עלילותיו של בן טובים

בשבועיים האחרונים זכיתי לכמה דקות תהילה. אמנם התמונה לא יצאה מוצלחת במיוחד, אבל לא בכל יום אתה עומד במרכזה של כתבה המתפרסמת בעמוד הראשון של "הארץ". אחרי ששוטר אגרסיבי למדי ערך עליי, ללא סיבה, חיפוש פולשני, התברר שזו פרקטיקה מקובלת במשטרת ירושלים, במסגרת מה שהם מכנים "הגברת תחושת הביטחון של התושבים". לא ברור מי התושבים שהם מגבירים את תחושת הביטחון שלהם – כנראה קומץ מיליונרים אנגלו–סקסים שאינם מתגוררים בדירותיהם, ולכן ממילא אינם מעוכבים על ידי שוטרים.

אני מקווה שהכתבה של ניר חסון, שזכתה אתמול להרחבה ב"הארץ השבוע", תזיז משהו במשטרה העירונית. אבל אני חושש שגם אם השוטרים ברחביה יהפכו מנומסים יותר לתקופת מה, זה לא ישנה את דרכיהם בשכונות אחרות בירושלים, במיוחד בצדה המזרחי (אבל לא רק שם). למעשה, אני בטוח שחיפושים פולשניים ושאר פגיעות בזכויות הפרט הם עניין נפוץ למדי בג'בל מוכבר, עיסאוויה וקרית מנחם. רק כשזה הגיע לרחביה, בה מתגוררים סטודנטים עם קשרים ב"הארץ", זה זוכה לתשומת לב ראויה.

אלא שתשומת הלב רק עלולה להזיק אם היא ממסגרת את התופעה כפגיעה ב"בני טובים" (ביטוי החוזר כמה פעמים בכתבה מאתמול). ואכן, זה נורא מוזר ששוטרים מטרידים ככה צעירים ממושקפים ובהירי עור (ואני ביניהם, למרות שאני מתקשה לחשוב על עצמי כ”בן טובים”. זה מרגיש לי בריטי מדי).

אבל למה בעצם שהם יטרידו צעירים שחומים, אפילו כאלה עם מבטא ערבי? השאלה הזו לא נשאלת בגלוי, אבל דווקא בשל כך זוכה למענה המובן מאליו: צעירים שחומים הם שוורים מועדים, בניגוד ל"בני טובים" אשכנזים.

הגישה הזו היא פן נוסף של משטר הכיבוש בעיר. משטרה ששליש מנתיניה נתונים תחת כיבוש תפעיל נגדם פרקטיקות ההולמות משטר כיבוש. אלא שפרקטיקות כאלה זולגות במוקדם או במאוחר גם לאזורים אחרים בעיר – תחילה לשכונות יהודיות שחומות משהו, ולבסוף, כך אנו מגלים לאחרונה, גם לשכונות היוקרה של מרכז ירושלים, רחביה, טלביה ובקעא. משטרת כיבוש כזו מסוגלת גם להציב במרכז כיכר ציון, בערבים ההומים של סוף השבוע, ניידת משטרה מהבהבת. שמעתם פעם על עיר נורמאלית במערב שבה במרכז הכיכר המרכזית יש נוכחות משטרתית אינטנסיבית כל כך?

נכון, ירושלים אינה עיר נורמאלית. אבל זה בדיוק מה שפרשת החיפושים ברחביה אמורה להראות. לא צריך לקבל את הרושם כאילו מספיק להרביץ מעט חינוך בשוטרים והכל יבוא על מקומו בחלום.

אמנם מותר להתלונן על הפגיעה בזכויות הפרט, אבל רק אם זוכרים שהתלונה בלבד תתקשה להביא לשיפור בר קיימא במצב. אחרת זה נראה כאילו מדובר בחבורה של לבנבנים מפונקים שרוצים רק שיאפשרו להם לעשן בשקט.

ובכל זאת, לתלונה מודעת–לעצמה יש תפקיד ביקורתי חשוב, ולא רק כי אין שום רע בעישון בשקט: היא מסייעת לחשוף את ההפרדה הבלתי אפשרית המתקיימת בירושלים ובארץ בכלל – דמוקרטיה ליברלית לצד משטר כיבוש ברמות שונות של דיכוי. בלי ערעור בסיסי יותר על יחסי הכוח, החירויות הליברליות נתונות בסכנה. ברחביה – ובהמשך גם במרכז תל אביב.

תגים: הארץ, ירושלים, רחביה