד בכתיבת אותו ספרון שבו ניפנף גלן בק. לא רק גלן בק, אלא גם שלטון סרקוזי בצרפת נבהל מאוד מהאיום של "השמאל האולטרה-קיצוני", ובעיקר מהמניפסט שלו.
יש כמה דברים יפים ב- L’insurrection qui vient, שמופיע במלואו באנגלית ברשת. לפני הכול, הוא לא מתחיל מסיסמאות מהפכניות, אלא מהחיים העכשוויים, פחות או יותר כמו שהם מוכרים לנו. נכון אמנם שצרפת של סרקוזי היא מדינה פתטית ואומללה במיוחד. מבחינות מסוימות, הרפובליקה במצב עלוב אפילו יותר מהזוועתון המכונה ישראל – בעיקר בהתחשב בגובה הציפיות. אבל כל זה לא הופך את הספרון לבלתי רלוונטי. שווה לקרוא אותו אפילו רק בזכות הניתוח הפסיכולוגי האכזרי של הדור שלנו.

האוניברסיטה של אתונה, ינואר 2009. ה-Commies עושים שמח

שימו לב למשל לפסקה הזאת, שמתארת את הדיכאון כסוג של פעולה מהפכנית: "אנחנו לא מדוכאים; אנחנו בשביתה. מבחינת אלה שמסרבים לנהל את עצמם, 'דיכאון' הוא לא מצב אלא מעבר, קידת-פרידה, צעד החוצה לעבר התנתקות פוליטית. מנקודה זו והלאה, תרופות או המשטרה הן הצורות היחידות להביא לפיוס עם הסביבה. לכן החברה העכשווית לא מהססת לכפות ריטאלין על ילדים אקטיוויים מדי… כי בכל מקום, ההיפותזה של העצמי מתחילה להתבקע".
אבחנה מעניינת נוספת היא שביסוד מה שמכונה "בעיית ההגירה" עומדת בעצם קנאה של הצרפתים הבורגנים, המנוכרים והמדוכאים, במהגרים שבפרוורים. "הצרפתי, יותר מכל אחד אחר, הוא התגלמותה של המנושלות והנטישה. שנאתו לזרים מבוססת על השנאה שהוא רוחש לעצמו כזר… הוא לא יכול אלא לקנא באותן שכונות המוגדרות 'בעייתיות', שבהן נותרו עדיין שאריות של חיים קהילתיים, קצת קשרים בין הבריות, קצת סולידריות שאינה בשליטת הממשלה… הגענו לנקודה כזו של בידוד, שבה הדרך היחידה להרגיש צרפתי היא לקלל את המהגרים ואת אלה שנראים יותר זרים ממך. במדינה הזו, המהגרים הגיעו לעמדה מוזרה של ריבונות: אם הם לא היו, אולי צרפת לא היתה קיימת".
ולבסוף, מרגשת גם ההתייחסות לשאלה הסביבתית. הטרנאקים (אם אפשר לקרוא להם ככה) חושבים שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות במצב הנוכחי הוא לקבל על עצמנו עוד צורות של משטור ופיקוח מטעם בעלי הכוח תחת נימוק של חוקים סביבתיים. אותם אלה שגרמו למשבר רוצים עכשיו לשלוט עלינו בשמו ולהנהיג דיקטטורה סביבתית. אין מה לפחוד מקטסטרופה – החיים העכשוויים הם הקטסטרופה האמיתית. "הסגפנות הירוקה החדשה היא בדיוק אותה שליטה על העצמי שאותה דורשים מכולנו… מעכשיו והלאה, בשם הסביבה כולנו צריכים להדק את החגורות, כמו שעשינו עד אתמול בשם הכלכלה… כל עוד יש 'אדם' בצד אחד ו'סביבה' בצד שני, המשטרה תהיה ביניהם… המאמץ לשמור על התפקוד הנורמלי של העולם משמש כדי להסוות את מצבנו – שהוא הנישול הקטסטרופלי האמיתי… תנו למאגרי הנפט להתכלות; תנו לזרימה הבינלאומית שקובעת את המקצב של המטרופולין להשתבש, תנו לנו לסבול ממשברים חברתיים אמיתיים ומ'חזרה של האוכלוסייה למצב ברברי', 'איומים בקנה מידה עולמי' או 'סוף הציוויליזציה'! מה שלא יהיה, כל סוג של איבוד שליטה יהיה טוב יותר מתסריטי ניהול-המשברים שהם מבטיחים".
אלה כמה דוגמאות לאנליזה של המצב הנוכחי. נראה לי שלגלן בק יש סיבה לדאוג. אבל כאן אנו מגיעים לחלק השני של הטקסט, שעוסק בדרכי הפעולה. ובעניין זה, יש לסטודנטים מטרנאק המלצה חד משמעית:

Prendre les armes

תגים: , , , , , , , , ,

14 תגובות to “אני אוהב את יילדון לוי”

  1. גלנדון Says:

    גם אני אוהב עכשיו את יילדון, אבל אני עדיין יותר אוהב את הרכבת

  2. יואש Says:

    אני רק מחבב את יילדון לוי. את מתיו ברנל (burnel) אני אוהב.

    מהפכה חייבת להיות מחרמנת, אחרת זו סתם עוד התפרצות של אלימות. לכן אשה אף פעם לא יכולה להיות במוקד האמיתי שלה. במוקד הרעיוני אולי, אבל לבטח לא במוקד האירוטי. חיוך נבוך וכובע צמר (שלא לדבר על שדיים), אין בהם די. למעשה, אין בהם כמעט כלום.

    מהבחינה הזו, ברנל הוא הגיבור האמיתי של ההתרחשות האירוטית בטרנאק. לאור הופעתו כאן אני באמת תמה כיצד זו לא התפתחה לתנועת המונים. ממליץ לעשות פריז בדקה 3:42:

    פוסט מרתק, אגב.

    • ofrilany Says:

      לגמרי! הוא גם יפה וגם אופה!
      אבל בעצם – הוא לא יהודי, והיא כן

    • galkatz Says:

      בהמשך לדברי יואש, אם כי מזווית קצת שונה, אפשר לציין מה האליבי של הזוג לוי וקופה באשר לליל ה-7-8 בנובמבר 2008. הם טוענים שלא עצרו במקום שעצרו כדי לחבל בקווי הרכבת אלא לסשן לילי של סקס במכונית.

  3. גלנדון Says:

    יואש אתה קצת שוביניסט לא? אם מהפכה חייבת להיות מחרמנת, אני מבטיח לך שברנל לא מחרמן לי את קצה הזרת

    • יואש Says:

      גלנדון, אני מבין את ההתניה החברתית הטבועה בך ואינני פוסל אותה. אדרבא, הימשך לנשים! מאותה סיבה אני משתמש במונחים גבר ואשה ולא בזכר ונקבה. אין כאן שוביניזם.

      בנוגע לטענה שלי: המושג חרמנות הוא רחב יותר מאשר השתוקקות. זאת השתוקקות אקטיבית, אפילו בלתי נסבלת. והשתוקקות כזאת יכולה להיווצר רק כלפי גבר. זאת טענה שיקשה עלי להוכיח ללא שיתוף פעולה מצדך, אבל אני בטוח שאם תחפש בתוך נפשך, תמצא שאני צודק. ממליץ על ויפאסאנה.

  4. ירדן Says:

    פוסט מאוד מעניין ומעורר מחשבה. תודה לך.

    ואם להשתמש בטרמינולוגיה שהתפתחה בתגובות כאן, אני חושבת שהמגזין הזה בהחלט מעורר.

  5. עידן Says:

    אחלה פוסט עפרי. בכלל לא שמעתי על הסיפור הזה קודם

  6. הקטסטרופה המרהיבה של ג’יימס קמרון « ארץ האמורי Says:

    […] ארץ האמורי רעיונות ודעות מכאן ומעבר הנהר « אני אוהב את יילדון לוי […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: