היהודים ואנחנו

היפ הופ ציוני

ביום ראשון האחרון נכחתי באירוע ההשקה של Celebrate Israel Project, תשובה ציונית הולמת לשבוע האפרטהייד המתקיים כעת בקמפוסים ברחבי ארה"ב. כשליח ארץ האמורי בניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם, לא יכולתי להפסיד אטרקציה חינמית שכזו: הבטיחו לי נאומים של השר לענייני תפוצות יולי אדלשטיין ושל סגן יו"ר הכנסת מגלי ווהבה, ולקינוח – הופעה של הדג נחש.

בשעה שבע בערב נכנסתי בשערי "ברוך קולג'” בשדרות לקסינגטון — מוסד יהודי מיתולוגי, מהימים בהם הכניסה להרווארד או לקולומביה היתה חסומה בפני יהודים (כיום הם מרכיבים כ-30% מהסטודנטים בקולג' היקר והיוקרתי של קולומביה, בעוד שבברוך, הציבורי, רובם של הסטודנטים הם היספאנים ומהגרים אחרים). האבטחה היתה כבדה. מסביב היו המון יהודים, כולם ציונים ונלהבים למראה. אם כדי לראות עיר אירופית אמיתית, כך אומרים, צריך להרחיק עד בואנוס איירס, אז כדי לראות ציונים אמיתיים מוטב להתרועע עם יהודים אמריקאים. את זמנו של הקהל, עד תחילת התוכנית, הנעימה מצגת נעימה – בעיקר של חוף הים בתל אביב (מהמון זוויות).

הקונסול אהרוני. היהודי הגבוה בעולם?

את האירוע הנחה אחד רבי ג'ו פוטסניק, טיפוס גוץ בשיער מאפיר, שופע הומור אורי אורבכי. הקונסול הכללי בניו יורק, עידו אהרוני, הוא, אליבא דפוטסניק, “היהודי הגבוה בעולם", ואילו השר אדלשטיין הוא ההוכחה ש"אחד ועוד אחד שווה אחד" (לא הבנתי את הבדיחה). תפקידו של דובר אחר, מלקולם הונליין, סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות, הוא קשה, היות ש"בעולם יש 14 מיליון יהודים ולכן גם 14 מיליון נשיאים". בקיצור, הבנתם את הז'אנר. וזה, אגב, אירוע הפתיחה של פרויקט שאמור to energize את ה-HASBARA בניו יורק רבתי. עוכרי ישראל יכולים לישון בשקט.

עוד לפני סדרת הדוברים המרגשים (לצערי ח"כ ווהבה לא הופיע בסוף) נחשפנו לסרטון הסברה קצבי. זה נפתח עם ערבי בודד, בגלביה צחורה, מהלך בדממה באמצע המדבר ומסביב רק חול וחול. הלבן הלבן רוכן אל הקרקע וחופן אדמה מתפוררת, הזולגת מייד בין האצבעות. בין רגע הוא נעלם והכל נעשה ירוק מסביב, שדות עגבניות וחממות פרחים עד קצה האופק. פתאום המון אנשים רוקדים. איזו עגבניה נזרקת לחלל ונוחתת בישיבת דירקטוריון הייטקית ומחוייטת. כל מיני צורות באויר – משהו שמזכיר סליל דיאנאיי, וגם טלפון נייד. כמה אתיופים רוקדים ברייקדנס בוויה דולורוזה, ליד ההוספיס האוסטרי, הנזירות מצטרפות ומפה לשם הן כבר מצביעות בקלפי כחולה–לבנה, יחד עם "אשה מוסלמית" בכיסוי ראש. רשמתי לעצמי בפנקס: "לא לנתח. מטרה קלה מדי”.

ואז הדג נחש. אבל האמת שלא מעניין אותי לכתוב "ביקורת על הדג נחש" (את רוב מה שאפשר להגיד בסוגיה עפרי כבר אמר כאן). כל האירוע היה בעיקר מצחיק, וקצת עצוב. הסתכלתי על שאנן סטריט מקפץ על הבמה, באיזו חולצת כפתורים מבריקה, מזמר את המלים הביקורתיות, לכאורה, שרוב הקהל לא הבין. ניסיתי לכעוס עליו ולא הצלחתי. הוא נראה כמו דובון צעצוע קשור בסרט שנשלח בחבילה לדוד מאמריקה. אלא שהדוד מאמריקה, כמו תמיד, משלם – ישירות או בעקיפין – על המתנות של עצמו. הדג נחש הפכו לעוד ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, והשתלבו היטב עם התפייטותו של חבר מועצת העיר מברוקלין על פרס נובל והיהודים.

והנה מחשבה שצפה בי, שעה שהאזנתי לגברת ג'ניפר פאלק מ"המועצה היהודית ליחסי קהילה": שמא הציונות כולה היא ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, מתנה שהדוד מאמריקה שולח לעצמו?

היודו–ציונים

מבחינה פוליטית, המודרניות היהודית הולידה שני סיפורי הצלחה: הציונות והתפוצה הגדולה בארה"ב. בשני המקרים הצליחו יהודים, במספרים גדולים מאוד, לשמר את זהותם כיהודים ובה בעת לכונן לעצמם חופש קולקטיבי ואישי. עם זאת, אם נחשוב על זה, בעשורים האחרונים שני הסיפורים הותכו לפרויקט פוליטי אחד ויחיד, נקרא לו היודו–ציונות. המדינה הציונית כפי שהתגבשה מאז 67', כבריון שכונתי עם מעט מאוד עכבות, לא היתה יכולה לשרוד אילולא התמיכה הכלכלית והפוליטית של הדודים מאמריקה, ואילו יהודי ארה"ב, מצדם, זקוקים לישראל כמוקד של זהות אל מול היחלשות הזיקה הדתית וההתבוללות המתרחבת.

יהודי אמריקה, לפיכך, נושאים באחריות להתנהלותה של ישראל בארבעים השנה האחרונות. זו אחריות דומה לאחריות של כל אחד מאיתנו, היהודים בישראל – אם לא גדולה יותר מזו של חלקנו, אלה הרחוקים מעוגת הכוח הנפרסת בתל אביב, וושינגטון וניו יורק. יתרה מכך: הדימוי הקיטשי, הסכריני שהיהודים בארה"ב יצרו לישראל מקשה על כל שינוי פוליטי רדיקאלי, היות שישראל חייבת להישאר מין מולדת ערטילאית, עיר מקלט לאחרית הלא ברורה (והלא סבירה) שבה האנטישמיות באמריקה תזקוף את ראשה.

אדם בערבה. יחיאל שמי (~1951)

הרי יש מתח בין הפרויקט הציוני לבין התפוצות, שמכונת התעמולה היודו–ציונית מנסה לטשטש. אם היה (או יש) סיכוי לציונות, כמו לכל כובש בהיסטוריה, זה בהשתלבות והתבוללות בעמי האזור. ולדימיר ז'בוטינסקי הבין את זה, ולכן דרש, כפי שכותב דמיטרי שומסקי, שבמדינה העתידית היהודים – בניגוד לכל עדה אחרת – לא יוכלו להתנהל כעדה דתית סגורה. ההצטרפות אל הקבוצה היהודית תהיה חופשית ולא תותנה בהמרת דת, וזאת בניגוד לקבוצות האחרות שיוכלו לשמר אוטונומיה תרבותית ודתית (וזה כחלק מפרוגרמה דו-לאומית רחבה יותר). זו היתה דרכו לוודא שהמדינה הציונית תהיה ליברלית ויהודית כאחד: כל הקבוצות ייהנו מזכויות קולקטיביות אבל יהיה תמריץ ניכר להצטרף לרוב היהודי. אלא שזה "רוב יהודי" שונה מאוד מזה שמדברים עליו עכשיו. מדובר בגוף האזרחים האינקלוסיבי, החילוני, של המדינה הדמוקרטית. הגם שעדיין יקראו להם "יהודים", ספק אם יהודי ארה"ב (או התפוצות בכלל) היו יכולים להזדהות איתם.

היות שירשנו מז'בוטינסקי רק את האלימות ו”קיר הברזל”, ללא המוכנות להיפתח למרחב שסביבנו, קיבלנו את הבעיה עם הציונות בצורתה הנוכחית: מצד אחד, מדובר בבריון שכונתי, ומצד שני, זה בריון שכונתי הרואה עצמו כנציג הדמוקרטיה, הקידמה והמוסר עלי אדמות, ואף זוכה לאשראי בינלאומי ניכר הודות לדימוי הזה. אני חושד שהסירוב להיפתח למרחב משקף (גם) את האינטרס של יהודי ארה"ב, כמו גם של הממסד הציוני הזקוק להזדהותם. במלים אחרות, הציונים חייבים להישאר יהודים (שלא לומר אשכנזים) — דומים מספיק לחבר המועצה מברוקלין, כאלה שיכולים להבין בדיחה יהודית טובה (או לפחות להעמיד פנים).

מילא היינו נשארים יהודים אותנטיים, על כל המשתמע מכך (פרס נובל, היינריך היינה וכו'), אבל הפכנו ליהודים בעולם הדימויים – למשל בפגישות עם הדוד מאמריקה — ובריונים קוזאקים בממשות. בפועל, מממשת הציונות את "קיר הברזל”, אך ברובד הדמיוני אוהבת לחשוב על עצמה כמופע של "תיקון עולם" – יהודי ואוניברסלי כאחד – ובמסגרת זאת כעליונה ונבדלת משכניה.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לגרום לבריון לחדול מבריונותו. אבל זה לא נראה לי מעשי – בריונים בשכונה הזו יש הרבה, כמו בכל שכונה אחרת. מה עוד שגם אם ישראל תחדל מבריונותה העכשווית, יש את בריונותה ההיסטורית, זו העומדת בבסיס קיומה במרחב. התכחשות לבריונות ההיסטורית משמעה ביטול עצמי.

לכן, במקום להרוג את הבריון, עדיף להחליש אותו מאוד, באופן שישיב מידה של איזון וצדק אל הארץ, ואולי גם יאפשר התערבבות הדדית (או שזה כבר קורה?). במסגרת זו יש לנטרל את הדימוי הנרקיסיסטי המזין את שיגעון הגדלות של חלק ממנהיגינו ואת התמיכה העיוורת מצד יהודי ארה"ב.

המהפכות בתוניסיה ובמצרים הן כמובן התפתחות חיובית ביותר, מבחינה זו, ומאיימות על אחת האקסיומות של היודו–ציונות: ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". שלא במפתיע, היה נראה שתותחי הקיטש בברוך קולג' מתקשים להתמודד עם הסתירה המבעבעת בין האקסיומה לממשות. אני נשבע לכם שמלקולם הונליין הוציא מפיו את המשפט הבא: “בקהיר אין מצעדים נגד ישראל. זה מפני שישראל מהווה בשבילם מופת של דמוקרטיה!” (מחיאות כפיים).

נגן קרן, אחיעם (1964)

בעיניי דבר ההבל הזה, מפי מנהיג יהודי חשוב, משקף קושי אותנטי להתמודד עם המציאות החדשה: יהודים אמריקאים רבים רוצים להישאר המיעוט הליברלי המתייפייף שתומך בדמוקרטיה ובכל מיעוט על פני הגלובוס, ומצד שני לשמר את תמיכתם האיתנה בישראל (המלווה, לעתים, בבורות מזעזעת באשר לנסיבות באזור). אם אתם חושבים שזה רק הונליין (שהוא שמרן רפובליקאי), אתם טועים. זה גם, למשל, סטודנט צעיר שישב אתי באחד הסמינרים. הוא קורא היידיגר והגל, וחולצת הפלנל שלו ודאי נרכשה לאחרונה בוויליאמסבורג, אבל הוא מדבר בעיניים נוצצות על מסע ה"תגלית" שעשה בחורף האחרון (לטיול של הקיץ הקרוב, אגב, הגישו מועמדות לא פחות מארבעים אלף צעירים אמריקאים). אל מול הסתירה העצמית הזו, עטופה בסוכר – בין פוליטיקה פרוגרסיבית בכל תחום, כולל תמיכה במהפכה המצרית, לבין הזדהות עיוורת עם ישראל – אני מכבד יותר טוקבקיסטים כנים בוויינט.

עם זאת, אולי יש מקום לתקווה: אחרי הכל מדובר ביהודים ממוצא מזרח אירופי, ממש כמוני, ועם אנשים מסוגנו יש משהו שתמיד עובד – רגשי אשם. אז הנה, גם אני אתנסה בז'אנר הפופולארי של “מכתב ליהודי אמריקה”:

יהודים יקרים, אתם אחראים, ממש כמונו, לגזענות ולאכזריות שגברו בעשורים האחרונים. ההתגייסות שלכם להפסקת המצב הזה אינה "תיקון עולם" מוסרני — היא חובתו של הנוגש כלפי קרבנו. במסגרת זו, אשמח אם תרפו בהדרגה מהמדינה שעזרתם ליצור, ותיפרדו מהפנטזיות הקיטשיות שלכם עליה.

עדיף גם שתפסיקו – המעטים מכם שטורחים – לעלות לארץ. זהו. איחרתם את המועד. אם חלילה תיקלעו לצרה, אנחנו נעזור. אבל בינתיים, נראה לי שראוי יותר לקלוט פליטים יהודים ופלסטינים – ואפילו אפריקאים – מאשר את בני המעמד הבינוני–גבוה של המדינה העשירה בעולם. ארץ ישראל, בניגוד למשתמע מסרטון ה-HASBARA, מעולם לא היתה ריקה, וודאי שאינה ריקה כיום. יש בה הרבה ערבים ויהודים ומעט מקום ואויר, ואפילו הדירות ברחביה הן משאב נדיר.

היודו–ציונות, לסיכום, היא מקור לסתירות עצמיות משני צדי האוקיינוס. בישראל היא מתחזקת ישות יהודית טהרנית ובדלנית, המתכחשת לארציות ולמזרח–תיכוניות של עצמה, ואילו באמריקה היא חושפת את הפוליטיקה היהודית הליברלית בכל צביעותה. ברור למה היצור הדו–ראשי הזה, היודו–ציונות, חי ומתפקד: הממסד הישראלי מקבל כסף וגיבוי פוליטי וצבאי, ואילו הדודים באמריקה מקבלים זהות ואידישקייט. עם זאת, נראה לי שבטווח הארוך הוא מאיים על האינטרסים של שני הצדדים. במקום להרוג אותו, אפשר – וצריך – לבצע ניתוח הפרדה. או אז יוכלו היהודים בארה"ב להמשיך ולשגשג, ואילו הציונות תנצח, כלומר תגשים עצמה ותיעלם.

העם הציוני, הערבי–עברי, הפלסטינו-יהודי – או, אם תרצו, הכנעני – יוכל להכריז סוף סוף על עצמאות.

שבזיה, יצחק דנציגר (1939)