בואו נדבר על אנטישמיות

18 באוגוסט 2012 מאת

 

אבנר עפרת

לפני כחודש נעל המוזיאון היהודי בברלין את התערוכה "ברלין טרנזיט", שעסקה בפאזה הברלינאית של יהודים ממזרח אירופה בדרכם מערבה או לפלשתינה בשנות העשרים וראשית שנות השלושים. אחרי שהתרגלתי במשך שנים להתרפקות ולהתדפקות של "תרבות וספרות" ודומיו על נפלאות התרבות הגרמנית, ההיעדר הדי מוחלט של ביטויי הערצה שכאלה במקורות שהשאירו אחריהם המהגרים היהודים של אז היה לי כמעט בבחינת הפתעה.

כמובן, עם התגברות הבחילה מהלאומנות בישראל גוברת גם הכמיהה לעולם קוסמופוליטי שלכאורה היה פעם ואבד. ובכל זאת, אם יש בעיה אחת שהחיים בישראל נותנים לה מענה עבור לפחות חלק מהיהודים יוצאי אירופה הרי זהו הקיום כקולקטיב, קיום שאינו נמצא בעימות מתמיד עם חברת הרוב, שאינו מגדיר עצמו בתגובה לחברת הרוב, שאינו חי בצל "התודעה הכפולה" וההכרח "לראות את עצמך דרך עיניהם של אחרים". בתוך הדיבור ההולך וגובר על רנסנס יהודי באירופה וצמיחתה של פזורה עברית אני רוצה לדבר תחילה על עניין לא לגמרי שולי: אנטישמיות – אותו עניין שהחיים בישראל מספקים מחסה ממנו.

קל, אולי טבעי, לשכוח מקיומה, לרואת כמובן מאליו את הקיום הקולקטיווי הבטוח בעצמו – ללא ספק, עד כדי בחילה – של יהודים בישראל. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שאיחלו סבא וסבתא שלי לילדיהם ונכדיהם: מטבע הלשון השחוקה ההיא – "עם ככל העמים". קל לשקוע בנוסטלגיה אל ולטר בנימין ואלזה לסקר-שילר, להתבשם בניחוח שמות הכיכרות והשדרות בערי גרמניה. אבל תור הזהב המדומיין הזה הוא רק צד אחד של השיכחה. הדברים ההזויים של א.ב. יהושע על "יהודים מלאים" בישראל לעומת "יהודים חלקיים" מחוצה לה הם ביטוי אחר שלה. שכן במובן מסוים הקיום היהודי בישראל חלקי הרבה יותר – כי הזרות לחברת הרוב אפיינה את החיים היהודיים והכתיבה במובנים רבים את ההיסטוריה היהודית באירופה. לא רק השמאלנים, כל הישראלים שכחו מה זה להיות יהודים.

ולעת עתה גם בברלין אפשר עוד לשכוח מה זה להיות יהודי. אין קיום ישראלי או עברי קולקטיווי הפורץ את גבולות הקהילות עצמן. והקיום היהודי – למרות המוזיאונים, הסמינרים, הסימפוזיונים והקתדרות – הקיום היהודי הממשי, היום-יומי, גם הוא אינו נראה כמעט מחוץ לבתי הכנסת המבוצרים ומוגנים במצלמות ושוטרים. אבל אין כל סיבה להניח שאם אכן יתבססו בשנים הקרובות חיי תרבות עבריים הם לא יתקלו בגילויים של סלידה ושנאה.

הרבה רוחש כבר כעת מתחת לפני השטח. ניואנסים ושברי משפטים ברכבת או בקפיטריה – כאלה שאי-אפשר להיתקל בהם בשהות קצרה או בשיחות מנומסות עם אינטלקטואלים של מדעי היהדות – הם קשים לכימות והגדרה. תחושת הבטן שלי רעה, אבל לצורך הדיון נתמקד בספירה הציבורית, זו שדנה מזה שבועות ארוכים בלהט ובדקדקנות בשאלת ברית המילה. אחרי שבית משפט בקלן הגדיר את המילה כעבירה פלילית מיהר הפרלמנט להכניס תיקון בחוק המתיר אותה. אבל הדיון, על כל הדיו, נשאר בחלל האוויר.

מי שנעדרו ממנו כמעט לחלוטין היו דוברים יהודים ומוסלמים. שותפות הגורל הרגעית הזו היא נושא בפני עצמו, ומובן שהמילה ביהדות זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר באסלאם. אחרי הכל, גרמניה היא ארץ של "מסורת נוצרית-יהודית", בעוד שעל "שייכותו של האסלאם", אם לא של המוסלמים עצמם, לגרמניה, מותר ואף רצוי לערער בארץ התבונה הטהורה. אבל אם נתמקד לרגע בזווית היהודית, הרי שהדיון הסוער הזה אוצר בתוכו לא מעט מנבכי היחס אל היהודים. זה מעל לכל, כאמור, העדרם – למעט מקרים בודדים – של יהודים כדוברים, כמשתתפים פעילים ונוכחים בדיון. וזוהי הפנייה המיידית לישראל ולקולות בה המתנגדים למילה כשרוצים לבדוק מה חושבים היהודים. כי ישראל הרי היא "ארץ הקורבנות", ונשיאה הוא "נציג עם הקורבנות" (כך התבטא חבר פרלמנט ממפלגת השמאל אחרי נאומו של פרס בפני הבונדסטאג ביום הזיכרון בינלאומי לשואה בינואר 2010).

זו תמציתו של הסדר הפילושמי: בערי גרמניה הגדולות מקימים מוזיאונים ואנדרטאות, מרצפים את הרחובות באבני זיכרון ומעטרים בלוחות עם תצלומי מסילות-רכבת בשחור-לבן. ומנגד ישראל היא כל-כולה תזזית ומסיבות, תרבות ואוונגרד, ים ותל-אביב. בגרמניה עושים הנצחה. מי שמחפש משהו מעבר לכך – יתכבד-נא ויילך לישראל. כמובן, גם בגרמניה יש יהודים. חלקם בבתי-הכנסת, חלקם חוקרי שואה והגות יהודית, חלקם עושים נפשות למען ישראל וחלקם למען ה- BDS. כאלה עליהם להיות כדי לקחת חלק בחיי התרבות והפוליטיקה. ההתייחסות אל היהודים כמשהו נפרד ומובחן היא זו שמזינה את החסינות שממנה נהנית ממשלת ישראל מחד, ומאידך ואת ההתייחסות החשדנית, המבולבלת ולעתים האגרסיבית כלפי מי שאינו מתיישב עם הקטגוריות המובחנות הללו, שאינו מתכנס אל משבצת היהודי/ישראלי המוכרת.

וכאן שב ונעמד א.ב. יהושע או נציג הממשלה התורן ומדבר על אנטישמיות ויהדות, על עלייה והגשמה. גלגוליה המודרניים של האנטישמיות האירופית הממוסדת הפכו את הדיון באפשרות לחיות עמה לכמעט בלתי אפשרי. אבל עוינות ואף שנאה הן נחלתו של כל מיעוט – אין סיבה להתכחש לקיומה של שנאת יהודים או לטעון שהכל רק ביטויים לגיטימיים של ביקורת על ישראל, ואין סיבה להסיק שהדרך היחידה להתמודד עם שנאה כזו היא התבצרות בפיסת ארץ אחת קטנה. חשדנות ועוינות כלפי יהודים עדיין רחוקות מלהיות תופעה אלימה ומסוכנת במערב אירופה, ויש די והותר דרכים להבטיח שכך יישארו הדברים. התשובה לאנטישמיות, להבדיל משנות השלושים המאוחרות ובהינתן הסדר הפוליטי הנוכחי, אינה חייבת להתמצות בחיפוש מחסה מפניה בארצות אחרות. אם יש היבט שבו לנוכחות הגוברת של ישראלים במערב אירופה יכול להיות אפקט פוליטי חיובי, הרי זה ערעור הסדר הפוליטי-חברתי הזה שעל-פיו בתמורה לישראל ולתמיכה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית בה, מוותרים היהודים על נוכחותם כקולקטיב באירופה ומשלימים עם כוחה של האנטישמיות ועם תוצאות מלחמת העולם השנייה.

במעגלים שבאתי מהם, בבית, בתנועה ובבית הספר, נהגו לומר על 1933-1945, כמו גם על 1948, שמה שהיה היה, שבמקום לחטט בפצעי העבר יש לבנות עתיד. זה היה אתוס מושרש היטב ששלל את הפליטות ובמקרים רבים אכן נתן לאלה שברחו מאירופה תחושת השתייכות למה שהאמינו לעתים קרובות מדי שהוא חברת מופת. ביטויו הפוליטי של האתוס הזה היה מה שעמד בבסיס היחסים בין ישראל לבין מדינות מערב אירופה אחרי המלחמה, וזה גם העיקרון שיישמה ישראל, באלימות וכפייה, בשאלת הפליטים הפלסטינים אחרי 1948. זו היתה הסכמה פוליטית שגרסה שגבולות שנקבעו במלחמה תקפים מעתה ועד עולם, שלדורות הבאים אין מה לחפש בערים ובכפרים שנשארו מאחור.

ההסכמה הזו מתערערת. היא מתערערת עם הנוכחות הגוברת של עצם המילה 'נכבה' בישראל ובמערב, והיא מתערערת עם הישראלים שבאים לחפש עקבות באירופה ולעתים גם נשארים. קשה הרבה יותר לטעון בזכות הסטטוס-קוו שקבעה ישראל ב- 1948 כשמגישים בקשה לאזרחות באחת ממדינות אירופה בשם זכות-אבות. אם לאמץ לרגע את המונח האמורפי משהו של ה"אליטה הישראלית", הרי שחלקים גדולים ממנה כבר דוחים במעשיהם ורגליהם את ההסכמות שהתגבשו אחרי 1945, וזאת מבלי לוותר על הגדרת הזהות הישראלית או על הרצון להשתייך אל הישות הפוליטית הישראלית.

לשרטוט הגבולות הקשיח הזה של אחרי 1945 יש עוד היבט אחד, והוא הטאטוא של הגירוש וההשמדה של היהודים. זה נהגה ונוהל במערב אירופה, אבל זה טואטא מזרחה, לפולין. את פולין הפכנו לארץ המסעות והמחנות. בפולין חוסל העם היהודי, ובזה מסתכמת ההיסטוריה שלה. ובינתיים נרקמה בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה ברית של דמוקרטיות מגניבות עם מסיבות ושיק היפסטרי. רק לוחיות הזיכרון הקטנות מול הבתים שלפנים גרו בהם יהודים מקלקלות את החגיגה, מזכירות שהחיים נמשכים על חורבותיהם של חיים אחרים, באותו מקום ממש שבו נהגתה ההשמדה. איזה זעם מבעירות בי לוחיות כאלה בשכונות העשירות במערב ברלין! חלונות ראווה עמוסים בכל טוב, חזיתות נוצצות ומקושטות, ולוחיות קטנות-קטנות, לפעמים לאורך רחובות שלמים – כאן גרו, גורשו, נרצחו. והחיים נמשכים, על חורבותיהם של אחרים. והשוטטות, אחת לכמה חודשים, בין הבתים היפים של שכונת טלביה בירושלים, נראית לי לפתע אחרת לגמרי.

כך הפרדנו וחילקנו את מורשת המלחמה: בישראל חיים קולקטיוויים, בגרמניה כפרה ו- Wiedergutmachung (מילה מבחילה בנופת-הצופים שלה – בעצם היא אומרת "החזרת הגלגל לאחור"), בפולין השמדה. משחק התפקידים הזה בגילומם של אושוויץ, ברלין ותל-אביב הוא ביטוי מזוקק של הסטטוס-קוו השמרני של אחרי מלחמת העולם. אבל בפולין יש כיום בצד המחנות יותר ויותר עיסוק בתרבות היהודית שנמחתה, בגרמניה אולי מתפתחת בצד ההנצחה תרבות חיה, ובישראל, גם אם הבחירה של רבים לגור באירופה אינה כשלעצמה פעולה פוליטית אקטיבית, ההשלכות של המגמה הזו תוכלנה אולי לרופף, ולו במעט, את אחיזת החנק של אקסיומת הפרקים הסגורים של ההיסטוריה.

דימויים: ארבעה ציורים של קאי אלטוף.

ההפרדה מתחילה בתוכנו

15 באוגוסט 2012 מאת

1.

בימים האחרונים מסתובבת ברשת עצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב לצאת להפצצה המתוכננת באיראן. אני בספק אם זה יעזור במשהו, אבל כמו שכתב מישהו בפייסבוק, “זה לא יזיק".

מה שכן, אולי יש משהו שיעזור - ולא רק סביב המלחמה הממשמשת ובאה אלא באופן יותר כללי: לדרוש דין וחשבון לא מטייסינו אלא מעיתונאינו ועורכינו. יש ביניהם לא מעט שמבלים בלילות מסוימים במיטב הבארים בתל אביב אבל כשהם במשמרת הם משרתים את מכונת המלחמה של נתניהו וברק. הכותרות של כל העיתונים הגדולים, בסוף השבוע האחרון, היו דוגמא מובהקת לזה. “הארץ" הדפיס בראש העמוד הראשון את הריאיון הטראגי-קומי של ארי שביט עם "מקבל ההחלטות", הלא הוא אהוד ברק, ואילו מעריב בחר להדגיש ש-37% מהציבור פוחדים שאיראן תבצע באנו "שואה שנייה".

את אחד מראשי מערכת החדשות של מעריב, יואב ריבק, ראיתי פעמיים ב"הר סיני", מעוז ההיפסטריזם התל אביבי, במהלך הביקור האחרון שלי בארץ. היות שעבדנו פעם יחד ב"הארץ" (יחד עם עומר ברק, החולק עמו את התפקיד), החלפנו כמה מלים. הוא בחור טוב, סוציאליסט, מנהיג עובדים. אבל למרות (ואולי בגלל) הנחמדות שלו, חשוב לומר: הכותרת של מעריב ביום שישי האחרון היא מעשה נפשע. כותרת כזו מעודדת את צמד "מקבלי ההחלטות" ללכת עד הסוף עם המלחמה האסונית שהם מבשלים. כפי שהעיר נועם שיזף, כותרות ומאמרים בעיתונים משפיעים. מאמר של ארי שביט בזמן מלחמת לבנון השנייה היה גורם משמעותי להחלטה לצאת למתקפה קרקעית, זו שעלתה במחיר עשרות הרוגים ישראלים ומי יודע כמה הרוגים לבנונים.

אני לא יודע אם ריבק היה במשמרת ביום חמישי האחרון, ואם כן – אם היה זה הוא או עורך בכיר יותר שבחר להדפיס את הכותרת של מעריב (וריבק רק מילא פקודות) – אבל הדיון הוא לא על ריבק באופן אישי. אני רוצה להשתמש בזה כדי להעלות סוגיה עקרונית: מה האחריות שאנחנו דורשים מעיתונאים, פרסומאים, דוברים, אקדמאים וכדומה שהם חברים שלנו, שאיתם אנחנו מבלים בבארים, רוקדים במסיבות, מפטפטים פה ושם, ואפילו מזדיינים? עד כמה נכון (אם בכלל) להפריד בין החיים המקצועיים שלהם להיותם חלק מקהילה שאוחזת בדיעות שלא תמיד מתיישבות עם הפעולות המקצועיות שלהם?

הסוגיה העקרונית אינה נוגעת רק למלחמה עם איראן. חשבתי עליה, למשל, לפני כמה חודשים כאשר קראתי מאמר גזעני ועמוס הבלים עובדתיים בוויינט, על המחלות שהפליטים מאפריקה הביאו לארצנו. כשקראתי את זה מילאה אותי תחושת קבס. הימים היו ימי ההאשמות המכלילות כלפי הגזענות והאלימות של תושבי שכונת התקווה. חשבתי לעצמי שהאחריות לאלימות רובצת יותר על העורכים בוויינט, אלה שהעלו את הטקסט המסית הזה לאתר שלהם, אפילו (ובעיקר) על העורך הראשי של וויינט, יון פדר, שמאפשר לפרסם כאלה דברים לפני או אחרי ארוחה בבראסרי (יסלח לי פדר אם הוא שונא את הבראסרי. אני בטוח שהוא מחבב מסעדות אחרות). הסוגיה הזו נוגעת גם למחאה החברתית, ולאופן בו העורכים בכלי התקשורת משתפים לרוב פעולה, בקיץ הזה, עם האינטרסים הברורים של הטייקונים השולטים במקומות העבודה שלהם.

