גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים

by

הסוציולוגים הירושלמים הפרופ' גדעון ארן, הד"ר נורית שטדלר והפרופ' אייל בן ארי פירסמו לפני כשנתיים מאמר בנושא פונדמנטליזם והגוף הגברי אצל חרדים ישראלים. במחקרם, מוכיחים השלושה שהחרדים מגלים התלהבות גדלה והולכת מאתגרים פיסיים ומאורח החיים הצבאי. אחד מביטויי הגבריות של החרדי החדש הוא תחפושות בפורים. לפי המחקר, בנוסף לתחפושות מסורתיות יחסית כגון משה רבנו או דוד המלך, גדלה הפופולאריות של תחפושות כמו טייס, חייל בצנחנים ושוטר. החוקרים רואים בכך ביטוי להערצה וקנאה של החרדים בגופניות הציונית – יחס שהיה סמוי אך נעשה גלוי יותר ויותר בחברה החרדית העכשווית.
במאמר מוסגר, יש לציין שגילויי הגבריות של סוציולוגים ירושלמים הם אולי שאלה דחופה לא פחות, אבל זהו נושא למחקר אחר. על כל פנים, את תצפיתם המעניינת של הסוציולוגים אני מזכיר לא כל כך בגלל מה שהיא אומרת על החרדי המודרני, אלא יותר כביטוי אקטואלי לקשר ההדוק בין חג הפורים לבין מסורת האלימות היהודית. ההיסטוריון אליוט הורוביץ מאוניברסיטת בר אילן כתב לא מזמן ספר בשם Reckless Rites הדן בנושא זה.
הורוביץ, שחיבר את הספר בהשפעת טבח המתפללים המוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 94',  מביא דוגמאות רבות ונשכחות למדי לטקסי ביזוי של סמלים נוצריים שנעשו לאורך ההיסטוריה בפורים, כגון יריקות והשתנות על צלבים. כל זה נעשה לרוב בסמוך לטקסי השריפה והתלייה של בובת המן. הוא סוקר גם כמה מקרים נדירים יותר של אלימות יהודית נגד גויים, כמו הוצאה להורג באישור השלטונות של רוצח נוצרי בצרפת במאה ה-12. כפי שמציינת רות מייזלס בסקירה על הספר, יותר משהורוביץ מבליט את מעשי האלימות עצמם, הוא מדגיש את המגמה של היסטוריונים יהודים מודרניים להסתיר ולהעלים את האירועים האלה, מחשש שבדל אלימות יידבק בדמותו של עמנו. אולי לא במקרה, ספרו של הורוביץ לא תורגם עד כה לעברית.

עונשו של המן, פרט מתוך הקפלה הסיסטינית. משתינים על הצלב

חג הפורים יכול, אם כן, להוות תזכורת לעובדה טריוויאלית ובכל זאת לא מובנת מאליה: גם יהודים בגולה ידעו לפעמים להיות די מניאקים. יש אפילו סיכוי שכמה מהדברים שהאנטישמים אמרו עלינו הם נכונים. ההצעה הזאת היא כמעט בגדר טאבו בדיסציפלינה של תולדות עם ישראל. ההיסטוריונים השמרנים/ציונים מגינים באופן טבעי על שמו הטוב של העם היהודי. אם הם ביקרו את "המנטליות הגלותית", היה זה בעיקר על הכניעות והרפיסות שיוחסו ליהודים, ולא על הגזענות שלהם. אבל גם היסטוריונים חדשים מהשנים האחרונות, פוסט או אנטי-ציונים, נוטים לא פחות לאידיאליזציה של יהודי הגולה, ומייחסים את כל מה שרע במצבנו העכשווי לציונות, או לפחות למודרניזציה. כמעט שום מידה רעה לא תיוחס לתלמוד או למסורת היהודית.
אבל בעצם, איך זה יכול להיות? למה לכל אומה יש כתמים שחורים בעברה, ורק היהודים תמיד יוצאים נקיים? העובדה שהיהודים לא נהנו מריבונות הקטינה אמנם את פוטנציאל האלימות שלהם, אבל לא חיסלה אותו לגמרי – כי גם אם כוחם הפוליטי היה מוגבל, הם החזיקו בצורות אחרות של כוח.
לדיוקן ההיסטורי הזה יש הסבר אחר, שנובע דווקא מאירוע כלשהו שהתרחש בעבר הקרוב יותר: השואה. האנטישמיות הנאצית הביאה לדה-לגיטימציה מוחלטת של כל טענה נגד היהודים והיהדות. יש בזה היגיון. לא נעים להיעזר בדוגמאות שמופיעות בדר-שטירמר.
ההיסטוריה היהודית, אם כן, היא היסטוריה שנכתבת בצל טראומה. אבל יש להודות: זה הופך אותה להיסטוריה די משעממת. היהודים תמיד יצדקו. אם הם מואשמים במשהו, זה יהיה כאמור רק בכך שהם כנועים מדי. אנו מדמיינים כל יהודי מאז רבן יוחנן בן זכאי  כאילו הוא מוזלמן העומד על הרמפה של אושוויץ. אבל המציאות היא אחרת: היו גם יהודים שמנים. היו יהודים שהתעמרו בגויים באכזריות, וזכו להגנת המלכים. היו פיראטים יהודים, והיו יהודים סוחרי עבדים, וקולוניאליסטים שידיהם מגואלות בדם. בזמנים חדשים יותר, היו כמובן יהודים שעמדו בראש מערכת הגולאגים הסובייטים, או שהובילו ביד רמה את משפטי הטיהורים בצ'כיה. וזה לפני שהזכרנו את רוצח ההמונים הנרי קיסינג'ר. מותר להודות: היו לא מעט יהודים מניאקים גם לפני המצאת הציונות ואריק שרון. איך אומרים הפסיכולוגים: זה טבעי. זה בסדר. זה ממש ממש בסדר.
כמו ההומואים, גם היהודים הם מיעוט נרדף די מיוחס. אפשר אפילו לומר שלאורך חלק ניכר מההיסטוריה, היינו קרובים יותר לצד של הרוכב מאשר לצד של החמור. אנו זוכרים בצדק את גירוש ספרד, אבל נוטים לשכוח ששנה לפני הגירוש, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של פרדיננד ואיזבלה. לפעמים גם די השתלם להיות יהודי – וגם זה הסבר לעובדה ש"שרדנו 2000 שנה כנגד כל הסיכויים". אם יציעו לי להיוולד במאה ה-16 בגרמניה, אעדיף כנראה להיוולד כיהודי מאשר כאיכר שוואבי.
לפני שלוש שנים, סיקרתי את המהומה שהתחוללה סביב פרסום הספר "פסח של דם" של פרופ' אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן. אני  זוכר איך ההיסטוריון המבוהל שוחח איתי מהחדר במלון שבו הוא הסתגר ברומא, ואמר את המלים שעוררו סערה: "הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", הוא הסביר לי. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם".
ברגע הראשון, חשבתי שעדיף לא לפרסם את מה שהוא אמר לי. יש סודות שעדיף לשמור בתוך המשפחה. אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי. קודם כל, כי זאת היתה סנסציה. וחוץ מזה, כי אם העם היהודי יהפוך למין כת ששומרת סודות בפנים (זה מזכיר לי שנסעתי לא מזמן עם אחד הדודים שלי, שהזכיר מישהו שעבר לגור במושב שדות מיכה. ציינתי שזה המקום שבו, לפי ויקיפדיה, שוכן מאגר הטילים הגרעיניים של ישראל. הדוד שלי כמעט עשה תאונה ואמר: ששש! זה סוד. מה שמצחיק, שרק שנינו היינו באוטו) זה באמת יהיה הסוף שלנו.
בסופו של דבר, התברר שהממצאים של טואף היו די מפוקפקים, בלשון המעטה. אבל עצם המחשבה על מה שהוא אמר העלתהבי מחשבה מבהילה: אולי בעצם אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית? אולי בעצם היהודים לא היו כאלה צדיקים? הרי מי שמעצב את השקפת העולם שלו לפי מה שמלמדים אותנו במערכת החינוך הציונית, יכול להסיק שגם הנצרות היא דת ממש מתועבת. מי שמתקרב מעט לטקסטים מגלה תמונה מעט יותר מורכבת.
עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה. גם בניה קריק הוא אחד מקדושי השואה – ואם לא הוא, אז הבן שלו. מצד שני, כמו הרבה דברים בישראל, מה שאסור להגיד נאמר כל הזמן. כלומר: כטענה או קביעה, להגיד שהיהודים גזענים זה ממש אסור. אבל להגיד על מישהו שמוחה נגד הגזענות הישראלית שהוא "לא יהודי" זה ממש לגיטימי בישראל 2010.
דרך אגב, היהודים הם לא לבד. יש עוד כמה עמים שנהנים ממעמד של קדושה, בדרך כלל בזכות הדיכוי שהם סבלו בעבר. בנוסף ליהודים, אפשר למנות ברשימה הזאת את הארמנים, הטיבטים, האירים והצ'כים. במידה רבה, גם הפלסטינים. על הטורקים, הסינים, הגרמנים והסרבים אפשר ללכלך חופשי, אבל אם תגיד משהו נגד הארמנים זה יהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. אני מודה שהיחס הזה עורר בי מידה מסוימת של חשדנות כלפי כל העמים האלה.
ואכן, גיליתי שהחשד די מוצדק. ארמניה בת זמננו התגלתה לי כמדינה קווקזית מסוגרת, מושחתת ודי קסנופובית. לגבי טיבט – יש צדק מסוים בטענתם של הסינים שהמשטר הפיאודלי הרגרסיווי שהיה שם לפני הכיבוש לא היה בדיוק מופת של דמוקרטיה. האירים הם קתולים פנאטים לאומנים, שבעשורים האחרונים השתכרו קצת יותר מדי מהקפיטליזם. הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד. לגבי הפלסטינים: כל דבר רע שאני מצליח לחשוב עליהם הוא בעצם באשמתנו. אבל אני בטוח שיש משהו. אשמח להצעות.
בכל מקרה, נראה לי שמחשבה כזאת יכולה לאוורר קצת את הדימוי הצדקני של העם היהודי. ויש לציין: בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר, שהניסיון להדוף בהיסטריה כל ביקורת על היהדות (קל וחומר על הציונות) לא ממש עוזר לנו בטווח הארוך. להיפך – הוא מתחיל לעצבן את הגויים, מה שמתבטא בתופעות כמו מחמוד אחמדינג'אד. טאבואים נוקשים מדי תמיד יוצרים מתח שיתפרץ בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בסקס או באנטישמיות.
חג הפורים, אם כן, הוא הזדמנות טובה להיזכר בכל העוולות של היהודים לדורותיהם. אם מוסיפים לכל מה שהוזכר עד כה את הטבח של ברוך גולדשטיין, (שבין השאר חיסל את הסיכוי שהיה טמון בהסכמי אוסלו לשלום) לגמרי סביר לבקש שפורים ילווה ביום הזיכרון לקרבנות היהודים. למה לא? מצדי שתהיה צפירה בשמונה בערב, ואחר כך אפשר לרקוד וכל זה.

תגים: , , , , , , , ,

18 תגובות to “גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים”

  1. מרמיט Says:

    קודם כל, נדמה לי שזאת התגובה הראשונה שלי בבלוג הנהדר הזה, אז: בלוג נהדר.

    פורים: זה הרי במהותו החג שבו לא מסתפקים ב"הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, יאללה לאכול" (כמו שסיכם וודי אלן את חגי ישראל), אלא מוסיפים גם "אנחנו טבחנו בהם, יאללה לשתות". הכי עצוב לי שכל תאוות הרצח הזאת הולבשה על קרנבל האביב הפגאני.

    עלילות דם: במהלך הקריאה נזכרתי איך, כשלמדנו בתיכון (בשיעורי היסטוריה כמובן) על עלילות הדם והפוגרומים הנלווים לאורך ההיסטוריה, שאלתי את המורה אם יכול להיות – לאור הדימיון הרב בין העלילות בתקופות שונות ובמקומות שונים – שהיה בהן בכל זאת איזשהו גרעין של אמת, איזשהו מנהג יהודי סתום שעלול היה להתפרש באור עקוב מדם בעיני הגויים. לא טענתי שהעלילות היו מדויקות, יש לציין. לעולם לא אשכח את המבט המזועזע וההרצאה הפסקנית שקיבלתי ממנה. הכל אנטישמיות, תמיד. כולם אנטישמים, תמיד. זה מה שמנחילה דת השואה הציונית, ואת התוצאות כולנו רואים.

    • ofrilany Says:

      תודה רבה. לפחות אפשר לומר שהאופי של פורים בישראל העכשווית הוא דווקא לא אלים במיוחד, ובאמת מזכיר יותר את אופיו המקורי כקרנבל פגאני.

  2. שאול Says:

    תודה, עופרי, על הפוסט המצוין. אין ספק שהוספת נופך חדש לקטגוריית ה –
    self-hating Jew
    שעליה אמר אחד ממכריי: אני לא שונא את עצמי, אני רק שונא יהודים אחרים.
    ועם זאת, ולאור זכר השואה, אני לא בטוח שבאמת אפשר להאשים את היהודים באלימות הקמאית הטבועה בפורים. השילוב של אלימות חברתית, טקסית, פרפורמטיבית עם חגיגת תחפושות, חילופי זהויות, מיניות מתפרצת ושתייה וסביאה היא המצאה שלא רשומה בטאבו על שם העם היהודי. זה המובן של הבככנליה של העולם העתיק, ובמובן מסוים ומדולדל של ליל כל הקדושים הנוצרי. נוצרי? הכל הרי די פגאני, וכך גם השורשים של הילולת פורים: כשצריך לשתות עד שלא מבחינים בין המן לבין מרדכי, מה אתה מצפה שיקרה? הרי בסיומו של המשתה לא ייערך מבחן גמר אוניברסיטאי שבו יישאלו החוגגים על ההיסטוריה היהודית; כשלא נבחין בין המן לבין מרדכי, כולנו נוכל להיות (גם) ברוך גולדשטיין.
    אבל התהייה שעלתה בי למקרא הדברים שלך היא כיצד המסמן "אלימות" הפך להיות הקאזוס בלי של כל דיון אתי: גם היהודים בגולה היו אלימים! – אוי ואבוי. מותר היהודי מן הבהמה אין. אבל כבר פרויד לימד אותנו, כאילו לא ידענו זאת קודם, שאין תרבות בלי אלימות, ומעטים הדברים היצירתיים באמת כמו מופעיה של האלימות. ובהתייחס לבלוג הקודם של גל – המונופול של המדינה (והרפואה) על המיניות מקביל למונופול של המדינה על האלימות, אם לא מבוסס עליו לגמרי: אלימות זה רע, אלא במקרה ששר הביטחון, מפכ"ל המשטרה, או נשיא בית המשפט מורה עליה. כמו שאמר מקס ובר: המדינה ככנופיית בריונים מאורגנת. זוהי האלימות הלא מאוד יצירתית (ויסלח לי תת-אלוף נוה), והרת אסון דווקא בגלל הלגיטימציה שניתנת לה (על ידי עצמה כמובן, בדיוק כמו כנופיית ביריונים, כלומר בזכות אלימותה) וממנה היא שואבת את כוחה. אבל האם ה"אלימות" הבככנלית של פורים דומה לאלימות הזאת? האם יש אלימות גלותית, ואם כן, כיצד זו שונה מהאלימות של המדינה? ואולי זה האתגר: האם אפשר לחשוב על אלימות מבלי ראשית כל לבטל אותה כדבר הלא מוסרי ביותר, כסימן של הכישלון המוסרי באשר הוא, כדבר שתמיד הם עושים ואף פעם לא אני, כדבר שיכול להיות מוצדק, ושריר רק באשר הוא מוצדק, כלומר תקף על פי חוקי המדינה ונאכף על ידי מוסדותיה?

    • ofrilany Says:

      תודה שאול. האמת שאני בהחלט מסכים איתך. באופן כלשהו, התובנה הזאת דווקא גרמה לי להרגיש יותר טוב עם היהדות שלי, אם אפשר לומר ככה. ולא נראה לי שזה בא ממשקעים ציוניים מסוימים שנשארו (אפילו!) בי – כי הרי כל המערך של הדימוי העצמי הציוני מבוסס על זה שהיהודים בגולה לא היו אלימים (דרך אגב – בעצם יש מקום להסתייגויות גם מזה. אני חושב שזה נכון בעיקר לציונות החילונית, אבל הציונות הדתית דווקא מזהה את עצמה עם כל מיני מופתים של בריונות גלותית).
      בכל מקרה, זה לא מערער באופן יסודי על הטענה שלי, שהיא בעצם מעבר לשאלה של האלימות: אני מבקש לאוורר את הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית המובלעת, על פיה בכל מקרה של חיכוך או סכסוך בין יהודים לגויים מותר להגיד על זה כל דבר, חוץ מאשר להאשים את היהודים. במקרה הטוב, יגידו שהיהודים "נדחקו" לפעול בצורה שבה הם פעלו. נראה לי שזה שולל את האגנטיות ההיסטוריות של היהודים, את האפשרות שלהם (או של הקהילות שלהם) לבחור בין טוב לרע. וחוץ מזה – זה פשוט לא סביר!

  3. Merav Says:

    פוסט מבריק, אצרף אותו לכל משלוחי המנות שאחלק. ורק התייחסות קצרה לאתגר הגדול שהוצע כאן, והוא באמת גדול, כי אם אינני טועה דרידה טען בעקבות בנימין כמובן שכל פנייה לאלימות, גם זו המהפכנית שלכאורה נוגדת את החוק, תצדיק את עצמה רטרואקטיבית – כלומר אחרי הכינון של חוק חדש. על כל פנים, זה רעיון מצוין להרחיב בנושא גילויי הגבריות של הסוציולוגים הירושלמים. אני מחכה לפוסט

  4. שיר Says:

    אכן פוסט מעולה! מאוד נהנתי לקרוא. לאחרונה עברתי לארה"ב ואני חייבת לומר שסוג של הופתעתי עד כמה נושא הזהות היהודית הוא נושא חם שעולה כאן כל הזמן בשיחות ועד כמה אמריקאים וזרים אחרים בטוחים שיהודים הם בערך 40% מאוכלוסית ארה"ב או משהו. נתקלתי גם בהמון שאלות שבשבילנו כישראלים בטח נשמעות מצחיקות – כמו למשל, איך אפשר להיות יהודי ולא להאמין באלוהים?

    אבל מה שחבל בעיני הוא שבארץ הפוליטקלי קורקט, מובן שיש להימנע מלהשמיע כל ביקורת שהיא על מיעוטים ואנשים חוששים לשאול ולדבר על הסוגיות שיותר מעסיקות אותם כי עלול להיות בהן אלמנט פוגעני. בהקשר הזה, אני בעיקר אני מתכוונת לקשר בין יהודים לכסף… (אני מניחה שאלימות ויהודים זה נושא יותר חבוי ). אם היו מתייחסים מולי לקשר הזה אז הייתי מגיבה ברצון, אבל זה תמיד כל כך בסבטקסט עד שאין לי כוח לטרוח

  5. שיר Says:

    קראתי עכשיו גם את הפוסט שלך על יהודים וקפיטליזם שמתחבר לי לתגובה הקודם שלי. אז אולי זה לא קשור כאן, אבל חשבתי להגיב בכל זאת. הטענה שלך שם מאוד נכונה ולכן אולי עדיף להסתכל על הנושא שלא מהזווית היהודית. לדוגמא, בספר The Ascent of Money, ההיסטורין הכלכלי Niall Ferguson מזכיר לא מעט אישים יהודים שתרמו להתפתחות המערכת הכלכלית באירופה, והוא לא נמנע מלהתייחס לאמירות אנטישמיות שונות. שווה קריאה (או צפיה בסדרה הדקומונטרית שהופקה בעקבות הספר).

  6. אורי Says:

    אפשר להזכיר גם את ישראל יובל מהאוניברסיטה העברית ואת ספרו "שני גויים בבטנך", שמאמר שקדם לו ב"ציון" עורר פולמוס גדול, בו הוא טוען, בין השאר, שהדברים הנוראים שעוללו יהודי אשכנז לעצמם, כגון רצח עוללים והתאבדות כדי שלא יפלו ביד הנוצרים, היו אחד הגורמים להיוולדותה של עלילת הדם על שימוש בדם ילדים נוצריים בחג הפסח. אחרי הכל, אם היהודים יכולים לעולל זאת לילדיהם שלהם, מדוע לא לנוצרים?

    משם הוא גם ממשיך לתפיסת הגאולה הנוקמת האשכנזית ומשמעות טקס הזיית טיפות היין על מפת החג הלבנה בשולחן הסדר, כאקט סימבולי להכתמת הפרופיריון, גלימתו של אלוהים במעמד יום הדין, כדי להזכיר לו, ויזואלית, את דם היהודים שעליו לנקום בבוא הגאולה.

    • haemori Says:

      כן, אני מתרשם שהמאמר של יובל הוא בין הבודדים שמציעים גישה יותר רעננה ליחסים בין יהודים לנוצרים, ולא פלא שהוא חולל מהומה. אני מציע שילמדו אותו בשיעורי המורשת החדשים של גדעון סער. אני חושב שהילדים דווקא יאהבו את כל הקטע של הכתמת הפרופיריון

  7. דודי Says:

    מלבד זאת: "עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה." – לא נכון. רוב הספרות העברית בת ימינו מתארת יהודים מנוולים, אלא שמטבע הדברים היא מתרכזת במנוולים יהודים מישראל (או ארץ ישראל, כמו נניח חיים מרגליות קלוורסקי ברומן של אלון חילו). פה ושם יש גם ספרים, עבריים ולא עבריים, שעוסקים במנוולים יהודים היסטוריים מהגולה – לפחות שני ספרים עלילתיים נכתבו על הרשת היהודית שייבאה זונות יהודיות לארגנטינה.

    אגב, האמנם כל דבר רע אצל הפלסטינים (ויש הרבה) הוא אשמתנו? (והאמנם הסכמי אוסלו נפלו אך ורק בגלל גולדשטיין?) בחייאת. גם לעמים האחרים, שאתה מקטרג עליהם, היו כובשים, שאולי לא היו נוראים ואיומים כמו ישראל, אבל בכל זאת כובשים – טורקיה ורוסיה במקרה של ארמניה, בריטניה במקרה של אירלנד, אוסטריה ההבסבורגית (וברה"מ) במקרה של צ'כיה.

    המשפט "הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד." לא הכי ברור, ואם תסלח על התקינות הפוליטית בבלוג הו-כה-מגניב, עולה ממנו ריח די מגעיל.

    • ofrilany Says:

      1. מנוולים ישראלים זאת לא הנקודה. נכון שהספרות מתארת אותם (רוב הספרות?) אבל כל הרעיון של הפוסט הזה הוא לדבר על תופעות שלא קשורות לישראל ולציונות
      2. טוב ששאלת – באמת נזכרתי בתכונה רעה של פלסטינים: הם תמיד מאחרים לפגישות. מצד שני, יכול להיות שגם זה בגלל הנכבה
      3. ברור שלעמים האלה היו כובשים! זה מה שכתבתי, אז מה? מה אתה מנסה להוכיח?
      4. היי! אל תקרא לי מגניב. כל דבר חוץ ממגניב. אתה מדבר עם בנאדם ששר במקהלה של הבנות בכיתה ד'

      • דודי Says:

        1. הטענה הייתה שפעם כתבו על מנוולים יהודים בגולה (כמו אצל באבל) והיום לא. ההסבר שלך היה שיש איזו האדרה של היהודים בגולה בגלל השואה וכו'. ההסבר שלי הוא שפשוט אין יותר מאפיונרים יהודים באודסה. בספרות העכשווית אתה מוצא מנוולים יהודים עכשוויים – קצין ישראלי אכזר, עורך דין יהודי-אמריקני נכלולי. פה ושם עוסקים גם במנוולים יהודים מן העבר, כמו קלוורסקי מכאן, או סוחרי הנשים היהודיות מבואנוס-איירס משם (למשל, "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר). יש ביקוש ער לסחורה הזו.

        2 ו-3: לגבי קביעותיך על עמים שונים, לעומת הפלסטינים – זה פשוט. על הצ'כים והאחרים לא נמנעת מלכתוב איזו הכללה שלילית, אע"פ שאפשר לייחס את מגרעותיהם לכובש זה או אחר. לא ברור הפטור שנתת לפלסטינים. (כלומר, אצל האחרים התעניינת רק בהכללה השלילית ולא בסיבתה).

        יש לי תהייה אחרת על הפוסט, לאחר שקראתי את הביקורת של מייזלס.

        אני קורא שם שהורוביץ ליקט מקבץ מאד לא מרשים של מקרים של אלימות יהודית ממשית נגד גויים, שהתרחשה בחג פורים; מקבץ זה (יש להניח שהוא כולל כל מה שמצא המחבר בחיטוט שקדני בהיסטוריה של מאות שנים וארצות רבות) מחזק טענה כללית כלשהי על האלימות שטבועה בחג, ולצדה טענה נגד היסטוריונים שהסתירו מגמה זו, מטעמים אידאולוגיים. זה נראה לי קלוש – אולי לא שמו דגש על המקרים האלה כי הם שוליים באמת. הם נופלים מכמות האלימות שחטפה קהילה יהודית אקראית בכמה מאות השנים האחרונות, בחג פורים או בימים אחרים.

        אז הטענה נגד ההיסטוריונים מן הזרם המרכזי (שהם מתעלמים ממידע שלא נוח לתפיסת העולם שלהם) חוזרת לאנשים כמו הורוביץ וטואף (שכפי שציינת, ויפה שציינת, בנה תזה די רעועה) בגדול. ולא רק להם, אלא לציבור לא מבוטל שנראה שצמא לכל בוץ שאפשר למצוא על היהודים לדורותיהם ועל היהדות.

      • ofrilany Says:

        תודה על ההבהרה. לגבי היהודים המנוולים – אולי אתה צודק. אני לא נתקלתי בכל כך הרבה ספרים כאלה. לגבי הפלסטינים – אנא קבל זאת בשמץ של הומור. ברור שהפלסטינים הם לא עם חסר פגמים (שוב, אם יש בכלל דבר כזה) – וזה בעצם מה שטענתי.
        לגבי התהייה הנוספת – אתה צודק. המקבץ שהורוביץ מביא הוא באמת לא ענק. אבל מה שניסיתי לעשות כאן הוא בסך הכול לעורר מחשבה ולאבחן תכונה מסוימת של ההיסטוריה של עם ישראל שנכתבת היום: זאת היסטוריה שתמיד מניחה מראש הנחה מסוימת, והיא שהיהודים צודקים. מה שאני אומר זה שזה לא סביר, וזה משעמם. זה בעצם הופך את ההיסטוריה ל"היסטוריה קדושה", מה שלכאורה היסטוריונים לא אמורים לעשות.

      • דודי Says:

        צודקים אני לא יודע, אבל אני חושב שהטענה שחטפנו יותר ממה שהחטפנו היא די עובדה היסטורית אובייקטיבית.

  8. מירי Says:

    בלוג מצויין, מאמר מרתק. גם אני חיפשתי ארכיטיפים של רוע פנימי ביהדות ולא מצאתי. אין רשע יהודי ארכיטיפי, תמיד אלו צוררים חיצוניים שקמים עלינו לכלותנו, ולעובדה זו יש משמעויות עמוקות ומרחיקות לכת, בעיקר נפשיות. בנצרות, להבדיל, דמותו של השטן נוכחת כמכשול תמידי בדרכו של המאמין(צריך להישמר כי השטני מסגל לעצמו מופעים רבים, לא פעם תמימים לכאורה).

    • ofrilany Says:

      תודה. התחושה שלי היא שהאידיאליזציה הזאת היא דווקא תופעה של העשורים האחרונים. נראה לי שהתפישה הדתית-מסורתית היא משהו יותר מורכב. אבל צריך לחשוב על זה. בכל מקרה השטן הוא באמת נושא שצריך להתייחס אליו יותר ברצינות

  9. Yoga-oriented nation: הצד האפל של ברכת השמש « ארץ האמורי Says:

    […] תופעה מודרנית, למעשה כמעט כמו כל תופעה בחיים שלנו. כמו לגבי העם היהודי, כך גם לגבי התרגול היוגי: העובדה שיש לו היסטוריה, ושהוא […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: