גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים

הסוציולוגים הירושלמים הפרופ' גדעון ארן, הד"ר נורית שטדלר והפרופ' אייל בן ארי פירסמו לפני כשנתיים מאמר בנושא פונדמנטליזם והגוף הגברי אצל חרדים ישראלים. במחקרם, מוכיחים השלושה שהחרדים מגלים התלהבות גדלה והולכת מאתגרים פיסיים ומאורח החיים הצבאי. אחד מביטויי הגבריות של החרדי החדש הוא תחפושות בפורים. לפי המחקר, בנוסף לתחפושות מסורתיות יחסית כגון משה רבנו או דוד המלך, גדלה הפופולאריות של תחפושות כמו טייס, חייל בצנחנים ושוטר. החוקרים רואים בכך ביטוי להערצה וקנאה של החרדים בגופניות הציונית – יחס שהיה סמוי אך נעשה גלוי יותר ויותר בחברה החרדית העכשווית.
במאמר מוסגר, יש לציין שגילויי הגבריות של סוציולוגים ירושלמים הם אולי שאלה דחופה לא פחות, אבל זהו נושא למחקר אחר. על כל פנים, את תצפיתם המעניינת של הסוציולוגים אני מזכיר לא כל כך בגלל מה שהיא אומרת על החרדי המודרני, אלא יותר כביטוי אקטואלי לקשר ההדוק בין חג הפורים לבין מסורת האלימות היהודית. ההיסטוריון אליוט הורוביץ מאוניברסיטת בר אילן כתב לא מזמן ספר בשם Reckless Rites הדן בנושא זה.
הורוביץ, שחיבר את הספר בהשפעת טבח המתפללים המוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 94',  מביא דוגמאות רבות ונשכחות למדי לטקסי ביזוי של סמלים נוצריים שנעשו לאורך ההיסטוריה בפורים, כגון יריקות והשתנות על צלבים. כל זה נעשה לרוב בסמוך לטקסי השריפה והתלייה של בובת המן. הוא סוקר גם כמה מקרים נדירים יותר של אלימות יהודית נגד גויים, כמו הוצאה להורג באישור השלטונות של רוצח נוצרי בצרפת במאה ה-12. כפי שמציינת רות מייזלס בסקירה על הספר, יותר משהורוביץ מבליט את מעשי האלימות עצמם, הוא מדגיש את המגמה של היסטוריונים יהודים מודרניים להסתיר ולהעלים את האירועים האלה, מחשש שבדל אלימות יידבק בדמותו של עמנו. אולי לא במקרה, ספרו של הורוביץ לא תורגם עד כה לעברית.

עונשו של המן, פרט מתוך הקפלה הסיסטינית. משתינים על הצלב

חג הפורים יכול, אם כן, להוות תזכורת לעובדה טריוויאלית ובכל זאת לא מובנת מאליה: גם יהודים בגולה ידעו לפעמים להיות די מניאקים. יש אפילו סיכוי שכמה מהדברים שהאנטישמים אמרו עלינו הם נכונים. ההצעה הזאת היא כמעט בגדר טאבו בדיסציפלינה של תולדות עם ישראל. ההיסטוריונים השמרנים/ציונים מגינים באופן טבעי על שמו הטוב של העם היהודי. אם הם ביקרו את "המנטליות הגלותית", היה זה בעיקר על הכניעות והרפיסות שיוחסו ליהודים, ולא על הגזענות שלהם. אבל גם היסטוריונים חדשים מהשנים האחרונות, פוסט או אנטי-ציונים, נוטים לא פחות לאידיאליזציה של יהודי הגולה, ומייחסים את כל מה שרע במצבנו העכשווי לציונות, או לפחות למודרניזציה. כמעט שום מידה רעה לא תיוחס לתלמוד או למסורת היהודית.
אבל בעצם, איך זה יכול להיות? למה לכל אומה יש כתמים שחורים בעברה, ורק היהודים תמיד יוצאים נקיים? העובדה שהיהודים לא נהנו מריבונות הקטינה אמנם את פוטנציאל האלימות שלהם, אבל לא חיסלה אותו לגמרי – כי גם אם כוחם הפוליטי היה מוגבל, הם החזיקו בצורות אחרות של כוח.
לדיוקן ההיסטורי הזה יש הסבר אחר, שנובע דווקא מאירוע כלשהו שהתרחש בעבר הקרוב יותר: השואה. האנטישמיות הנאצית הביאה לדה-לגיטימציה מוחלטת של כל טענה נגד היהודים והיהדות. יש בזה היגיון. לא נעים להיעזר בדוגמאות שמופיעות בדר-שטירמר.
ההיסטוריה היהודית, אם כן, היא היסטוריה שנכתבת בצל טראומה. אבל יש להודות: זה הופך אותה להיסטוריה די משעממת. היהודים תמיד יצדקו. אם הם מואשמים במשהו, זה יהיה כאמור רק בכך שהם כנועים מדי. אנו מדמיינים כל יהודי מאז רבן יוחנן בן זכאי  כאילו הוא מוזלמן העומד על הרמפה של אושוויץ. אבל המציאות היא אחרת: היו גם יהודים שמנים. היו יהודים שהתעמרו בגויים באכזריות, וזכו להגנת המלכים. היו פיראטים יהודים, והיו יהודים סוחרי עבדים, וקולוניאליסטים שידיהם מגואלות בדם. בזמנים חדשים יותר, היו כמובן יהודים שעמדו בראש מערכת הגולאגים הסובייטים, או שהובילו ביד רמה את משפטי הטיהורים בצ'כיה. וזה לפני שהזכרנו את רוצח ההמונים הנרי קיסינג'ר. מותר להודות: היו לא מעט יהודים מניאקים גם לפני המצאת הציונות ואריק שרון. איך אומרים הפסיכולוגים: זה טבעי. זה בסדר. זה ממש ממש בסדר.
כמו ההומואים, גם היהודים הם מיעוט נרדף די מיוחס. אפשר אפילו לומר שלאורך חלק ניכר מההיסטוריה, היינו קרובים יותר לצד של הרוכב מאשר לצד של החמור. אנו זוכרים בצדק את גירוש ספרד, אבל נוטים לשכוח ששנה לפני הגירוש, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של פרדיננד ואיזבלה. לפעמים גם די השתלם להיות יהודי – וגם זה הסבר לעובדה ש"שרדנו 2000 שנה כנגד כל הסיכויים". אם יציעו לי להיוולד במאה ה-16 בגרמניה, אעדיף כנראה להיוולד כיהודי מאשר כאיכר שוואבי.
לפני שלוש שנים, סיקרתי את המהומה שהתחוללה סביב פרסום הספר "פסח של דם" של פרופ' אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן. אני  זוכר איך ההיסטוריון המבוהל שוחח איתי מהחדר במלון שבו הוא הסתגר ברומא, ואמר את המלים שעוררו סערה: "הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", הוא הסביר לי. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם".
ברגע הראשון, חשבתי שעדיף לא לפרסם את מה שהוא אמר לי. יש סודות שעדיף לשמור בתוך המשפחה. אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי. קודם כל, כי זאת היתה סנסציה. וחוץ מזה, כי אם העם היהודי יהפוך למין כת ששומרת סודות בפנים (זה מזכיר לי שנסעתי לא מזמן עם אחד הדודים שלי, שהזכיר מישהו שעבר לגור במושב שדות מיכה. ציינתי שזה המקום שבו, לפי ויקיפדיה, שוכן מאגר הטילים הגרעיניים של ישראל. הדוד שלי כמעט עשה תאונה ואמר: ששש! זה סוד. מה שמצחיק, שרק שנינו היינו באוטו) זה באמת יהיה הסוף שלנו.
בסופו של דבר, התברר שהממצאים של טואף היו די מפוקפקים, בלשון המעטה. אבל עצם המחשבה על מה שהוא אמר העלתהבי מחשבה מבהילה: אולי בעצם אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית? אולי בעצם היהודים לא היו כאלה צדיקים? הרי מי שמעצב את השקפת העולם שלו לפי מה שמלמדים אותנו במערכת החינוך הציונית, יכול להסיק שגם הנצרות היא דת ממש מתועבת. מי שמתקרב מעט לטקסטים מגלה תמונה מעט יותר מורכבת.
עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה. גם בניה קריק הוא אחד מקדושי השואה – ואם לא הוא, אז הבן שלו. מצד שני, כמו הרבה דברים בישראל, מה שאסור להגיד נאמר כל הזמן. כלומר: כטענה או קביעה, להגיד שהיהודים גזענים זה ממש אסור. אבל להגיד על מישהו שמוחה נגד הגזענות הישראלית שהוא "לא יהודי" זה ממש לגיטימי בישראל 2010.
דרך אגב, היהודים הם לא לבד. יש עוד כמה עמים שנהנים ממעמד של קדושה, בדרך כלל בזכות הדיכוי שהם סבלו בעבר. בנוסף ליהודים, אפשר למנות ברשימה הזאת את הארמנים, הטיבטים, האירים והצ'כים. במידה רבה, גם הפלסטינים. על הטורקים, הסינים, הגרמנים והסרבים אפשר ללכלך חופשי, אבל אם תגיד משהו נגד הארמנים זה יהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. אני מודה שהיחס הזה עורר בי מידה מסוימת של חשדנות כלפי כל העמים האלה.
ואכן, גיליתי שהחשד די מוצדק. ארמניה בת זמננו התגלתה לי כמדינה קווקזית מסוגרת, מושחתת ודי קסנופובית. לגבי טיבט – יש צדק מסוים בטענתם של הסינים שהמשטר הפיאודלי הרגרסיווי שהיה שם לפני הכיבוש לא היה בדיוק מופת של דמוקרטיה. האירים הם קתולים פנאטים לאומנים, שבעשורים האחרונים השתכרו קצת יותר מדי מהקפיטליזם. הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד. לגבי הפלסטינים: כל דבר רע שאני מצליח לחשוב עליהם הוא בעצם באשמתנו. אבל אני בטוח שיש משהו. אשמח להצעות.
בכל מקרה, נראה לי שמחשבה כזאת יכולה לאוורר קצת את הדימוי הצדקני של העם היהודי. ויש לציין: בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר, שהניסיון להדוף בהיסטריה כל ביקורת על היהדות (קל וחומר על הציונות) לא ממש עוזר לנו בטווח הארוך. להיפך – הוא מתחיל לעצבן את הגויים, מה שמתבטא בתופעות כמו מחמוד אחמדינג'אד. טאבואים נוקשים מדי תמיד יוצרים מתח שיתפרץ בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בסקס או באנטישמיות.
חג הפורים, אם כן, הוא הזדמנות טובה להיזכר בכל העוולות של היהודים לדורותיהם. אם מוסיפים לכל מה שהוזכר עד כה את הטבח של ברוך גולדשטיין, (שבין השאר חיסל את הסיכוי שהיה טמון בהסכמי אוסלו לשלום) לגמרי סביר לבקש שפורים ילווה ביום הזיכרון לקרבנות היהודים. למה לא? מצדי שתהיה צפירה בשמונה בערב, ואחר כך אפשר לרקוד וכל זה.

תגים: אלימות, אנטישמיות, היסטוריה, חרדים, יהדות, יהודים, עמים קדושים, פורים, שואה