על פניו זה לא נראה בעייתי, היות שאנחנו מאומנים היטב באחת מהנחות המוצא, הלא תמיד מפורשות, של התרבות הפוליטית הליברלית. התרבות הליברלית גורסת הפרדה, לעתים חדה, בין ספירות שונות של החיים שלנו כבני אדם. יש את החיים האישיים, בהם בשם הפרטיות אנחנו יכולים לעשות כרצוננו (כמובן, אם אין בכך כדי להסיג את גבולו של אינדיבידואל אחר). יש את החיים המקצועיים, בהם אנחנו פועלים כאינדיבידואלים המסורים לחלוטין להתקדמות מקצועית ו/או צבירת רווח חומרי. ויש גם את החיים הפוליטיים, המצטמצמים לרוב להצבעה בבחירות פעם בכמה שנים, ולעתים להפגנה פה ושם או להשמעת דעותנו הנחרצות בקרב קהילת החברים הרלוונטית. בשם ההפרדה הזו יכול אותו אדם לבוא להפגין נגד המלחמה באיראן או בעד צדק חברתי, לחרוץ לשון נגד הטייקונים, וכמה שעות אחר כך, בעודו במשמרת, ליישר קו עם בעלי ערוץ 10. לפי אותו היגיון, אדם יכול להיות מסור כולו, נגיד כפרסומאי, לקידומו המקצועי ולעמידה בדרישות הלקוחות, ובא בעת להצביע למפלגה שאמורה לרסן את הלקוחות האלה. אחרים יכולים להפגין נגד הממשלה שאינה מחוקקת חוקים להגבלת שכר הדירה אבל לא להגיד שום דבר להורים שלהם שמעלים ומעלים את שכר הדירה.

אם נחשוב לרגע מחוץ לקופסא הליברלית, נבין שההפרדה הזו היא די בעייתית. אנשים פועלים, לא אחת, בספירה אחת באופן שסותר את פעולותיהם בספירה אחרת. התחזוק של הסתירה הזו הוא מעייף ומנכר, אישית ובין אנשים, וספק אם הוא מאפשר לקדם את המטרות הפוליטיות הרלוונטיות. הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל עמד על הקושי הזה, בהקשר המסוים של שוויון וצדק חברתי. לא מעט "ליברלים" (במובן האמריקאי) או סוציאל-דמוקרטים, מצפים שהמדינה תיקח מהם מסים ותגביר את השוויון הכלכלי, בעוד הם יכולים לנהוג כקפיטליסטים מוחלטים, המונעים מצבירת רווח בלבד, בחיים המקצועיים שלהם. פילוסוף אחר, ג'רי כהן, כתב, לדעתי בצדק, שלא תיתכן חברה שוויונית כאשר האזרחים עצמם אינם חיים אתוס של שוויון, כלומר אם אינם מתנהלים בהתאם בספירות השונות של חייהם, ולא רק כאשר הם מצביעים בקלפי או מדברים עם חברים שלהם.

אבל בואו נניח לרגע את הפילוסופיה בצד. הרי מדובר בסופו (או תחילתו) של דבר בתחושות מאוד ראשוניות. זה די פשוט. פשוט לא בא לי – מגעיל אותי - להתלוצץ עם מי שאחראי, יהיה מי שיהיה, לכותרת הראשית של מעריב בסוף השבוע האחרון. ויותר מכך, אני מאמין שאם אני ואחרים נפגין את הגועל הזה, ולא נתנהג כאילו "הר סיני" הוא ספירה נפרדת מבניין מעריב (הם לא – אותו טיל עשוי לחסל את שני האתרים החשובים הללו), אולי זה ישפיע במשהו על הנפשות הפועלות. אני זוכר שפעם חבר שלי, שהיה לעיתונאי נחוש במיוחד (אם כי לצערנו יש פחות דרישה, בימינו, לזן הזה), הודיע למישהו שהוא לא מוכן לשבת איתו בקפיטריה בגילמן היות שהוא עובד (אמנם בעקיפין) בשביל הצבא. כששמעתי את זה הופתעתי. חשבתי שהוא מגזים, אולי מפני שאני דווקא שמרתי על קשרים חברתיים עם בחורה מצוינת, אקטיביסטית בולטת, שהתמידה בעבודתה באחת מיחידות המודיעין המסווגות ביותר. אבל הוא צדק, ואני טעיתי. אותו בחור, אגב, עזב את אותה עבודה ובדיעבד הודה לחבר שלי על שהיה מניע חשוב בהחלטה הזו. אני רוצה לומר, אם כן, שהנכחה של החיים המקצועיים של אנשים בסיטואציה חברתית אינה רק ביטוי לרגשות אותנטיים שלנו (שלעתים אין מנוס מלהביע, אחרת אנחנו נותרים עם כעס ומתח כבושים), אלא עשויים לא אחת לגרום לאנשים לחשוב מחדש על החיים שלהם.

2.

ממה שאמרתי עד כה – ובעיקר הדוגמאות שבחרתי - ישתמע אולי שאני בעד תרבות של "שיפוטיות" והוקעה. שלא לדבר על זה שהרבה בעלי מקצוע עושים מה שהם עושים פשוט מפני שהם חייבים. כולנו צריכים פרנסה. לא לכולם יש הפריבילגיה, כמוני, להתפרנס בשנים הקרובות מכספיה של אוניברסיטה אמריקאית. עם זאת, גם אם לפעמים מתחשק להביע גועל, או להכריז על חרמות, זו רק נקודת הקיצון של המודל שאני מציע. להנכיח את החיים המקצועיים בחיים הפוליטיים זה לא אומר, בהכרח, לסרב לשבת ליד מישהו בקפיטריה או לשתות ערק בהר סיני. זה אומר בעיקר להזכיר את זה, להעלות את זה בשיחה, לראות מה לבת השיח יש לומר בעניין. אולי נשתכנע שהיו לה סיבות טובות להעלות את הכותרת, או נסכים שלא היתה לה ברירה כי אחרת היא תפוטר. אולי לא נשתכנע. אבל עשינו משהו. גרמנו לעצמנו ולה לחשוב על מה שנעשה, ועל מה שייעשה בעתיד. מעתה לא רק החיים המקצועיים הונכחו בחיים הפוליטיים אלא גם הפוך, אולי לפוליטיקה יהיה יותר מקום במחשבות ובמעשים המקצועיים.

לפיכך, למרות שהמאמר אמנם עסק, עד כה, בגישה שאנו מאמצים כלפי אחרים, המודל שאני מציע הוא בראש ובראשונה כזה הקורא לבחינה עצמית. הדגש הוא לא על הוקעה ושיפוט אלא על יצירה של שיחה בין חברים שבה שאלות פוליטיות – למשל איראן או ניצול כלכלי – אינן נעדרות. זו שיחה המעודדת אנשים לבחון את עצמם ואת החיים המקצועיים שלהם. ככזו היא לא חפה מביקורת, אבל יש בה תמיד מקום גם – ובעיקר - לביקורת עצמית. אמנם לי יש כרגע את הפריבילגיה להביט על הדילמות המקצועיות האלה מבחוץ, אבל בעבר וכנראה גם בעתיד נאלצתי ואאלץ לעסוק בהן, מול עצמי ומול החברים שלי.

אחרי הכל, בימינו העבודה – או הקריירה – היא מרכז חיינו, הערוץ המרכזי בו אנו מממשים עצמנו בעולם. לכן כל כך קשה לא לשתף פעולה עם המנהלים והבעלים שלנו – שכן אז ההתקדמות המקצועית שלנו מאויימת - אבל בה בעת כל כך קשה כן לשתף פעולה, שהרי זה דורש לעוות את העקרונות שלנו בתחום כל כך מרכזי לחיינו. אין לזה פתרונות פשוטים, וכבר אמרתי פעם לחבר עיתונאי (אחר), שהתלבט ממש בשאלות אלה, שאם הוא רוצה להתקדם עליו “לשחק את המשחק”, וגם אם תהיה לי ביקורת אבין את ההחלטה שלו. אני מקווה שגם מי שאינו מסכים עם השפה הנחרצת של תחילת המאמר, יסכים אולי שחשוב להעלות את השאלות הללו, שמודל ההפרדה הליברלי אינו הולם את הזמנים שאנו נמצאים בהם.

ההפרדה בין החיים הפוליטיים לכל השאר משתלבת היטב בכישלון של הפוליטיקה המודרנית, לפחות במדינות מסוימות במערב (ועל זה אפשר לקרוא פילוסוף אחר, אלסדייר מקינטאייר). האזרחים ברובם אינם מעורבים בשיג ושיח הפוליטי (למעט המחווה הכמעט חסרת חשיבות של ההצבעה) והזירה הפוליטית הופכת לזירת מאבק בין כוחות מנותקים המשרתים בדרך כלל אינטרסים קפיטליסטיים. לכן יש סיבות עקרוניות יותר – כלומר לא רק בזיקה למלחמת איראן – לערער את ההפרדה, ולקדם מודל אזרחות אינטגרלי יותר, שבו אנשים חושבים באופן פוליטי גם כשהם מחליטים החלטות בעבודה או מדברים עם החברים שלהם.

השנה האחרונה, בארץ ומעבר לה, יצרה תנאים להתחזקות המודל שאני מציע. המחאה החברתית החזירה את הפוליטיקה למרכז הזירה – לא כפרקטיקה מבודדת של הצבעה אלא כשיח ופעולה יומיומיים. יוזמות שצמחו מתוכה, למשל משאל העם הכלכלי, הן דוגמא טובה לכך. מעבר לזה, המשבר הכלכלי מאיים על היתרונות שהחיים המקצועיים מספקים (או פשוט מסיים או מגביל אותם), ולכן אנשים נדחפים, לעתים בלית ברירה, להכניס יותר פוליטיקה לתוך החיים שלהם. זו רוח הזמן הניכרת, למשל, ב"אזהרה דחופה", הטקסט החזק של תהל פרוש, או בפרויקט המעניין של "גרילה תרבות" הקורא לאנשים לתעד את חיי העבודה שלהם. זה גם ניכר בסטטוס שפרסמה אתמול דפני ליף:

"מכירים את זה שרע לכן במקום העבודה? שאתם מרגישים שאתם עושים משהו לא מוסרי? שאתם יושבים בלי חיוך בכל יום וחושבים ״איך אני עובד בשביל החארות האלה?- מגיע איזשהו רגע שבו צריך להסתכל במראה ולהגיד די! להפסיק לעבוד בשביל אלו שגונבים, אלו שמפיצים רוע, אלו שממוטטים אותנו. ומה לעשות במקום? להקים אלטרנטיבות. תקשורתיות, תעסוקתיות, תזונתיות ועוד ועוד. אם אנחנו הכוח העובד ואנחנו הכוח שנפגע, בואו פשוט ניקח אחריות ונתחיל להשתמש בו. 

"אם אתם מרגישים שאתם מנוצלים ושהמקום שבו אתם עובדים עושה נזק על חשבון הציבור- תתפטרו! ובוא נתחיל לייצר כאן שינוי.

(נכתב בסערת רגשות)"

ברמה הבסיסית יותר אני חושב שהפייסבוק, אם תורשה לי מילה טובה, משנה את האופן בו אנחנו מתפקדים בזירה החברתית. כאשר האופן בו אנו מתקשרים עם העולם הוא במידה רבה דרך פרופיל אינטגרטיבי, המציג פנים שונות של האישיות שלנו, קשה יותר ויותר להפריד בין הפרסונה המקצועית, החברתית, המשפחתית וכיוצא באלה. אמנם אנשים רבים פותרים זאת על ידי הפצה דיפרנציאלית של תכנים, או אפילו פתיחת פרופילים שונים - “מהוגנים" יותר או פחות – אבל אני חושב שקשה (ואין צורך) להתנגד למגמה הכללית – פחות פרטיות והפרדה ויותר פומביות ואינטגרציה. לא בכדי הופך לעתים הפייסבוק לזירה של הבכה פומבית, מהסוג שיוצרת אורטל בן דיין. לדעתי, מעבר לאומץ הנדרש כדי לדרוש דין וחשבון פוליטיים מאנשים קונקרטיים, לעתים חזקים, לעתים מחוגים חברתיים קרובים (ולא רק מ"טייסי חיל האויר" התמיד רחוקים וחסרי פנים), בן דיין מגלמת מודל פוליטי חדש, שאינו מקבל עוד את ההפרדה בין הדיבור הפוליטי לפרקטיקות אישיות ומקצועיות.

התחלתי את המאמר בסוגיה קריטית, מלחמה ממשמשת עם איראן, ואז הוא זרם באפיקים מופשטים, פילוסופיים משהו. יתרה מכך, אפשר לטעון שאני עוסק בחרמות ותככים פנים קהילתיים/תל אביביים בעוד שמה שצריך לעשות עכשיו זה לעצור את המלחמה. התשובה לכך היא כפולה: כן, אירועים אסוניים הם (גם) הזדמנות לחשוב מחדש על הנחות המוצא שלנו (וזו מבחינתי התמצית של מחשבה פילוסופית). שנית, אני לא חושב שזה סותר. אני מתנגד ללעג הפייסבוקי, מדי פעם, כלפי מי ש"כותבים סטטוסים במקום לעשות משהו משפיע" (באופן פרדוקסלי גם הלעג מבוטא, כמובן, בסטטוס). חייבים להפגין נגד המלחמה, אבל אפשר גם לדרוש דין וחשבון ממי שמתדלקים אותה בטלוויזיה ובעיתון. דין וחשבון מעצמנו ומאנשים שאנחנו מכירים. זו, כאמור, סוגיה עקרונית – שהולכת הרבה מעבר למלחמה הזו (עם מה שיישאר מעבר לה) – אבל עשויה, גם, למנוע מאמר נפשע אחד או שניים, או לפחות לשנות לו את הכותרת. אני באמת ובתמים מאמין שלעתים, בזמנים רעים במיוחד, כותרת יכולה להצית שרשרת שבסופה ימותו מעט או הרבה אנשים. כותרת אחרת תציל חיים.

יומן שבעה

13 באוגוסט 2012 מאת

ליאור קיי אבישי

יום שני, 6.8

חברי אלי ז"ל – היום הראשון של השבעה. חזרנו מההלוויה.

אלי ואני היינו מספרים אחד לשני הכול. ככה זה שאתה מכיר מישהו 24 שנים, מכיתה ז'.

פתאום אני חושב מה אני אעשה בלי אלי, כשיצאתי מבית העלמין עברה באינסטינקט מחשבה שצריך לצלצל לאלי ולספר לו איך הייתה ההלוויה. אבל ההלוויה הייתה של אלי. למי אספר את כל החוויות וגם החוויות השטותניקיות שלי?
למעשה אלי ואני הפכנו לחברים טובים מגיל 15 שלמדנו יחד בכיתה.

זה התחיל אי שם בכיתה י' בפגישה אחת ללמוד יחד למבחן בתנ"ך ונמשך עד היום.
שם סיפרתי לו על התשוקה שלי לבנים ועל הפעם הראשונה שיצאתי למטרו, מהשנייה הראשונה ידעתי שאלי אוהב בנים כמוני אך אני זה שבחרתי לצאת מהארון. בלי לומר מילה כיבדתי את רצונו להישאר בארון השקט שלו, וכן החלטתי על אף משיכתי לאלי לשמור איתו על קשר אפלטוני. וגם אז בכיתה י' 1, בלי להגיד את הדברים במפורש, היו לנו פנטזיות וקצת תחרות סמויה (ללא הצלחה מרובה…) לנסות לכבוש את החתיכים של הכיתה: מי יצליח לשבת ליד אחד החתיכים של הכיתה ומי יצליח למשוך מהם כמה שיותר נגיעות ומשחקי טיזינג.
בתקופת סיום התיכון דרכינו התפצלו, כל אחד והמסלול הטראומטי שלו בשירות הצבאי.
אחרי ששנינו שרדנו, כל אחד והצלקות שלו, את בית המטבחיים של הצבא נתקלנו שוב אחד בשני: שבת אחת של תחילת קיץ בחוף הילטון, פתאום אחרי שלוש שנים אני רואה את אלי הולך עם האופניים שלו על החוף. " מה אתה עושה כאן ?!", עושה את עצמי מופתע.
"אני, סתם מסתובב כאן", אמר אלי. נו טוב אמרתי לעצמי, אמשיך לכבד את הרצון שלו להישאר בארון, כל דבר בזמן שלו אמרתי לעצמי.
ואכן אחרי שבועיים אני שוב נתקל חזיתית באלי על מדרגות הפאב הגאה "הי- שי". "ומה אתה עושה כאן?!?!", שאלתי. "אני כלום סתם מסתובב…" אמר אלי. ואז די נמאס לי מהמשחקים האלו, ראיתי שהוא מחזיק ביד עיתון מגולגל, משכתי אותו מידו וראיתי שזה היה גיליון של "הזמן הוורוד", אמרתי בזעם "וזה גם משסתם הסתובבת?!".
אז אלי חייך ואמר, "לא רציתי להגיד לך בתיכון את זה, אתה והפרובוקציות השמאלניות שלך, אבל אני הייתי כבר הומו בזמן שאתה סיפרת לי. אני נמצא כאן עכשיו כי אני מחפש בחור שהתאהבתי בו… אמרו לי שהוא בפאב הזה".
הימים שפגשתי את אלי היו הימים הראשונים שלי מחוץ לבית. שכרתי דירת חדר בכרם התימנים, 250 מטר מאימא שלי ושיחקתי אותה עצמאי. אלי היה גר באותו זמן עם ההורים שלו, וכדי שלא יהיה לי לבד ומשעמם שכנעתי אותו לצאת מהבית ולשכור חדר בבניין שממול לחדר שלי. וככה הפכנו לעזריאל וגבריאל, היינו צמודים אחד לשני. כל בחור שהוא הביא לבית ושנכנס לחדר שלו הבעתי את דעתי וכל מי שבא אלי, אלי נתן את חוות דעתו. לרוב לשנינו היו טעמים שונים וטוב שכך.
אחרי שנה וחצי כזה אלי הכיר בחור יפה תואר בשם דני. הם הפכו לחברים, הייתה שם אהבה גדולה, כן, קצת קינאתי, פתאום אלי הוא לא רק שלי צריך להתחלק איתו ועם האהבה הצעירה שלו.
אחרי כמה זמן הם נפרדו, אך דני ואלי שמרו על קשר מצוין אחרי הזוגיות שלהם. וכך עזריאל וגבריאל והפכו לשלישית המוסקטרים, כל אחד על העצבים של השני , קואליציות נבנות קואליציות נופלות. היו לשלושתנו בני זוג, פרידות, רכילויות עקיצות – בקיצור חברים טובים.

אלי, עשינו כמעט הכל יחד – טיולים בארץ ובחו"ל, טקסים שונים , ארוחת של שבת בצהרים, האוחצ'יאדה של הילטון ועוד ועוד. ואפילו הצלחתי להביא פעם פעמים את אלי "להפגנות השמאלניות" שלי, נסענו לצעדת אחד במאי בנצרת, זאת אומרת שאלי ודני הלכו לעשות שופינג ואני צעדתי עם שלט ודגל אדום. היינו יחד בטיולים בערים בשטחים הכבושים – רמאללה, שכם, בית לחם וירושלים העתיקה. הייתי אומר לאלי שהוא יותר פלסטיני ממני, הוא היה מסכים אבל בבחירות הצביע לביבי ולישראל ביתנו, הוא הצליח באמת להרגיז אותי. מה שכן לדעתי הוא הצביע בבחירות לעירייה בפעם הראשונה לעיר לכולנו ולדב חנין – הייתי מבסוט.

בשנים שהכרנו היו לאלי והיו לי גם רגעים קשים, תמכנו אחד בשני חזק וחזק, אך מהסערה האחרונה היד שלי השתחררה ואלי נסחף בסופה האדירה. אתה שומע אותי אלי? אלי נקטף ומסתכל עלינו מאיזה מקום עכשיו, אגדל, תהיה לי כרס יותר גדולה, בטח גם שיער לבן ומדולל אני אהיה זקן, צעיר לנצח כמו שרצית בן 37.
אלי אני כבר מתגעגע אליך, אולי עוד פעם נפגש, מי יודע.

זהו, הדמעות כבר מציפות אותי…

 

יום שלישי, 7.8

היום השני של השבעה על חברי הטוב אלי ז"ל.

היום הגענו שלושת החברים הקרובים לאלי של הזמן האחרון , דני, יואב ואני לשבעה.
אלי צעק מהקירות: תעודות הוקרה, מכתבי תודה התלויים על הקיר בצלוטייפ, המגנט מהטיול האחרון שלנו יחד לסן פרנסיסקו, אפילו הריח של הגרביים של אלי בחדר הקטן בבית הוריו הורגש באפי. כרגיל גם הבלגן בחדר, הכול כל כך טרי.
וכן כמו בשבעות אחרות כולם יושבים בחדר ומדברים. אני יושב ליד אימא של אלי, היא אוהבת כמוני לדבר, הדיבור שלה מרגיע אותי, כולם אוספים בסקרנות כל פירור מידע. מישהו מוציא גזיר עיתון על מותו של אלי כאילו היה אוצר בלום בידיו.

חלק הולכים להתפלל בבית הכנסת, כולל דני ויואב, אני נשאר בבית להרגיש עוד קצת את אלי.

אני פותח את האורגן הישן שאלי אהב לנגן בו. "כן , גם לי יש בבית אורגן שאימא שלי אוהבת לנגן" , אמרתי כאשר ישבתי בפעם הראשונה בביתו של אלי בכיתה י', אותם צהרים של השרב של סוף הקיץ. שנינו נכנסים עם חולצות בית ספר מיוזעות לחדר הקטן של אלי, והדלת נסגרת, הלב שלי פעם. טוב, אנחנו הולכים ללמוד למבחן לתנ"ך ושום דבר אחר לא, אמרתי לעצמי בחשש. וכך היה.
והערב בשבעה, הגיעו החברים של אלי מהגימנסיה, מוסד לימודים שכל כך אהבתי וגם כל כך שנאתי. הגיבוש הקולקטיבי והאפילו הספרטני שלו הגנו עלי, ומצד שני כשהייתי במצוקה על עץ גבוה הצוות המקצועי של התיכון עטור ההילה וההיסטוריה הסתכל עלי בעייני עגל, כאילו לא מבין מה אני בכלל רוצה. אבל הערב בבית של אלי, כולנו הגימנסיה העברית הרצליה וכולנו הומואים מחוץ לארון. הערב בשבעה של אלי הרגשתי התרוממות רוח שמעולם לא הרגשתי עם חבריי לספסל הלימודים בתיכון.

מותו של אלי זימן לחדר אחד חברי "מלח הארץ" של הגימנסיה והחברים ההומואים שלי ממועדוני הגייז שטופי הזימה והסקס. סוג של פיצוי בשבילי, ואם אלי היה כאן סוג של פיצוי בשבילו – משהו שלא היה לי ולא היה לו.
פתאום אחד הגימנסיונרים החתיכים, מושאי הערצה מהתיכון, שולף תמונות ילדות של אלי מהדירה בטבריה. פתאום מישהו מקרובי המשפחה של אלי שואל ממתי אלי הומו, וכאילו העולמות מתערבבים – אופוריה של אבק כוכבים, שלא הייתה לאלי ומעולם לא הייתה לי.
ישבנו בבית של משפחת אלי יותר מ-4 שעות , לא רציתי לעזוב, עוד קצת משלוות הנפש הזאת. אני, המטריאליסט, נדבקתי במחלת הנוסטלגיה של אלי – נוסטלגיה שהמציאות היא אפר ואבק. עם כאב לב גדול, כאב בלי דמעה אחת בשבעה.

ובאמת יואב ודני משכו אותי לכיוון האוטובוס חזרה הביתה, ירדה השמש, כבר לילה, חושך.

בנסיעה באוטובוס נתקפתי עצב גדול. מה יהיה העתיד? מה ומי ימלא את החלל של אלי? האם דני ואני נמשיך להיות חברים גם שאלי הלך? מה טיבעו של הקשר עם יואב? מה עם טיולי האוהלים שלנו בחגים? השבתות בהילטון וההומור העוקצני שלנו?
אני רוצה עוד קצת לחלום אלי, עוד קצת לגעת בזיכרון, בלילה בסופו של היום שכולם הולכים הביתה יש חלל גדול. חותם בדמעה של היום השני לשבעה. ליאור

 

יום רביעי, 8.8

אלי ז"ל, היום השלישי של השבעה.

היום היה לי לו"ז עמוס: נסיעה מתל אביב לאוניברסיטת באר שבע, עבודה של כמה שעות, ביקור בשבעה, אירוע סיום השנה של פרויקט ברק שאותו הקמתי לפני 4 שנים – אירוע שהחזיר לי חיוך ראשון מזה חמישה ימים, כמה גאווה יש לי מהפרויקט שגם הוא הוקם משרידיו של חוסר התקווה והייאוש, ובסיום היום ישיבת עבודה של פורום דיור ב"עיר לכולנו". היה יום ארוך וטוב שכך.

היום כשיצאתי מהעבודה לכיוון השבעה, הסקרנות הובילה אותי למקום שבו אלי סיים את חייו. כמי שמכיר את צעדיו של אלי הגעתי למקום אחרי דקותיים. אני מכיר את הראש שלו וכל החישובים, סימני הפרידה מארץ החיים ניכרו היטב על השטח , כאילו האדמה המפויחת לא השלימה עם הקרב שהתחולל עליה בין החיים למוות, שהמוות ניצח, ניצחון ידוע מראש.

היום בשבעה אבא של אלי סיפר את חוויותיו כנער בעיראק של מלחמת העולם השנייה, "והנה הגענו בשלום להיות זקנים היום"…. אלי פחד להיות זקן, אפילו נבעת מהומואים בוגרים משמעותית ממנו. הוא ראה בהם את הסיוט שלו, בעיניו זקנה של הומואים היא בדידות, ואיך נוצרת בדידות? מחוסר אטרקטיביות, בעיקר מינית. צעיר = נאהב ויפה, זקן הומו = דחוי, מקסימום הוא יוכל לקנות מהצעירים את יופיים. ועל מנת להישאר צעירים תמיד צריך לצאת לבלות מהר מהר לפני שיגמר. גם כשאלי תפקד באופן "נורמטיבי" הוא תמיד אמר לי שקשה לו לראות את עצמו זקן כמו אבא שלו, שהשבוע חג יום הולדתו ה-82.

ואכן אלי התברך במראה צעיר, הוא הרגיש צעיר, ונראה צעיר, בעוד שרבים מחבריו מבית הספר התיכון פיתחו כרס, שיער דליל ומשכנתא תופחת עם אישה ושלושה ילדים, אלי עבד קשה אך גם פיזז במסיבות. בקלות אפשר היה לחשוב שהוא 10 שנים לפחות יותר צעיר מגילו.
לזכותו של אלי אומר שצעירות היא לא רק מראה חיצוני אלא גם התנהלות וגישה לחיים. אך הטבעת החברתית, וכן, גם הפיזית מתהדקת , חברים קרובים של אלי נכנסים כמוהו לשנות השלושים, מסיימים תואר ראשון, שני ואפילו שלישי. וכן, גם לי נמאס ממסיבות סטלה, ושיחות היי-ביי באיזה פאב רועש לצלילי אוחצ'ות, שמתאים לגיל העשרה.

וכן, בגיל 30 אתה פחות קופצני מגיל 16-17, וכן –  הערכים של הסגידה לצעירות פוגעת בביטחון העצמי. לנסות לעשות עיניים למישהו צעיר וחתיך ממך, ואז כדי לייצר ביטחון עצמי לוקחים איזה דרינק קטן, ואז עוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן ואחלה – חזר הביטחון העצמי בחדר החושך. ואחרי שהדרינקים הקטנים לא עוזרים אז מתחילים עם איזה פופרס קטן שמסובב את הראש, ואז עוד פעם ועוד פעם ואחרי שהפופרס לא משפיע נפגשים כל החבר'ה בלי הביטחון העצמי ועם קש יושבים ומכניסים לאף אבקת חגיגת, ועוד טיפה ועוד טיפה וכשזה כבר לא משפיע אז מערבבים עם וויאגרה ועם קלונקס ועם רעל עכברים ואבקת כביסה. וזה כבר לא משהו קטן וטוב שעושים אותו פעם ב… זה הופך להיות כמו נטילת תרופות, אין כבר הנאה –  זה הרגל שאי אפשר בלי זה להיות (אני לא מדבר על להנות) אלא רק להיות חצי שעה במסיבה.

ותיכף אל סם יצטטו אותי לקמפיין שלהם אבל לא, הסמים הם לא הבעיה, הם הסימפטום לערכים של הסגידה לצעירות. ולא אנסטסיה מיכאלי, זה לא בעיה של הומואים, זאת מחלה של הציונות ("שירת הנוער, שירת עתידנו") שבעליות נטשו את הזקנים למות בגולה והצעירים הגיעו. זאת הבעיה של הסוציאליזם, שתמיד נהנה לעטר בתמונותיו נערות ונערים יפי בלורית ותואר. וזאת המחלה של העולם המערבי.
וכן, אם צעיר זה יפה אז ככל שאתה יותר ויותר צעיר אתה יותר רלוונטי. אפשר לחנך אותך יותר וכן, יותר סקסי להתאהב בך ולעשות איתך סקס. אלו הערכים של אלי, ובלי להכליל אלו ערכים של חלקים נרחבים של קהילת ההומואים.
הפשע הגדול של אנסטסיה מיכאלי הוא שהיא יודעת את התורה אך היא משתמשת בה כדי לעורר שנאה ודעות קדומות במקום לייצר שינוי חברתי עם מערכות ומודלים לצעירים שעברו את גיל 40 ולא לקבור אותם.

ונחזור לאלי, אחרי הסמים והסגידה לצעירות, הגיעו הפיטורין מהעבודה. מצאו תירוץ ופיטרו אחרי תשע שנים את אלי –  עובד מסור ומצטיין מהעבודה – אני כמעט לא מכיר אנשים בני דורי שעובדים כל כך הרבה שנים בעבודה אחת. הפיטורין הגיעו מנורמה חברתית והומופוביה, שלפי בקשת המשפחה לא ארחיב עליה כאן במקום הזה. אבל הבושה, כן הבושה לקחה את אלי לגלות לאמריקה, שם ניסה להיות צעיר ולהתחבר לתרבות הספרטנית של אחרי הצבא: למכור מוצרי ים המלח בעגלות באמריקה.

אלי עבד 18 שעות ביום לעיתים והרוויח פחות משכר מינימום, אך בכוחותיו האחרונים רצה להיות צעיר כמו "תותחי המכירות" של העגלות ולנסות להתחבר להווי הסמי צבאי של "קדימה אחי, גבר גבר…". הווי שמעולם לא היה חלק ממנו, אך הוא העריץ אותו.

 ואז הסמים והאלכוהול הובילו אותו ליוזמות עסקיות שבהתחלה נשמעו לגיטימיות אך לאט לאט איבדו את השפיות שלהם: פתאום כל הכסף של הפיצויים הלך על בגדים, צעצועים או דיסקים – אני למדתי מאלי איך אפשר לבזבז יותר מ-120 אלף שקל בחודש וקצת על שטויות.
ואז כשלא היה כסף התחילה המיסטיקה, קולות ורוחות של אלוויס פרסלי, וכוחות על טבעיים. ושוב הסמים, והפעם כל כדורי חגיגת של נייס גיא עם רעל עכברים, אלא תותחים כבדים – אקסטות.
ואני כחבר מרגיש חסר אונים. אני האחד נלחם מול מערכות גדולות וערכים מושרשים החזקים ממני. טיפול לפי הספר של אלף אנשי מקצוע מוצלחים, טיפול הומיאופטי, דיקור סיני באוזן (או כמו שבהומור שלו דיקור בפי הטבעת…) , טיפול בתדרים עם אלקטרודות, ומצד שני הורים ומשפחה תומכת, חברים שהתגייסו לסייע. אך המכונה המשומנת של הערכים שאנחנו נושמים, שותים ואוכלים מחצה אותנו בהינף יד.
ואז בכוחות האחרונים סחבנו אותו לארץ, וכאן בחזרה למציאות של הבושה החברתית, איבוד העצמאות והעבודה הגיע הדיכאון – דיכאון בלי רעשים וצלצולים כמו המאניה, אך שקט ומקפיא דם.

 אלי כבר היה מת לפני כמה חודשים. אלי היה צייתן, כל מה שאמרו לו לעשות עשה, איבד את היכולת להיאבק, ואנחנו עבדנו "לפי הספר": לקחנו את אלי לפסיכיאטר, הפסיכיאטר נתן כדורים, בתחום החברתי המשפחה חיבקה ושמרה, החברים גילו אמפטיה, ממש כמו בסילבוס של הקורס ליסודות העבודה הסוציאלית והמבוא לפסיכולוגיה שלמדנו בתואר הראשון. אבל המוות הוא קליינט קשה, אני הסתובבתי חסר אונים ומותש.

כן, התקשרתי לאלי 3-4 פעמים ביום וגם דני וגם יואב וגם עוד ועוד חברים אך המוות היה שם.
אלי דיבר על הגורל החתום, פעם פעמים ניסה לסיים את חייו בשיטות שונות , לא הצליח לו. אולי כן הייתה תקווה.
השבועות האחרונים היו מתישים מאוד, לצד הדיכאון , אלי היה כמו חיה פצועה. היה צועק לעזרה אך כאשר מתקרבים החיה הפצועה משתוללת במלכודת ולא נותנת לגעת בה, ההשתוללות מסבכת עוד יותר את המלכודת הסתבכות שמובילה לאיבוד דם רב וקריעת איברים, עד המוות.
וכן ביום שישי האחרון אלי הצליח במשימה האחרונה שהוא הציב לעצמו. היום הלכתי למקום שבו חשכו עיניו של אלי, ניסיתי לחשוב מה עבר עליו, מה חשב ומה הרגיש כאשר ראה את האור האחרון של שישי של בין השמשות, השכיבה על הריצפה, ריח בנזין וריח עצי האורן , המבט לשמיים לצל ענפי העץ הגדול החוסה עליו, זיעה דביקה של קיץ בחום של תל אביב, שקט ואז אש, שריפה, התפתלות מכאבים ואז שקט – דממת מוות.

יום חמישי, 9.8

אלי ז"ל – היום הרביעי של השבעה, עיכול, עייפות, חיים חדשים וזיכרון ב-256 מילים.

היום אין לי כוחות לכתוב פוסט ארוך, אני עייף. כתבתי הרבה מילים בימים האחרונים, אני רוצה לנוח ולהתחיל לחשוב על העתיד, על היום שאחרי אלי.
היום עוד התקשרו חברים שלא ידעו על מותו של אלי, עוד כמה חברים ביקשו ללכת איתי לשבעה, חלק הגיעו, חלק עדיין לא, יש אפשרות עוד לבוא לנחם מחר לפני כניסת השבת ובמוצ"ש.
אני חושב על דרכים לכבד זכרו של אלי, בשישי הקרוב אשב עם דני חברי הטוב על כל התמונות של אלי וננסה לארגן מצגת. לפני היציאה של מסיבות השישי בלילה נארגן מפגש מצומצם עם חברים הקרובים של אלי ונקרין על המסך תמונות וקטעי ווידאו של אלי, כולל המצחיקים שבהם.
יש דיבור לעשות באחד ממקומות הגייז מסיבת להיטים שאלי אהב- 70-80-90, פסטיבלים ולהיטי מועדונים.
היום עבדתי משמרת שלמה בעבודה ועשיתי כמה לייקים, תגובה ופוסט בפייסבוק…
ביום ראשון עם סיום השבעה אוריד סממני האבל שקבעתי לעצמי – גילוח זקן הזיפים שגדלתי עם שמיעת בשורת המוות, ואחזור בהדרגה בסופה"ש לשמוע מוסיקה (אתחיל משירים שקטים בעברית וערבית ועם סיום השבעה אחזור למוסיקה קופצנית בכל השפות) ולשמוע רדיו וצפייה בטלוויזיה.
יש כמה מטלות הקשורות לחיי האישיים שגם אותם אחזור לבצע החל מיום ראשון של סיום השבעה.
היום אני לא דומע, אני עייף. הרבה עומס בימים האחרונים, מחר שבעה ימים למוות אבל גם נכנסים לסופה"ש שבו לא יושבים שבעה, אפשר לנוח מהטקסים, אפשר ללכת לים ולהתחיל את תהליך החיים החדשים לצד הזיכרון.
סופה"ש נעים.

יום שישי, 10.8

היום החמישי לשבעה של אלי ז"ל.

בשעה הזאת לפני שבוע עצם אלי פעם אחרונה את עייניו.

עוד מעט שבת, לא יושבים שבעה.

השיר הזה הוא אחד השירים המעוברתים של ג'ו עמר , זמר שאלי מאוד אהב, השיר הזה מוקדש לך אלי – שבת שלום.

שבת, 11.8

היום השישי לשבעה, דני ואני ישבנו ושקדנו על מצגת תמונות ושני שירים שאלי אהב.

ראשון, 12.8

היום השביעי לשבעה של אלי זלאייט ז"ל. היום בבוקר קמים מהשבעה, המשפחה עולה לקבר.
אנחנו החברים נכנסים לשבוע חדש, ממשיכים לחיות ואפילו אפשר לחייך, החיים ממשיכים.

שיהיה לכולנו אחלה יום ושבוע מקסים :)) 

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

11 באוגוסט 2012 מאת

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

"שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?"

5 באוגוסט 2012 מאת

יעל חבר

בתחילת יולי הואשם אלחנן אסתרוביץ', בן 31, בריסוס "כתובות נאצה" במוזיאון יד ושם ובאנדרטאות בגבעת התחמושת ובבקעת הירדן. את המכתב הבא מצאתי באתר האנרכיסטי "הכל שקרים", תחת הכותרת: וידוי מרסס הגרפיטי ביד ושם. הובאו שם חלקים מהמכתב, שלא בסדר הנכון, וכן סריקה של המכתב כולו, בן שמונה עמודים, אותו כתב אסתרוביץ' בתא המעצר במגרש הרוסים. ככל שקראתי והקלדתי את המכתב (תוך שמירה על דרך הכתיבה המקורית, כולל שגיאות קלות), נדהמתי מכך שהוא לא הובא לידיעת הציבור, אם כי ברורה לי הסיבה לכך – המכתב אנטי ציוני, מאלף ונוקב.

אני מביאה כאן את המכתב במלואו בתקווה שיעורר את הדיון שהוא ראוי לו.

*

בס"ד (1)

"המפלצת הצורחת מנירנברג" זאת היתה הכותרת הכל כך לא אחראית של עיתון "דבר" בשנת 36', כשהיטלר עלה לשלטון.

כשפסעתי ב"יער" הקק"ל שמקיף את "יד ושם" בשעה שלוש בלילה, לא תיארתי לעצמי מעצרים, תקשורת, עיתונאים, חוקרים שלא אוהבים ללבוש מדים, אזיקים וניידות משטרה. המשטרה הרי לא הגיעה אחרי מה שהיה בבקעת הירדן, וגם אחרי גבעת התחמושת המשטרה נרדמה בשמירה. האמת שגם למה שקרה ביד ושם לא היו לה הוכחות במטר, אבל אז, אחרי הלחץ הציבורי האדיר, החוקרים החליטו לקפוץ למים הקרים ולעצור את כל מי שאפשר ולא אפשר. וכך מצא את עצמו בחור תמים בן 25 מאשדוד מורד באמצע היום מאוטובוס עירוני ומוכנס בהפגנתיות לניידת כאילו היה ברון סמים קולומביאני. אין ספק שהמשטרה הציונית התקדמה הרבה ב-64 שנים האחרונות. החטא של הבחור הזה אגב, זה שהוא התכתב איתי באימייל. טוב, יש לי אימייל.

נחזור לחורשת הקק"ל הקלילה המופיעה במפות כ"יער ירושלים". הייתי מציע לאנשי הקקל לשחרר שם קצת דובים שחורים, זאבים, וליצור כמה מעיינות מלאכותיים שיצרו נחלים קרירים, מכונות עשן, אולי ככה נרגיש שזה באמת "יער" ציוני למהדרין לתפארת מדינת ישראל.

שקט מאוד ב"יער". קצת פנסי תאורה כתומים מ"יד ושם" מאירים את הדרך, אבל בעיקר מסנוורים ומעצבנים אותי. עוד מעט אגיע אל "אנדרטת הקרון" המאיימת, זאת שנוצרה כדי שנזכור ולא נשכח, למה צריך שתהיה לנו מדינה. קרון בהמות מעץ הובא לכאן היישר מגרמניה, והוצב כדי להזכיר באובססיביות מה קרה כשלא היתה לנו מדינה. כמה בכה אותו צדיק, הרב מיכאל דב ויסמנדל זצ"ל, כדי לעצור את אותם קרונות עץ, למעשה הוא אפילו הצליח לעצור אותם למשך זמן לא מועט, אבל התשובה שקיבל בסוף מהציונים על כל זעקותיו ומאמציו, היתה מאוד ברורה: "כי רק בדם תהיה לנו הארץ" – כלומר, אנחנו לא מעוניינים להציל. 2 מיליון יהודי הונגריה (שרובם היו לא ציונים או אנטי ציונים) רצו סך הכל לחיות, אבל לוועד הלאומי בארץ ישראל היו תוכניות אחרות עבורם. אם לא לפלסטינה, אז לכו לאושוויץ. רק אל תפריעו לחלום הציוני להתגשם. גם אל תדאגו יהודים הונגרים תמימים, אנחנו אח"כ ננציח אתכם ב"יד ושם", נערוך לכם טקסי זיכרון נרגשים באושוויץ, "מצעדי חיים" רעשניים, ואילו את הרב ווייסמנדאל זצ"ל, "היסטוריונים" מגמתיים יציגו באור לא אמין. ב"יד ושם" אגב, לא יזכירו אותו בכלל. אבל עכשיו כשספריי צבע בידי, אני אזכיר את מה שאתם ב"יד ושם" מתאמצים כל כך להשכיח ולטאטא מתחת לשטיח. הרב ויסמנדאל זצ"ל ועמו שתי מיליון יהודי הונגריה, המה פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?

החורשה חשוכה, ונראה שאיבדתי קצת את הדרך. ביתן הפרטיזנים שחור כזפת מתגלה פתאום לנגדי. הבנתי שאני באזור "בקעת הקהילות". כל אותם קהילות שהיו יכולות להמשיך לחיות, אם רק לא היו מכריזים מלחמה בשמם בגרמניה הנאצית. אם רק לא היו מפיצים אנטישמיות מטורפת באירופה במשך 40 שנים, רק כדי שהם "יתעוררו" ויהפכו לציונים בטוב או ברע. הפצת האנטישמיות באירופה בה התחיל הרצל הצליחה מעל למשוער, הקהילות נמחקו, וכעת אנדרטת אבנים קטנה "זוכרת" אותם ברוב יגון. בא לי להקיא. קפיצה קטנה על חומת האבן ואני בפנים (וסליחה חוקרים שאת השחזור התחלתי ממקום קצת שונה).

בס"ד (2)

חושך מצרים ב"בקעת הקהילות". כפפות ניילון חד פעמיות, ספריי שחור נשלף החוצה מהתרמיל, היר ווי גו. "ציונים ארורים, הרפו ידיכם מהעם היהודי!". אני מתרחק מעט, בוחן את הגרפיטי, לא רע. אין זמן, צריך להגיע אל העיקר. חצי דקה אחרי זה אני כבר באנדרטת הקרון. שקט, חשוך, אין אבטחה, אבל צריך להיזהר. אני חולף על פני האמבולנס השבדי. זהו רכוש של מדינת שבדיה, וכמובן שלא אפגע בו. זה הרי אסור, וגם, החשבון שלי הוא עם אלה שמנעו דרך קבע את כל פעולות ההצלה של אחיהם, לא עם אלה שהצילו וניסו להציל.

בהליכה שפופה ומהירה אני אגיע אל אנדרטת הקרון. כל רחש קטן הקפיץ אותי אל השיחים, לא שזה היה ממש עוזר אם היה עובר כאן רכב אבטחה. אני מנער את הספריי השחור, וכותב שמדינת ישראל היתה האושוויץ הרוחני של עדות המזרח.

1949. מדינת ישראל קמה זה עתה. מחנות "עולים" מוקפות גדרות תיל ושומרים חמושים, שעל יושביהם האומללים והתמימים נאסר ליצור קשר עם העולם החיצון. בניהם ובנותיהם הרכים של העולים ניטלים בשרירותיות אנטי אנושית אל חינוך ציוני חילוני מעורב, ושם נמחקת תרבותם בשיטתיות. מי שמתנגד – מטופל ומושתק בכח. שיכוני העולים העלובים בהם הם נדחסו בהמשך, המלחמות אליהם הם נשלחו כדי להרוג וליהרג למען מדינה שראשיה ראו בהם לא יותר מאשר כח דמוגרפי, אזרחים סוג ב', וגם זה בדיעבד. הפלסטינים מתלוננים על מחנות פליטים, אבל גם בבאר שבע, דימונה, רמלה, ירושלים, נתניה, ואיפה לא, ניתן למצוא גם עכשיו ב-2012, מחנות פליטים של יהודי המזרח, "יאהוד אל ערב", שיכוני עוני עלובים בהם גרה אוכלוסיה חלשה שהיתה טרף קל לשליחי הסוכנות הערמומיים שהתחזו לדתיים, והבטיחו להם הרים וגבעות ב"ארץ ישראל". אך ב"ארץ ישראל" חיכה להם שלטון מפא"י טוטאליטרי וגזעני, שאילץ אותם להצביע עבורו כדי לקבל תלושי מזון ועבודה, שניתב אותם אל "כור ההיתוך" הצהל"י, שאכן ניתק את כל מה שנותר מעברם המפואר. ליהודי המזרח האומללים כבר לא נותרו הרבה ברירות. אחרי שנים של דיכוי הם ניסו להתבטא באמצעות הליכוד ואח"כ גם ע"י ש"ס, אבל רק מעטים מהם כמו ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים למשל, הבינו שהכתובת לשיפור מצבם לא נמצאת במשכן הכנסת ובשלטון הציוני שהרס את עדות המזרח, ושיבה אל הדו קיום הטבעי שהיה קיים בינם לבין הערבים לפני שהסכסוך הציוני-ערבי התחמם ופגע גם בהם, הוא הפיתרון הבריא והטוב ביותר, הברירה הטבעית. האם הערבים יתנו להם את זכות השיבה? חבל שמלך מרוקו לא מבקר את נתיניו היהודים באשדוד ובבית שאן.

המון הפרעות בתא וקשה לכתוב. השגתי עט נובע מעולה מאחד מחברי התא, ביקשתי עליו אפוטרופסות בלעדית, בדיוק כמו שהציונים מבקשים להשיג על השואה. הוא הסכים תמורת טלכרד של 20 שקל. הוא יקבל. העט נשאר אצלי.

בס"ד (3)

נחזור לשבילי "יד ושם". אני מסיים עם האושוויץ הרוחני ואולי גם הגשמי של עדות המזרח, וממשיך אל הפרונט המרכזי של "יד ושם", אנדרטת מרד גטו ווארשה. מכל הצד של היער אין שם מצלמות, בדקתי את זה בביקור המקדים. יש רק מצלמה אחת ששומרת על הכניסה למוזיאונים, והיא לא מכוונת על האנדרטה, היא לא תפריע לי. אני מגיע אל האנדרטה שמסמלת את ה"גבורה" שבשואה. אותה "גבורה" שבגינה הגטו חוסל מיידית על כל יושביו. הרבנים בגטו התנגדו אל המרד, הם חששו מפני התוצאות שלו. זה עניין את המורדים? לא. זה גם לא מעניין כיום את ראשי "יד ושם". אין שום איזכור בסמיכות לאנדרטה שרבני הגטו התנגדו אל המרד. סלקטיביות במיטבה. ב"יד ושם" לא רוצים להזכיר את הרבנים, לא רוצים לקלקל את ה"גבורה". טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד ה"גבורה". זה מה שקורה כשמחליפים את התורה בלאומיות. מתים בשביל "גבורה", בשביל "מדינה", מסכנים 6 מיליון יהודים בסכנת מלחמה, מכינים מקלטים אטומים ומרחבים מוגנים, "מלון אורחים" במדבר לתושבי גוש דן, אבל ביום שיגזר על הערבים לנצח, גם אלף צוללות דולפין גרמניות ואלף מטוסי אף 16 ולווינים לא יעזרו. גדרות הפרדה מפלצתיות, מחסומים וסיורי מג"ב, מצב חירום תמידי, מאבטחים בכל מקום. הכותל המערבי הפך לאזור סטרילי, קבר רחל אימנו למבצר צבאי אימתני שכדי להגיע אליו צריך אישורים. לאן לעזאזל הגענו בשביל ה"גבורה"? אולי תקחו את ה"גבורה" שלכם, את צוללות הדולפין, את המטוסים והטנקים ופשוט תלכו לכם למקום אחר, אולי לאוגנדה, שם "תשמרו" על האוגנדים כמה שאתם רוצים, תקימו להם "כיפות ברזל" וכורים אטומים, ורק תתנו לנו לחיות בשקט ובשלווה עם הפאלסטינים. יש להם דגל צבעוני נאה והמנון יפיפה שלא מדכא כמו "התקווה" הקודר שהולחן ללא ספק במרתף עינויים חשוך אי שם במשטר מזרח אירופאי אפל שכבר שנים אינו קיים. יש לפלסטינים גם קפה טעים, עצי זית, פיתות, כבשים, עיזים, שווקים צבעונים וחנויות זולות, שלא משלמים בהם בכרטיסי אשראי וכרטיסי "מועדון" מלוקקים, והמון פשטות ולבביות, שלא קיימים ב"גבורת" הפלדה הציונית, הסוגדת לשקר החן ולהבל היופי. אין אצלם גם צפירת אימים בולשיביקית ארבע פעמים בשנה שמכריחה את כל האזרחים לעמוד ב"דום" מפוחד, ו"להתייחד עם הנופלים" (בכח?) כאילו אנחנו נמצאים בברית המועצות של סטלין".

אז בבקשה תעזבו אותנו, תלכו לאוגנדה ותתלבשו על הכושים, ותנו לנו לנשום אוויר. אנחנו נממן כבר את פירוק גדרות ההפרדה והמחסומים, כמה שיעלה – עלינו, רק תעזבו בבקשה, ותקחו איתכם את ה"גבורה".

בס"ד (4)

"מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי" אני מרסס בשחור על הרצפה שלפני אנדרטת ה"גבורה", כדי להבהיר שהעם היהודי הוא עם ניטראלי ושומר שלום, ואלפיים שנות גלות רק למדנו תורה, שמרנו מצוות, והתפללנו לביאת המשיח ולגאולה בידי שמים. כך היה וכך יהיה. מלחמות, גאולות הרפתקניות בידי אדם, "גבורה" לא ברורה על חשבון אחרים, כל אלה לא בבית ספרנו, לא קשור אל העם היהודי. ואם 99% מהעם היהודי כן סבור שמדובר במלחמות יהודיות, אוקיי, אז האחוז הבודד שנשאר הוא זה המקורי. האמת מעולם לא נמדדה בכמויות. לא מרובכם מכל העמים חשק השם.

מעניין שבתקשורת הישראלית הגרפיטי הזה צונזר, ורק בכמה כלי תקשורת "זרים" שעשו עבודה יסודית (ולא העתיקו) הוא צוטט במלואו. "יוקם מוזיאון אלטרנטיבי ליד ושם הסלקטיבי" אני מרסס טיפה יותר למעלה, גם כן על הרצפה. לו היה לי כסף, הייתי מקים אולי מוזיאון כזה, "יד ושם" שלא מציג את השואה בצורה הסלקטיבית שמתאימה לצרכים של מדינת ישראל. "יד ושם" שמספר על פשעי הציונות בשואה, על מדיניות מניעת מאמצי ההצלה, ועל חלקם של הציונים בהתססת האנטישמיות באירופה במשך 40 השנים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. "יד ושם" שמספר על ההתגרויות והפרובוקציות המחרידות של ראשי הציונות נגד היטלר, "יד ושם" שזוכר בצורה שקטה וצנועה את הניספים, ולא "מזכיר" אותם באובססיביות תוך הפניית אצבע מאשימה ותמידית אל עבר הגויים, וסוחט מהם התנצלויות לצורך האינטרס של מדינת ישראל.

כדי להיות רלוונטים, הציונים חייבים אספקה תמידית של אויבים ומלחמות. האנטישמיות זאת האינפוזיה של הציונות ומדינת ישראל. ומה עושים כאשר אין אנטישמיות? פשוט מאוד, מייצרים אותה. כמו למשל הפצצות שפעילי הציונות היו מטמינים בשכונות יהודיות בארצות ערב כדי ליצור פאניקה. "אם היטלר לא היה, הציונים היו ממציאים אותו" אני כותב בספריי לבן על האנדרטה, מחוסר מקום נאלצתי לכתוב 'ממצים' בלי אל"ף. אח"כ אמרו שזאת שגיאת כתיב. שיהיה. הציונים תמיד חייבים איזה היטלר תורן בסביבה. אחרי הרבה עבודה מאומצת הם באמת השיגו אחד כזה, אמיתי, תוצרת גרמניה, כמו טנקי המרכבה שלהם. אח"כ החליפו אותו שורה של מנהיגים ערבים, והיום זה אחמדיניג'אד. ויש כמובן "היטלרים" אזוריים קטנים יותר, כמו השייח' נאסראללה, ארגוני ההתנגדות הפאלסטינים, או נשיא טורקיה ארדואן. מעניין למה כולם שונאים כל כך את ישראל החפה מפשע, שבסך הכל רק מגינה על עצמה. באמת מעניין. ככה או ככה, מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינם מלחמותיו של העם היהודי. הספר 1984 מתאר משטר טוטאליטארי הנמצא במצב תמידי של מלחמה לצורך האינטרס השלטוני שלו.

בס"ד (5)

למעשה כל משטר או רודנות שהיה אי פעם או יהיה נמצא במצב מלחמה תמידי עם אויב כלשהו. אין חיה כזאת משטר ללא מצב מלחמה תמידי. לאחר מות הרצל ב-1904 הציונים מאוד מהר הבינו שמדינת השוקולד השלווה עליה הוא חלם תקום רק בפנטזיות, ואז החלו ללכת על משטר – מדינת כיבוש וכח. הציונות ראתה מאז ומעולם במלחמותיה גורם לאומי מאחד בין סקטורים יהודיים שונים, דמיינו את דן קנר ברשת ב' מקריא בחרדת קודש לאומית "אזרחי ישראל מתבקשים להיכנס למקלטים", ואזרחי המשטר הטוטאליטארי נחפזים בדבקות להיכנס אל מקלטיהם, או להחליף מסכות גז בתחנות של פיקוד העורף, או לחייך בשמחה כאשר רדיו המשטר מבשר מירושלים כי "כל כוחותינו שבו בשלום", ושירי המלחמה של המשטר מתנגנים ברקע. אבל גם אם יקומו עוד אלף מדינות ישראל, קוץ אחד מהתורה לא יזוז לעולמים, והתורה הקדושה, היא קובעת שאנחנו בגלות, ונאסר עלינו למרוד בעמים, בגלות אין מלחמות, גם אם כנופיות טרור יהודיות כמו האצ"ל והלח"י והפלמ"ח ניל"י ופלוגות האש, הצליחו להקים מדינה ולקחת שלטון. נכון, אנחנו יכולים, יש לנו את הכח, אך הגאולה שאנו מצפים לה היא לא מדינה חזקה, אלא גאולה רוחנית ונצחית, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך ותשבע כל לשון".

נחזור אל הרב וייסמאנדל זצ"ל. הרב וייסמנדל כתב שאם כל הרבנים היו באים להיטלר ומודיעים לפניו שהיהודים הם ניטראלים ולא קומוניסטים ולא מעוניינים לשלוט בעולם וכו" (להיטלר היו פוביות רציניות מפני מה שהוא כינה "היהדות העולמית") אז השואה הייתה נמנעת. בסך הכל היטלר, כמו הנאציזם כולו, התבסס על השמצות שכתבו כבר ראשי הציונות נגד היהודים עוד הרבה לפניהם. אחד מראשי התעמולה הנאצית, טען במשפטי נירנברג שהם לא עשו יותר מאשר לחזור על דברים שהשמיעו וכתבו ראשי הציונות נגד היהודים. מיותר לציין שב"מורשת השואה" הציונית אותה מייצג "יד ושם", לא תמצאו עובדות "מיותרות" מעין אלו. זה הרי יהרוס להם את כל הביזנס.

בס"ד (6)

לא קל לכתוב בתא המעצר, כי אין פרטיות, שלא לדבר על שקט. אבל יש המון דברים נחמדים וחיוביים במעצר הזה. אתמול הסתגרתי חצי לילה בשירותים כשכולם ישנו והצלחתי לכתוב די הרבה, עד שהעיניים נעצמו לי. עכשיו אני אנסה להמשיך, כותב על הפרוטוקולים של בית המשפט.

אז היינו באנדרטה, בארבע בבוקר.

להם יש "יד ושם" שמתוקצב במיליוני שקלים, מדינה, עיתונים, תקשורת, צבא, משטרה, מוסדות שלטון, הם שולחים כל שנה אלפי בני נוער לאושוויץ כדי לעשות להם שטיפת מח, ולי יש רק ספריי. מה אתה עושה אלחנן? אתה חושב שזה יעזור? ממילא הם לא יבינו, ממילא זה לא ילך, עס טוהט נישט אויף… הם ימשיכו לעמוד בצפירת האימים, ימשיכו לנהל את כל הטקסים הממלכתיים שלהם, וימצאו איזה רב מחמד שיגיד להם קדיש ואל מלא רחמים, ואת הגרפיטי'ס שלך ימחקו מחר במרץ עובדי עריית ירושלים שיגיעו בבהלה למקום, ואף אחד לא יבין בכלל מה אתה כתבת. אף אחד? אין מצב. ואני חושב שזה חשוב אפילו אם רק אחד יבין. כמו שמרן האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל כתב בהקדמתו לספרו "ויואל משה" שאם רק אחד יבין – הכל היה כדאי.

אי אפשר הרי לשתוק, ולעשות להם חיים קלים. ועצם המחאה היא המטרה, ולאו דווקא הניצחון. בדיוק כמו במרד גטו ווארשה. הם ידעו שהם לא ינצחו את הכח הנאצי האדיר, אבל החליטו לצאת לקרב. במקרה שלהם זאת הייתה התאבדות וסיכון אחרים שהתורה אוסרת כי אין דבר מקודש מהחיים, במקרה שלי זה יהיה מקסימום מאסר שלי. מעצר. מאסר. וואט אבר.

על הכתובת הבאה שריססתי חזרו כל שעה ברצף וברהיטות במהדורת החדשות של גלי צה"ל. הערכתי אותם על כך, אפילו הופתעתי. בקול ישראל לעומת זאת גימגמו משהו לא ברור. אז שוב, ספריי שחור: "ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי, אתם הבאתם את השואה". הם באמת הכריזו עליו מלחמה. לא מגרמניה, לא משטחי הכיבוש הנאצי, לא משם. מניו יורק, מפאלסטינה, מכאן יצאו המכריזים במלחמה על היטלר. מול שגרירות גרמניה הם עמדו, חבורת רפורמים, ציונים, מתבוללים, תקעו בשופרות נגד היטלר ונשאו נאומים "חוצבי להבות" בגנותו. הרב ווייסמנדאל זצ"ל מעיד שצעד זה גרם לאיבוד עשתונות מבהיל של היטלר. ברגע שהגיעה אליו הידיעה על ההפגנה מתוך גזיר עיתון באידיש שתורגם לגרמנית, הוא התמוטט על הרצפה, השתולל וצרח שעכשיו הוא ישמיד את כל היהודים. לא צריך לספר שב"יד ושם" לא תמצאו יד ושם לעובדות האלה. אז עכשיו אתה מבין אדון שליו מה הוציא אותי משלוותי?… אח"כ המשכתי וריססתי את הניסוח הכושל שאני מתחרט עליו, כי הוא היה מסובך מבחינה תקשורתית. "תודה לך היטלר על השואה הנהדרת שסידרת שסידרת לנו, רק בזכותך קיבלנו מדינה מהאו"ם". על החתום: המאפיה הציונית העולמית.

בס"ד (7)

מבינים אז איך זה עבד? מציתים אנטישמיות, מובילים לשואה, מונעים את פעולות ההצלה, ואח"כ באים לגזור את הקופון באו"ם. מאפיה או לא מאפיה?

אח"כ חזרתי אל אנדרטת הקרון. מיכלי הצבע היו כמעט מרוקנים. האצבע כאבה לי, תנסו לגמור כמה מיכלי ספריי ותבינו. אור ראשון, ציפצוף של משאית נוסעת ברוורס נשמע מכיוון שער הכניסה ליד ושם. בטח איזה ספק נכנס להביא סחורה למוזיאון האתר. אין לי הרבה זמן, התחלתי להתקפל. יש לי קצת דרך עד לבית שלי.

נפרדתי מיד ושם ב"ציונים רצו בשואה", "קץ הציונות = שלום וידידות", ואחרון חביב: "ממשלת פולין הנכבדה, די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים". יש לי ידיד פולני, בחור שהתגייר (בגיור בעייתי), ופעם דיברתי איתו שאכתוב מכתב לממשלת פולין שירסנו קצת את הקרנבלים הציונים באושוויץ, והוא יתרגם את זה. בסוף זה לא יצא. כפפות הניילון היו מלאות בצבע, הסרתי אותם וזרקתי הכל לתוך התיק. המשטרה לא הגיעה אלי בעקבות ראיות אלא בעקבות האזנות, "מודיעין" כמו שהם קוראים לזה.

התחלתי לרדת בחזרה את "יער ירושלים" לכיוון גבעת שאול, שתי שועלים חמודים שיחקו בין העצים, עמדתי כמה רגעים ונהנתי להתבונן בהם, עד שהם נעלמו, ואח"כ גם אני נעלמתי.

לא התכוונתי לפגוע בזכרונם של הקדושים. לא התכוונתי לפגוע בניצולים שעדיין איתנו. התכוונתי למחות באלו שסוחרים באסון שאירע לבני עמנו בגלל שאיפותיהם הבלתי נלאות להשגת שלטון וממשלה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה. התכוונתי למחות נגד מוזיאון סלקטיבי שהם הקימו כדי לשמר את שלטונם זה, ולטעון בניבזיות ובגועל, שבגלל שהם לא היו, אירע האסון לבני עמנו. אך האמת היא, שרק בגלל שהם היו, אירע האסון הזה, ורק "הודות" להם, שש מיליון יהודים נטבחו ונשרפו ע"י הנאצים ועוזריהם בשנות הזעם, כאשר מנהיגים לא קרואים קמו לעם היהודי והחליטו ליטול לעצמם מדינה ושררה. וגם עכשיו, הם עצמם לא יודעים עוד איזה אסונות הם יביאו בהמשך הדרך, היו לא תהיה. אז אני כן מתנצל בכנות בפני כל אותם אלה שנפגעו, סליחה ומחילה, אך לא לזאת היתה כוונתי. אינני מכחיש שואה, אני עצמי נצר לניצולי שואה, כל משפחתה של סבתי ז"ל, נספתה באסון המר. גם ממשפחת סבי מהעיר וילנא שבליטא, נספו רבים הי"ד.

אבל האם אני מצטער על הכתובות שריססתי ועל המחאה שמחיתי?

בס"ד (8)

אני אענה על זה בדיוק את מה שענה אחד מראשי הציונות על שאלה לגמרי אחרת ששאלו אותו בזמן ההשמדה. "כששאלו אותי, אם אהיה מוכן להעביר מכספי קרן היסוד לטובת מאמצי ההצלה, עניתי לא, לא, ועוד פעם לא" (יצחק גרינבוים, יו"ר הסוכנות היהודית). לא, לא, ועוד פעם לא, זאת גם התשובה שלי. האם אוסיף לעשות מעשים כאלה בעתיד? לא נראה לי שכן. בכל אופן לא במישורים שיגרמו לי לבלות בתא מעצר. לא בקיצור.

אז לסיכום, זיכרון השואה כן, הנצחה פוליטית ומגמתית בשום אופן לא.

ומעבר לכך, כמו בחקירה האחרונה שלי בימ"ר ש"י –

אין לי מה להוסיף.

אלחנן אסתרוביץ

תא מעצר 2, מגרש הרוסים


אפולוגיה על הפרופסורה

4 באוגוסט 2012 מאת

רות הכהן-פינצ'ובר

שאול בר חיים ביקש ללמדנו משהו על חלקיות הידיעה האנושית. ידיעתנו מוגבלת, הוא מזכיר לנו. תמיד. ודאי כאשר אילוצים חיצוניים, כגון מרחק, זמן, שפה, הם בעוכרינו. יפה דיבר.  הוא הוסיף להזהירנו בפני שיפוט מהיר. בפני תחושת בעלות על ידע, והיוהרה הרובצת לפתחה.  בד בבד הוא ער לצורך בפעולה גם אם אין אנו יודעים בדיוק, או את הכול, או מקרוב.  שהרי, ברי לו שאין גבול לאי-הידיעה ואין גם גבול למה שדורש תיקון.  האיזון בין השניים קשה.  כל כתיבה, כל אמירה, ובכללן אמירה על ידיעה, עשויות להילכד בו. פרדוקס בלתי נמנע. והנה מצאנו שבדיוק בעניין זה הכותב נלכד: פסל, ובמומו פסל.

הוא פסל אותו פרופסור ירושלמי שבסיור של תעאיוש בכפר טובא דחף חייל ופרץ קדימה בהכריזו, כך בר חיים, "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים."  הוא גם ידע לומר שלא היה לחיילים שום אמצעי חוקי לחסום את המשתתפים הרבים באותו האירוע.  ואכן כך היה. לא היה סיפק בידי שלטונות הצבא להכריז על המקום כ"שטח צבאי סגור" ולפיכך ניסיון החסימה היה בלתי חוקי.  הדיון שניהל "הפרופסור" עם החיילים – שמו בישראל ירון אזרחי, בן זוגי בחמש עשרה שנים האחרונות –היה בדיוק על זה. הם באו בחרב ובחנית – בשם הצבא, והוא ענה בשם הידיעה – לא ידיעה מוחלטת, אלא ידיעה רלוונטית בהקשר זה: ידיעת החוק. החוק כמובן רחוק מלהיות חזות הכל, אבל בהקשר זה הוא פעל לטובת המסיירים. וכאן הציג עצמו, הירושלמי, כדרך שהחיילים הציגו עצמם, לפי משלח ידו: כאיש שענייני החוק והמדינה הם עיסוקו  המקצועי.  אכן, הוא גם הוסיף ונאם.  אם מה שנקלט, הוא "שכאן ועכשיו מתחיל המאבק", כאילו עד עכשיו לא קרה דבר באותו המקום, כאילו הוא המציא את הכול, חבל; אבל בודאי האדם שבו מדובר לא התחיל את מאבקו בכיבוש שם, אלא שנים רבות רבות קודם לכן.  לא כאן העניין לפרט זאת. הוא כמובן גם הכיר מקרוב מה מתחולל בדרום הר חברון ואת הפעילות הרצופה, מדי שבוע בשבוע, של פעילי תעאיוש ואחרים באזור, והיה שותף לה בדרכו. בקיצור, לא מתוך ידיעה מבוססת כתב בן חיים את אשר כתב.

הרברט מרכוזה והסטודנטים

בין כך ובין כך, נקודת הפרופסורה קשורה כאן בתפיסה שהתגבשה עם המהפכה הצרפתית, והיא שראוי שמלומדי האוניברסיטה יקבלו קביעות במוסדם וייתמכו על ידי המדינה, כדי שתהייה קבוצה שתוכל לדבר אמת לכוח (truth to power) מבלי לחשוש לפיטורין. נכון, זה לא בהכרח הופך מרצים ופרופסורים ליודעים יותר מאחרים, אבל עושה אותם עקרונית לפחות מפחדים. אם מעטים הם אנשי האקדמיה המשתמשים ביתרון זה בכדי להתריע על עוולות בחברה, זה סיפור אחר. המעטים שעושים זאת, מציבור זה או אחר, משלמים על כך לעתים מחירים חברתיים, מקצועיים ואישיים לא פשוטים, גם בסידור הקיים. ועוד ראוי לומר: מאחר ומחקר ותוצריו מבוססים על ספקנות מאורגנת, חזקה על הפרופסור המדובר שהוא יודע שהדרישה לידיעה ודאית היא לא פעם תירוץ לפסיביות מול עוולות.  האקטיביזם המוסרי של אינטלקטואלים יונק מן ההכרה שאם לאמת אין דדליין, מול עוולות לבני אדם יש לפעול מהר ואפילו מייד.

הנקודה של הכותב כמובן איננה אישית. היא כאילו סגנונית. גם פוסט קצר זקוק לאייטם תקשורתי ו"הפרופסור הנכבד" סיפק אותה לבר חיים.  הוא הפך לציר של הטקסט, השוואה על דרך השלילה, וגם: מקום נוח לאחד בו קוראים מימין ומשמאל.  זה מובן וגם אין פסול במציאת אזורי שיתוף "אפורים".  גם מובן ואפילו נכון וראוי להזהיר בפני עמדות יודעות כל, דוגמטיות בלעז, שאינן רגישות למציאות שמשתנה, כדרך שהוא מבקש לומר לנו בחלק הארי של דבריו.  מכיוון שהזכרנו את המתח המובנה שבין פעולה לידיעה, צריך לומר גם שיש להיזהר מהנגדות דיכוטומיות ברוח המתח הזה, ולפסול את הנאום התקיף בשם הדיווחים הענייניים. פאתוס אינו שולל אתוס, ולהיפך.   במקרה, האיש שבו מדובר אמון על שניהם, נאומים ודיווחים. ובהקשר לאייטם התקשורתי הנ"ל, והאופן שבו הוא משתלב בדבריו של בן חיים, אם אין הוא סוג של פאתוס, איני יודעת פאתוס מהו.

אז מה יוצא מכל זה?  אם ניצמד לטיעון הענייני בלבד, והוא בסופו של דבר מה שכולנו חותרים אליו, הרי שאפשר לומר, בפרפראזה על דברים שאמר בישוף ספראט לחברי האקדמיה המלכותית הבריטית למדע במאה השבע-עשרה, לנוכח האתגר המדעי הגדול שעמד לפניהם: בכדי לחולל מהפכה, או בהקשרנו, תיקון עולם, אנו זקוקים למוחות מסוגים שונים. קטנים וגדולים. נלהבים ומתונים. רחוקים וקרובים. ובאשר לרחוקים: דווקא לפעמים,  ובפרפראזה על רוטבליט, דברים שרואים משם (במבט לכאן) לא רואים מכאן.  חובת הידיעה והניסיון להכיר, מבפנים ומבחוץ, מוטלת על כולם, בגבולות הדעת והאפשרויות האנושיות, ומתוך רצון למנוע עוולות ולהיטיב עם בני האדם באשר הם.

ואולי הכסף באמת נגמר

1 באוגוסט 2012 מאת

 "בחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדי"

אלתרמן, שירים שמכבר

לפני קצת פחות מעשר שנים כתב ההיסטוריון יורי סלזקין באחד העמודים האחרונים של ספרו "המאה היהודית" את הדברים הבאים –

"בין מפני שהצליחה, בין מפני שנכשלה – המהפכה הציונית הסתיימה. האתוס המקורי של אתלטיות ונעורים, תוקפנות ונחישות נישא עתה על כתפיה של אליטה עייפה של גנרלים זקנים. חצי מאה אחרי היווסדה, יש לישראל דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות חצי מאה אחרי מהפכת אוקטובר. הנציגים האחרונים של דור הצברים הראשון עדיין נמצאים בשלטון, אך ימיהם ספורים. בגלל שהציונות היא צורה של לאומנות ולא של סוציאליזם, ישראל לא תמות כאשר הם ימותו, אך הגנרלים החדשים והאזרחים שיבואו אחריהם יהיו רשאים לבחור איזון חדש בין נורמליות לבין אסרטיביות אתנית".
(תרגום: כרמה ושחר פלד)

אני אוהב את הציטוט הזה. יש בו משהו אופטימי. אבל לא ברור אם התחזית שלו מתגשמת. הדור החדש של הגנרלים והאזרחים כבר הגיע. הוא אכן בחר "איזון חדש" אבל לא לכיוון הנכון: כרגע נראה שהאיזון הזה נוטה לכיוון "האסרטיביות האתנית" אפילו יותר מהאיזון הקודם.

מה שכנראה נכון הוא שישראל דומה לברית המועצות בשנותיה האחרונות, כלומר בתקופת מלחמת הכוכבים. כזכור, רונלד רייגן הכריז בשנות ה-80 על תוכנית יקרה ברמות אסטרונומיות של הגנה מפני טילים באמצעות לוויינים מצוידים במערכות לייזר. בתגובה לכך, נאלצה ברה"מ להשקיע משאבי עתק משל עצמה כדי לעמוד במרוץ החימוש. אלא שלסובייטים לא היו מספיק משאבים. גורבצ'וב הבין שאינו יכול להמשיך במרוץ, ונאלץ ליזום רפורמות עמוקות, שהביאו במהירות להתפוררותה של ברה"מ.

בעידן של "כיפת ברזל", האסטרטגיה של ישראל מקבילה לכאורה לזו של ארה"ב בתקופת רייגן. אבל קל לראות שהיא דומה יותר לברה"מ. בזמן האחרון, ניכר שהוצאות הביטחון המתנפחות של ישראל מתחילות להיות גדולות על מידותיה. היו לזה כבר כמה וכמה רמזים. מי שקורא בערנות את העיתונים, יכול למצוא די הרבה מהם, אף על פי שהשלטון מנסה כמובן להקרין חוסן מקסימלי, והאנליסטים של הבורסה לא פחות. לפני חודשיים, אישרה הכנסת לגייס 22 גדודי מילואים בגיוס חריג. במקביל, הצבא מתגבר את כוחותיו גם בגבול ירדן. לכך יש להוסיף צוללות גרעיניות, קירות פלדה וכיפות ברזל במזרח, במערב, באוויר ומתחת לאדמה. בינתיים, הצבא דורש עוד 15 מיליארד  שקל (!) להתמודדות עם האיום ממצרים – ואף על פי כן בכלל לא ברור שהוא מוכן למלחמה. וזאת, בכלל בלי להכניס לתמונה את המלחמה נגד איראן.

ברור, שבידיעות האלה יש לא מעט דיסאינפורמציה שנועדה לנפח את תקציב הביטחון. ובכל זאת, הבעיה קיימת. אחת הטעויות הכי גדולות של השמאל היא ההכחשה של הסכנות הקיומיות, של מה שקרא אלתרמן "חיים על קו הקץ". אין טעות גדולה יותר מלהגיב בזחיחות ולומר שהגנרלים "סתם פרנואידים". הם אכן פרנואידים, אבל לא סתם. במצבה כמדינת מבצר, כשמערך משטרי החסות שמסביבה קורס, ישראל אכן בסכנה.

מבחינה זו, ההתפתחות המפתיעה של התקופה האחרונה אינה הקיצוץ בתקציב, אלא דווקא החלטתו של נתניהו להגדיל את הגירעון פי 2. סטנלי פישר כבר נזף בנתניהו. יש מי שחוזה שהגרעון כבר בדרך ל-8%. ושוב, גם כאן יש בלי סוף דיסאינפורמציה – הפעם מצד "ראשי המשק" והלוביסטים של האוליגרכיה הפיננסית. ועם זאת, לא הכול עסקים כרגיל. כאידיאולוג נוקשה של צמצום תקציבי, אין לנתניהו שום סיבה להגדיל את ההוצאות מרצונו החופשי, במיוחד לא בימי משבר עולמי. העובדה שהוא עושה זאת עשויה להצביע על כך שמשהו יצא משליטה. זאת הפעם הראשונה שבה מסתמן סדק משמעותי בחוסן הכלכלי שעליו הצליחה ישראל לשמור כלפי חוץ לאורך כל העשור האחרון. זה מה שמיוחד במצב המתהווה: מצור מדיני חסר תקדים, בתוך משבר כלכלי חסר תקדים.

ואיפה הרזרבות שהבטיחו רווחי הגז? נראה שהן כבר התפוגגו בין התבצרות להתחמשות, היו כלא היו. כרגע, נראה שהן דווקא צפויות לעלות לנו עוד 3 מיליארד שקל. שר הביטחון כבר הפליט כלאחר יד שארה"ב תצטרך לשלוח לנו עוד 20 מיליארד דולר. האם האמריקאים ישלמו בשבילנו את החשבונות? לא בטוח.

האם יתכן שהכסף באמת נגמר? יכול מאוד להיות שכן. כשדבר כזה קורה, אין שום סיבה שהאזרחים יידעו עליו מראש.

באופן תאורטי, הכת הצבאית יכולה לדרוש מהאזרחים להצטמצם יותר ויותר לצרכי ביטחון, כמעט עד אינסוף. יכול להיות שזה מה שיקרה, וישראל תנוהל פחות או יותר כמו אריתראה, כלומר כמחנה צבאי בלי שום מסווה של חברה אזרחית. בעצם, זה נאמר כבר במפורש, עם קמפיין "הגיוס לכולם" – שאינו אלא דרישה להפוך את ישראל ליחידה צבאית עם משמעת ברזל. השלב הבא הוא להעביר אלפי אנשים למחנות אוהלים, או לצריפים ופחונים. זה נשמע מופרך, אבל בעצם זה כבר קרה פעם, וזה קורה עכשיו.

החדשות הטובות הן שגם מחנות ריכוז עולים כסף. כמו שאמר נתניהו, אין ארוחות חינם. בנוסף, כנראה שזה לא יעבוד. יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, הציבור הישראלי מחזיר התנגדות, ומבהיר לממשלה שאין לו יותר לאן להצטמצם. הנה, הגנרל-טייקון עודד טירה כבר פקד עלינו שבהתחשב באיומים "יש לשכוח מהמחאה החברתית עד האביב הכלכלי שיבוא, כך אני מקווה, בשנת 2014". אבל משה סילמן כנראה לא היה יכול לשכוח מהמחאה החברתית, וכך גם רבבות אנשים אחרים שחיים כמו רוחות רפאים. הצבא רוצה מהאזרחים עוד כסף, אבל האזרחים אומרים לו: "אין לי". כמו ברה"מ, החברה הישראלית לא מספיק שרירית כדי לעמוד במרוץ החימוש. אבל מולנו לא עומדת ארה"ב, אלא המציאות.

זה, שוב, מה שהופך את המחאה החברתית לחשובה כל כך, ומעניק לה משמעות מיוחדת ברגע הזה. ולכן כל מחאה חברתית היא היום רדיקלית – כלומר, כל מחאה חברתית שאינה מתקפלת, ואינה מכוונת לקידום אג'נדת הגיוס. בסופו של דבר, המחאה מציבה גבולות למרחב התמרון הסאדיסטי של החונטה התוקפנית ששולטת בנו – בזירה החברתית והמדינית גם יחד. היא אומרת לשלטון: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". כרגע היא אומרת את זה במובלע, אבל קרב הרגע שבו היא עשויה להגיד את זה במפורש. היא לא תצטרך "לדבר על הכיבוש" או "לדבר על ההתנחלויות". עצם ההתנגדות הקיומית יבטא משהו הרבה יותר רדיקלי: דרישה למשטר חדש. בעצם, כמו בברה"מ.

ואז, מה בעצם יקרה? התסריט האופטימי הוא הדרדרות מהירה אבל לא פתאומית: תוך כמה שבועות או חודשים, הבורסות בעולם יקרסו בעשרות אחוזים. בישראל יכה משבר כלכלי חסר תקדים בעקבות קריסתה של ספרד. יהיו לו כל מיני תוצאות, אבל אחת מהן תהיה ירידה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה פשוט לא תוכל לבנות יותר חומות. מחנות האוהלים יישארו בנויים למחצה. בכך יתפורר מקור הלגיטימיות היחידי של הציונות כיום. פליטים ימשיכו להגיע בקצב מואץ, ולרשויות ההגירה לא יהיה מה לעשות בעניין. הממשלה תגיד לאזרחים שאין לה כסף להחזיק את מערכת הביטחון.

 כדאי להזכיר את אחד החלקים המעניינים והמפתיעים בנאומו של ראש השב"כ יובל דיסקין בפורום מג'די לפני שלושה חודשים:

"השליטה במה שקורה מעבר לגדרה וחדרה היא חלשה, גם בפן של יהודים וגם בפן של ערבים…  החלשות השלטון בישראל וכשלון הממשלה בתחום החברתי יכולים להביא לישראל "אביב" כמו שפקד כמה ארצות שכנות"

כשהדברים נאמרים על ידי ראש שירותי הביטחון, כלומר האיש שממונה על השליטה באזרחים, צריך לקחת אותם ברצינות. אבל זה היה באפריל. באותה תקופה רחוקה, עוד הכריזו בעולם שתל אביב היא אי של נהנתנות שלווה בלב המזרח התיכון הסוער. שבוע אחרי זה כבר התרחשו בתל אביב מהומות, ואחר כך הסתערות על בנקים. אם לוקחים צעד אחד אחורה כדי לבחון את המצב, אפשר לראות באירועים של הקיץ הזה אוסף של סימנים להתפוררותו המהירה של המבצר שבו אנו חיים. ואם זה המצב עכשיו, אפשר לדמיין איך הוא יתפתח בעקבות משבר כלכלי קשה.

אמנם, הציונות כבר התגברה על אינספור איומים. מביך לומר את זה, אבל אנחנו עם ויטאלי. יותר מכך: יש מסביב לא מעט ישויות פוליטיות שמצבן לכאורה גרוע יותר משלנו. אבל זאת לא ממש נחמה. ההיחלשות הזאת רלוונטית רק אם לוקחים בחשבון תסריט של מלחמה חזיתית. גם אם המשטרים העוינים מסביבנו יתפוררו, המשמעות תהיה הצפה גדולה עוד יותר בפליטים. במקום מדינות אויב יש בני אדם נזקקים שמבקשים לבוא להתארח.

כמובן, תמיד יכול לבוא דאוס אקס מאכינה – כלומר משהו גרוע יותר שיקרה למדינות סביבנו. לדוגמא, סכסוך בין שתיים מבין המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים או איראן – עשוי לדחוף אחת מהן לכרות ברית אסטרטגית גלויה או סמויה עם ישראל, שתיתן לה עוד אוויר. למעשה, נתניהו וברק יודעים את זה, ולכן הם רוצים כנראה לנסות את מזלם ולטלטל חזית אחרת.

*

עד כאן הניתוח של עתיד ישראל בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. ומה יקרה אחר כך, אחרי הקריסה? אני נוטה לקוות שישראל תתחנן לעזרה, אבל העזרה הזאת תבוא בתנאים שונים לגמרי מבעבר. זה, כאמור התסריט האופטימי.

 וכאן, לקראת סיום, הייתי רוצה להגיד משהו בנוגע לנושא הפזורה הישראלית שנדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים, ועל הקשר שלה לאותו קיום על קו הקץ. כי משפט כמו "מצדנו שישראל לא תחזיק את עצמה" יכול להיאמר די בקלות דעת כאשר הכותב יודע שהוא לא יהיה כאן כשזה יקרה. בנקודה מסוימת, שמתי לב לתופעה כזאת לגבי עצמי: כשאני מחוץ לישראל, או כשאני מדמיין את עתידי מחוץ לישראל, הרבה יותר קל לי לדמיין את ישראל נעלמת.

לפרקים, הסנטימנט הזה עלה כאן בבלוג – לא כל כך אצל כותבי הפוסטים אלא בחלק מהתגובות. יש כמה מגיבים שמופיעים מדי פעם בבלוג, שממש רוצים לראות כבר את בני עמם לשעבר נעלמים להם מהעיניים. בסך הכול זה די טבעי. אתם בונים לעצמכם עתיד חדש בארץ אחרת. יהיה הרבה יותר נוח אם המקום הבלתי נסבל שגדלתם בו יתנדף איכשהו. נכון, יש לכם כאן חברים ומשפחה. אבל גם לבן גוריון היו חברים ומשפחה בפולין. ובכל זאת, גורלם לא היה בראש מעייניו. בהיבט הזה, הפזורה הישראלית החדשה עלולה לשכפל את היחס בין הציונים בפלשתינה ליהודי אירופה. זה לא אומר שאתם רעים, כמו שהציונים לא היו במיוחד רעים. פשוט ככה זה.

לא מזמן, כשדיברתי עם מישהו על ההבדל האבסולוטי בין נקודת המבט של מי שחי ישראל לבין זו של מי שחי בפזורה, הוא דחק אותי לקיר ושאל אותי האם אני מוכן להתחייב שאשאר בישראל עד הסוף המר. למען האמת, אני לא מוכן להתחייב. אמנם, אני לא מצליח לחשוב מה אוכל לעשות לאורך זמן בארץ אחרת – בעיקר כי אני לא ממש שולט בשום שפה חוץ מעברית. ובכל זאת, עדיף לא להבטיח.

אבל הגורל האישי שלי הוא לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב הוא, שתמיד ישארו מיליונים שלא יוכלו לעזוב. אנחנו מוצפים בפנטזיות על חזרה לגלות, אבל גרמניה עדיין לא נתנה לנו את מדינת תורינגיה, ואפילו לא את זקסן אנהלט. לכן, כשמדברים ברצינות על כל סוג של חזון לעתיד של המקום הזה, צריך לדעתי להתייחס למצב כאילו אופציה של בריחה לא קיימת. כאילו אין פזורה. כששמאלנים ישראלים בחו"ל מדברים על ה-BDS, על העולם אחרי הציונות, הם חייבים לשאול את עצמם אם הם באופן אישי היו מוכנים לעמוד בהשלכות של זה. אחרת זה נשמע קצת לא אמין, לא כן?

אפשר, ואפילו מומלץ, לדמיין את סופה של ישראל, אבל לדמיין אותו מבפנים זה שונה מלדמיין אותו מבחוץ.זה נשמע טריוויאלי, אבל בעצם זה בכלל לא. מרגע שחושבים על המקום הזה בלי אופציה של עזיבה, כאילו ברלין לא היתה מעולם, כל השאלות נראות פתאום כבדות ומבהילות הרבה יותר.

אנחנו באמת כאן, ממש ממש כאן. אין שום אופציה של גלות, של "יציאה מהמשחק". ואף על פי כן, אנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון על עוד חומה ועוד מערכת הגנה מטילים. האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי זה?

זה, אם תרצו, המבחן המוסרי האמיתי.

ארץ לא נודעת

30 ביולי 2012 מאת

שאול בר חיים

לפני כמה שנים השתתפתי בסיור רב משתתפים שארגנו פעילי תעאיוש בכפר טובא שבדרום הר חברון. כמו שירדנו מהאוטובוס נתקלנו בחבורה של חיילים שהופתעו מכמות האנשים שהגיעו וניסו לחסום את דרכנו. לאחר שהתברר כי אין בידם שום אמצעי חוקי לעשות זאת, הורו לנו מארגני הסיור להתעלם מהחיילים ולהמשיך בדרכנו. החיילים מצידם ניסו לעצור אותנו בכוח, אבל זה היה מקרה מובהק של רבים מול מעטים ומהר מאד נפתחה בפנינו הדרך. ככל הנראה הייתה נפתחת הדרך לכפר בכל מקרה אבל ייתכן שזה קרה גם בזכותו של אחד מה"מפורסמים" שהוזמנו לסיור, איש לא צעיר שנוהג לחתום על לא מעט עצומות של אנשי רוח שמאלנים. מבלי כל התרעה מוקדמת, הוא דחף את אחד החיילים שניסה לחסום את דרכו ופרץ בקריאות אדירות: "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים!", ושעט קדימה, מותיר את החייל שמאחוריו המום.

כשהגענו למעלה אל אחת הגבעות המשקיפות להתנחלות חוות מעון, החלו אנשים לשאת דברים. אחד הדוברים הראשונים היה הפרופסור (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) – שזה היה ככל הנראה אחד מביקוריו הראשונים במקום, אם לא הראשון. בנאום רב רושם הוא הכריז שמעתה, כלומר מהיום, כלומר מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחיל המאבק למען תושבי הכפרים. לא ניתן עוד לשתוק אל מול המתרחש בשטחים הכבושים, אל מול מה שקורה בדרום הר חברון, אל מול מה שקורה בטובא. הפרופסור איננו יכול עוד לשתוק, כולנו איננו יכולים עוד לשתוק – עלינו לקום ולצאת למאבק. ולכן המאבק מתחיל. עכשיו.

אחריו, עלה לדבר אחד הפעילים הותיקים של תעאיוש, ובקול לא מרשים במיוחד, ובטון ענייני, החל לתאר את ההיסטוריה המקומית של תושבי דרום הר חברון, ואת תולדות המאבק שלהם אל מול כוחות הכיבוש הישראלים. הוא סקר בקצרה את הבעיות הביורוקרטיות שמולם הם ניצבים כבר עשורים רבים ואת העליות והמורדות שידע המאבק שלהם ולמענם. המאבק, כך הסתבר לפתע, לא החל ברגע זה ממש. יש לו היסטוריה. זה מאבק שהשתנה עם השנים. האנשים, המדיניות, דרכי המאבק, מטרות המאבק, כל אלה עברו מהמורות רבות.  הפעילים למען תושבי ההר נכשלו פעמים רבות בניסיונם לעזור, אבל גם הצליחו בפעמים אחרות. היו הצלחות והיו כישלונות. קשרים אישיים נרקמו. ויש סיפורים רבים, חלקם מפתיעים, שעוד יסופרו. המאבק של התושבים ולמענם לא התחיל היום וכנראה גם לא יסתיים מחר. אבל מי שבכל זאת מעוניין להצטרף – כך אני חושב ניסה הדובר לומר בין השורות – בהחלט מוזמן.

נזכרתי השבוע באותו ביקור שלי בדרום הר חברון כשקראתי את המאמרים המעניינים והיפים שפורסמו על הפזורה העברית החדשה. ניסיתי למקם את עצמי ביחס ל"פזורה", ולצד הסכמה עם רבות מהכותבות והכותבים, הרגשתי גם תחושות של זרות. למעשה זרות כפולה. לא רק שכמו חלק מהכותבים האחרים אני מרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הארץ, הסתבר לי גם שחסרה לי חווית ה"פזורה" שכל כך דומיננטית כנראה בברלין ובקמפוסים רבים בצפון אמריקה.

הסיבות לכך הם בוודאי סיבות אישיות. השנים שאני גר בלונדון הרחיקו אותי לא רק מישראל אלא גם מהישראלים. לא מצאנו כאן, בת זוגי ואני, קהילה יהודית/ישראלית דומה לקהילות המתוארות בברלין או בקמפוסים האמריקאים, ובקהילות הקיימות לא מצאנו עניין רב. פגשתי אמנם אנשי שמאל רבים כאן, חלקם ישראלים, רבים מהם יהודים, אבל אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב הלא-שמאלנית והשמאלנית כאחד.

הרבה מהכותבים התייחסו לאפשרות שלהם לחוות את הישראליות שלהם כיתרון מובהק בחברה שרב-תרבותיות היא האתוס המכונן שלה. אני מעולם לא הרגשתי כאן שהישראליות שלי היא יתרון כלשהו ובדרך כלל גם לא חיסרון, אבל הרב-תרבותיות בלונדון היא מציאות יומיומית כל כך דומיננטית שייתכן ובשלב הזה כבר אינה מהווה יתרון לאיש (לא מזמן עברו לגור לידינו שכנים אנגליים מאוקספורד והם בהחלט מהווים סוג של סנסציה אקזוטית). מצד שני, גם לא נדרשתי להסתיר את הישראליות שלי – ישראל, עבור רבים שפגשתי כאן ובמידה רבה עבורי היא המקום שממנו באתי, שם גם הקהילה שאליה השתייכתי/משתייך, ואין לזה לא מקבילה ולא תחליף. זוהי בהחלט זרות שהיא נעימה לי הרבה פעמים. אני מדבר עם בת זוגי ועם הילדים שלי עברית אבל לפעמים מרגיש שהעברית שלי נחלשת והאנגלית שלי לא משתפרת, ואולי יום אחד אקום בבוקר ואוותר ללא שפה בכלל. ולפעמים זו מחשבה שאפילו מלהיבה אותי, כמעט סוג של פנטזיה. העונג המדומיין של "לא להיות חלק".

אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאני פחות ופחות מכיר את ישראל. כך למשל, לצערי, אני לא יכול לבקר בתכיפות בארץ, ויצא שהחמצתי את המחאה הגדולה של הקיץ הקודם. התפעלתי, התרגשתי, הופתעתי, היו לי את הרעיונות שלי ואת הביקורות שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מרחוק ואני לא חושב שאני יכול להגיד על המחאה הזאת הרבה. כאשר אשוב לארץ אולי אוכל אם ארצה להשתלב בכוחות החדשים שנוצרו בעקבות המחאה ולקחת בה חלק, אם עדיין היא תהיה רלבנטית. אבל אני מסרב לנהוג כמו הפרופסור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק. ההיסטוריה היא קריטית גם בדרום הר חברון וגם בשדרות רוטשילד, ונראה לי שגם אם לריחוק יש יתרונות חשובים בראיית המציאות, ואפילו כוח ממשי בשינוי המציאות (כמו למשל בדיונים שנערכו בבלוג זה לגבי דרכים לפעול מול יהדות ארה"ב), עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים, אבל רוב החיים שלי מתנהלים במקום אחר שאפילו אם הוא זר לי – הוא עכשיו מה שיש לי.  במילים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח.

ניקח למשל את הפוסט של איריס חפץ שפתח את סדרת "הפזורה החדשה", ושמבחינות רבות עשה עליי רושם רב. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאיריס לא רצתה לחיות יותר בארץ, והצליחה לעזוב על כל מה שמשתמע מכך, ולבנות חיים טובים פחות או יותר במקום אחר. היא גם יודעת לתאר ברגישות רבה את החיים האחרים במקום האחר, כלומר היא גם יודעת לומר הרבה מאד דברים חשובים על המקום החדש, שבינתיים הפך לישן. אבל גם נתקבלה אצלי התחושה שהיא איננה מעוניינת לוותר על העמדה של "לדעת מה קורה בארץ" גם עשר שנים אחרי שהיא עזבה. יש בכתיבה שלה (אני לא מכיר אותה באופן אישי) איזשהו ביטחון חסר פשרות שעדיין יש בכוחה לדעת את הרוע של הארץ, וזו ידיעה שאינה  זקוקה לשום אישוש, אישור או ידיעה נוספת. אני לא בא להתוכח על קיומו של אותו רוע ואני גם מכיר את תחושת הבטחון הזו בעצמי, אבל אני בכלל זאת רוצה לשאול את איריס (ואולי גם את עצמי), מנין השכנוע הפנימי הזה שאת  אכן עדיין יודעת? האם את מעלה בדעתך שאולי דברים השתנו – אפילו השתנו לרעה – ואינך יודעת? האם זה קשור לאיזה פחד שזה ימנע ממך לפעול למען דברים שחשובים לך בארץ? האם ההודאה בחוסר ידיעה, או לפחות בידיעה מוגבלת היא סיבה לא לפעול? כאילו אם נאמר שאנחנו לא מכירים או לא יודעים משהו, אז תישמט מתחת לרגלינו איזו קרקע של לגיטימציה לפעולה, שתנתק אותנו סופית מהמקום שבו נולדנו. אני בכל אופן חושב שהלגיטימציה מהסוג שעליה אני מדבר היא זכות מולדת שלא תישמט לעולם. אני חושב שהזכות של מישהי לפעול באופן שנראה לה נכון וצודק למען המקום שבו היא נולדה ושבו גרה משפחתה וחבריה ויקיריה, אינה תלויה רק במחשבה שתפיסת המציאות שלה טובה יותר ושהיא מבינה יותר טוב מה "באמת" קורה. זוהי זכות שנותרת גם אם אדם כבר אינו מכיר טוב כל כך את אותו מקום, ולמעשה כבר מכיר הרבה יותר טוב מקומות אחרים.  אבל להכיר במגבלות ההכרה הוא בעיני דבר חשוב כשלעצמו.

המסקנה שלי היא, אם כן, שיש הבטחה גדולה ב"פזורה העברית החדשה", הבטחה שממקום מושבי בלונדון אני בעיקר קורא עליה, לפעמים בהשתאות ולפעמים בקנאה ולפעמים אפילו בשמחה כשאני קורא רעיונות  מצוינים בנוגע ל"מה שיש לעשות". מצד שני אני גם רוצה להזהיר שלפעמים פזורה שכזו  – אם אכן קיימת, אם אכן מתהווה ממש בשנים אלו, ואם אכן רוצה לקחת על עצמה תפקידים פוליטיים הקשורים למקום ה"הוא" שאינו בפזורה – חייבת לשרטט בעבור עצמה פעם אחר פעם את גבולותיה המשתנים של הכרת הארץ, חייבת להגדיר שוב ושוב את מה שניתן ומה שלא ניתן לדעת, משם ומכאן.

Hic et ubique, או: אני רוצה להיות שם

29 ביולי 2012 מאת

יאיר ליפשיץ

שאלת ההגירה לא מעסיקה אותי. היא רודפת. יש לה נוכחות רפאית – בעיקר מכיוון שככל שאני עוסק בה, כך היא פחות ופחות ממשית. ככל שאני מדבר עליה עוד ועוד, המילים נשמעות באוזניי שלי יותר ויותר חלולות. ההגירה הולכת ומתמוססת מבין האצבעות כאפשרות קונקרטית, אולם נותרת נוכחת מאוד – כמו צל גדול של הלא-ממומש. בינתיים. ודווקא בגלל שנראה שבזמן הקרוב, אלא אם כן יהיו שינויים דרסטיים בתכניות, לא אהגר מישראל – אני מנסה להבין למה בכל זאת אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה.

*

כמו כל נוכחות רפאית, גם ההגירה בנויה על כפילות. המלט אומר לרוח של אביו, בסוף המפגש הראשון ביניהם, כי הרוח נמצא Hic et ubique. שלונסקי מתרגם "בכאן ובכל אתר"; דורי פרנס: "כאן, שם ובכל מקום". הרוח הרודפת תמיד נמצאת כאן ובכל-מקום-אחר. חוויית ההירדפות נעוצה בכל-מקום-אחר הזה, שאיננו מקום אחר ספציפי, אלא כל-מקום שאיננו כאן – ושתמיד מפקיע מהכאן את ההבטחה להתמקמות הנעוצה בו. בדומה, שאלת ההגירה איננה מנוסחת כלפי יעד ספציפי (גם אם יש יעדים רלבנטיים יותר ופחות), אלא אל הכל-מקום-אחר שלעולם לא ייתן לי להתמקם בנינוחות כאן.

שאלת ההגירה היא בעלת נוכחות רפאית בכמה מישורים. בראש ובראשונה, כמובן, כרפאות מרחבית: המקום האחר שתמיד משמש כאופציה אלטרנטיבית לחיים כאן. לדימוי הזה, של המקום האחר, אפשר למצוא שורשים מיתיים מכל כיוון. גלות, בסופו של דבר, היא אחד ממבני התרבות התשתיתיים ביותר של הדמיון היהודי. אפילו הכינוי "עברי", אותו מסמן של מקומיות ארצישראלית, מפורש באופן מסורתי פעמים רבות (וככל הנראה בטעות) בתור "זה שהגיע מעבר הנהר" – כך שתרבות עברית היא תמיד כפולה: תרבות שלא צמחה כאן ותמיד סוחבת איתה את הגדה האחרת. האיכות הרפאית של "חוץ לארץ" נובעת גם מהתנסות גיאוגרפית, מנסיבות הגבול של מדינת ישראל המודרנית. כשחייתי בשוודיה, זכור לי עד כמה הפתיעה אותי חוויית הרצף הטריטוריאלי של האירופאים: העובדה שאפשר לחצות את הגבול ולעבור לעוד מקום, ומשם לעוד מקום, וכן הלאה. בישראל, גם אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הגבול נתפס כמה שמעבר לו ניצבת התהום. בהתאם, כל טיסה לחו"ל – אפילו ליוון או קפריסין – נחווית כמו זינוק מעל לבלתי-אפשרי, קפיצה מעבר לחור השחור שעוטף אותנו אל עולם שרחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם איכותית. הפער הזה בין הכאן ובין הכל-מקום-אחר שאליו אנו טסים הוא זה שהופך את הכל-מקום-אחר לרפאי ולרודף. החוויה הרפאית צומחת מתוך היותו של אותו מקום אליו אפשר להגר נוכח כל הזמן גם "כאן", ובד-בבד אחר ממנו ונפרד ממנו באופן הבלתי ניתן לגישור. ריבויים של חברים קונקרטיים, הבוחרים להגר למקומות ספציפיים ולעצב שם חיים ממשיים, אמנם הופך את היחס אל אותו מקום אחר לרבגוני יותר – אבל משום-מה לא מצליח לגמרי למסמס (עבורי) את איכויותיו הרפאיות.

הרפאות השנייה היא רפאות טמפוראלית: גל ציטט פה לא מזמן "פעיל שמאל פופולארי" שכתב בפייסבוק כי "בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים". גל הצביע בצדק על כך ששיח השמאל, בהשוואות שהוא עורך לשנות השלושים בגרמניה, "מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה". בעיקר מה שעולה מהציטוט הזה הוא עד כמה רבים מאתנו (כולל אני, ללא ספק) עסוקים בלדמיין את ההווה שלנו מתוך נקודת מבט של עתיד כלשהו שאמור להעניק למעשינו תוקף מוסרי. העתיד המדומיין הזה רודף כל הזמן את שאלת ההגירה: האם אנחנו כמו יהודי גרמניה בשנות השלושים שחייבים לברוח לפני שנושמד? האם אנחנו כמו גרמנים לא-יהודים בשנות השלושים שמן הראוי היה שיעזבו כדי לא להשתתף בפוליטיקה של ארצם? ואיפה-שהוא, בגנזך ציוני מאובק של התודעה שאף אחד לא טרח לפנות אותו עדיין, עוד מסרבת לדעוך החרדה שאולי, דווקא אם נהגר, נמצא את עצמנו עוד כמה שנים בארץ זרה, במצבם של יהודי גרמניה בשנות השלושים.

אני לא כל כך מעוניין לעסוק כאן במידת המופרכות או הרלבנטיות של ההשוואות הללו. העובדה היא שהן רודפות את הדמיון, מפרנסות פנטזיות וחרדות. הרפאות הטמפוראלית של שאלת ההגירה מטעינה כל בחירה במטען אתי כבד – האם מוסרי להישאר כאן? האם מוסרי לעזוב? – גם כאשר הסיבות הספציפיות שבגינן אנשים מהגרים או נשארים לרוב אינן מוסריות, כי אם כלכליות, מקצועיות או זוגיות. בנוסף, היא מטילה עליי, כהורה, משא כבד של אחריות: האם אני בוגד בתפקידי כאבא אם אני נשאר עם ילדיי כאן? מה יודע מה יקרה אם נעבור איתם למקום אחר? זאת, למרות שכמובן לאף אחד אין מושג מה הולך להיות – ונחוצה מידה לא מבוטלת של מזל מוסרי כדי לשפוט לחיוב, ותמיד רק בדיעבד, את החלטותינו. כאבא, שאלת ההגירה מבטיחה לי כביכול שיש מעשה אחראי כלשהוא שאני יכול וצריך לעשות למען ילדיי – בה בעת שהיא חושפת שאין לנו שמץ של שליטה או ידיעה בנוגע לשאלה מהו מעשה זה. אולי זה ההיבט הבלתי-נסבל ביותר שהשאלה מעוררת.

כל נרטיב של נרדפות על ידי רוחות רפאים אמור לשאוף לכדי גירושן. כך למדנו מסיפורים גותיים ומפסיכואנליזה. בהקשר הנוכחי, השאיפה לגירוש רוח הרפאים באה לידי ביטוי בקול הפנימי והחיצוני שאומר לי להפסיק עם הסיפור הזה כבר: די לדוש עד-אין-סוף בשאלת ההגירה, פשוט תחליט איפה אתה חי, תתמקם. הקולות האלה דומים לכל דמויות המבוגרים בקטע הקלאסי מרחוב סומסום, "אני רוצה להיות שם", המלמדות את המפלצון הקטן כי הוא נמצא "כאן". אולם החתרנות הרחוב-סומוסומית המפורסמת באה לידי ביטוי בקטע הזה בכך שהוא לא מסתיים עם הפנמתו של המפלצון את המושגים "כאן" ו"שם" כהתמקמויות יציבות – אלא בהגברת הבלבול ותחושת חוסר ההתמקמות החד-משמעית שלו: עד שהוא חשב שהוא הגיע סוף-סוף ל"שם", באה אמא שלו ושוב טוענת כי הוא "כאן", מה שמותיר אותו מעורער לחלוטין. דמויות המבוגרים נכשלות בנסיונן לגרש את האיכות הרפאית שלא מאפשרת התמקמות "כאן". הדור הצעיר נותר רדוף על ידי "שם" ולא מסוגל ללמוד את שיעור ההיות-במקום שהדור הקודם מנסה להנחיל לו.

תפקיד דור המבוגרים החיים בקטע "אני רוצה להיות שם" נמצא ביחס מעניין לדמות האב המת ב"המלט", איתה פתחתי. בשונה מההתעקשות של המבוגרים החיים ברחוב סומסום על המיקומים היציבים של "כאן" ו"שם", האב המת – הרוח הרודפת – היא זו שמערערת על ההתמקמות, שכן היא "כאן ובכל מקום". ובשונה מהמפלצון הקטן, שרוצה כל הזמן להיות שם, המלט מנסה דווקא להתמקם ביחס לאבא מפרק-מיקומים. כדאי לחזור להקשר של הסצינה: שלוש המילים שצוטטו לעיל – Hic et ubique – נאמרות לאחר שרוח האב מאיימת (מתחת לרצפת התיאטרון) על חבריו של המלט להישבע לו אמונים. הרוח נמצאת על הבמה ולא על הבמה בו-זמנית, כאן ובמקום אחר, ובתגובה המלט עונה בשלוש המילים הלטיניות, בצורת שאלה, וממשיך באופן מפתיע: Hic et ubique? Then we'll shift our ground. המלט וחבריו זזים למקום אחר על הבמה והוא מנסה להשביע אותם שם – כשהאב המת שוב מתערב בנהמותיו התת-בימתיות.

כמו המלט והמפלצון הקטן גם יחד, אנחנו נדרשים על ידי הדור שקדם לנו להתמקמות חד-משמעית, ובד-בבד יורשים דורות מתים, שנמצאים כאן-ובכל-מקום-אחר ומונעים מאתנו להתמקם. אם האב המת נמצא כאן-ובכל-מקום-אחר, לא ברור מה המלט ישיג, מה אנחנו נשיג, בהתמקמות במקום אחר. אולם המילים שבוחר שקספיר, Then we'll shift our ground, משמען לא רק מעבר ממקום אחד לאחר. הן גם יכולות להיות מובנות בתור טלטול של הקרקע עצמה, להפיכתה לחולות נודדים, לניידות מתמדת של הארץ כעוגן. אמנם, תנועה על פני הקרקע לא תפסיק את הרפאות – אבל אולי המלט לא מנסה לברוח כאן מרוח הרפאים, אלא להפוך את ה"כאן-ובכל-מקום-אחר" שלה לתשתית חוויית המרחב שלו: אם אתה כאן-ובכל-מקום-אחר, כל מה שאני יכול לעשות מולך זה גם להיות כאן-ובכל-מקום-אחר.

קריאה שכזו קרובה למה שהמפלצון הקטן מצליח להשיג בכך שהוא לא מצליח להבין: שלא בטובתו, הוא מפרק שוב ושוב את הגדרות המרחב שהמבוגרים מנסים להנחיל לו, את דרישת ההתמקמות. הוא לא מצליח שלא להיות רדוף על ידי "שם".מה שהמפלצון הקטן והמלט שניהם חווים, עם זאת, דורשת מאתנו לחשוב מחדש גם על "ישראל" ו"הפזורה" כשני עוגנים יציבים במרחב. אם אנחנו יורשיהם של אבות מתים שנמצאים כאן ובכל מקום, הרי שאפשר – כמו המלט – לאמץ את חוויית המרחב הרדופה ולהזיח שוב ושוב את הקרקע. משמעות הדבר איננה בהכרח עזיבה של ישראל לטובת גלות בחוץ-לארץ – שכן גם "ישראל" ו"חוץ לארץ" הן הגדרות יציבות מדי, מעוגנות מדי, הן אותם "כאן" ו"שם" שהמפלצות המבוגרות מנסות ללמד את המפלצון ודורשות ממנו להחליט ולהתמקם ביחס אליהם. במילים אחרות, האם שיח ההגירה שלנו לא משעתק פעמים רבות את אותה דרישה להתמקמות חד-משמעית? אולי גם הדרישה להתחייב לחיים מחוץ לישראל מונעת מאותה לוגיקה "ציונית", מגרשת רפאים. ואם כן, ייתכן ואפשר לחשוב על שיח רדוף אחר, שבו רוחות הרפאים לא מגורשות לעולם והתמקמות אחת ברחבי כדור הארץ איננה בהכרח "גלותית" יותר או פחות מהתמקמות אחרת. האם אפשר לחיות בגלות "כאן"? ליתר דיוק: האין בלתי-אפשרי שלא לחיות בגלות "כאן"?

אין בדברים אלו כדי לבטל במלוא נימה את ההבדלים הממשיים ביותר הקיימים בין החיים בישראל לחיים מחוצה לה – הבדלים שנוסחו היטב ובעוצמה בפוסטים אחרים כאן. מה שאני מנסה להתמודד איתו פה זה הדמיון, הפנטזיה, ואפילו המיתולוגיזציה העצמית ששאלת ההגירה מעוררת בקרב אלו שבחרו להגר ובקרב אלו שלא. אני לא חושב שאפשר, או אפילו רצוי, להתעלם מדמיונות אלו – גם אם יש בהם סכנות וכשלים – אבל אולי אפשר להעשיר אותם. כשאני מנסה להבין מדוע אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה גם לאחר שהחלטתי, ככל הנראה, שלא להגר – נראה לי שמדובר ברצון להמשיך להיות רדוף, לסרב לדרישה הבוגרת לגירוש רוחות הרפאים. אולי זה פשוט מסתכם בסופו של דבר בדחף, הילדותי אולי, להמשיך להגיד שוב ושוב כמו המפלצון הקטן: "אבל אני רוצה להיות שם".

נחש צפע, שרב כבד

27 ביולי 2012 מאת

 

יוספה רז

כדי להגיע לארץ האמורי אני מתורגמת לפחות פעמיים: פעם אחת מאנגלית, שהיא שפת אמי, אל העברית, שהיא לשונה של המדינה שבה גדלתי ולשון הבלוג הזה, ופעם אחת מן השירה שהיא דרך הרבה יותר מפותלת להציג את עצמי, פתוחה לאי-הבנות וסתם לחוסר סבלנות הקורא, אל הדיבור הישיר בפרוזה. לא לגמרי ברור לי מי קהל היעד של השירה שלי: אני מדמיינת מאהב אמריקאי מתוחכם שצריך להסביר לו בשיחת מיטה על חיי המוזרים בארץ, בירושלים, בצבא, אבל גם להסתיר ממנו הרבה. אולי תוך כדי כך גם ברור שהוא לא יבין, לא יכול להבין, אולי גם לא ממש רוצה. אז אולי, למעשה, הקוראים המדומיינים שלי הם דוברי עברית, ששומעים את העברית האירונית והשחורה המבצבצת מתחת לאנגלית הבהירה והאדיבה שאותה נדמה שאני מחלקת בחינם.

גל כץ דיבר על חווית המיעוט של המהגרים הישראלים – ואמר שאולי כאן באמריקה הוא לומד סוף סוף לסתום קצת את הפה. בשבילי זה הפוך: בתור מהגרת שחוזרת לגלות הוריה, הציונים האמריקאים שעלו לארץ בגל אופריה אחרי מלחמת ששת הימים, יש לי פתאום הרבה יותר מה לומר: להסביר את עצמי, להמציא את עצמי עבורם (עבור המאהבים, היהודים, המשוררים המרקסיסטים…). יש בזה סוג של חופש, גם אם יש כאב בפער בין התרבויות. היגרתי לפני יותר מעשור מירושלים לאזור המפרץ, אבל לפעמים אני חושבת שכל ההגירה הזאת נעשתה כי לא יכולתי להגר מירושלים לתל אביב! (היהודים האמריקאים של ירושלים הרי די לא רלוונטיים לתל אביבים), כך שאולי רק בזכות אוניברסיטת ברקלי יש לי בכלל מה לומר, כאן בתל אביב המדומיינת שלנו.

A reoccurring dream of soldiers
come to the door
It's time to come home.

It goes without saying
you've slid down the monster with red tongues
we claim you for our own.

The problem of their thinness.
Two immigrants walking up the hill
How easily they disappear

carrying bowlfuls of liquid-
war balancing
war like an heirloom

try locking them in the wild
gardens. The briars will not
keep them. They squabble over memories.

The soldiers clad in purple, crimson and lavender
stuffed into the bellies of fish
like sweet, angry jewels.

The immigrants dream
of the dream soldiers.
How could they have lost

 those dazzling soldiers?
Somewhere far away
shooting and weeping

The Pleasures of War

When the radio proclaimed its codes “rattle snake”
“heat wave” all of us the same,
rushing into the masking
taped bedroom.
The dog ran from us,
didn’t recognize our faces.

Heat wave heat wave
A great happiness came over us. Everyone said,
“Do you see how it was in ‘73, ‘67?
The way people help each other?” rattle
snake heat
wave. The Scuds fell on Tel Aviv
but were magically repelled
by American Patriot anti-missiles
in secret locations. Heat wave heat wave
rattle snake rattle snake.

The car broke down.
My mother left it by the side of the road, bought a
new car in an hour. In wartime you have less
you make more. Heat wave heat
wave rattle. How together we were!
we called each constantly.
We grew to love the IDF spokesman on TV
who told us, drink our juice, all clear.
Allclear. The Babba Bubba
made up fake numerology, kabalistic nonsense
pranced across the screen:
“Add up the letters of Saddam’s name,
take off the Bush, Burning Bush, the names of God
we should trust in God,” his beard rattle snake
old man heat wave
rags soaked in heat ammonia snake wave at the door.
Who is coming calling?

rattle snake rattle snake heat wave heat

The gas masks, reported the State Comptroller years later,
were worthless. But I had already
peed in a cup for the State of Israel, learned to play dead
in mock evacuations. Learned to play wounded.
As in, “One ‘skirt’ down in sector three.”
rattle snake, rattle snake
heat wave, heat wave

I assure you, it was better than a prom.
The Palestinians danced on rooftops.

*

דימויים: הנרי דרג'ר.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 851 שכבר עוקבים אחריו