תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

by

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת איאמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכליכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.

תגים: , , , , ,

31 תגובות to “תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר”

  1. יותם Says:

    למעשה אתה קורא ללינץ'.

    ביישום הרחב יותר של שיטתך כל אחד ימנו עצמם לתובע, שופט ותליין של כל אחד, ולחילופין כל אחד מאיתנו יהיה נאשם פוטנציאלי בפשעים חברתיים עליהם ידונו אותו

    חבריו. מבלי להיכנס לפחי היקוש המובנים מאליהם של השיטה הזו (היעדר פרוצדורה אמינה לבירור האמת, חשיפה לבעלי אינטרסים, דמגוגים ומניפולטורים ויצירה של חברת הלשנה נטולת יסוד של סולידאריות), הרי ברור לחלוטין שזה גם בלתי אפשרי. אם בתי המשפט קורסים תחת הנטל, אז ברור שאי-אפשר להטיל את המלאכה על כל אחד מאיתנו.

    כאן הסיפור הופך מעניין – את מי בוחרים להעניש בסנקציות חברתיות? נדמה לי שבדרך כלל התשובה תהיה מי שאפשר לעשות לו את זה, וליתר דיוק למי שקל. כלומר, לא מי שמשלם לנו משכורות, קובע גורלות אקדמיים או שפשוט חברתו נעימה לנו.
    מרכיב הבחירה השני קשור לסוג העבירה. במקרה זה, הטענה היא שהפעלת הסנקציות היא מעשה של אקטיביזם פוליטי פמיניסטי. השאלה היא האם בחברה שבה שכירות ללא השכלה מרוויחות מעט יותר מ-50% משכרם של גברים דומים, שרוויה בסקסיזם ובהומופוביה ההתמקדות באונס מקדמת מטרה פוליטית. ברור שהרבה יותר קל לתבוע להיפרע מאנס, דבמה שמערכת המשפט יודעת לטפל בו מבלי לשנות באופן יסודי את המערכת. קשה יותר לדרוש שינוי פמיניסטי רדיקאלי יותר.

    כמובן שהתשובה אינה מערכת המשפט הליבראלית שאינה יודעת לברר את האמת, פועל לפי חוקים פורמאליים שמונעים להבין את הקשר שבו נעשו מעשים, מענישה את הנאשם בתהליך עצמו והסנקציה המרכזית שלה (כלא) היא בלתי הומאנית בעליל. אך הפתרון אינו לינץ'. אפשר לחשוב, למשל, על פתרונות של קבוצת שאינן מכירות במדינה, או לא סומכות על בתי המשפט שלה כמו חרדים ופלסטינים שמשתמשים בבוררים מוסכמים כדי לברר דברים. לאלה יש סמכות אמיתי שנובעת מאמון הקהילה בהם, הסנקציות שהם יכולים להפעיל מוגבלות וההבנה האמיתית של רצונות הצדדים וצרכים היא חלק אינהרנטי מתהליך הבירור.

    • galkatz Says:

      אני אתחיל, יותם, מהעניין הספציפי ומשם אפשר יהיה לפנות לסוגיה העקרונית-תיאורטית יותר. יש פה מקרה של אדם, מוכשר מאוד, בעל מניות רבות, שמוחשד במעשים שאני ואתה נסכים שהם מגעילים. למיטב ידיעתי, מעשים מגעילים כאלה אכן התרחשו, מבלי להידרש בהכרח להגדרה שלהם במילון הפלילי של המדינה.
      מה קרה פה בעצם? אשה שטוענת שנפלה קרבן למעשים המגעילים הללו, סיפרה את הסיפור שלה. בתגובה אני הצעתי לקרבנות אחרות, כמו גם לאנשים הקרובים אצל האדם הזה, לספר את הסיפור שלהם, או את העמדה המורכבת שלהם. כל אחד מאיתנו יגבש עמדה הקשורה, מהטבע הדברים, למידת ההיכרות וההערכה שלו לאנשים שמדברים.
      כעת, כמוך גם אני לא אוהב את ה"עליהום" הבלוגוספירי, הרבה מפני שהוא אכן מתנהל לפי ההיגיון הישן — ההיגיון במסגרתו יש איזו סמכות מרכזית שתגיד לנו מי פשע ואיך בדיוק. במובן הזה, הבלוגוספירה היא המשך ישיר של כלי התקשורת הגדולים הפועלים ברמה הלאומית. גם שם לעתים יש עליהום, אלא שבניגוד לבלוגוספירה הם כפופים יותר לנורמות המדינתיות והחוקיות ולכן הדברים פחות צפים שם.
      לעומת זאת, אני באמת ובתמים מאמין שאפשר לנצל את האינטרנט כדי לדבר אחרת, לדבר "מבפנים", מתוך היכרות עם הקרבנות או עם האדם החשוד. הרשת מאפשרת דווקא בנייה מחדש של אתרים בהם מתנהלת שיחה כזו שאינה כפופה לדיבור של המדינה, אבל בה בעת הם רחבים ודינאמיים יותר מהקהילה המסורתית, על כל הבעיות המוכרות שלה.
      אני מבין את החשש מהאשמות חסרות פשר מכל רחבי הרשת, אבל אנסה להראות זאת אחרת: אם הן חסרות פשר או בלתי מזדהות, אז כנראה נדע איך להתייחס אליהן. מעבר לכך, במצב בו החוקים של המדינה פחות רלוונטיים ואנשים מרשים לעצמם לדבר יותר, תהיה אינפלציה כזו של דיבור כך שמטבע הדברים נביא את עצמנו להאמין ולנהל דיאלוג רק עם הדוברים שאנו מכירים וסומכים עליהם. גם אני ואתה פחות מתחשבים כעת בהערות המלומדות של כל מיני בלוגוספירים ויותר באנשים מוכרים לנו, כאלה שמדברים על החוויות שלהם, או שמכירים מקרים רלוונטיים באופן אישי.
      אז כן. כל אחד מאיתנו הופך לשופט (כמובן, יש סוגיות, וגם כתבתי זאת בפוסט, בהם אין מנוס מלהיעזר במדינה ובחקירה המשטרתית. אני לא בטוח שהמקרה דנן הוא כזה). לא לתליין, היות שאחד היתרונות של דיבור יותר אינטימי כזה הוא שהוא יתחשב גם בשיקולים אחרים (היותו של מאן דהו חבר טוב, אינטלקטואל חשוב, או כל שיקול אחר), ולא יתנהל סביב הדיכוטומיות הפליליות הנוחות. גם אם נרחיק עצמנו ממישהו, או לפחות נתבע ממנו אחריות, זה דווקא יהיה מתוך עמדה סולידרית ולא מנוכרת (יותר או פחות, תלוי באמת במידת הקירבה).
      באשר לטיעונים על בעלי הכוח — מעשיו של בעל כוח לא מזכים את מעשיו של בעל כוח אחר. זה ברור. אני מאמין שאם בכלל, הרשת היא מקום שיאפשר דיבור גם נגד בעלי כוח. אבל דייני אם היא מאפשרת בינתיים דיבור נגד בעלי כוח קצת פחות חזקים. לגבי התנגדות לאונס מול התנגדות לפטריארכיה – עד שלא נתנגד לפטריארכיה לא נתנגד לאנסים או למטרידים מינית? ולמה בעצם ההפרדה בין שני הדברים? התנגדות לפטריארכיה היא היא גם התנגדות לאונס. אני מסכים שהיפרעות מאנסים היא לפעמים האופציה הקלה, אבל גם קבלה של הומואים היא לפעמים האופציה הקלה לחברה המיינסטרימית. אז מה, לא נקדם בברכה קבלה של הומואים? אנו יכולים לקדם פעולות או קווי מדיניות מסוימים, גם אם מסיבות אחרות לגמרי.

       

      • יותם Says:

        אם ממילא כל מטרת הפטפוט ברשת היא שנקשיב למי שאנחנו מכירים ומכבדים, אז באמת אין שום טעם באינטרנט, כי ממילא אנחנו מדברים עם מי שאנחנו מכירים ומקשיבים להם ברמה כזו או אחרת. אבל ברור שזו לא המטרה, הרעיון הוא לתבוע מכל אדם לגבש דיעה במקרה מסוים, וכאן זה כבר באמת קרוב מאוד ללינץ'. לא רק כי אין בידינו העובדות הרלוונטיות, אלא בעיקר כי זו דרישה בלתי הגיונית בעליל שכל אדם ידון את כ ל חבריו לפי חשדות כאלה או אחרים. כאן אנחנו שוב חוזרים לעניין הסלקטיביות, ולסיבות שבגינן משתלחים במשורר הרדיקאלי ולא באחרים.
        לגבי בעלי הכוח- העובדה הפשוטה היא שזה לא קורה. מבלי לפרש ולנתח את הסיבות עובדה שאנחנו לא מדברים על עורך עיתון הארץ, על העורך הסיפרותי, על פרופסורים בעלי מעמד באוניברסיטה ועוד כהנה וכהנה שאפשר היה לדבר עליהם, פשוט לא מדברים עליהם, ויש לכך סיבות. מכאן שהבחירה לדבר על מי שקל לדבר עליו היא לא מקרית, אלא ממש אינהרנטית לפרוצדורת משפט השדה האינטרנטי (מכאן גם השיהוי בעדויות – לפעמים צריך להמתין כדי שבעל כוח יהיה חסר כוח ואז אפשר יהיה לתקוף אותו.
        לגבי השיקול הפוליטי, אעיר שהאנלוגיה שלך לא טובה. אם כבר אז השאלה היא האם אפשר להסתפק בכך שאנשים שמפגינים הומופוביה כשגרה, יגנו רצח הומואים. בעיני זה לא עוזר לאף אחד שהם מגנים, וזה בעיקר די צבוע.

  2. יהוא בנימשי Says:

    נהניתי לקרוא את הפוסט שדן בצורה עניינית אבל מעניינת בסוגיה כאובה.

    בסיומה של הקריאה, ולשם השעשוע בלבד, הכנסתי את הטקסט בשלמותו ל-google translate, ובחרתי באופציית התרגום מעברית ליידיש (יש אופציה כזו, מה גם שבינתיים היא רק תאורטית).

    כדי להשאיר דברים בדיוקם, הקפדתי לבחור את פונקציית העגה המאה שערימית שבתפריט האופציות המתקדם. ופתאום – הסוגיה נראתה לי מוכרת להחריד. סוגיה שתילי תילים של שות"ים כבר נכתבו עליה, אבל לא אצלנו, אלא מצידה השני של מחיצת ההפרדה.

    אין בשעשועי התרגום שלי אמירה ערכית, אלא רק תשובה חלקית לשאלה הנצחית: איפה הם ואיפה אנחנו.

    או בקיצור נמלץ – איפה ואיפה

    • galkatz Says:

      אם התכוונת לרמוז שלעתים אפשר ללמוד משהו מאנשי מאה שערים, אז אני לגמרי איתך.

  3. עומר Says:

    יש משהו מאד "בועתי" בכתיבה על זה ש"כולם יודעים מי זה" בצורה כל-כך טריוויאלית ומובנת מאליה. אולי במעגל שאתה מסתובב בו הכל יודעים במי עסקינן, אבל לציבור הרחב, שהאדם הזה (אולי) משתתף בשיח הציבורי שלו ומנסה להשפיע עליו, אין מושג מיהו באמת האיש הזה. וזה לא רק "מסעודה משדרות", זה גם סתם אנשים שלא טורחים להתעדכן בבלוגוספירה (כמו, נניח, אנשים בגיל של ההורים שלך ושלי), אבל קוראים את דבריו בעיתון, או שומעים אותו ברדיו, ומייחסים לו מוניטין של אדם ראוי, ישר ומוסרי.
    (כמו שאפשר להבין, אני שייך להמון הנבער שאין לו מושג על מי מדובר).
    אגב, ממה שכתבה אשכר אלדן-כהן משתמע שמדובר באדם שיש לו מגע יחסית נרחב עם הציבור – מופיע בכנסים, מרצה בקמפוסים וכיוצ"ב. אתה באמת מעריך שכל אדם שבא איתו במגע ידע על "מה שמספרים עליו במעגלים הנכונים"?

    גם אצלך וגם אצל יותם יש הערכה יתרה, לדעתי, לכוחה של קהילה לאכוף סנקציות המונעות פשעים. גם בקהילה החרדית, על הסנקציות החברתיות המאד חריפות המוטלות על החורגים מהנורמה, יש פשעים המוסטים לאפיקים מעט שונים כדי להמנע מעוצמת העונש. לכל חברה יש את "גורמי השוליים" שלה, שהטרדה שלהם תייצר פחות רעש, ותטריד פחות אנשים. אני לא בטוח שאם התלונה על ההומניסט העלום היתה מגיעה מעדות של פעילת "אם תרצו" היתה התגייסות גורפת כה גורפת של גורמי שמאל נגד האיש – אבל כאן הוא אנס את אחת "משלנו", וזה עוד פורסם דרך "העוקץ"…
    (לא אתיימר להיות בקיא בפרטי המקרה, אבל לפני כמה שנים, בעודה עדיין בתקשורת, שלי יחימוביץ' העירה על כך שאין מגנים את עדי צמח בשמאל; ואפשר גם לזכור איך לא פורסם דבר על דן בן-אמוץ בעודו בחייו, והמעגל הסובב אותו הגן עליו)

    אגב, התעלמת מסיבת אפשרית נוספת לפרסום – הענישה שיקבל האיש בשהותו בכלא.

    • galkatz Says:

      למען האמת, אני לא בטוח שיש חשיבות בזה שהוריך (או הוריי) ידעו על המעשים הללו. אם זה חשוב להם, אז הם ידעו. והאמת שזה חלק מהעניין: אנשים שומעים באופן פאסיבי על זה או אחר בטלוויזיה (או על המצב בשטחים), והולכים להצביע פעם בארבע שנים, וחושבים שבזה הם "פוליטיים". אני מנסה להציע פה מודל אחר, שבו פוליטיות אומרת גם מידה של אקטיביות, התמודדות עם אנשים אחרים, קרובים יותר או פחות, חיפוש של ידע ולא רק קבלה שלו בטלוויזיה (או ב"בלוגוספירה").
      אני מניח (אבל לא ממש חייתי אז) שהיו בעיות דומות עם עדי צמח ועם דן בן אמוץ. אז מה? זו בדיוק הנקודה – אני מעז להציע שאם היה אז אינטרנט אולי מצב הדברים היה שונה. לצד זאת, יש מקום לביקורת על הקבוצות שאיפשרו זאת, ואני מקווה שקבוצת ההתיחסות שלי לא תאפשר זאת.
      ועוד שתי נקודות:
      א. במעשים הרלוונטיים, אני חושב שנידוי ודרישה לדין וחשבון יכול להיות עונש חמור מכלא. אני ממש לא רואה קדושה בכלא, ומסכים פה עם יותם.
      ב. אני מסכים שיש מקום לדאגה באשר לנשים אחרות, שאינן חשופות למידע הזה ובכל זאת עשויות להיפגע. פה אני מסכים עם שיר בגדול, אם כי זה באמת תלוי בסוג המעשים ובאדם.

      • עומר Says:

        יש מקום לדיון נפרד מה הדינמיקה בין האדם עצמו ומוסריותו ובין העמדות שהוא משמיע (בקצה אחד עומד פול ג'ונסון ו"האינטלקטואלים" שלו, ובקצה השני דיכוטומיה ברורה), אבל אני בהחלט חושב שכשמדובר בדמות בולטת ונוכחת בשיח הציבורי כמו האיש הרלוונטי, בהחלט יש מקום שגם הפחות מעורים בנבכי המחנה ידעו. (נגיד, אני ;-).

        בנוסף, משפט שהגבת ליותם הצביע בדיוק על למה "גישת האינטרנט" שלך היא אופציה כל-כך איומה:
        "אחד היתרונות של דיבור יותר אינטימי כזה הוא שהוא יתחשב גם בשיקולים אחרים (היותו של מאן דהו חבר טוב, אינטלקטואל חשוב, או כל שיקול אחר)"
        באמת? היותו של אדם אינטלקטואל חשוב זה שיקול מקל? זה לא נשמע לך בדיוק כמו האדון והמשרתת שתיארת לעיל כמקרה בו מעורבות המדינה חיונית?
        וזה כמובן גם מה שקרה עם דן בן-אמוץ ועם עדי צמח. קבוצת הייחוס המעריצה שלהם סלחה על הכל, ואם אתה חושב שהאינטרנט תשנה את זה (בעיקר במקרה כמו זה, בו כל פרטי המקרה נשארים סגורים בתוך המחנה), אנחנו כנראה לא גולשים באותה רשת…

  4. שיר Says:

    לעומר: התשובה היא כן. כל מי שאי פעם נחשף אל האיש דרך המעגלים השונים שבהם הוא פועל – באקדמיה, בספרות, בשמאל או בתקשורת, שמע כמה וכמה סיפורים או שהיה עד או קורבן לתוקפנות מינית (לנשים) או פיזית (לגברים).

    לגופו של עניין, אני מסכימה שהרעש הבלוגוספירי עושה רק טוב בפרשה הזאת, מבלי קשר או תלות בריבון או בשלטונות. חלק גדול מההשלכות של הפשע המיני הוא הבושה והמרחב של השתיקה שמשתרר בעקבותיו. כל מה שקורה בבלוגוספירה בימים האחרונים קורה באותו מרחב שנוצר בעקבות הפשע המיני ובגללו (לכן אין טעם להאשים את הטוקבקיסטים או את הבלוגרים). זאת הצפה של סאבטקסט שרחש מתחת לפני השטח כבר שנים רבות.
    מה שמעניין כאן עוד יותר זאת השתיקה המתמשכת של כלי התקשורת הרשמיים שממשיכים להעניק לאיש חסות למרות שהדברים ידועים להם היטב. מן הראוי לרענן את המושגים ולהוסיף לצירוף "הון-עיתון שילטון" גם את הצירוף "און-עיתון-שילטון".
    ושוב, ללא מעורבותו של הריבון, גם אני הייתי שמחה לקרוא את תגובתו של האיש להאשמות המיוחסות לו. מכיוון שהוא נוהג להביע את דעתו ברהיטות על כל נושא שבעולם, אין שום סיבה שלא יסביר את מעשיו ואת התנהגותו. אם לא יעשה כן, מוטב לו שיתכנס בשתיקה עד סוף ימיו.

    • galkatz Says:

      אני מן הסתם מסכים לגבי החשיבות של הרשת בעניין הזה, אבל אני כן חושב שצריך להבחין פה בין שני סוגים של דיבור:
      א. דיבור "מבחוץ", מהיציע – לצערי זה במידה רבה מה שאנו רואים בבלוגוספירה כרגע. אנשים מחווים את דעתם, שאני חייב לציין שהיא די מובנת מאליה, על הפרשה, בלי שום היכרות, לא עם הקרבנות ולא עם המקרבן. זה סוג של עליהום, ועליהום הוא אף פעם לא מעורר הערכה, לא כשהוא באינטרנט ולא כשהוא בעיתונות. זה גם לא עוזר לאף אחד לגבש את עמדתו בעניין, ולדעתי גם לא תומך רגשית בקרבנות.
      ב. דיבור מ"בפנים" – זה לדעתי הדיבור שחסר. דיבור כמו של אשכר אלדן כהן ואני מקווה גם קרבנות אחרים, כמו גם, כאמור, שלו ושל אנשים שקרובים לעניין. זה דיבור שבאמת יכול לעורר הזדהות ודיון בעניין.

  5. אמיתי ס. Says:

    סטודנטית שנה א תדע להזהר ממנו גם אם היא לא בברנז'ה? ומשוררת צעירה?

    איך דין ה"קהילה" יגן על כאלה, שאינן עדיין חלק מה"קהילה"?

  6. mooncatom Says:

    אני מציעה שתחשבו על זה טיפה אחרת.
    אם בכל פורום בכל מקום, בבלוגוספירה או בקפיטריה, בבית קפה או בגינת הכלבים, נשים וגברים ידברו על תקיפות מיניות כמו שהם מדברים על כל דבר אחר שמציק להם, כלומר, אם מהנושא הזה יוסר הערפל הכבד, מהנפגעות יוסרו הבושה והאשמה, אז ורק אז, הדברים ישתנו.
    תפסיקו לצאת מתוך נקודת מוצא מפוחדת שאם יותר הדיבור אז דמו של כל אחד יותר ונשים יתחילו להמציא עלילות ולהתנקם וכן הלאה, זה פשוט לא נכון.
    כרגע, בשביל אישה להגיד נאנסתי או הותקפתי מינית זה קשה מאוד כי זה מעורר כנגדה כל מיני סטיגמות שאלות חשדות והאשמות, ברגע שאלה יוסרו, אז יהיה השינוי האמיתי ובשביל שהוא יקרה צריך מרחב דיברו.
    אוי, איזה מזל שהמציאו את האינטרנט!

  7. אלמה Says:

    ההצעה שלך היא במקרה הטוב אוטופית, ובמקרה הרע קטסטרופלית. לא אחזור על דברי קודמי. אני מסכימה עם המגיב הראשון, יותם, שקרא לילד בשמו ואמר "לינ'ץ", (למרות שאין לי ספק שהכוונות שלך הן תמימות, גם אם רוויות בנרקיסיזם).
    חשוב מכל הוא המחיר. האם תיארת כמה סבל יווצר בכך לשניהם – אשכר והמשורר הרדיקל, שעניינם יהפוך כך לנחלה של הציבור, בה כל אחד זכאי (ואף נדרש) לומר את דברו, לחטט, לשפוט את שיפוטו בקול גדול? האין זה כשלעצמו דומה לאונס?
    עכשיו, אשאל אותך: האם בכלל קיימת אותה "יכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות"? מתי אלה חדלות להיות "עובדות"? החל מיד שנייה? שלישית? הרי, אנחנו כבר יודעים שגם היד הראשונה היא יד פרשנית.
    וגם – על איזה בסיס אתה מבקש להבטיח חשיפה לאותן "עובדות" (מוטב – נראטיבים)? על בסיס וולונטרי?? מי שיעבור כאן, ישמיע את קולו, ומי שלא – לא??

    והנה דוגמא: מה יש לנו כאן? אשה צעירה, מספרת שנאנסה לפני עשרים וחמש שנה, מאז שתקה/שותקה, היום היא מדברת. גם ללא הכוונה 'לשפוט' את סיפורה, די לעיין בדיוני הפסיכולוגים על הפער בין "זכרון משוחזר" ל"זכרון מסולף" כדי להבין באיזו קלות, באיזו חוסר-כוונה, יכולה פרשנות להיות מובנית (מלשון הבנייה) כזכרון, לעתים אפילו פרשנות חיצונית (למשל – של מטפל, של מלווה במרכז לנגעות תקיפה מינית). תעיד על כך גם הסטטיסטיקה, שמציגה אינפלציה של 'איתור' רטרואקטיבי של פגיעות מיניות בילדות, רובן 'אותרו' תוך כדי טיפול פסיכולוגי, בדיוק באותה תקופה בה החזיקו המטפלים בתיאוריה המוקדמת של פרויד על המיניות.

    ומה עודיש כאן? אדם שדינו נחרץ. כותבי בלוגים וטוקבקיסטים שאינם מהססים להשתמש בתואר, "אנס", לא כאילו הם כבר יודעים את התשובה אלא כאילו אין שאלה; שמבחינים את המקרה הזה מ"מקרים מורכבים יותר" (האם אתה מכיר זירה מורכבת יותר מזו שבין נשים וגברים?). אכן, הדיכוטומיה היא נוחה. הוקעת ה"רע" היא קטקטית. מעניין שגם אתה, שמבקש "לדעת" מה "באמת" קרה, חוטא בטרמינולוגיות הללו.

    ומה עוד? ילד. אשה. משפחה. שיניהן תקהינה.
    הנה הצגה חלופית של ה"עובדות". היא עשויה לעורר אי-נחת, גם התנגדות, במגיבים שיבואו אחריי. אבל היא לא פחות אפשרית – וזה עוד לפני שנכנסנו לאינטריגות הרגילות, לפוליטיקה, לאויבים הרבים שרכש ה"אנס" המדובר כשעמד (וחזר ועמד) על האופן הסובייקטיבי שלו של הצגת ה"עובדות".

    לבי על האיש הזה, שמי שקורא (ואני מתכוונת: קורא) את כתביו לא יכול שלא לחוש את הליבידינאליות שלהם (ושל כותבם), אבל גם לא להטיל ספק – לא במוסר, לא בחמלה, לא באהבת האדם, לא בדיאלוג המתנהל בהם (עם קורא, כמו עם מכר או מכרה). נסה את הדרך הזו. להבדיל מהקריאה שלך שהאיש יתערב בעצמו בדיונים המבזים שחריצת הדין הציבורית הזו יוצרת, אלה כבר קיימים, נוחים יחסית לשימוש.

    נדמה לי שבעטייה של רדיקליות, של כפירה בריבון, יצרת פה מפלצת. גם בי היא עוררה דילמה של ממש – אם להגיב (ולהזין אותה) או לשתוק (ולתת רק לאחרים להזין אותה, איש לכיווניו). אין בי אהבה יתרה למערכת המשפט, על שלל סוללות עורכי הדין שלה, העקרון הכלכלי שלה, הסחבות המאפיינות אותה, ובגדול – על הפער שהיא משמרת בין 'דין' וצדק, וראה מקרה שיח ג'ראח. הקריאה לחיפוש אחר חלופה היא קריאה נכונה. אבל האינטרנט?? כחלופה, היא פלטפורמה איומה, קלה-להצבע בצהוב עז. יותר מכך, אני כלל לא בטוחה שיועדה להיות חלופה, ובטח לא מהסיבות שאתה מעלה כאן. הרי אמת הומרה בפורקן, צדק – בנקמה. עקרון פשוט של פגיעה תחת פגיעה.

    • galkatz Says:

      התגובה שלך נוקבת, אם כי היא ודאי היתה אפקטיבית יותר אם היית מזדהית בשמך. אחרת זה באמת מרגיש כמו להיאבק (או לחבק) צללים המרקדים על הקירות. מהבחינה הזו האינטרנט הוא אכן בעייתי, אבל שוב, זו לא בעיה שהומצאה בעידן הרשת. הרי האנונימיות מאפיינת את המדינה המודרנית בכלל – הסובייקט לא נעלם רק בשובלי הטוקבקים המתוזמרים אלא גם בסקרי דעת הקהל ואפילו בהליך ההצבעה האנונימי בבחירות. אני מאמין שדווקא האינפלציה שהאינטרנט יוצר מבחינה הזו, תפנה מקום לחידוש הדיבור המזוהה והמחויב. כפי שכתבתי ליותם, כאשר החדר יתמלא בצללים מרקדים על הקירות, נאלץ לזהות ביניהם את החברים האמיתיים שלנו (וגם את האויבים).
      את מציגה ספק היפרבולי (וכמובן רדיקלי) שהוא תמיד אפשרי אבל בעיקר ניהליסטי. אני אמנם לא חושב שיש בשמיים "אידאת האונס" או "אידיאת ההטרדה המינית", אבל כן, יש הבדל בין עובדה מיד ראשונה, שנייה או שלישית (ואת יכולה לקרוא לזה נראטיב מיד ראשונה, שנייה או שלישית. זה לא משנה כאן), לא הבדל שאני יכול לאפיין מראש פרוצדורה שתקבע אותו. לעתים עובדה מיד שלישית שחבר טוב יספר לי, תהיה עדיפה מעובדה מיד ראשונה שיספר מכר אחר. אני אכריע על בסיס היכרותי איתם ועם הנסיבות.
      וכן, מעשים הנחשבים לרעים או טובים הם במידה רבה תוצר של נסיבות פוליטיות והיסטוריות משתנות. נו, אז מה? פרויד משפיע על כך, וגם רבים אחרים. בסופו של יום אנו חיים במקום שלנו, בזמן שלנו, ואני רוצה להאמין שיש מידה של הסכמה, לא רציפה, באשר לטיבם של מעשים רעים או לפחות מגעילים מהסוג הנדון פה. 
      הספק ההיפרבולי שלך הוא טראגי, הוא מחסל את הבסיס שנותן משמעות ליחסים ולמעשים שלנו, לערכים היחסיים שאנו מחזיקים בהם. השאלה כמובן היא עד כמה הספק הזה כן, כלומר עד כמה הוא באמת מטיל ספק בהכל, גם באמונות הפוליטיות הבאמת צודקות שלנו. אני מקווה שלא.

  8. דודו Says:

    מזדהה לגמרי עם אמיתי: בסוף כל הדיונים המלומדים והמנוסחים-לעילא עומד(ת) הקרבן הפוטניציאלי הבא. איפה זה נכנס במערכת השיקולים ?

  9. galkatz Says:

    ליותם – כן, הרעיון הוא שנדבר ונקשיב למי שאנחנו מכבדים ומעריכים, אבל גם שנדבר איתו על בסיס היחשפות ליותר נקודות מבט שאולי אנחנו, לפחות באופן ראשוני, מכירים ומכבדים פחות, אבל הן יכולות להתניע שיחה בקרב המעגל הקרוב יותר שלנו. כאן לאינטרנט יש תפקיד חשוב.
    ולא, אין חובה ל"כל אחד" לגבש עמדה על "כל אחד". יש מערך ציפיות של אנשים הקרובים לנו יותר או פחות שמביא אותנו לגבש עמדה, ולפעמים לשתוק מבושה או מגאווה. את זה לא המציאו בעידן הרשת. היא רק משחררת קצת, מזיזה, מכניסה רוח פרצים אל שיחות שהופכות לעתים, כדרך העולם, לקפואות ומרוצות מדי מעצמן.
    ושוב, אני לא מבין את טיעון "בעלי הכח האחרים" (וכן, אין פה סיפור של בעלי כוח לעומת רדיקלים נרדפים, יש פה סיפור של יותר או פחות כוח, או סוגים שונים של כוח). אם יש לך סיפור אישי, או עובדה (כו, עובדה), אתה מוזמן להביא אותה, ולא לצטט שמועות.
    ולבסוף, אני יכול לבקר גינוי צבוע של רצח הומואים כפי שביקרתי פה גינוי צבוע ומתלהם בכלל. זה לא אומר שהמאבק ברצח הומואים או באלימות מינית מנוגד למאבק חברתי כולל יותר.

    עומר – העובדה שמאן דהו הוא אינטלקטואל גדול אינה "מזכה" אותו. אבל היא בהחלט יכולה להשפיע על היחס שלנו אליו, גם אם אנו מבקרים במקביל את מעשיו. להבדיל מהמקרה הנדון פה, אני יכול לחשוב שהיידיגר היה נאצי ועדיין להעריץ וללמד את הפילוסופיה שלו.

  10. mooncatom Says:

    פילוסופים יקרים,
    אני נכנסת לכאן ובאמת התחושה המרכזית שלי היא
    ריקוד עם צללים, ממש כך,
    מדברים על רעיונות ופילוסופיות והמון מילים גדולות ואווריריות,
    אבל שורה תחתונה היא כזו:
    כל הנשים בעולם עוברות תקיפות הטרדות מיניות
    זו סקלה רחבה מאוד והיא נוכחת בחיים שלנו באופן יומיומי.
    צריך צריך צריך צריך צריך לדבר על זה.
    אלמה, מה שאת כותבת בעניין ה"זכרונות המושתלים"
    זה פשוט מוגזם ברמות בינלאומיות.
    נכון, היו ויהיו כל מיני דברים חריגים וצריך לשים לב
    אבל הרוב הוא כזה: נשים נאנסות ומוטרדות והן ל א מדברות.
    (ובטח ובטח שלא מתלוננות במשטרה…)
    כל אממצעי הזהירות שאתם דנים בהם כאן בכזה כובד ראש,
    זה פשוט אבסורדי. זה לא פרופורציונלי, למה שצריך לצאת ועוד בכלל לא יוצא.
    הקרחון הוא ענק ורק קצה קצהו מבצבץ מעל לשטח.
    דודו ואמיתי מדברים על הקורבן הפוטנציאלי הבא,
    אני מדברת על כ ו ל נ ו , כל הנשים, שעדיין שותקות.

  11. הצל בעלית הגג Says:

    ראיתי כבר הרבה דברים ברשת. לא מעט דיונים ורעיונות שעלו ועוררו את הצללים השונים שעל הקיר (שגם בעיני הגיע הזמן שיחשפו, או אפילו שיפסיקו להסתיר את האור), שזפו את עיני, והפליאו תמיד בתשוקות הבלתי נגמרות שלהם – לדבר, להישמע, לא להסכים, להפריד עצמם ולהתבחן. שהרי למה נועדו קרנבלים אם לא להפוך למסכה מובחנת תחת הדומי הנורא שהיומיום כופה עלינו ועוטף אותנו בו?
    אם כן, ידידי – האם לתוך קרנבל זה אנו רוצים להכניס נפשות אמיתיות? דבר אחד הוא משפט קהילתי בקהילה כפי שהיה הקיבוץ או כפי שבודאי עדיין מתקיים בחצרות חרדים, אולם מה לזה, ולמחוז הקרנבאלי של האינטרנט?
    מאחר, ובעיני הרעיון העולה בפוסט הזה הוא לגמרי מעבר למה שניתן לשקול ברצינות, אזי שאני בוחר מתוך חיבת האדם וחיבת השכל, להניח שהכותב (שנשמע מעניין ומחוכם) התכוון כאן לערער דבר מה כללי יותר. ואם איני טועה, על הכוונת היתה האטימות והאדישות שההפקדה של השיפוט המוסרי בידי מערכת המשפט מדרדרים אותנו אליה. שאכן, ראוי, כי עבור עצמנו, או בתוך חדרינו ושיחות סלוננו, נשפוט את האנשים הללו ונדאג לענישם. זאת שאיפה, שלצידה צריך לעמוד עיקרון צדק נעלה של מידת החמלה עבור מי שמעד, עבור מי שלא בטוח אשם וכו', אולם יחד עם זאת השבת השיפוט למחוזותנו, הינה למעשה השבת האחריות לחיינו, ואחריות להבנתי לעולם ביתה קהילתה. האינרנט, יימח שמו.

  12. אלמה Says:

    גל,
    ראשית, מה יהפוך את התגובה שלי לאפקטיבית יותר אם אזדהה בשמי המלא? מה בדיוק הוא יאפשר לך שהשם הפרטי, או הכינוי, אינו מאפשר?
    שנית, אני חוששת שהדיון הזה חצה מזמן את הגבול בין הקונקרטי לתיאורטי, מה שכשלעצמו אין בו שום רע (להיפך), אבל אני מבקשת להזכיר לכם שאנחנו עדיין מדברים על גבו של אדם קונקרטי מאד. "נפש אמיתית", כמו שאמר 'הצל מעליית הגג' מעלי, (גם הוא 'נפש' אמיתית, מגיב במידת החסד והרחמים ולא כמוני, משתלח).
    אבל נדמה לי שדווקא בהקשר הקונקרטי, לא הבנת את דברי. הספק שלי הוא כלל לא היפרבולי, אלא לוגי. הוא מתייחס לתהליך שבו מתבצעים שיפוטים על בסיס נראטיב יחיד של התרחשות שלפחות שני אנשים היו שותפים לה, אזי, חצי; צד אחד מתוך שניים. הזיהוי בין הנראטיב הזה לאיזו "אמת" הוא ככל הנראה כל כך מסמא, עד שהספק שלי עומד בעינייך מחוץ לגבולות האפשרי?
    תאמר – הרי בדיוק לזה אתה חותר, לריבוי "עובדות", או עדויות, או נראטיבים. אבל בעיניי, עצם השימוש באינטרנט כפלטפורמה בהקשר הזה (ואני מתכוונת לאשכר) הוא פסול. מלבד נקמנות/ תחושת פוטנטיות/ קבלת חיזוקים מהמוני המוקיעים – אני מתקשה להבין מה התכלית שלו. [ובהערת אגב, קשה לי להבין גם את הפער הזה בין הקריאה שלך לריבוי מחד, לפסילה שלך את התוצרים שלו מאידך].

    אומר את זה באופן הברור ביותר: אנסו אותך? לכי למשטרה. זה קרה בקונטקסט קהילתי שיש לו מידה של סמכות שיפוטית (קיבוץ, אקדמיה, חצר-רב או השד יודע מה)? לכי למזכיר, לדיקאן, למי שזה לא יהיה שתהייה לו נגישות אל שני הצדדים, וסמכות מסוימת בעינייך ובעייני הקהילה. ולז'אנר הצדקני של אלה שיתקוממו עכשיו, אומר שכן. זה קרה גם לי. ידעתי להבחין את זה מדברים אחרים, ידעתי (למזלי) להאבק ולברוח, וידעתי שהדבר המיידי שעלי לעשות הוא לפנות למשטרה. נכון שהשעות בניידת (בחיפוש אחריו, עם שוטרים סבלניים מאד), בתחנה ובמתן העדות לא היו המהנות ביותר שעברו עלי. אבל לו זה היה קורה שוב, לא הייתי פועלת אחרת.

    עכשיו, בעניין פרויד, כי כאן חוסר ההבנה של דברי הוביל אותך למסקנות מרחיקות לכת, ואילו את mooncatom ליצירת הצירוף "מוגזם ברמות בינלאומיות". אני מבססת את הדברים על מאמר של נחשון, שאני מאמינה שניתן יהיה למצוא בקלות בכל ספריה אוניברסיטאית [נחשון י' (1998). מזיכרון משוחזר לזיכרון מסולף וחוזר חלילה. פסיכולוגיה, 7, 23-7.], ושמישהו מצא אותו חשוב מספיק כדי להכניס אותו לתכניות הלימודים ל BA בפסיכולוגיה.
    הרעיון אינו ש"מעשים הנחשבים לרעים או טובים הם במידה רבה תוצר של נסיבות פוליטיות והיסטוריות משתנות". תחת התיאוריה הראשונית שלו ("הפיתוי הילדי"), פרויד הניח שניתן לשחזר במדויק זכרון של פגיעה מינית, שהודחק (כאשר השחזור עצמו, ועיבוד החוויה, הם בעלי האפקט התרפויטי). כמובן שזה הוביל לאינפלציה של "זכרונות" כאלה שהתגלו אצל נשים אז שהיו באנליזה (אצלו או אצל אחרים). המעניין הוא, שהמפגשים עם מטופלותיו גרמו לפרויד עצמו לחזור בו מהתיאוריה הזו, מתוך הבנה שהזכרון אינו "משתחזר" אלא "מסתלף", שהאירועים ש'אותרו' בטיפול לא התרחשו מעולם אלא הומצאו ע"י המטופלות או שהוא עצמו הניע אותן לכך, כפה אותם עליהן. עכשיו, כמובן שלא ניתן לעשות השוואה ישירה מכאן למקרה שמתארת אשכר (שאין לי ספק שהתרחש, וע"פ מה שהיא מתארת, הודחק רק בחלקו). אבל יש כאן ביטוי לכך שמעצם טיבו, אנחנו לא יכולים לחשוב על זכרון בן 20 שנה כעל "רפרודוקציה" של משהו שהתרחש, אלא רק כעל "רה-קונסטרוקציה" שלו, כאשר הגורמים הנוספים הכרוכים בה אינם ידועים לנו – וזו עוד סיבה לכך שהספק שהעליתי קודם הוא אך לוגי.

    אני חושבת עכשיו על בארת. על 'מות המחבר' שלו, ועל איך שבמובן מסוים, עמדת הטוקבקיסט מטיבה כל כך לתמצת את העדר ההבדל בין כותב וקורא. שימו לב למקלדותיכם. הן אקטיביות. מבנות מציאות וטרמינולוגיה. חשבו על הדם שהן מקיזות.

    נו, אז מה? פרויד משפיע על כך, וגם רבים אחרים. בסופו של יום אנו חיים במקום שלנו, בזמן שלנו, ואני רוצה להאמין שיש מידה של הסכמה, לא רציפה, באשר לטיבם של מעשים רעים או לפחות מגעילים מהסוג הנדון פה.
    הספק ההיפרבולי שלך הוא טראגי, הוא מחסל את הבסיס שנותן משמעות ליחסים ולמעשים שלנו, לערכים היחסיים שאנו מחזיקים בהם. השאלה כמובן היא עד כמה הספק הזה כן, כלומר עד כמה הוא באמת מטיל ספק בהכל, גם באמונות הפוליטיות הבאמת צודקות שלנו. אני מקווה שלא.

  13. אלמה Says:

    הפסקה האחרונה בתגובה הקודמת היא כמובן לא שלי אלא של גל.

  14. mooncatom Says:

    הסיבה שפרויד ניסה לטשטש את הממצאים שלו, היא בדיוק אותה סיבה שגם את, אלמה, עכשיו, מנסה להתכחש לכך שמספרים עצומים של ילדים בעיקר ילדות, נפגעים על ידי מבוגרים מסביבתם הקרובה בילדותם.
    העובדה שעדין, היום, את עושה את זה ומנסה להסביר את זה בזכרונות מושתלים ומתפלפלת אם זה רפרודוקציה או רקונסטרוקציה ורק לא להודות שזה פשוט מה שזה: ניצול מיני בתוך המשפחה או במעגלים הכי קרובים.
    אני מודה שזה פשוט מרתיח אותי.
    אני מדברת על חשיפת תופעות שקיימות ולא על תליית הצוקף בכיכר העיר. אני מדברת על אמירת אמת ולא חשד מיידי בתקפות העדות של נפגעות והנפגעים.

  15. mooncatom Says:

    לא על תליית התוקף כמובן. (את הצוקף אפשר מצידי לתלות…)

  16. עופרה Says:

    אלמה – הקדשת מלל כה רב כאן לתיאוריות זיכרון משוחזר בהקשר הנוכחי. בעיניי זה מדגים כיצד על אף הביסוס המדעי שלהן, יש לתיאוריות האלה תפקיד פוליטי בהשתקת הדיבור של נשים על אלימות שהופנתה כלפיהן.
    חשוב לציין שבאותה המידה שעדויות על אונס בילדות הושפעו מהפסיכואנליזה, התיאוריות הללו הושפעו מהצורך של עורכי דין של אנסים לערער אמינות של עדות (מה שלא אומר בעיניי שצריך לפטור אותן כהבל חו"ח).

    כתבת בעצמך שאת לא מפקפקת בעדותה של אלדן כהן, אז למה בכלל ציטטת את המאמר של נחשון? לא ברור לך שהמסר שאת משדרת הוא של דה לגיטימציה לאמינות של דבריה?
    לי עצמי אין שום מידע ממשי על האמינות של דברי אלדן כהן, אני משערת שגם לך; אבל מדובר על אדם שנהג בצורה תוקפנית כלפי נשים רבות לאורך השנים, ולא רק לפני עשרים שנה. האם כולן עברו סוגסטיה על ידי מטפלים פסיכואנליטיים?
    עושה רושם שאת נתלית במיני טיעונים שונים כדי להצדיק אדם שאת מעריכה. תדעי שמהצד נראה שאת עוצמת עיניים.

  17. galkatz Says:

    הצל בעליית הגג – תודה. דבריך רגשו אותי, ואתה כמובן צודק. העיקרון העליון הוא מידת החמלה, או עדיף, בעקבות הלטינית, מידת ההשתתפות. הביקורת לא מבקשת להיבדל, להגדיר עצמנו על דרך השלילה – מול "האנס", "הרוצח", "הסוטה" — אלא ביטוי לרצון לעבד, לעדן, את האלימות המכוננת גם אותנו. לכן הביקורת, אפילו הגינוי שאני מדבר עליהם, הם הכל חוץ מהקרנבל הזה.

    העיתון וערוץ 2 הם לבטח קרנבל. העליהום שיודעת לעשות העיתונות הוא גרוע לא פחות, אולי יותר, מזה של האינטרנט. אבל האם האינטרנט חייב להיות קרנבל? האם השיחה הזו היא קרנבל? פה, אני מקווה, נוצרה בועה זמנית ומוגבלת של הקשבה.

    ההיבטים השליליים של האינטרנט (הטוקבקיאדה, הכוללת גם בלוגים מסוימים) הם, בעיניי, תולדה של העובדה שמרחב ההתייחסות שלנו הוא המדינה כולה, העיתונות הלאומית, המשטרה. היות שאנו רגילים לקבל הכרה, אישור או גינוי של המעשים שלנו, מהמדינה ומנגנוניה, אנו נחרדים ממקהלת הבלוגים ומשובלי הטוקבקים שאולי עוד יבואו. אבל אם נתפוס את האינטרנט אחרת, כמאפשר ריבוי של שיחות וביזור של "משאבי הכרה", נוכל למצוא בו הקשבה ונדע למי בכלל אנו מעוניינים להקשיב.

    איני מתכוון לומר שהרשת יכולה להחליף את הדיבור האינטימי, את החלפת המבטים וההיכרות המעמיקה יותר, וגם לא את הסמכות הקהילתית – פורמאלית יותר או פחות. אבל אולי היא יכולה לעמעם את העוולות שסגירותה של קהילה (חרדית או לא) מייצרת. כאן תוכל לדבר מי שנשלל ממנה המרחב והקשב לדבר בקהילתה שלה. וכן, אולי היא אינה אמיצה וחזקה מספיק. נו אז? אז לא צריך לתמוך בה? ובמי שיבואו אחריה? האם *אנחנו* תמיד חזקים מספיק?

    ואלמה, בהמשך לדברייך ב"העוקץ" – אני מסכים שנשים צריכות להתעצם, ושהאשמה מיידית, במשטרה או לא במשטרה, עלולה לשמר נשים ומיעוטים אחרים בעמדת חולשה. מבחינה פוליטית, השינוי יבוא רק אם נשים יתקוממו, כפי שהן אכן עושות. אבל לא תמיד יש למיעוטים (או למיעוט של אשה אחת) את המרחב והשהות לרפלקסיה, עיבוד והתעצמות. כאן צריך להתערב מבחוץ ולהגן עליהם מפני התוקפן. זו פעולה מוסרית כמעט מובנת מאליה, אבל כאמור, היא לא א-פוליטית, כי היא זו שתאפשר לקרבן את המרחב הדרוש כדי לקחת את גורלו בידיו.

    הספק שלך הוא אכן לוגי, אבל ספק היפרבולי בהחלט יכול להיות כזה. אני מקבל את הטענה התיאורטית שאת מצטטת. היא נראית לי סבירה לחלוטין. אבל כשהיא מוחלת על דבריו של אדם קונקרטי המספר את הסיפור האישי שלו, הספק הלוגי עשוי להפוך (גם) להיפרבולי. למשל, כשדיברתי עם אדם קרוב ומוכר לי. באותו רגע, להטיל ספק בסיפור שלו זה כמעט כמו להטיל ספק בכך שאני יושב כרגע מול האח, או ליד הרדיאטור הירושלמי שלי. זו היתה כוונתי כשאמרתי שהספק הזה אפשרי תמיד אבל גם מאיים לדרדר אותנו לניהיליזם, לזעזע את המרקם העדין והשברירי של חיינו. כמובן שזה לא אומר שצריך לקבל את דבריו (או דבריה) בדיוק כפי שהם.

    בעניין אחד (לפחות) אני לוקח את דבריי בחזרה. נפש אמיתית ניכרת גם בלי להזדהות בהכרח בשמה הפרטי (או האמיתי). כך אצלך ואצל הצל מעליית הגג. כבר אמרתי שאין פרוצדורה קבועה שתעזור לנו להבחין בין אויב לאוהב.

    כל האמור לעיל לא מבקש להאשים (או לזכות) מאן דהו במעשה פלילי, כזה שבתי משפט מופשטים ופורמאליים מדי מכניסים עליהם לכלא. אני יודע שזו היתממות מסוימת להגיד את זה – שהרי כל עוד בתי הדין והעיתונים משחרים לטרף, גם הדיבור הכן ביותר צריך לקחת זאת בחשבון. אבל האם לאשכר היו ערוצים אחרים לדיבור? ולרבות אחרות? ואולי אם היה יותר דיבור כן, יותר ביקורת משתתפת, דווקא מצד חזקים יותר, לא היינו מגיעים למצב הזה?

    יש לי תחושה שאת מגינה על אדם קרוב אלייך, ואני באמת ובתמים מעריך זאת. מה שכן, הדיבור שלי כאן, בימים האחרונים, לא היה מעמדה נרקיסית וחסרת פניות אלא ספוג במעורבות רגשית. אני אמנם כלל לא מכיר את האדם המדובר אבל חש קירבה והערכה אליו ואל הסובבים אותו. האם השיחה שניהלנו כאן תרמה למקהלה המתלהמת? אני מאמין שלא. אני מקווה שאולי ההפך, לפחות בעבור כמה נפשות אמיתיות. השיחה הזו לא היתה יכולה להתקיים אלמלא האינטרנט. גם אם אני מכיר אותך, אלמה, מרחקים אמיתיים ומדומים (והיררכיות שאליהן התייחסו מגיבים אחרים) היו מקשים על כך וכנראה מונעים זאת לחלוטין.

    ובכל זאת, החלטתי שמעתה אני מעדיף לשתוק. תופי המקהלה רועמים והולכים, ונדמה לי שבקרוב הם יהפכו לחרבות. את צודקת, אדם קונקרטי מעורב כאן, וחשוב לזכור – לא רק אדם אחד. ניסיתי להגיד דבר-מה עקרוני, בלי השלכה הכרחית על המקרה הקונקרטי (אבל גם מתוך הבנה שאין קיום לטענות עקרוניות בלי מקרים קונקרטיים). עם זאת, אני מרגיש שגבור ההתלהמות כבר לא מאפשר את הדיבור המבחין.

  18. mooncatom Says:

    לגל,
    מתוך סקרנות אני שואלת
    מדוע אתה מתעלם מדברי באופן עקבי?
    האם דרך הדיבור שלי אינה מתאימה לדיון?
    האם אני בכלל לא מדברת לעניין?
    זה חשוב לי לדעת.
    תודה

    • galkatz Says:

      לא. דברייך דברי טעם ואת ודאי מדברת לעניין, גם אם לא הסכמתי עם כל ההכללות. למעשה, אני כמעט מתפתה לפרט איפה אני מסכים איתך ואיפה לא, אבל כפי שכבר כתבתי – אני מעדיף לעת עתה להניח לעניין ולשתוק.

      זה בכל מקרה לא אישי שהרי איני נוהג לענות לכל תגובה ותגובה בבלוג הזה. יצא שהחלה התכתבות אינטנסיבית למדי מול אלמה ואז כבר התרכזתי בה, מה גם שראיתי שהיא עצמה מתייחסת לדברייך.

  19. אלמה Says:

    כמה הערות לסדר היום:
    Mooncatom – פרויד בטח שלא ניסה לטשטש את ממצאיו, להיפך. הוא לקח אחריות על טעות והצהיר עליה, ובעקבותיה שינה את המסד התיאורטי שלו. להבדיל, גם לי אין כוונה לטשטש דבר, ובטח לא שנשים מוטרדות ונפגעות. יש להבחין בין פגיעה, שהיא חלק בכל יחסים, למעשה פלילי – שהאינטרנט אינו המקום להתלונן עליו. לעוד בעניין הזה את מוזמנת לתגובות שלי ושל אדרת ב'העוקץ'.

    עפרה – המהלך התיאורטי שהבאתי התרחש לא יאוחר מ-1905. קשה לי לדמיין אי-אז את ה"צורך של עורכי דין של אנסים לערער אמינות של עדות", אם כי אני לא מתיימרת למומחיות משפטית-הסטורית כזו.
    חשוב מכך: מה שאיני מטילה בו ספק הוא אירוע, שהתרחש. לגבי העדות/פרשנות של אלדן-כהן לאותו ארוע, כבר כתבתי שאני מתקשה להבין את תכליתה, ובטח שאיני מקבלת אותה כ"אמת" אלא כנראטיב חד צדדי ולכן, בהכרח, חסר; שסופר לא במקומו ולפיכך (לתחושתי) – שמניעיו אומרים דרשני. 'עצימת העיניים' שלך היא דימוי חזק ונכון, אבל אני לא בטוחה שהעיניים שלי הן שעצומות.

    גל – תודה על תגובות ענייניות. אני מסכימה שהלוגי וההיפרבולי אינם מוציאים, האיזון כאן הוא דק ונדמה לי שדווקא הלוגי, בהקשר הזה, חשוב כדי לקבוע את ה'גבול' של ההיפרבולי. מלבד זה, אני מצטרפת לזכות השתיקה שלך. גם כך זה כבר נהייה יותר מדי.

  20. עופרה Says:

    אלמה, אני מצטערת, אבל ניכר מהתשובה שלך שאין לך היכרות מעמיקה עם הנושא. העיסוק המדעי-אמפירי בנושא הזיכרונות המשוחזרים פרץ בשנות השמונים ולא עם נטישת תיאוריית הפיתוי ע"י פרויד.

    בנוסף, לא יודעת למה הייתה כוונתך בדברייך על דימוי עצימת העיניים, אבל היה מאוד חזק לראות שלא התייחסת למשפט שלי שכלל את המילים "נשים רבות".

  21. mooncatom Says:

    מה שפרויד עשה, זה בפירוש טישטוש, כמו לצייר את המטרה אחרי שירית את החיצים… האם האונס עליו מספרת אשכר אלדן הוא לא אונס בעיניך?
    על מה בעצם אנחנו מתווכחות כאן? למה תקראי אונס/תקיפה/הטרדה מינית?
    אני חושבת שאת מקטינה את הדברים שצריך לתקף. מנסיוני מול נפגעות,
    הן כבר עושות את זה בעצמן ולעצמן, אחד הדברים היותר קשים לאישה הוא להודות בפני עצמה שנאנסה, ודווקא לסביבה אסור לשתף עם זה פעולה.
    אונס הוא אונס הוא אונס.

  22. על כוחה של הבלוגוספירה, פרשת יצחק לאור והאונס לכאורה | חורים ברשת Says:

    […] האמורי – כתב ב-תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר, שחשוב שהמאשימות תעמודנה מאחורי דבריהן, כפי שעשתה אשכר […]

  23. אפרת Says:

    http://www.facebook.com/note.php?note_id=395524540279&id=686063089&ref=nf

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: