מדינה אחת מוקפת אויבים

by

בשנה האחרונה החלטתי שאני תומך במדינה דולאומית. באוזני רבים, וגם באוזניי לפעמים, המשפט הזה כמעט חסר מובן פוליטי. הוא מצלצל כמו "אני תומך במדינה שבה לכל האזרחים יהיו כנפיים ורודות". מוטב אולי לומר שאני בעד חשיבה דולאומית, כלומר בעד דיון ציבורי שיעגן את הרעיון המופשט מדי הזה בחומרים הממשיים של חיינו.

לפחות לפי עיתון "הארץ", זה כבר קורה. בחודש האחרון פורסמו מספר כתבות ששמות את האופציה הדולאומית על השולחן, לראשונה מחוץ לחוגים הזעירים של השמאל הרדיקלי: סיקור נרחב של קבוצת מתנחלים ("ירושלום") החושבים על חיים משותפים עם שכניהם הפלסטינים, מאמר של חיים גורי החוזר לרמיזות דולאומיות של אלתרמן, ומאמר (שפורסם רק באתר האינטרנט) מאת אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הקורא לפלסטינים לדרוש זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי.

הביטוי המובהק ביותר לז'אנר המתפתח היה מאמר של מירון בנבנישתי, שבו, ביותר מ-5,000 מלה, הוא מראה את היעדר המעשיות המוחלט של פתרון שתי המדינות, ומזהה מציאות דולאומית בפועל, כזו שבמוקדם או במאוחר נידרש לתת לה ביטוי חוקי ופוליטי. ניכר שגורי וליאל אינם תומכים במדינה דולאומית, אלא משתמשים בה כקריאת השכמה לרוב היהודי בתחומי הקו הירוק. אולם זה לא משנה את העובדה שהרעיון הדולאומי, אחרי שנים ארוכות במחתרת, יצא מהבקבוק וצפוי להישאר על סדר היום הלאומי.

הביקורות על הרעיון בימין ובמרכז מוכרות ולעוסות לאיפה. הגם שחלקן ראויות למענה רציני, בחרתי הפעם להתעכב דווקא על הביקורת הפחות צפויה משמאל. השבוע פרסם יצחק לאור תגובה ביקורתית למאמר של בנבנישתי, שהופיע במקור באכסניה הפרטית של לאור, כתב העת "מטעם". לאור מסכים עם בנבנישתי באשר לניתוח המצב הנוכחי בישראל/פלסטין, אבל מצביע על כמה שיקולים המציבים בסימן שאלה את המסקנות הפוליטיות שניתן לגזור ממנו. אתמקד במרכזי שביניהם: מרחב התמרון של השמאל העקבי בישראל מצומצם מאוד. גם אם תקום קבוצה שתקדם מדינה דולאומית, ברגע שפתרון אמיתי של שתי מדינות (והכוונה היא למדינה פלסטינית בגבולות 67 ולא לישות בנטוסטנית בגדה המערבית) יהיה על השולחן והפלסטינים ירצו בו, קבוצה כזו תהיה חייבת לגבות אותם. לאור גם מדגיש, ברוח דומה, שהשמאל הישראלי תמיד היה תלוי ב"מעצמות", והיכולת לקדם פתרון שאינו מקובל על ההגמוניה האמריקאית באזור היא אפסית.

השמאל היהודי, אם כן, בלשונו של לאור, “אינו קיים אלא כתגובה לעוול של השלטון". הוא בסך הכל מין רפלקס מותנה המגיב על פשעי המדינה ובעלות בריתה, ומנגד, על זעקת הקרבן הפלסטיני. במונחים קצת הגליאניים, השמאל הזה אינו סובייקט היסטורי – נגזר עליו להחרות להחזיק אחר הפלסטינים מבלי להציע ולקדם עמדה משלו.

אם זה תיאור מצב, לאור ודאי צודק, והדוגמאות שהוא נותן משכנעות (למשל, הקשיים של קבוצת “מצפן” נוכח ההתקרבות הפלסטינית בשנות השבעים לפתרון שתי המדינות). השאלה היא מה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל היהודי הרדיקלי ועל סיכוייו לפרוץ למעגלים חדשים, וכמובן – האם זה חייב להימשך כך.

ההכרזה כי כל שינוי בחזון של השמאל תלוי בפלסטינים (שעולה לא רק אצל לאור), לא מפרטת מיהו בדיוק אותו סובייקט פלסטיני שאמור להודיע לנו במה הפלסטינים תומכים, במיוחד לאור העובדה ש"הרשות הפלסטינית" ואש"פ כבר לא יכולים להיחשב סובייקט לגיטימי כזה. כמו במקרים רבים אחרים של אמפתיה מוגזמת, נדמה שמאחורי ההקשבה לזולת, עומדת השלכה אלימה משהו (גם אם לא מודעת) של עמדה חיצונית על הזולת. לכן בתנאי איודאות, והפוליטיקה בימינו היא תמיד סיטואציה של איודאות (נוכח כל הכוחות המסתוריים יותר או פחות שמבקשים לכזב את תודעתנו, שאנו בשמאל אוהבים לנתח), מוטב להתחיל מבירור האינטרס שלנו, ובהמשך לבטא ולקדם אותו בזירה הציבורית. התקווה, כמובן, היא שמספיק אנשים יראו באינטרס שלנו גם אינטרס שלהם, וכך נביא לשינוי פוליטי.

את ההתעלמות מהשאלה מה האינטרס שלנו, ואת ההמתנה לפלסטינים, ניתן להציג כחובה מוסרית. אנו כיהודים (ועוד כיהודים המשתייכים לרוב לחלקים הפריבילגיים יותר של המדינה הציונית) איננו יכולים אלא, מבחינה מוסרית, לסייע לפלסטינים.

אבל פוליטיקה היא קצת יותר מאתיקה. הפוליטיקה, תרשו לי להציע (בעקבות קאנט), היא ניסיון לחבר בין חובותינו המוסריות לבין שאר נטיותינו, כולל האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים שקרובים יותר אלינו. מדובר בחיבור מעשי, כלומר בפעולה ליצירת עולם שבו לא תהיה סתירה בין החובה לבין המימוש העצמי שלנו – פעולה שמצריכה יכולת מקדימה לדמיין עולם כזה. החובה המוסרית יוצרת מידה של ניכור מעצמנו, וזה בטוח נכון בשבילנו, אנשי שמאל יהודים, שחשים לא אחת שהחובה כלפי הפלסטינים משמעה ביטול עצמי, אפילו של השפה בה אנו מדברים וכותבים ונאבקים, שכל כולה ציוניתמה שמרגש ברעיון הדולאומי, זה שהוא מאפשר לנו לדמיין עתיד במסגרתו אנו יכולים לראשונה לדבר, בלי רגשי אשם, על זכויות קולקטיביות ואישיות לקהילה היהודית – ומבחינה זו הוא מאפשר לנו להיות, לראשונה זה זמן רב, פוליטיים.

לעומת זאת, המחשבה על הפוליטיקה כמוסר בלבד, מידרדרת למוסרנות. ההתעקשות להציג עצמנו כל הזמן כהומניסטים ומוסריים עד בלי די משמשת לסימון גבולות בינינו לציבורים אחרים, ערבים ויהודים כאחד. אנו היפים, הרפלקסיבים, הביקורתיים, החזקים, ואילו הם אלה שזקוקים לעזרה שלנו. כך המוסרנות רק מתחזקת את הפריבילגיות שלנו, ומונעת שינוי אמיתי, כזה שכרוך בערעור של הגבולות הללו.

אבל מעבר לצביעות ולחוסר התוחלת הטמונים בהתבטלות בפני הפלסטינים, זה הופך את הפוליטיקה השמאלית לעניין מייגע למדי, רצוף רגשי אשם ונבואות זעם פסימיות. המרחב הציבורי נחווה כאתר של צקצוק שפתיים ותסכול מתמיד מכל הסובב אותנו, במקום להתייחס אליו כאתר לביטוי עצמי, לתמורה, ולטשטוש גבולות. נכון, מדינה דולאומית היא אוטופיה, וספק אם לקומץ יהודיםישראלים מהסוג הרדיקלי יש סיכוי לפרוץ בעתיד הקרוב לציבורים חדשים. אבל מדינה "יהודיתדמוקרטית" היא אוטופית באותו מידה, בדיוק כמו מדינה פלסטינית בת קיימא וחסרת מתנחלים.

בינתיים, אולי נחזיר את הדמיון לשלטון. מעבר להשבת הסקסיות האבודה של השמאל זה יעזור לנו להיות כנים עם עצמנו – ואפילו קצת ליהנות.

תגים: , , , ,

9 תגובות to “מדינה אחת מוקפת אויבים”

  1. ינאי Says:

    ראשית, ברכות על הבלוג החדש, שנראה ונשמע ממש מעולה, ועל הפוסטים המרתקים!

    באשר לדיון הנוכחי, אני לא בטוח שאני מסכים עם ההסתייגות מהשמאל היהודי קודם כל בתור ישות מגיבה או מתנגדת למצב הקיים. כלומר, לא השתכנעתי בכך שהחזון הפוליטי הנחוץ כבסיס לפעולה צריך להתנסח דווקא סביב השאלה הזאת, של המדינה האחת או השתיים. למעשה, זה בדיוק הפרגמטיזם שחשבתי שהוא חזק במאמר של המדובר, לאור: מדינה אחת אבל שיווניות? שתי מדינות? מה שיבוא קודם.

    למרות שקשה להתווכח עם העמדה שבנבשתי כל כך היטיב לנסח במאמר -ואני גם מוכרח להודות שעם כל הבעייתיות שבהן היוזמות המתנחליות למינהן בכל זאת מסמנות אפשרויות מעניינות – אני מוכרח לתהות שוב עד כמה יש לשמאל היהודי את הלגיטימציה לתפוס ברצינות עמדה בשאלה שהיא קודם כל סוגיה פלסטינית, במובן זה שבחירה במדינה אחת כרוכה, לפחות במידה מסוימת,בויתור על החלום הלאומי. סיבה לגיטימית אחת שאני יכול לחשוב עליה היא פרקטית/פרגמטית – אם מאמינים שלחזון של מדינה אחת יש סיכוי לעבוד טוב בתור מה שיסיים את האפרטהייד. אבל האם זה באמת המצב? האם חזון המדינה האחת הוא גנרטור פוליטי מוצלח יותר? אני לפחות לא בטוח.

  2. מתן Says:

    מצטרף לברכות.

    הי ינאי. מן הסתם אתה מעלה שאלות טובות. אני מסכים עם גל על זה שכל אחד מאיתנו צריך לנסות לחשוב על פוליטיקה שתהיה גם מוסרית אבל גם, וקודם כל, תנבע מהאינטרסים שלו ולא תהיה פילנטרופית. אחרת יש לה סיכוי – וזה קורה כל הזמן – להפוך לעמדה מתנשאת שמשמרת את הדיכוטומיה הם (פלסטינים מסכנים ולא מתקדמים שמותר להם להפעיל אלימות בשם הלאומיות) ואנחנו (ישראלים פוסט-לאומיים פציפיסטים וכו'). פוליטיקה כזאת גם אינה אפקטיבית, כמו שאנחנו רואים כבר יותר מדי זמן. אני לא יודע איזה סוג של פוליטיקה כן יהיה אפקטיבי, מה שמעביר אותי מיד לפסקה הבאה, אבל ברור שכדי שלמאבק יהיה סיכוי להצליח ולגייס ולתפוס הוא צריך להיות מבוסס על ציבור שרואה בהצלחה שלו קודם כל אינטרס עצמי, בנוסף לניסיון לעשות אותו מוסרי וכו'. נראה לי שזה מה שעומד בבסיס ההגיון של BDS – להפוך את סיום הכיבוש לאינטרס של האליטות הישראליות. באופן אישי אני חושב שצריך להתייחס יותר ברצינות להבדלים של אינטרסים – מעמדיים, אתניים, מגדריים ואחרים – בתוך הקבוצות הלאומיות עצמן, אבל לא ארחיב על זה כאן.

    לגבי השאלה של מדינה אחת או שתיים אני יותר מסכים עם ינאי – גם אם נשים בצד כרגע את שאלת הייתכנות של כל אחד מהפרויקטים, עדיין, כדי שתהיה שאלה פוליטית, השאלה של כמה מדינות צריכה להיתפס במונחים פרגמטיים: מה יעלה יותר בקנה אחד עם האינטרסים שלי ועם האופן שבו אני רוצה לחיות מבחינה מוסרית? הרי אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות איך קמות שתי מדינות גזעניות שמבוססות על קפיטליזם דורסני, שיתוף פעולה עם מעצמות ומשחק אימפריאליסטי ושמפעילות כלפי פנים דיכוי גזעני שמבוסס על שיח דמוגרפי. הדוגמה שעולה לי כאן לראש היא הודו ופקיסטן, מודל של חלוקה שהיה אמור להיות מיושם גם כאן ב48-49. אף אחת מהן לא נראית לי כמו מודל לחיקוי.

    נקודה נוספת שצריך להוסיף כאן היא שאלת הגוף-ראשון-רבים: מי זה בדיוק אותם אנחנו שמעלים דרישות ומנהלים מאבקים: האם אלה תושבי הארץ? דוברי העברית? גברים? נשים? אשנזים? מזרחים? יהודים? מוסלמים? ערבים? נוצרים? פליטים…? באופן אישי אני לא מתאים לרוב הקטגוריות האלה, ובכל זאת בכולן נמצאים א/נשים שאני רוצה שיהיו חלק מהמאבק שאני מרגיש צורך דחוף לנהל. אז השאלה היא איזה מודל, איזו ססמה אפשר לנסח כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להזדהות איתה ולמצוא בה מקום לאינטרסים שלהם.

    פיתרון דו לאומי יכול להיות ראוי מבחינתי רק אם הוא יוכל לאפשר לי להגדיר את עצמי כאן כחלק מקולקטיב יהודי שאינו מבוסס על דיכוי ונישול. כלומר להגדיר את עצמי כך ותוך כדי זה להמשיך לפעול באותה מסגרת פוליטית יחד עם אנשים וקבוצות שהגדרתם העצמית שונה מאוד.

    נראה לי שב"שמאל הציוני" היה נהוג לחשוב שחלוקה ומדינה פלסטינית עצמאית תוכל לאפשר קיום של מדינה יהודית ליברלית בתוך גבולות הקו הירוק וכך לאפשר קיום יהודי לאומי ללא נישול ודיכוי. נראה לי גם שמאז שרבין, פרס, עראפת, בוש, שרון, לבני, ביבי, ברק, ליברמן ושאר פשיסטים אימצו גם הם את הפתרון של חלוקה ומדינה פלסטינית התברר שהפתרון הזה ירד מהפרק עבור מי שרוצה להגדיר את עצמו באופן שצוין לעיל. זה הבסיס לדיון הנוכחי – האם יש טעם להמשיך להיאבק למען מדינה פלסטינית עצמאית בתנאים האלה, או שצריך להתחיל לדבר על מדינה אחת ולחשוב על היחסים בתוכה?

    בכוונה לא הכנסתי לדיון את השאלה של "מה הפלסטינים רוצים?" זו שאלה אמורפית בכל מקרה, כמו שגל כתב, ומי יודע בכלל מי מייצג את "הפלסטינים". אני מכיר כמה פלסטינים שרוצים מדינה אחת לכולם, ואחרים שרוצים שתיים, שאחת מהן תהיה פלסטינית ולגבי השניה לא אכפת להם. השאלה שאני רוצה לשאול היא מה אני רוצה/צריך ולמי עוד זה מתאים.

  3. מתן Says:

    היי,
    אני מצטרף לאיחולים של ינאי ולשאלה שהוא מעלה, או במינוח קצת אחר: האם יש סתירה בין חשיבה דו-לאומית (שאני מאד בעדה, על אף שהמסומן פה קצת מעורפל) לבין תמיכה בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית ופיתרון מוסכם לבעיית הפליטים – בהנחה שיקום סובייקט פלסטיני שיוכל להשיג תוצאה כזאת (אני בכוונה לא כותב "פיתרון")?
    שאלה אחרת, שמטרידה אותי מעט יותר – וכאן אני גם נפרד מראשי "תראבוט" בניתוח שלי – הוא שאלת האחר המודחק של החשיבה הדו-לאומית. אני חושש שבחזון דו-לאומי (בניגוד לחזון רב-תרבותי כזה או אחר) אין מקום לאותה קבוצה הולכת וגדלה באוכלוסיית הארץ שאיננה יהודית ואיננה פלסטינית. לדעתי אי אפשר להמשיך להתייחס למהגרי העבודה כאל תאונה היסטורית שתבוא על תיקונה כשייסגרו השמיים והמהגרים ייטמעו.

  4. מתן Says:

    זאת הצעה לחשיבה "רב לאומית"? "א-לאומית"?

  5. galkatz Says:

    תודה על האיחולים והברכות.

    למה חשיבה דו-לאומית? התשובה הפשוטה היא שזה מרגש אותי, זה חדש. אני יודע שזו על פניו תשובה לא-פוליטית, אבל רק אם זה מרגש אותי בלבד (או כמה שכמותי). נחכה ונראה אם זה מרגש גם אחרים.
    התשובה היותר מורכבת: אפשר לדבר כמובן על האי-מעשיות של החלוקה. אבל כמובן שגם מדינה אחת שוויונית נראית כרגע לא מעשית. שלושה טיעונים (אולי) חזקים יותר:
    א. אני מתקשה להאמין שבמצב של חלוקה השיח הדמוגרפי בישראל ייפסק. האובססיה לגבי שימור הרוב היהודי תישמר כי זו תישאר מדינת לאום אתנית עם מיעוט פלסטיני גדול מאוד (במיוחד אם ישובו קצת או הרבה פליטים). מלבד זאת, לא יהיה פה שינוי מן היסוד של המצב החוקי והמשטרי. שינוי כזה, מן היסוד, הוא לכל הפחות הזדמנות להכניס אלמנטים שחשובים לנו.
    ב. אני חושב שאי-חלוקה יכולה לגייס חלקים בימין הישראלי כמו גם לפנות לסנטימנטים ציוניים (גם תוך עיבוד והזכרה של רגעים דו-לאומיים בציונות). בקיצור, יש פה פוטנציאל מגייס לא מבוטל בתוך הציבור היהודי. ואני חייב להודות שזה עשוי לגייס גם אותי (כפי שרמזתי בפוסט, אני לא חושב שאפשר להפריד ביני, בינינו, לבין הציונות. הציונות כתרבות, כשפה. דחייה מוחלטת של כל ההיסטוריה הזו היא דחייה של עצמי. אני מעדיף לעשות עם הציונות משהו אחר, חדש לגמרי).
    ג. סיטואציה של אי-חלוקה תאפשר יותר, כפי שכותב מתן, לחפש קואליציות אחרות, חוצות לאומים, מעמדיות ואחרות. כמובן שצריך להיזהר שהמשטר החוקי במדינה דו-לאומית לא יהיה כזה שייצור הטיה לאומנית מבחינת סנטימנטים ומגמות הצבעה (כפי שקורה בלבנון או בבוסניה כיום). בהקשר הזה, אני מסכים, צריך לתת גם מענה לעניין מהגרי העבודה. יתרה מכך, אני חושב שהנוכחות שלהם יכולה לעזור לנו שלא להיקלע חזק מדי לפינה ה(דו-)לאומית. אולי נחליט שראש הממשלה חייב להיות קולומביאני והנשיא פיליפינית… זה בהחלט יפתור כמה בעיות.

    מה שכן, ינאי, אני מתנגד נחרצות לטענה שזו (רק) סוגיה פלסטינית. אנחנו גרים כאן, אנחנו גם כן חרדים לעתידנו, יש לנו עבר ושפה ותרבות שאנו רוצים לשמר ולפתח, יש לנו דרך חיים וחירויות שאנו רוצים להגן עליהן, וכמובן גם ערכים שאנו רוצים להגשים (כמו שוויון). זה לא פוליטי לא לחשוב איך נביא את זה לביטוי בהווה ובעתיד. ולא, אני לא חושב שאפשר להסתפק ב"פרקטיות" של לאור – לא רק, כאמור, מפני שאני חושב שיש לנו אינטרסים משלנו, אלא גם כי קשה לעשות פוליטיקה שמאלית (ובכלל) בלי חזון ומיתוס.

    ועוד דבר אחרון: על מי אנחנו מדברים כשאנו אומרים "אנחנו"? לא ברור. זה חלק מהעניין. זה מה שמרגש בחשיבה דו-לאומית, שפתאום אתה אומר אנחנו, ואחרי שנים של שממה, נדמה שאולי מישהו בלתי צפוי יהנהן. באמת לא ברור לי מהו ה"אנחנו" הזה (כשאני אומר את זה) – האם היהודים ככלל? כנראה שלא. האם רק אשכנזים עם רקע זעיר בורגני כמו שלי? אני מקווה שלא.

  6. ינאי Says:

    גל, גם אותי הרעיונות הללו מרתקים/מאתגרים/מרגשים וכדי להעמיד דברים על דיוקם, אני לא חושב שמדובר רק בסוגיה פלסטינית, אלא קודם כל בסוגיה פלסטינית.

    [ואני לא מתייחס בתגובה הזאת לרמה הפרקטית – לחוסר ההבנה שלי ביחס לחשיבותה של השאלה עבורנו (שמאלנים יהודים, פעילים יותר או פחות) כבסיס לפעולה פוליטית, ולבעייתיות או חוסר הסיפוק שבניסוח הזהות שלנו (כנ"ל) על דרך הפעולה הפוליטית המתנגדת]

    על כל פנים, כיוון שאנחנו (נתיני השלטון הישראלי) חיים בין כה וכה במדינה אחת, דו לאומית בגדול (למרות ההערה החשובה על הפליטים ועל רב לאומיות), חזון המדינה האחת הוא בראש ובראשונה – למרות המודלים השונים שבנבשתי מתאר – הפסקת הכיבוש הצבאי והענקת שיוויון פוליטי וזכויות בסיסיות לנתינים שמשוללים, דה פקטו, זכויות כאלו כיום. חזון המדינה האחת כפי שאני מבין אותו (ואשמח לקבל תיקונים בעניין זה) כולל ויתור על הקמת מדינת פלסטין: פלסטין תהיה חלק מישראל, שאולי גם תשנה את שמה לישראל-פלסטין ותוגדר חוקתית כמדינת הלאומים היהודי והפלסטיני או הישראלי והפלסטיני או וואט-אבר.

    עכשיו, אם מותר קצת ללכת הלאה עם הדמיון הזה, שאלה מעניינת היא מה תהיה הלגיטימציה של מדינה כזו לאכוף את ריבונותה על קבוצות פלסטיניות לאומיות בדלניות, שיתבעו הקמה של מדינה נפרדת. האם מדובר במצב מקביל למצב שבו, נניח, המתנחלים תובעים ממדינת ישראל לוותר על ריבונתה לטובת הקמת מדינת יהודה? האם זה מקביל למצב שבו פלסטינים ישראלים יתבעו את הקמת מדינה בגליל ובמשולש? או שמדובר במשהו אחר? אני לא בטוח.

    אולי זה הופך אותי ללאומן, או לשבוי בפרספקטיבה הלאומית, אבל נראה לי שמבחינה מוסרית לפחות, מצב העניינים הנוכחי (קרי הכיבוש/אפרטהייד) נתן לפלסטינים זכות שהישראלים איבדו. החברה הפלסטינית היא זו שצריכה להחליט האם היא רוצה להקים מדינה משלה או האם היא רוצה להשתלב במדינה אחת עם הישראלים. ולעניין זה, הבעייתיות ביחס לשאלה מי מייצג את החברה הפלסטינית או מי נכלל בחברה הזאת, לא נראית לי מהותית לעצם הטענה.

    איפה זה מציב אותנו (ישראלים יהודים שמאלנים, לאומנים פחות או יותר) לדעתי? בעמדה שהיא קודם כל חותרת להפסיק את האפרטהייד ואת הצורות השונות של הדיכוי . לכן, לדעתי, העמדה שלנו (גילמנאים לשעבר, בארץ יותר או פחות) צריכה לתמוך בשתי האפשרויות הללו. עם זאת, מדובר קודם כל בסוגיה פלסטינית.

  7. מתן Says:

    הערה על הניסיון לראות את הבעיה 'קודם כל כסוגיה פלסטינית': לפלסטינים לא התאפשר למעשה מעולם גיבוש של מרחב פוליטי בו ניתן היה לעבד מחלוקות בדרך לא אלימה וליצור קונצנזוס על חזון משותף. זה לא קרה מהרבה סיבות, שלא ניכנס אליהן כאן, אבל בוא נגיד שהמצב היום – זה שבו ישראל וארה"ב מפצלות, מחלישות ומבודדות קהילות פלסטיניות שונות זו מזו ושבו מדינות שונות באיזור ובשאר העולם לוקחות חסות על קבוצות כאלה ואחרות מבין אלה שמתימרות להנהיג את העם הפלסטיני, בדרך לעוד ועוד פיצול והחלשה – הוא לא חדש במיוחד, ואפשר לראות מקבילות די קרובות לו מתחילת הכיבוש הבריטי כאן, ואולי אף קודם. מה שכל זה אומר הוא שאין כרגע למעשה את מי לשאול – אין לפלסטינים אף דובר רשמי, ואף אחד מאלה שממנים את עצמם לכאלה לא מתקרב אפילו ללגיטימציה מוסדית, חברתית ובין לאומית רחבה.

    כל זה לא אומר כמובן שאפשר לא לקחת את הפלסטינים בחשבון, רק שככה נראית המציאות הקולוניאליסטית כאן ואיתה צריך להתמודד.

  8. יאיר Says:

    ההסתכלות שלי היא ריאל פוליטיק. לדעתי אין שום טעם לקדם חזון דו-לאומי במסגרת הפוליטיקה הישראלית כרגע. מדוע שהקונצנזוס הישראלי יסכים לשוויון ושיתוף מיוזמתו? יוזמות כאלו רק גורמות נזק משום שזה יוצר את הרושם ש"מדינה אחת" זו איזה משאת נפש או תוכנית אוטופית להבדיל ממציאות עכשווית שאפשר וצריך לשנות אותה אבל לא דרך חלוקה לשתי מדינות.

    משום כך רק כאשר יגיע אתגר משמעותי מהצד הפלסטיני בכיוון הזה צריך יהיה לחבור לאותם גורמים ולנסות לעבוד איתם יחד. ושוב בנבנישתי צודק שזה יכול לקרות רק אם וכאשר הרשות הפלסטינית תקרוס. מה שלדעתי בהחלט צפוי בחמש השנים הקרובות. והשאלה היא האם גורם פוליטי מרכזי פלסטיני ירים את הכפפה ויציג את האתגר לציבור הישראלי. אם זה יקרה אז מגבלות הכוח יתבררו גם לארצות הברית וגם לישראל.

    כמובן שייתכן שהדרישה למדינה אחת תועלה כתמרון כדי להפחיד את הישראלים ולקבל וויתורים. אבל לדעתי הישראלים יתעוררו מאוחר מדי, והמומנטום בצד הפלסטיני יתגבר כשיתרונות המסגרת הדו-לאומית יופנמו.

  9. אדם זר Says:

    PAL-ISRA אפשרית מבחינה מעשית ויש בה הרבה יותר הגיון לוגיסטי מאשר ההתעסקות בגבולות וחלוקת שטחים.
    אולי משהו בסגנון חלוקה פדראלית ?

    קבוצת הפייסבוק הענקית של 17 איש :
    http://www.facebook.com/#!/group.php?gid=5516278571

    מקווה שתתמכו 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: