זהב נאצי

30 בספטמבר 2012 by

נועם אבידן סלע

1.

יש כנראה עוד הרבה זהב נאצי
בכספות בשוויצריה
זה הזהב הנאצי
שזהוב יותר מזהב
זה הזהב הנאצי
שהוא הכי זהב

ולא, אני לא קורא להשמדת יהודים
לא, אני באמת לא קורא להשמדה של שום סוג של בני אדם
ואם מזה עולה שלבני אדם יש סוגים
אני לא אכפור בטענה
אני אאמץ אותה אולי
יש סוגים של בני אדם כמו סוגים של גבינה
בני אדם הם כמו גבינות
וזה לא סביר לאכול כל החיים רק קוטג'

מי היה מאמין על הצרות שיבואו לי מהיידיגר
מי היה מאמין שפילוסופיה מטפיזית יכולה לעשות כאלה צרות מעשיות
זה ברור שהפילוסופיה שלו הייתה פילוסופיה נאצית
זה ברור שכל פילוסופיה היא נאצית
והפילוסופיה שלו הייתה הכי גדולה
כי היא הייתה הכי נאצית
זה זהב נאצי
כשזה הכי זהב

 2.

לא, אני לא קורא להשמדת יהודים
אני בעצמי יהודי מאמין
הרי שנאה עצמית זו תופעה יהודית מובהקת
זה היידיגריאני לחלוטין

למה למה למה למה למה למה שמאלנים
למה אתם לא מאמינים באלוהים

אני לא בעד השמדת יהודים
אני לא בעד השמדת בני אדם באופן כללי
אבל אני בעד זהב
ואין זהב כמו זהב נאצי

אני לא בעד השמדת יהודים
אני נגד השמדת בני אדם באופן כללי
אבל אני יודע שכל העולם הזה הוא השמדה אינסופית
כל היקום הוא השמדה

למה שמאלנים אתם לא מאמינים באלוהים
אתם לא רואים שכל העולם זהב?
אתם לא רואים שכל היקום זהב נאצי
בכספות שוויצריות
זהב של יהודים?

 

בזכות השיכחה

25 בספטמבר 2012 by

בשבוע שעבר נפטר בירושלים יהודה אלקנה, פילוסוף של המדע ואחד האינטלקטואלים המקוריים שפעלו באקדמיה הישראלית בדורות האחרונים. אנו מביאים את מאמרו "בזכות השיכחה" שפורסם ב-1988.

יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנועוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

*

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

פורסם ב"הארץ", 2.3.88. פורסם גם בהעוקץ, הביאו לאינטרנט: יוסי לוס ויוסי דהאן.

רחבעם זאבי צדק

23 בספטמבר 2012 by

אנדרה דרזנין

לפני מספר חודשים התפרסמה במוסף עיתון הארץ (16.3.2012) כתבה בה הוצגה מורשתו הרעיונית של האלוף רחבעם זאבי המנוח ואף הובא ציטוט מדבריו: "אם הטרנספר אינו מוסרי- כל הציונות אינה מוסרית… ישראל קמה וצמחה והיתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר.. רשפים נבנה על חורבות אשרפיה, ורוחמה במקום ג'ממה, ומגידו במקום לג'ון, וגם רחובות במקום חרבת דורן ובית שאן במקום ביסאן, וכך כל היישובים שלנו. כל הציונות היא טרנספר".

זו היתה טענת היסוד של זאבי: הגשמת הציונות היתה כרוכה בפינוי תושבי הארץ הערבים מאדמותיהם ובסופו של דבר גם בהרחקתם מהארץ. זאבי – שקרא לזה "טרנספר" – חזר וטען כי אין ציונות בלי טרנספר וכי באשר הציונות היא מוסרית גם הטרנספר המתחייב ממנה הוא מוסרי. ציוני ישר עם עצמו, נהג זאבי להתריס, לא יגנה את הטרנספר שהיה ולא יבקש למנוע את זה שעוד יבוא, שבו זאבי רצה.

בשנות חייו עוררו הטענות האלה תגובות נסערות אצל מי שמוחזקים בעיני עצמם כציונים-הומניסטים. הם התחלחלו מזאבי וחזרו והסבירו שהוא מוציא את דיבת הציונות רעה. והנה, גם אחת עשרה שנים אחרי הירצחו מצליחות טענותיו לעורר מרירות וזעם. כי הויכוח הזה, מסתבר, לא נגמר כלל עם מותו של זאבי.

האם זאבי צדק? אפשר לבדוק אותו נקודתית בגבולות הציטוט שהבאתי ולראות איפה הוא דייק ואיפה הוא כיזב, מדעת ככל הנראה, שהרי לזאבי שהציג עצמו תמיד כידען גדול בתולדות הארץ לא תעמוד טענת אי-הידיעה. הבדיקה הזו תעלה שזאבי צדק בעניין מגידו אבל כיזב בעניין רחובות. בחרבת דוראן שסביבו נבנתה רחובות בשנת 1890 לא היה קיים ישוב ערבי. זה לא היה כפר אלא סתם גבעה. יתר על כן, קל להראות שההכללה הגורפת של זאבי ("וכך כל היישובים שלנו") היתה כזב גדול כי בדומה לרחובות גם העיר העברית תל אביב והישוב היהודי בחיפה, בירושלים וחלק ניכר מהישובים הכפריים היהודיים גדלו והתרחבו בשנות המנדט הבריטי בלא נישול תושבים ערבים.

למה אם כך הצליח זאבי המנוח להרגיז בחייו כל כך הרבה ציונים-הומניסטים? סיבה פשוטה אחת היא שהוא חזר והזכיר להם בלי רחמים שאין ספור יישובים יהודים שהוקמו אחרי מלחמת 1948 אכן יושבים על אדמות מאות כפרים ערבים שתושביהם ברחו מאימת המלחמה, הונסו מהם בדרכי עורמה או גורשו בכוח ושיבתם לאדמתם ולבתיהם נמנעה בכוח. התזכורת שנישול וגזל בכוח הזרוע היו חלק בלתי נפרד מההתרחבות הדרמטית של ההתישבות היהודית אחרי קום המדינה הכבידה מאוד על הציונים-ההומניסטים שתמיד דאגו ל"צדקת-הדרך".

אבל מה שהציק להם הרבה יותר מהעובדות המושכחות האלה הוא הטענה של זאבי שמה שנעשה לא היה מקרי אלא התחייב מהגשמת המטרות הציוניות. "ישראל קמה וצמחה והיתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר.." נהג זאבי לומר ואגב כך לשגר למאזיניו את תיזת ההכרחיות: בלא הרחקתם בכוח של הערבים וניכוס אדמותיהם אי אפשר היה להקים מדינה ואי אפשר היה לפתח את מפעל ההתישבות היהודית בתוכה. תיזת ההכרחיות היתה והינה איום גדול על הציונים-ההומניסטים כי היא מקעקעת את תפיסת המציאות שלהם המיוסדת על תיזה היסטורית הפוכה. שני עמים, טוענים הם, יושבים בארץ, העם היהודי והעם הפלסטיני, ולשניהם יש זכות להגדרה עצמית כלומר להקמת מדינה לאומית. קוי המתאר של הפתרון הצודק לסכסוך הלאומי, אומרים הם, התגלמו על כן באורח מאוזן ומוצדק בתוכנית החלוקה של האו"ם לפיה צפויות היו לקום בארץ שתי מדינות- אחת ערבית ואחת יהודית. רק חצי מהפתרון ההוגן והאפשרי הזה, אומרים הם, התגשם וזאת משום שהערבים תושבי הארץ דחו אותו מכל וכל. זו היתה שגיאה היסטורית קשה והערבים יכולים וחייבים היו לנהוג אחרת: לו קיבלו ערביי פלסטין את עקרון החלוקה, לולא יצאו למלחמה נגדנו לא היתה מתלהטת ומתרחבת מלחמת האזרחים בשנים 1948-1947 ולא היו בריחות המוניות ולא היו גירושים והכל יכול היה להסתדר: שני עמים, שתי מדינות, שיתוף פעולה כלכלי, שלום.

התיזה ההיסטורית של הציונים-ההומניסטים עומדת על המילים "אפשרות", "שגיאה" "לו" ו"לולא", כלומר על האמונה שהכל יכול היה להתפתח אחרת ב-1948 ושניתן היה להגשים את המטרות הציוניות הגדולות בלא להפר את צווי המוסר ההומניסטי, בלא נישול ובלא גזל. לפי התיזה שלהם הכל היה פתוח, שום דבר לא היה הכרחי. רק הטיפשות והעיקשות קלקלו הכל. ברור על כן מדוע תיזת ההכרחיות של זאבי שטוענת בדיוק ההפך מציקה להם מאוד. כי אם זאבי צדק וצודק הם שגו ושוגים בעניין מהותי שפניו אל העתיד. כי אם הגשמת המטרות הציוניות הגדולות סתרה וסותרת בהכרח את הנאמנות למוסר ההומניסטי חייב אדם ישר עם עצמו לבחור מכאן והלאה בין השניים וכל בחירה קשה משאול. עצם ההכרה בסתירה מפרקת בנפשם של הציונים-ההומניסטים סינתזה חיונית שאותה בנו ושיננו ועליה חינכו את בניהם ובנותיהם. זה דבר שקורע את הלב.

האם זאבי צדק? אני מבקש לטעון שבכל הנוגע לשנת 1948 וסביבותיה, לעצם הקמת מדינת ישראל, זאבי ששגה לפעמים בפרטים צדק בטענתו הכללית ואילו הציונים-ההומניסטים הישלו את עצמם ומטעים את זולתם, מאז ועד היום. הראיות שלי תהיינה העובדות המושכחות אודות ההרכב הלאומי של האוכלוסייה בארץ ואודות היקף הקרקעות שהיו בבעלות ערבים לעומת אלה שהיו בבעלות יהודים בארץ בשנים 1948-1947. הצגת העובדות האלה תראה שגודלה המסיבי של האוכלוסייה הערבית והיות הערבים בעלי הרוב המכריע של הקרקעות הפרטיות בכל אחד מחבלי הארץ לא איפשרו את הקמתה והתקיימותה של מדינה יהודית בלא התנעת שינויים דרמטיים לטובת היהודים הן במישור הדמוגרפי והן בבעלות על הקרקעות. מאחר שאף ערבי לא היה מקבל שינויים כאלו מרצונו חייבה הקמת המדינה היהודית את כפייתם בכוח, כלומר את הנישול, הגזל, והפינוי המסיבי של האוכלוסייה הערבית, כלומר את גרימתו של עוול מובהק ורחב מימדים.

נתוני האוכלוסיה תחילה. בשלהי תקופת המנדט הבריטי היתה פלשתינה-א"י מחולקת ל-16 נפות מנהליות. ב-13 מתוכן היו התושבים הערבים רוב מכריע (70% ומעלה מהאוכלוסיה), בנפות ירושלים וחיפה היוו התושבים הערבים רוב רגיל (53% ו-62% מהאוכלוסיה) ורק בנפת יפו שכללה את העיר תל אביב היו רוב התושבים (71%) יהודים. בחישוב כולל היוו התושבים הערבים בשנת 1948 רוב מכריע מכלל האוכלוסייה בארץ: מתוך כ-1,900,000 תושבים שחיו בארץ כ-1,300,000 (68%) היו תושבים ערבים וכ-600,000 (32% ) היו תושבים יהודים.

והנה הנתונים בנושא הבעלות על הקרקעות שמחוץ לשטחי הערים. בכל אחת מ-16 הנפות של פלשתינה-א"י היה היקף הקרקעות בבעלות ערבים גדול מהיקף הקרקע שבבעלות יהודים. בחישוב כולל היו כ- 47% מקרקעות הארץ מחוץ לשטחי הערים בבעלות תושבים ערבים ורק כ-6.8% מהקרקעות היו בבעלות יהודים או בחכירתם. בבעלות הערבים היו אם כן פי שבע יותר אדמות משהיו בבעלות היהודים. שאר הקרקעות, כ-45%, היו ציבוריות, כלומר עומדות לסיפוק צורכי כלל תושבי הארץ, הערבים (רוב האוכלוסייה) והיהודים (המיעוט בה).

השאלה המכרעת לענייננו היא, עם זאת, צרה יותר: איך נחלקו מבחינה לאומית האוכלוסייה והבעלות על הקרקעות בשטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה ל"מדינה היהודית"? ובכן, חרף מאמצי ועדת האו"ם לעניין פלסטין לייצר דומיננטיות יהודית בשטחי "המדינה היהודית" הושפעו הרכב האוכלוסייה והחלוקה הלאומית של הבעלות על הקרקעות בשטחה מנתוני היסוד של כל פלשתינה-א"י. לו קמה לפי התוכנית, צפויים היו להתגורר ב"מדינה היהודית" בערך 500,000 יהודים ו-500,000 ערבים. חצי-חצי. קשה להגיע להערכה מדויקת של חלוקת הבעלות על הקרקעות בשטחים שהוקצו ל"מדינה היהודית" אולם הנתונים הקיימים מאפשרים להגיע לאומדן סביר לפיו כ-30% מהקרקעות היו בבעלות ערבים ורק כ-13% מהקרקעות היו בבעלות יהודים. השאר היו קרקעות ציבוריות.

מסקנה ברורה ומטרידה עולה מהנתונים האלה: הישות המדינית שהוגדרה בתוכנית החלוקה כ"מדינה יהודית" לא יכלה להיות מדינה יהודית במובן המקובל של המילה. מדינה שכמחצית מאזרחיה ערבים ובבעלותם של אלו למעלה מפי שתיים יותר קרקעות משבידי האזרחים יהודים לא יכולה היתה להיות מדינה יהודית. לו קמה על רגליה נגזר היה מנתוני היסוד שלה שתהא זו מדינה דו-לאומית מובהקת.

הכוחות המובילים בתנועה הציונית לא רצו כלל במדינה דו-לאומית. משאת נפשם היתה הקמת מדינת לאום יהודית. מה יכלו אם כן לעשות לנוכח נוכחותם המושרשת והנרחבת של התושבים הערבים בשטחים שהוקצו למדינה היהודית? למעשה יכלו הציונים לבחור רק באחת מהשתיים: או לוותר על הקמת מדינת הלאום היהודית או לדבוק בה ולהפוך על פיה את המציאות הקשה.

לו ויתרו בכאב על חלום המדינה יכלו הציונים להעביר את תמיכתם לתוכנית מדינית צנועה יותר שהיתה מתבססת על השלמה עם נתוני היסוד הדו-לאומיים של הארץ. כזו היתה, למשל, התוכנית להקמת מדינה פדרלית דו-לאומית בפלסטין שהציעה קבוצת המיעוט בוועדת האו"ם לענייני פלסטין וכזו היתה גם "התוכנית הערבית המאוחדת" אותה העלו המדינות הערביות לדיון באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 כאלטרנטיבה לתוכנית החלוקה ואשר הציעה הקמת מדינת קנטונים פדרלית ערבית-יהודית בכל שטח פלסטין. לו בחרו באחת מאלה או באופציה דומה להן היו הציונים ניצבים בפני הצורך להציע טיוטא רצינית ומפורטת של חוקת המדינה העתידית ובה הגדרות לזכויות האישיות והקולקטיביות של היהודים והערבים במדינה המשותפת ודרכים יעילות להגנה עליהן. צריך היה לפתות לזה ולשכנע בזה וזה לא היה קל משום שההנהגה הפוליטית של הערבים תושבי הארץ לא קיבלה עמדה זו ואילו חוגים אופוזיציוניים פלסטיניים שהיו פתוחים לדיון בה היו ברובם מוחלשים ופסיביים. צריך היה להתעקש ולהתמקח ולגייס לחץ חיצוני על ההנהגה הפלסטינית ובבוא היום גם לשאת ולתת עימה, כפי שתמיד קורה כשהולכים לכונן משהו על יסוד ויתור מכאיב שאחריו נולדת הסכמה.

אבל הציונים סרבו לוותר על חלומם וזה מוביל אותנו לעיקר העניין. כי השכל הישר מורה שמאחר שדבקו בהקמת מדינת הלאום היהודית מוכרחים היו הציונים לגשת להכנת התנאים הנחוצים להקמתה, כלומר לעקירה מהירה של הנוכחות הערבית המסיבית בארץ. אין פלא על כן שבלב המלחמה מיהרו לייצב ולהחמיר את גילוייו הטריים של האסון הפלסטיני המתגלגל: הם ניצלו את בריחתם של חלק מהתושבים הערבים כדי להשתלט על נכסיהם (העיר יפו, למשל), להרוס את בתיהם (העיר טבריה, למשל) או להעביר את שדותיהם לידי קיבוצים יהודיים סמוכים. הם הטילו אימה והפיצו שמועות שהגדילו את מספר הבורחים ובחלק קטן מהמקומות גירשו את התושבים במבצע יזום (דיר יאסין, לוד, רמלה). אין פלא שבתום המלחמה התבצרו בהתנגדות תקיפה, עקרונית וצבאית, לשיבת הפליטים הערבים לישוביהם ואחר כך דאגו להעביר את כל אדמותיהם לידי הקרן הקיימת לישראל ולמינהל המקרקעין של מדינת הלאום היהודית. רק כך יכלו להנציח את ריקון הארץ מתושביה הערבים.

אין פלא שהתנגדות הציונים לשיבת הפליטים לאחר תום המלחמה היתה עיקשת כל כך: מספר התושבים הערבים שהתגוררו לפני המלחמה בשטחים שנכללו בגבולות מדינת ישראל בהסכמי שביתת הנשק של שנת 1949 (שהיו רחבים מהשטחים שהוקצו למדינה היהודית) היה כ-870,000 אישה ואיש. כ-150,000 מהם נשארו להתגורר במדינת ישראל וכ-720,000 הפכו לפליטים. לו אופשרה חזרת הפליטים בתום המלחמה היו היהודים הופכים בבת אחת למיעוט במדינת ישראל. תיקונו ההומניטרי של האסון הפלסטיני בשנת 1948 היה ממוסס את מדינת הלאום היהודית הצעירה. חיים ויצמן התפעם בשנת 1948 כשאמר שפינוי השטחים הישראליים מתושבים ערביים הוא "נס המפשט את משימותיה של ישראל באופן נפלא". איזה ציוני ששתי רגליו על האדמה יכול היה לחלוק עליו?

הנה היא אם כן תיזת ההכרחיות במונחי שנת 1948: הגשמת הנכבה, האסון הפלסטיני, היתה תנאי הכרחי להקמת מדינת הלאום היהודית ומיסוד הנכבה והנצחתה בידי ישראל התחייבו מן הדבקות בקיום מדינת לאום יהודית יציבה. למעלה משישים שנה עברו מאז והרבה השתנה בארץ. האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד וגם האוכלוסיה הפלסטינית גדלה לא פחות. אבל הדו-לאומיות היסודית של הארץ נותרה עומדת בעינה כי לצד כשישה מליון תושבים יהודים וכמליון וחצי תושבים ערבים היושבים בגבולות מדינת ישראל יושבים כיום סביב גבולות ישראל (לפי נתוני סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם) כחמישה מליון פליטים פלסטינים, מיעוטם עדי מלחמת 1948 ורובם צאצאיהם הרבים. עיניהם נשואות אל ארצם: על הזכות לשוב לא ויתרו וביהודיות מדינת ישראל אינם מוכנים להכיר כי היא מאיינת אותם ומוחקת את זכויותיהם הטבעיות. מבחינת תיזת ההכרחיות לא השתנה אם כן דבר: גם בתום שישים שנה מחייב קיומה של מדינת הלאום היהודית את הנצחת הנישול והגזל של 1948 ואילו תיקון העוולות יבטל בהכרח את מדינת הלאום היהודית.

אז האם זאבי צדק? התשובה, מה לעשות, חיובית: בויכוח שלו עם הציונים-ההומניסטים זאבי שיבש פה ושם פרטים היסטוריים אך צדק בעיקרה של טענתו ואילו יריביו אחזו ואוחזים בטענה שנסתרת על ידי המציאות ועל ידי השכל הישר. בניגוד לטענתם החבוטה, בתנאים השוררים בארצנו מחייב קיומה של מדינת הלאום היהודית את הנצחתו של עוול עמוק ונרחב שסותר ציוויי יסוד של המוסר ההומניסטי.

לאיפה אפשר ללכת מכאן? ההכרה בצדקת טענתו ההיסטורית של זאבי המנוח אינה מחייבת אדם לדבוק בתוכנית החיים הלאומנית והאלימה שעליה המליץ. אדם החי בארצנו ורוצה להיות ישר עם עצמו חייב לבחור בחירה קשה: בין דבקות במדינת הלאום היהודית וצידוק העוול הנרחב הכרוך בה לבין פרידה מכאיבה מחלום מדינת הלאום וחיפוש אחר חלופה מדינית אנושית יותר שתונחה על ידי עקרונות הומניסטיים אוניברסליים שאינם מפלים בין איש לאיש ובין עם לעם.

הבוחר באלו ייטיב לעשות אם ישקיע את מאמציו בלימוד מחדש של התוכניות לחיים שוויוניים יחד של ערבים ויהודים בארץ. תוכניות כאלה הציעו טרם חודש נובמבר 1947 יריביה ההיסטוריים של הדרך הזאבית האלימה: יהודה ליאון מגנס, מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון וחבריהם מקבוצת "איחוד" ואמיל תומא, אמיל חביבי, בולוס פרח, תופיק טובי וחבריהם ב"ליגה לשחרור לאומי בפלסטין". לעניין זה יועיל גם העיון המחודש בעקרונות היסוד של התוכניות למדינה דמוקרטית לא עדתית שהציעו בשנים 1974-1969 הוגים פלסטינים חברי ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים שחיים עימנו, נאיף חואתמה והדר' נביל שעת' למשל, וגם הקריאה במסמכים שהוציא האירגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, וגם מבט נוסף בדיון המלומד של אדוארד סעיד המנוח ובפולמוס העיתונאי של מירון בנבנישתי בסוגיות אלה ובכתיבה המדעית העדכנית של איש מדע המדינה הדר' אסעד ע'אנם מאוניברסיטת חיפה. חשוב לא פחות יהיה לחזור ולהתעמק בדמותה של המדינה העתידית שמבקשים לראות כאן, בגבולות ה-4 ביוני 1967, הערבים אזרחי מדינת ישראל כפי שזו שורטטה לפני כשש שנים בארבעת "מסמכי העמדה" שהוציאו. אלו טקסטים חשובים: מחבריהם הם העידית המובילה בחברה הערבית בישראל.

בניגוד להשקפה הפשטנית והרווחת הבחירה החשובה כיום אינה בין שתי מדינות למדינה אחת. האתגר הגדול לבני הארץ ולבנותיה הוא לשרטט אלטרנטיבה סבירה למדינת הלאום היהודית, אלטרנטיבה שתוכל להתגשם בגבולות אלו או אחרים. האתגר הוא להפוך את האלטרנטיבה הזו לנושא רצוי לשיחה ולבירור בין אנשים, לנושא לגיטימי, למשהו שמדמיינים אותו יחד כדי לראות איך הוא יחיה ויתפקד. העקרונות המכוננים של האלטרנטיבה הזו ידועים: מדינה שאיש אינו זר בה ואינו מורחק ממנה, מדינה משותפת ערבית-יהודית שתקיים משטר המבוסס על הסכמה בין הקהילות הלאומיות ושיסודותיו יהיו שוויון זכויות אישי וקיבוצי, סובלנות ושמירת השלום. במדינה הזו לא יהיה ליהודי ישראלי שמץ של זכות שלא תהיה לערבי הפלסטיני וכמובן גם לא להפך.

קידום האלטרנטיבה הזו הוא עניין חיוני ודחוף במדינת ישראל שבגבולות ה-4 ביוני 1967. אין לדעת האם ומתי יתרחב העניין בה לשאר חלקי הארץ אך דבר אחד ברור: למודל המדינה המשותפת והשוויונית יש היום הרבה יותר סיכוי משהיה לו אי פעם בעבר. כי לפלסטינים רבים מאוד אין עוד ספק שהם לא לבד בארץ, כי היהודים צברו עוצמה מרשימה שמאפשרת להם נטילת סיכונים מחושבים, וכי בקרב אלו ואלו יש רבים שמחפשים לילדיהם ונכדיהם עתיד ששמיו לא יצובעו בדם.

דימויים: אם תרצו, יוסף זריצקי (צובא), שלוש עבודות של לארי אברמסון, שלוש עבודות של משה גרשוני.

ממציא הטמטום

19 בספטמבר 2012 by

יכול להיות שמיותר לכתוב על חיים חפר. אפשר היה להניח לו לנפשו, כלומר להשאיר לתמר איש שלום למלמל משהו על "דור הנפילים" אחרי האייטם על מותו, ולעבור לאייטם הבא. לבעוט בגופות של דור תש"ח זאת הרי לא גבורה גדולה. ובכל זאת, יש אולי מקום להתייחס, כסוג של מחווה, בהנחה שהתעלמות ושכחה הן העלבון הגדול ביותר מבחינתם של בני הדור הזה. וגם כי בסופו של דבר, המורשת של חיים חפר דווקא כן משמעותית לחיים שלנו כאן ועכשיו, ורחוקה מלחלוף מהעולם. מבחינה זו, הוא חי יותר מאיתנו. ההנחה שחיים חפר שייך לעולם שאבד היא אולי הסכנה הגדולה ביותר.

בסופו של דבר, היו דברים יפים יותר או פחות בדור הפלמ"ח. אבל דווקא חיים חפר הוא מה שנשאר, יותר מכל דבר אחר.

חפר היה בעצם סוג של פרסומאי. רק שלרוב הפרסומאים לא מקדישים את העמוד הראשון של כל העיתונים. אני מסתכל על ההספדים ב"ידיעות אחרונות", שהקדיש סיקור נרחב למותו של הפזמונאי. נתחיל בירדנה ארזי, שאומרת: "הוא היה הקול של ארץ ישראל היפה". הצירוף הזה יחזור עוד כמה פעמים בהספדים הבאים. אבל בעצם, מה כל כך יפה בארץ ישראל של חיים חפר? "סירסנוך יא מוחמד", שאותו, לפי אתר הפלמ"ח, "שרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד סביב המדורה"? "ואולי הפרוצה החלוצה"? אפילו לשיטתו, נועדו השירים שלו להיות מחוספסים, קוצניים ומאובקים, יותר מאשר יפים. מבחינה זו, חיים חפר הוא "יפה" ביי דפינישן, מעצם היותו אשכנזי-מפא"יניק. כל צליל שהוא ישמיע, ולו הגס והצרוד ביותר, יתואר כצלצול פעמונים של "ארץ ישראל היפה".

(אבל אנחנו יכולים לשאול: איזה מין גורל אכזר זה לחיות בתרבות שהקלאסיקה שלה כל כך וולגרית ומכוערת? "לחיי העם הזה", "דחילק מוטקה", "כולנו יהודים" – מבין כל השירים של חיים חפר, רוב מוחלט הוא וולגרי ותפל. אם נקודת המוצא היא כל כך עלובה, מביעה חרחור בוז מתמשך כלפי כל צורה אפשרית של מורכבות, עומק או עידון, למה בעצם אפשר לצפות מההמשך? מכאן אפשר רק להתחרות על רמת הגסות, על איכות הפלוצים).

נמשיך הלאה. נעמי פולני כותבת ש"תמכנו בהתהוות של הארץ עוד לפני שהפכה למדינה". סוג של מטאפיזיקה ציונית סתומה – איך בדיוק "תומכים" ב"התהוות של הארץ"? מגרשים את הערבים? הלאה: נחום ברנע תרם טור מתון יחסית. ברנע כתב בזמנו, בשנות ה-70, ביקורות די עוקצניות על  חפר ופזמוניו – למשל על איכות החריזה והתוכן של טקסטים כמו יש לי אהוב בסיירת חרוב. גם בהספד מהיום, הוא מזכיר את נאמנותו המוחלטת של חפר ליגאל אלון, ומציין ש"קרבה כזאת בין פוליטיקאי למשורר לא מצמיחה שירים טובים או פוליטיקה מוצלחת".

ניכר שהערכתו של ברנע לחפר מועטה למדי, ובכל זאת הוא מפגין כלפיו מין נדיבות של מי שצוחק אחרון. ברנע כותב ש"ילקוט הכזבים… היה לישראלים מה שהיה ליהודים בגולה ספר הבדיחות של דרויאנוב". והרי, זה שקר גס. 25 שנה אחרי 77', בכיר הפובליציסטים של ישראל עדיין חושב שהבדיחות הפרטיות של יוצאי הפלמ"ח עניינו מישהו מעבר למעגל מצומצם של יוצאי קיבוצים ותנועת העבודה. מציינים לפעמים שבתקופה שלפני ערוץ 2, נאלצו כל אזרחי המדינה לצפות בקונצרט של רחמנינוב ביום שישי בערב. אך האם אין משהו סדיסטי הרבה יותר בכך שאנשי התקשורת אילצו מיליוני בני אדם, הנושאים עמם אינספור סוגי מטענים תרבותיים, להיחשף דווקא להלצות של חבורת "איך הלכת יא דן"? לצלילי "שושנה שושנה שושנה" נרמסה המורשת התרבותית של כל שאר הקבוצות שחיו כאן – לא רק מזרחים או דוברי יידיש, אפילו סתם אשכנזים פחות קולניים, שקיוו למשהו מעבר לגעיות "לא נפסיק לשיר".

נמשיך: נח קליגר, ניצול הבית של "ידיעות", מספר כיצד הוא וחפר היו מופיעים ביחד מול סטודנטים וחיילים, כש"אני מספר על עברי במחנות ההשמדה והוא מגיש את סיפורי ארץ ישראל החדשה והגאה". אין מלים. נעבור לחיים גורי.

גורי, החיים השני, הוא היפוכו המשלים של חיים חפר. שתי וריאציות צבריות, שהשתמרו בחברה הישראלית במשך יותר מדור אחד: העדין שקורא אלתרמן והבריון שנותן צ'פחות. מין Turnvater Jahn מקומי. כך גם בלונדון וקירשנבאום – לונדון הוא זה שקרא "אנציקלופדיה תרבות", וקירשנבאום הוא הבוֹק שמבין בכדורסל. הם שומרים אחד על השני, כי הם צריכים אחד את השני. הבריון צריך את האינטלקטואל כדי שיסביר מה הוא בעצם עושה כאן; האינטלקטואל צריך את הבריון כדי שיסרס את הערבים.

 גורי כותב: "חיים לא היה 'ילד טוב'. בסאטירות הפוליטיות שלו אף פעם לא היסס לפגוע במי שצריך". גם זאת תופעה מוכרת: הילד השובב שהתעלל קצת בילדים האחרים, אבל הלך לקרבי ונהיה קצין לתפארת. כל עוד מדברים על בחורות, חפר ממלא את תפקיד ה"ממזר", אבל כשעוברים לדון ב"עלייה" או "ביטחון" מתחלפת השובבות בירחמיאליות שלא היתה מביישת את מזכ"ל הסוכנות.

שהרי חפר, בשונה מעמוס קינן למשל, היה האינסיידר המוחלט, חביבם של גנרלים ומיליארדרים – לפחות כל עוד המערך היה בשלטון. דורון רוזנבלום מציין ש"הוא היה האיש שמארגן כינוסים, יוזם פגישות עם רמטכ"לים, או מרים אליך טלפון כדי לגייס אותך לסיור 'אצל סטף' בגליל – ולא ברכב אלא במסוק".

(האם התרבות הישראלית אינה מין "בעל זבוב" – אי מבודד שנשלט על ידי ילדים מגודלים סאדיסטים, בחסות אידיאל כלשהו של ילידיות? האם הסיוט הזה נגמר עם עלייתן של אליטות חדשות, או שהוא רק מתחיל מחדש?)

ולבסוף, אריק איינשטיין. הו, אריק איינשטיין – נחוץ כל כך כשמעלים זכרונות נוסטלגיים. הוא מזכיר את השיר "יחזקאל", "שנאסר לשידור בגלל פגיעה ברגשות הדתיים". האם צריך להיות דתי כדי שהשיר הזה יפגע ברגשותיך? הציונות הבטיחה לבנות תרבות חדשה על בסיס התנ"ך, כמעין תחליף ליהדות. אולי זה היה יכול להצליח. בסופו של דבר, הונדסנו כדוברי עברית כדי להיות העם היחיד שיכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. אבל עם שורות כמו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", מתבקש לחזור מיד לקרוא דף גמרא.

(וידוי: אני לא שומע מוזיקה מזרחית. אבל אני גם לא חושב שהיא משחיתה לנו את התרבות. כשנקודת הפתיחה שלך היא שיר כמו "דוד המלך בא למסיבה / תנו לו גיטרה או כינור / דוד המלך בא למסיבה / ולמנצח שיר מזמור / תן איזה שיר חדש יה עיני / כמו בנאות דשא ירביצני", קצת קשה להתלונן, לא?).

אין מה להגיד: חפר ודומיו יצרו משהו. לטוב או לרע, הם הצליחו להצמיח טיפוס אנושי מסוים. אבל הבריונות התרבותית שלהם הרסה הרבה יותר משהצמיחה. מי שהיה צריך להתנער מתרבות החיים חפר היו דווקא אותם צברים שקיוו ליצור כאן משהו יפה ומסביר פנים יותר. ואולי חלקם ניסו ונכשלו. באשמתו, הסיכוי שתהיה כאן אי פעם ילידיות לא אלימה שואף לאפס.

טוב, אבל יש כאן יום זיכרון לרחבעם זאבי. אז בעצם ממה עוד אפשר להזדעזע?

עוד באותו נושא:

וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

פארק היורה של מפא"י

הקלפטומניה של האדם הלבן

12 בספטמבר 2012 by

אורטל בן דיין

"ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת'
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו:
חביבי, לקק!
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס"

כשנשאל יהושע סובול מהיכן הוא מכיר את הטקס המרוקאי הציורי המתואר בשירו "כפר טודרא" , ענה:

"בשנת 1976 ערכתי תחקיר לקראת כתיבת מחזה על שכבות המצוקה בישראל, ובמסגרתו ראיינתי אנשים רבים בעיירות פיתוח ובשכונות, ובין השאר גם בטירת הכרמל. באחד הראיונות אשה מרוקאית סיפרה לי את הסיפור, פחות או יותר במלים של השיר. אני זוכר אשה בשמלה כחולה"

שמה של האישה המרוקאית – שאת מילותיה הפך סובול לשיר עליו הוא חתום כמחברו – נמחק כלא היה ומה שנותר ממנו זו אישה מרוקאית גנרית. המרוקאית האלמונית וקהילתה לא זכו להנות מהרווחים הכלכליים והסימבוליים שגרף סובול מהשיר שהפך לנכס תרבותי מוערך בחברה הישראלית. אנחנו לא יודעים עליה דבר חוץ מהיותה אישה מרוקאית בשמלה כחולה.

דוגמא אקטואלית יותר לניכוס ומסחור תרבותי ניתן היה לראות על מסלולי התצוגה של בתי האופנה הגדולים, שהוצפו לאחרונה בכל מה שנתפס בתודעה המערבית כאותנטי, שורשי, אקזוטי ופראי. את קולקציות הקיץ הצבעוניות של מעצבי העל לקיץ 2012 מכנים אנשי תעשיית האופנה בשם "הטרנד השבטי" ואת האיקונוגרפיה והשפה הויזואלית בשם "הדפסים אפריקאיים". תעשיית האופנה והמעצבים מתייחסים לסמלים, לאמנויות ולאסתטיקות האפריקאיות המגוונות כאילו נפלו עליהם מהג'ונגל היישר לאולמות התצוגה.

המונח "הדפסים אפריקאיים" כבר מעורר שאלות. אחרי הכל, אפריקה היא מקום די גדול, ובמדינה אחת באפריקה קיימים בממוצע כ- 200 קבוצות אתניות, כך שלא ברור לאילו מהן ה"טרנד השבטי" מתייחס? מה סיכויו של הצרכן לדעת מה מקורו האמיתי של ההדפס בו עשה המעצב שימוש? מעבר לשאלת הקרדיט שהמעצבים לא נוטים לתת, הרידוד וההשטחה הברוטאלית שעושים בתי האופנה לשלל האמנויות שמוצאן ביבשת אפריקה מרוקנות מתוכן את היצירה האמנותית והמשמעויות החברתיות וההיסטוריות שלה. לא די בכך, הטרמינולוגיה השיווקית ממשיכה מסורת קולוניאליסטית ארוכה: מיתוגם של כל העמים הלא לבנים כ"שבטים" בניגוד לאומות ועמים – מילים השמורות לתיאורו של האדם הלבן.

התרבות המערבית האינדיבדואליסטית תופשת את היצירה האמנותית כקניינו של היוצר היחיד, האמן החד פעמי. התפישה היורוצנטרית עיוורת לעובדה שבמקומות אחרים בעולם מתקיימות מסורות אומנותיות ותרבותיות אחרות. בשונה מבמערב הן אינן מבוססות בהכרח על ה"יוצר היחיד" אלא על יצירה קהילתית משותפת ומתפתחת.

העובדה שיכולה להיות יצירה אחת שמאחוריה עומדת קהילה שלמה זרה לדרך בה תופש המערב אמנות ותרבות. זו תפישה ששמה את הדגש על הייחודיות והחד פעמיות של האינדיבידואל. בהתאם לתפישה הזאת, דיני הקניין הנהוגים במערכת המשפטית המערבית נועדו להגן על זכויות הקניין הרוחני והפרטי של האדם הלבן ולא במקרה מושגים כמו בעלות קהילתית משותפת או קניין תרבותי נעדרים ממנה.

הטיעונים שמשמיעים אמנים ויוצרים המואשמים בגניבה ועושק תרבותי, היא שליצירות אין יוצר מזוהה, ולכן הן לא כפופות לחוקי קניין רוחני וזכויות יוצרים. ואכן, מערכת המשפט המערבית מספקת הגנת זכויות יוצרים רק כאשר ליצירה יש יוצר מזוהה שחתום עליה. כך נוצר מצב אבסורדי בו בית אופנה או סופר יכולים בקלות לתבוע אדם שהעתיק מהם גזרה או טקסט והמערכת המשפטית תספק להם הגנה. קהילה, לעומת זאת, לא תוכל לתבוע סופר שהעתיק לספריו טקסטים אוראליים השייכים לקהילה או מעצב שעשה שימוש בהדפס ייחודי ומקורי השייך לקבוצה אתנית.

את פעולת הניכוס והמסחור מלווים בדרך כלל מונחים כמו "השראה" ו"השפעה" שנועדו לכבס ולהכשיר את השימוש הלא מורשה שעושים אמנים ויוצרים כשהם מעתיקים יצירות תרבותיות ללא מתן קרדיט, ללא הקשר, ותוך הפרה בוטה של זכויות קניין תרבותי.

תקדים משפטי חשוב בסוגיית הקניין התרבותי נוצר בפסק הדין מילפורורו נגד אינדופורן משנת 1995, בו קיבל בית המשפט האוסטרלי את התביעה הקולקטיבית שהגישו אמנים אבוריג'נים. הם תבעו סוחר שטיחים אוסטרלי שהעתיק יצירות אבורגי'ניות והשתמש בהם כדוגמאות למוצריו. הסוחר טען כי אין זכויות יוצרים על הדוגמאות משום שאינן רשומות על שמו של יוצר מסוים שניתן לאתרו. בית המשפט קבע כי דווקא יש יוצר ניתן לזיהוי והיוצר הזה הוא הקהילה. משמע, הקהילה האבוריג'ינית מחזיקה בבעלות משותפת על תוצרי התרבות שלה.

על אף ההישגים המועטים שנרשמו בזירה המשפטית, סוגיית הקניין התרבותי רחוקה מלהיות על סדר היום הציבורי. הלגיטימציה הציבורית והחברתית לגזל התרבותי נטועה עמוק בהבחנה המודרניסטית הקלאסית שעושה המערב בין אמנות לפולקלור. היוצרים הלא לבנים מובנים על ידי השיח המערבי כאנשי ביצוע טכני שמחוללים ארטיפקטים ללא שאר רוח, מחשבה או כשרון העומדים מאחוריהם, ולכן ל"תוצרים" שלהם אין ערך אמנותי. מי שניחנו ביכולת האלכימית להעלות את "התוצרים" הללו לדרגה של אמנות ויצירה גבוהה הם כמובן אמנים ויוצרים לבנים. יחסי הכוח הכלכליים-חברתייים מייצרים מצב בו תרבות ואמנות של אנשים שחורים ומיעוטים אתניים אינה קיימת אלא אם כן אמנים לבנים מכריזים שהיא קיימת, מנכסים אותה ומתווכים אותה לאנשים לבנים אחרים.

דוגמא קלאסית ממחוזותנו הוא השימוש שעשה בית האופנה הציוני המצליח והמיתולוגי "משכית" ביצירות האמנות של נשים תימניות. משכית היתה חברה ממשלתית שפעלה בישראל בין השנים 1954-1994, והיתה לבית האופנה הישראלי שזכה להכרה והערכה בינלאומית יותר מכל בית אופנה ישראלי אחר. המוצרים המוערכים שלו אף שימשו כמתנות רשמיות שמדינת ישראל העניקה לדיפלומטים וראשי מדינות.

משכית הפך את הרקמות התימניות הייחודיות למוצר הדגל שלו, תוך שהוא משווק את דגמיו בישראל ומחוצה לה כאופנה ישראלית "אותנטית". ההצלחה המסחררת של "משכית", שעד היום מוצריה נחשבים לפרטי אספנות יקרים, קשורה בעיקר להתלהבות האוריינטליסטית הבינ"ל מהרקמות התימניות הייחודיות. למרות שמוצר הדגל התימני קנה למשכית את שמה העולמי וגרף עבור בית האופנה רווחי עתק, המשיכו הנשים התימניות לקבל עבור יצירתן המקורית שכר זעום ללא מתן קרדיט. אחרי מלחמת ששת הימים הרחיבה משכית את מעגל הניצול והחלה להעסיק נשים בדואיות ופלסטיניות ולשלב את יצירתן בדגמיה. כמו התימניות, גם הנשים הפלסטיניות והבדואיות נושלו מהקרדיט כמו גם מהרווחים הכלכליים שרקמותיהן הניבו לבית האופנה. השימוש שעשתה משכית בנשים התימניות, הבדואיות והפלסטיניות לא היה שונה מהשימוש שעשתה המחלקה לתכשיטנות בבצלאל ביצירות הייחודיות והנדירות של הצורפים התימנים.

קהל היעד של משכית היו נשים אשכנזיות מבוססות והיא הקפידה להשתמש בדוגמניות לבנות כפניו של בית האופנה. האפשרות שנשים תימניות ידגמנו את פרי יצירתן לא עלתה על הדעת, כי נשים מזרחיות כהות עור בפרונט לא היו מאפשרות לקהל הלבן לקודד את הבגדים כעיצוב ישראלי ייחודי. הרי לא היה נדיר לראות באותה תקופה נשים תימניות לבושות בבגדים רקומים ברקמה תימנית, אך כשהנשים התימניות היו אלו שלבשו את יצירתן הן שימשו כמושא ללעג ונתפשו כנחשלות ופרימיטביות. כשאישה לבנה לבשה אותם היא העניקה לבגד את "מגע הקסם הלבן" – אותו תהליך אלכימי שהופך את הבגד מ"סתם פריט מסורתי" לפריט נחשק, יקר ואופנתי.

הניכוס והמסחור של התרבות של האחר תמיד מלווה בשיח "מיטיב". משכית הגדירה עצמה כחברה המספקת לעולים ולשכבות המצוקה תעסוקה ופרנסה תוך שהיא מסייעת לשימור תרבותי של "מלאכות המזרח". באופן דומה נוהגים בתי האופנה הגדולים הטוענים שהטרנד השבטי מיטיב עם אפריקה כי הוא "מביא למערב את אפריקה בהקשרים חיוביים". את הקלפטומניה התרבותית של האדם הלבן מלווה שיח פטרוני ומתנשא המכתיר אותו כעושה חסד גם כשהוא חוטא.

דימויים: בהתחלה – מגמות שבוע האופנה בניו יורק לאביב 2012. בסוף – יוסף יוסף, צורף תימני שעבד בשביל משכית (1960), ורות דיין עם מלכת היופי שרה טל, בוחנות בגד של משכית (1956). בין לבין – שני ציורים של מאירה שמש (מתוך התערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", 1996). 

הם יגידו "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!"

3 בספטמבר 2012 by

אז מה בעצם היה כל כך מכעיס בטור של נחמיה שטרסלר? מה הביא כל כך הרבה אנשים להגיב בזעם, מעל דפי "הארץ" ובבמות אחרות? סביר שהסיבה הראשונה היא די פשוטה: שטרסלר ערער על זכות הקיום של קוראי העיתון שלו עצמו. בשונה ממאמרים קודמים, הוא לא תקף קבוצה כמו החרדים או הוועדים, אלא את אלה שמשלמים את משכורתו בדמי המנוי שלהם. לא ראיתי אף פעם את רשימת המנויים של הארץ, אבל יש לי תחושה חזקה שחלק הארי של המנויים אינם מנהלי השקעות או אנליסטים חברים של שטרסלר, אלא בוגרי חוגים למדעי הרוח, החברה והאמנויות. זה ללא ספק הקהל הכי נאמן של העיתון הזה, וגם הכי שבוי: קוראי דה מרקר יכולים לעבור לגלובס או כלכליסט בלי להרגיש בהרבה הבדל, ולקוראי "גלריה" או "ספרים" אין ממש לאן ללכת.

קבוצת האוכלוסייה הזאת מחזיקה את "הארץ" בשיניים, ולפעמים מוותרת על דברים אחרים כדי לשלם את דמי המנוי הגבוהים להפליא ולתמוך בעיתון הזה. לא נראה לי שיש עיתון גדול בעולם שיש לו קבוצת קוראים כל כך מסורה. לכן, דווקא לפי ההיגיון של שטרסלר, צריך להזכיר שלהחזקה של פרשן כמוהו פשוט אין הצדקה מבחינה כלכלית טהורה. זה מה שהופך את הטור שלו לחצוף ומגוחך במיוחד: הוא מתכחש לתנאי האפשרות של עצמו.

זאת נקודה אחת שראוי לציין לגבי הטור הזה. נקודה אחרת נוגעת לכמה מהתגובות, שהן מבחינות מסוימות מדאיגות יותר מהטור עצמו. מה שמשותף לתגובות האלה הוא הניסיון להוכיח שמדעי הרוח "זה כן פרקטי".  דימיטרי שומסקי כתב שלמדעי הרוח "יש משמעות יישומית מובהקת";  יאיר אסולין טען ש"מדינה שרוצה כלכלה חזקה צריכה לעודד עיסוק במדעי הרוח" ושהמדינה "צריכה  לקחת על עצמה את 'הנטל' של חוסר היצרנות המיידי של התחומים האלה".

אז קודם כל, בכלל לא ברור שהנימוקים האלה נכונים עובדתית. בשנים האחרונות צומחים מודלים של מדינות עם כלכלה מצליחה למדי, שלא משקיעות כמעט כלום בחברה אזרחית ומשקיעות מעט מאוד בהשכלתם הכללית של תושביהן. יתכן מאוד שדווקא נוח יותר לנהל ככה כלכלה יעילה.

אבל יש בעיה חמורה יותר: זאת גישה אפולוגטית, אפילו תבוסתנית, שמאמצת את ההיגיון האינסטרומנטלי של שטרסלר עצמו. רטוריקה של "תנו לנו להתקיים בפינה הקטנה שלנו" יכולה להוביל רק לעוד ועוד תבוסות. היא גם מקבעת את המעמד של כל מי שעוסק בספרות, סוציולוגיה או היסטוריה כמין אספן בולים מסוגר, שמבקש רק שיניחו לו בשקט. לעמדה כזו יש השלכות שליליות גם על היחסים בין האינטלקטואלים (במובן הרחב) לבין החברה – היא הופכת את האינטלקטואלים למוצג מוזיאוני.

אימוץ העמדה הזאת מעיד על הערכה עצמית נמוכה. לא זו בלבד שבסיטואציות פוליטיות מההיסטוריה הלא-רחוקה משוררים ופילוסופים תפסו את ההנהגה;  אפילו במחאה החברתית של השנה האחרונה ראשי המוחים יצאו מהפקולטות למדעי הרוח. שטרסלר יודע את זה, ולכן הוא רוצה להביס אותנו כשאנחנו עייפים.

צריך לצאת מנקודת מוצא אחרת לגמרי.

כנקודת פתיחה למו"מ, הייתי מזכיר שהכול רוח. לכל הפחות, בהיותנו בני אדם אנחנו חווים הכול, כלומר: הכול, כתופעה נפשית. אפילו ירון לונדון, אירופי ורציונלי ככל שיהיה, לא מסוגל לתפוש את האירועים בחייו באופן בלתי מתווך, בתור פונקציות גל או פרוטונים ונויטרונים. למעשה, עצם הלגיטימיות של החומר בעולם היא תוצר של פשרה שאנחנו מוכנים לקבל בערבון מוגבל. אפשר לומר שהחומר צריך להודות לנו שאנחנו בכלל מכירים בו. חשוב לציין שגם המטריאליזם המרקסיסטי לא מתייחס ל"חומר" במובן הוולגרי המקובל כיום. מושג החומר כישות אובייקטיביות שאינה תלויה באדם ובהיסטוריה הוא מושג בורגני, כלומר עוד צורה של ניכור.

אבל בעצם, אין לנו בעיה עם חומר. אנחנו אוהבים לחיות בעולם שיש בו גם חומר. אנחנו לא רוצים להיות ישויות נפשיות טהורות. ננסח שוב את נקודת המוצא: הכול "כיף". הכול זה עונג. מה שנקרא "מציאות אובייקטיבית", תועלתניות, פונקציונליות – כל מה ששרירותי ולא תלוי בנו – הוא בסך הכול פשרה שאנחנו מוכנים לסבול למען שימור עצמי, כדי לא להתקיים כהתפרצות עונג רגעית שמתחלפת מיד בכאב. למטרות מסוימות, אנחנו מוכנים לוותר על חלק מהעונג ולכפוף אותם לפיקציה שנקראת "אילוצי המציאות".

במושגים המובנים לשטרסלר, אפשר לומר שהקיום האנושי, ובכלל זה העבודה, הוא מעין עסקה: אנחנו מוכנים לסבול לא מעט בשביל לשמר את עצמנו. אבל לא בכל מחיר. אם העבודה, במובנה הרחב, מאיימת להשתלט על החיים, העסקה מבוטלת. וזה בעצם מה שקורה עכשיו, בעידן המשברי הנוכחי. המנהלים האחראים על פונקציונליות אומרים לנו: "עכשיו יש משבר, No more fun! ", מבחינה זו, בשונה ממה שנטען כאן בחלק מהתגובות לפוסט של תהל פרוש, המאמר של שטרסלר הוא לא סתם שכפול של "שאלה דודתית", אלא תופעה מסוכנת מאוד. עד עכשיו הקפיטליזם אמר לנו: "תודו ש-fun לכם". עכשיו הוא אומר משהו אחר: "אין מה לעשות, כרגע אין זמן ל'כיף', כולם צריכים לעבוד בפרך". זה שלב בדרך להפיכה הזוחלת של החברה למחנה עבודה בבגדים אזרחיים.

לכן, אם שטרסלר רוצה להפר את הסטטוס קוו של הקפיטליזם המאוחר– כלומר, לשנות את המצב הנוכחי שבו הביקורת של האקדמיה סגורה בתוך גני חיות מידלדלים של פילולוגים באוניברסיטאות, ועוסקת בשימור "המורשת התרבותית" – צריך לומר לו: תפאדל. על כל דרישה חצופה שלו, נציב דרישה לא פחות חצופה. הוא אומר: "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!". הוא אומר "חוקי הכלכלה", אנחנו נגיד: "הדמיון לשלטון!"; הוא אומר "מנגנון המחירים", אנחנו נגיד: "עבודה כמשחק!". ממילא, עבודה כבר לא נחוצה בימינו.

כעת, יהיו מי שיגידו שלצעוק "ביטול העבודה" זאת עמדה שמאלנית ילדותית. שהשמאל צריך עכשיו אחריות, ונדרש להתחבר לצרכים הבסיסיים של המעמדות המדוכאים: אוכל, דיור, בריאות. ובכן – לא. הפנטזיה, ההנאה והשחרור מניכור הם לא מטרות שמעניינות רק את המעמדות המיוחסים. להיפך – בתקופה הנוכחית יתכן שיותר קל לעורר התלהבות מביטול העבודה מאשר מרעיונות סוציאליסטיים קלאסיים כמו הלאמה או סובסידיות. כתב על כך מרקוזה ב"קץ האוטופיה" –

הסגולות החדשות של החופש, שעליהן רמזתי כאן, לדעתי לא באו עד עכשיו לידי ביטוי מספיק בהתלבטויות בדבר מושג הסוציאליזם… מושג הסוציאליזם עדיין נתפס יותר מדי, גם אצל השמאל החדש, במונחים של התפתחות כוחות הייצור והגברת פריון הייצור. גישה זו היתה מוצדקת ואף הכרחית בשלב הפרודוקטיביות, שבה התפתחה האידיאה של הסוציאליזם המדעי. ואילו כיום נחוץ לפחות דיון מחודש במושג. אנו חייבים עתה ליטול עלינו סיכון ולברר ולנסות ולקבוע ללא היסוס את ההבדל בין החברה הסוציאליסטית בתור חברה חופשית ובין החברות הקיימות – אף אם הניסיון הזה נראה נועז מדי. ודווקא כאן… עולה מאליו – מכל מקום בתודעתי שלי – המושג "סגולות אסתטיות ארוטיות"… דווקא באותו צמד מושגים נעוץ אולי הבדל האיכותי במאפיין את החברה החופשית והמרמז על זיווג בין הטכניקה והאמנות לבין המשחק.

ובינינו – זה לא שמישהו בינינו יודע כל כך טוב איך לנהל את החברה בצורת כלכלה מתוכננת, שהוא יכול להרשות לעצמו לזלזל בדרישות מרחיקות לכת יותר, ובהגשמת מטרות כמו שלילת הצורך להתפרנס, שלילת ההכרח של מלחמת הקיום, שלילת הצורך בפרודוקטיביות ושלילת הצורך בדיכוי דחפים – מה שכינה מרקוזה "המרה טכנית גמורה של עולם החיים" שבעקבותיה יווצרו יחסים חדשים לגמרי בין בני אדם. אם לא נדע להבטיח עולם יותר טוב מהעולם הנוכחי, אין סיבה שמישהו יקשיב לנו.

אלה הן אמיתות בסיסיות. לא שום דבר רדיקלי או מרחיק לכת מדי.

הציור: חואן מירו, קונסטלציה

התקווה

1 בספטמבר 2012 by

דברים שנישאו ביום שישי 31.8.2012 מול כמה שוטרים וכעשרים מפגינים ליד כלא סהרונים

איסיאס טקלברהן 

אחים ואחיות יקרים, תודה לכולכם שבאתם.

בשם כל אלה שבאו לכאן היום, ובשם כל הפליטים כאן בישראל, נעביר היום את דברינו בחמלה:

גבירותיי ורבותיי תושבי ישראל, מכובדיי –

התכנסנו היום מול מחנה הכליאה סהרונים, לא כדי למחות בזעם, אלא כדי לחלוק איתכם את סיפורנו.

לא באנו לכאן להאשים, אלא כדי לפנות ללבכם.

היום, אנו מבקשים מכם הבנה.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי –

מסענו לישראל היה מסע מלא תלאות.

עזבנו מאחורינו את הארץ שבה גדלנו, ושיקרה ללבנו. אנו מתגעגעים לריח של ביתינו, להמולת הרחובות, לאהבה של העם. ולפעמים הגעגועים לבית מביא אותנו לידי שיתוק. אבל אין לנו ברירה.

אמרנו שלום למשפחות שלנו, להורים שגידלו אותנו, לאחים ולאחיות שטיפלו בנו, לשכנים שצחקו איתנו, לחברים שהלכו איתנו באש ובמים. חיבקנו אותם בפעם האחרונה, או עזבנו בחשאי מתוך חשש לחיינו.

ולפעמים האהבה כלפיהם מביסה. אבל אין לנו ברירה.

רצנו בלילה, מעבר לגבול, יודעים שעלולים לירות בנו במקום אם תגלה.

חיינו במחנות פליטים בסודאן, יודעים שחלומותינו ועתידנו ימותו אם נישאר.

צעדנו בחום לא נתפש, מתים כמעט מצמא. נאבקנו במחלות בלי עזרת רופא, בלי מיטה לנוח בה.

מצאנו את עצמנו חטופים על ידי כנופיות פושעי במדבר סיני, שעינו אותנו בברזל מלובן ובזרמי חשמל בעודנו מדברים עם יקירינו בבית או באירופה או באמריקה – כדי שקרובינו ישלמו כופר להציל את חיינו.

נכבלנו כמו עבדים במערות במדבר, עם שלשלאות על רגלינו.

ניצבנו בפני פחד נורא להיטבח לצורך סחר באיברים. לרבים מאחינו ואחיותינו פתחו את הגוף, והשאירו אותם למות. כמו חיות טבוחות במדבר. אבל לא יכולנו להציל אותם. משפחותיהם לא שמעו מהם שוב.

נאנסנו, גברים ונשים כאחד. ואחיותינו מגדלות עכשיו תינוקות בארץ זרה, לבדן.

ניצבנו בפני סכנת המוות פעמים רבות בזמן מסענו לישראל, וכשהפחד היה נורא במיוחד, בכינו. רצינו למות, כדי שהכאב והפחד ייפסקו.

ולפעמים, הזכרונות ממה שהתרחש בזמן המסע לישראל לא מניחים לנו לישון. יש זכרונות קשים מדי מכדי להתמודד איתם, אפילו עכשיו. אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג'וב בתל אביב.

נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם.

חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.

אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות.

ובסוף הגענו לישראל. ארץ דמוקרטית. עם ערכים מערביים של חירות וכבוד לחוק הבינלאומי. חברה פתוחה, עם מוסדות חופשיים, בחירה חופשית, גיוון וכבוד.

מצאנו שער לתקווה חדשה.

ועכשיו –

"אמאיס להם את חייהם…"!!!

"עד שאוכל לגרש אותם, אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם…"

אלה הן מילותיו של שר הפנים אלי ישי מ-16 באוגוסט. אנחנו, שחווינו יותר אומללות וסבל ממה שרוב האנשים יסבלו במשך חיים שלמים. שעזבנו את מה שהתקשורת המערבית מכנה "הכלא הגדול ביותר באפריקה". ועכשיו מאיימים עלינו שניזרק למחנה הכליאה הגדול ביותר בישראל.

מכובדיי,

אנו מתחננים לרחמים.

ראינו את אחינו ואחיותינו שהגיעו לכאן מותקפים על ידי קיצונים, נשרפים ומוכים.

אנו מתחננים להגנה.

מאיימים שיגרשו אותנו חזקה לידיו של הדיקטטור.

אנו מתחננים לביטחון.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי,

היום איננו פונים אליכם כפליטים לפוליטיקאים. לא כשחורים ללבנים.

כי יש בינינו אמהות ואבות, ילדים, סטודנטים, מוסיקאים, חיילים, רופאים, עובדי ציבור, גיאולוגים וסוחרים.

בחיים, אנו חולקים כולם אותם פחדים ואותן תקוות.

על בסיס זה, אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם… לכבוד.

תרגום מאנגלית ותצלומים: עפרי אילני

מכתב גלוי לנחמיה שטרסלר

31 באוגוסט 2012 by

תהל פרוש

למה בעצם אני כותבת לך נחמיה, הרי יכולתי כפי שעשיתי בפעמים קודמות כשקראתי אותך לחלוף הלאה ולשכוח. אבל אני משוררת נחמיה, וזהו תפקיד שמביא איתו אחריות, לא פחות אחריות מזו שכרוכה בלהיות פובליציסט או מתכנתת מחשבים. המשוררת והסופרת האמריקאית הגדולה גרייס פיילי כתבה פעם (בתרגום אסתר דותן): "זאת אחריות המשוררת ללמוד את האמת/ ממי שהכוח אינו לצידו/ זאת אחריות המשוררת לומר שוב ושוב: אין/ חופש בלי צדק, כלומר צדק/ כלכלי וצדק בין אוהבים/.. זאת אחריות המשוררת להשגיח על/ העולם הזה ולזעוק כמו קסנדרה, אבל/ שיקשיבו לה הפעם". אז אתה מבין נחמיה, האחריות המקצועית שלי היא לא להתעלם ולזעוק עד שיקשיבו.

וככה יוצא שעל אף שאני חושדת בזה שלי ולך אין בעצם מילים משותפות להתחיל לדבר איתן, בכל זאת אני כותבת לך. הנה כמה דברים שנחרתו בזכרוני מקריאת הטור שלך: יצרת משוואה מוזרה בין מדעי הרוח והחברה ובין משהו שקל ללמוד אותו, שהוא בשביל הכיף ו"תחביב נחמד". השתמעה מהדברים שלך חלוקה בינארית ודיכוטומית בין עבודה לכיף, בין עבודה לקלות, בין עבודה לתחביב ובין כיף-קלות-תחביב לכסף. טענת כי מי שלומדים מדעי חברה ורוח אשמים במצבם הכלכלי, שהם דנים את עצמם "לשכר נמוך ולמרמור מתמשך" ושאם "לומדים משהו שאין לו ביקוש בשוק העבודה, אין לטעון אחר כך שהשכר נמוך מדי". כתבת שמי שמעוניינים "לשפר את מצב הכיס" שיילכו לעבוד בתחומי ההיי טק והטכנולוגיה ושזהו גם "אינטרס של המדינה".

כך קרה נחמיה, שמי שקראו את הדברים שלך השבוע, אלה שאינם עוסקים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה ולרוע מזלם גם סובלים ממחסור בכסף, חוו איזו ריאקציה טבעית נפשית ופיזית: זעם וחלחלה ושאט נפש, בחילה וכאב בטן. בכל אלה אני מתכוונת לעיתונאיות, מורות, עובדים סוציאליים, רופאים, גננות, פסיכולוגיות, משוררים, סופרות, מוזיקאים, חוקרים באקדמיה, בעלות עסקים קטנים, אמנים ואומנים, משרתי ציבור, ממציאי המצאות, חולמי חלומות וכיוצא מי שעובדים במקצועות זניחים שמעצבים את החברה שלנו. אני מניחה שגם הכלכלן הגאון הבא שיישב בפקולטה למדעי החברה וכתב סמינריון בנאלי על כשלי השוק החופשי שאל את עצמו אחרי הקריאה בטור שלך במה לעזאזל הוא אשם.

אני אנסה לומר זאת בבהירות כעת: אתה בנה של כנסיית הכלכלה הניאו-קלאסית, נחמיה, וככל חסיד אדוק שלה אתה ממולל בין אצבעותיך מחרוזות של שוק חופשי רדיקאלי נוסח מילטון פרידמן. אתה בן לכנסייה שיש לה שני ספרי תפילה, כפי שכתב את זה סארטר: "סידור התפילה של הבורגני העני והשאפתן הוא ספר 'אמנות ההצלחה הכלכלית' וסידור התפילה של הבורגני העשיר הוא ספר 'אמנות הפיקוד'". הכנסייה שלך, שכבר למעלה ממאה שנים מעצבת את פני החברה האנושית, היא ההגמוניה בעלת הכוח על חיינו ויש לה מספיק שליטה כדי לבצע אינדוקטרינציה חברתית הדרושה לשם המשכיות האמונה ותחזוקה שלה. לכן צריך לשים לב ולהדגיש את יחסי הכוחות בינך לביני נחמיה, בינך לבין אלה שנעשו מושאי ההתקפה שלך באותו טור, כי ביצעת בנו התקפה מעמדית חסרת בושה.

ממקומי לצד אלה שאינם נמנים על הזרם ההגמוני אני מסתכלת על עיקרי האמונה שלך בתערובת של תדהמה וזעזוע כנים: למשל האמונה שהמערכת הכלכלית מורכבת מבני אדם רציונאליים, כאלה המעוניינים למקסם את רווחיהם וחיים בשוק חופשי המתנהל לפי עקרונות של היצע וביקוש. אף כי פסיכולוגים חברתיים ובראשם החוקרים כהנמן וטברסקי סתרו את הנחת הרציונליות שעומדת בבסיס המודלים הכלכליים, הצליחו הכלכלנים ההגמוניים להתעלם מהעובדה הזאת ולהמשיך להחיל עלינו מודלים מתמטיים של כלכלה שמתעלמים מהעניין הפעוט שאנחנו אנושיים. אנושיים מדי לפונקציות יורדות ועולות, אנושיים מדי לשיוויי משקל כלכליים, ואנושיים מדי לפונקציות תפוקה שולית.

ככה קורה, שטעית שוב ושוב: רוב בני האדם אינם מכונות של מקסום רווחים, וסופרת לא חשה בהכרח שהיא צריכה להרוויח הרבה כסף כמו מהנדסת מכונות. מכיוון שבני אדם שונים זה מזה בכישרונותיהם, במזג שלהם, בתשוקות שמנחות אותם, ברעיונות שיש להם לגבי השאלה עבור מה ראוי לחיות, הם אפילו עשויים להיות מרוצים מקיום כלכלי צנוע. אני מודה שהדבר הזה אמנם לא תואם את המערכת שבנתה הכנסייה שלך המבוססת על צריכה אינסופית ועבודה אינסופית שתתמוך בה, אבל כאן אנחנו מגיעים נחמיה לנקודה חשובה: אחד הדברים שהכנסייה שלך מיטיבה לעשות הוא להסתיר את העובדה שכלכלה היא מנגנון פוליטי לסידור חברתי. אתה הצגת את הסדר הכלכלי כאילו הוא כוח טבע שלא ניתן לשנותו אבל זאת הונאה.

כפי ששואל בחוכמה הפרופסור לתולדות מחשבה כלכלית רוברט היילברונר: "האם עניינים כלכליים קריטיים כמו חלוקת העושר והכנסות נקבעים בידי המקבילה החברתית לכוח הכבידה? האם המסים, זכויות הירושה או קיומן של סדנאות יזע הם ביטוי לחוקיו הלא משתנים של הטבע? או שמא הם נקבעים בידי אופיו המשתנה-תדיר של הסדר הסוציופוליטי שאנחנו חיים בו?". התשובה ברורה כמובן לכל מי שעיניו בראשו, חיי החברה של המין האנושי הם חיים פוליטיים, והכלכלה הקפיטליסטית אינה יוצאת מהכלל הזה.

ופה טמון הצער העמוק נחמיה, מתחת לזעם, והוא קשור בפרוגרמה החברתית שנובעת מהטור שלך. כי לפי התוכנית החברתית הזאת, כל מי שאינה ואינו נולדים עשירים ונותרים עשירים, נדונו לחיים חסרי דרגות חופש, משוללי חירות, בינאריים: של עוני או רדיפה אחרי כסף. אין דרגות ביניים של בחירה לגבי כמות כסף והתעשרות. במערכת שנוצרה מי שאינם עשירים ובוחרים להיות עיתונאים, מורים, חוקרים, אמנים, פעילי שלום, פוליטיקאים ועוד ועוד – ירעבו, ומי שלא רוצים לרעוב – חייבים להיות מהנדסי מחשבים או למצער מנהלי בנק. הדבר הזה קורה בכל העולם כפי שהיטיבה לתאר בשבוע החולף דוקטור לאנתרופולוגיה בבלוג AlterNet: בארצות הברית ואירופה הקריירה האקדמית נעשית נגישה יותר ויותר רק לאליטה הכלכלית. נחמיה, האם זוהי החברה שאנחנו רוצים לחיות בה? זאת השאלה שהיית צריך לשאול בסוף הטור שכתבת ולקיים באופן הזה את האחריות שלך.

*

דימוי: ז'אק לואי דויד, מותו של סוקרטס (1787).

עוד על נחמיה שטרסלר:

שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי.

למה איראן?

21 באוגוסט 2012 by

 1. ברק

"הסייג הוא הגבול – הגדר שבה מקיפה הדממה האינסופית את המלים הסופיות ואת הסמלים שאין להן קץ. שם הגדר הוא 'אלם'. אחדות הרצף הזה נקראת 'תורה'. הציונות היא תופעת הגבול של תורה בקיום האנושי".
(גרשום שלום, מתוך "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים")

בכל ערב, כשאנחנו מתייצבים מול מגדל גינדי למשמרת המחאה היומית נגד המלחמה, אני שואל את עצמי מאיפה בעצם הופיע העניין הזה של איראן, ופרץ לתוך חיינו. אני חושב ומנסה להבין איך הגענו למצב הנוכחי. למה המחאה נגד התקיפה באיראן נחשבת מגוחכת או הזויה, אף על פי שאיום המלחמה נראה ממשי אפילו לנשיא המדינה ולנשיא ארה"ב? כיצד קיבלה השאלה של תקיפה איראן מעמד חוץ-פוליטי ואופי פטאליסטי?

בתוך ערפילי ההזיה של חודש אוגוסט, אני מנצל את הירידה הזמנית ברמת החרדה, שחלה מאז הצהרותיהם של דמפסי ופרס, כדי לחשוב קצת על מה שמביא אותנו למלחמה. במצב אידיאלי, אולי עדיף היה לחשוב את המחשבות האלה בדיעבד, כלומר אחרי המלחמה. אך מכיוון שלא בטוח שאהיה כאן כדי לחשוב, אני נאלץ לעשות את זה עכשיו.

יש הטוענים שהדיבורים על מלחמה הם לא יותר מספין, שהדרך הטובה להתמודד איתו היא להתעלם ממנו. "'אנשי הרוח' שמוחים נגד ספין המלחמה הם הראשונים לאכול את הספין", כתב עודד כרמלי בסוף השבוע האחרון. אבל אף אחד מאלה שאומרים זאת לא מציג תסריט משכנע כיצד יוכלו ברק ונתניהו לרדת מהעץ, ולפרק את המבנה שהאידיאולוגי שנבנה במשך שנים.

אם המצב הפוליטי בישראל היה משחק סנייק, המומנט הנוכחי דומה לזה של שחקן שתי שניות לפני שהוא נפסל, כשכל מה שנשאר לו זה להיתקע בקיר או להתנגש בזנב של עצמו. אבל למעשה, כמו כל משחק, מישהו הגדיר כאן את הכללים, ומישהו החליט איפה יוצבו גבולות המסך. מישהו תכנת אותנו להאמין שיש לנו רק שתי אפשרויות: לתקוף באיראן או לדרוש מהאמריקאים לתקוף באיראן.

אפשר לטעון שהנהגת ישראל רק מגיבה להתקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני, כלומר לעובדה "שרכבת הגרעין הגיעה לתחנתה האחרונה". אבל לצפון קוריאה, למשל, יש כמה פצצות אטום, והיא אף ביצעה ניסוי גרעיני. ולמרות שהיא מבצעת שוב ושוב פרובוקציות, ומאיימת במפורש לתקוף בגרעין את שכנתה, יפאן או דרום קוריאה לא יצאו נגדה למלחמה. כפי שכתב ספי רכלבסקי, גם פקיסטאן היא מדינה איסלאמית שיש לה פצצת גרעין. לכן צריך לשאול באיזה אופן יוצרה התודעה על פיה הגרעין האיראני הוא איום קיומי, וכיצד תומרן הציבור הישראלי לתוך התודעה הזאת.

מתי בכלל עלה הרעיון המטורף של מלחמה בין ישראל לאיראן – מדינה שנמצאת כמעט אלפיים קילומטר מאיתנו? כידוע, פרויקט הגרעין של איראן החל עוד בתקופת השאה, והתשתית לכור בבושהר ואיספהאן נבנתה בסיועה של ישראל. עם זאת, העיסוק האינטנסיבי בגרעין האיראני התחיל רק באמצע שנות ה-90, בתקופתו של רבין. במארס 95' פורסמה הערכה של אמ"ן, על פיה איראן עשויה לפתח פצצת אטום תוך שלוש שנים. מתאריך היעד עברו כבר 14 שנה. אבל רבין היה זה שהעלה לסדר היום את הפצצה האיראנית כאיום קיומי, כחצי שנה לפני שנרצח, ומאז למעשה לא מפסיקים לדבר על זה.

 מבחינה זו לא פלא שברק, השר היחיד בממשלה הנוכחית שכיהן בממשלת רבין, דוחף את התקיפה. אבל חשוב לציין, שרבין העלה את הגרעין האיראני בעיקר כטיעון לטובת חתירה לשלום על שכנינו, כלומר עם הפלסטינים ועם מדינות המעגל הראשון. הגרעין האיראני היה לפיכך טיעון של השמאל: בתשובה לטענות הימין כי נסיגה מהשטחים מהווה איום ביטחוני, טענו אנשי רבין שסכנה זו מתגמדת לעומת הצורך להתכונן לאיום המצפה באופק. מצב שבו ישראל מצויה בעימות עם שכנותיה, בעוד מדינות המזרח התיכון מתחמשות בגרעין, נחשב בעיניי רבין לגבול מרווח הקיום של הציונות. מצב מלחמה הוא אפשרי רק כל עוד לשכנות אין גרעין.

מה שהשתנה מאז הוא מחיקת אופציית השלום מסדר היום של ישראל – גם זה על ידי ברק. אופציית השלום בוטלה, אבל אקדח הגרעין האיראני נשאר על השולחן. כיוון שמצב המלחמה הוא בלתי נמנע, ברק השתכנע כעת שיש למנוע בכוח את כניסתו של הגרעין – כלומר להסתער על מה שהוגדר עד כה כגבול השרירותי של הקיום. כך נוצרה המשוואה הנוכחית, שכמעט איש אינו מערער עליה, והיא נחשבת רציונלית ולוגית לחלוטין. כיוון שהאיום האיראני נולד לכאורה מתוך הלוגיקה של השמאל, גם התמיכה וההתנגדות לו אינה מתחלקת לפי הקווים הפוליטיים המוכרים. אבל למעשה, כמו תמיד, ברק שכנע את עצמו: גם בסכנה האיראנית, וגם באי-אפשריותו של שלום. שוב נפלנו במלכודת ההיגיון של ברק.

2. נתניהו

"מי, מה, איך יכולתי להיות אילולא הייתי אני, אילולא סגרה עלי עצמיותי ואילולא תחמה אותי הכרתי והבדילה אותי מכל אלה שאינם אני! אורגניזם! התפרצות עיורת, פרועה, מעציבה, של הרצון המסתער! אכן, מוטב היה אילו ריחף לו אותו הרצון בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן, משיהיה נמק כאן בצינוק הזה, ששלהבתו הקטנה של השכל מאירה אותו בנוגה קלוש, מרעיד, מבליח!"
(תומאס מאן, מתוך בית בודנברוק)

הכותרת של מעריב משבוע שעבר, על פיה 37% מהציבור חושבים שאם יהיה לאיראן נשק גרעיני "תיתכן שואה שנייה", מדגימה את העובדה שהפצצה האיראנית נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת הקצה לתנאי האפשרות של הציונות.

אבל ציונות היא כידוע מושג בעל משמעויות רבות. אפשר להגדיר שלוש רמות של תודעה ציונית שמתקיימות בישראל במעורבב:

ציונות פרטית"אני רוצה להמשיך לחיות. אני יהודי.לאורך ההיסטוריה יהודים נמצאים תחת איום. לכן אני צריך מדינה יהודית שתגן עליי".

הטיפוס הזה של ציונות הוא לא מאוד רחוק מפוסט ציונות, מבחינה זו שהוא לחלוטין בלתי-אידיאולוגי. אף עם פי כן הוא אפקטיבי מאוד ונפוץ מאוד בישראל החילונית. התקיפה באיראן לא משרתת סוג כזה של ציונות: ברמה הפרטית, היא עלולה להביא למותו של כל אחד מאיתנו, בעוד הפצצה האיראנית רק תתעכב.

ציונות לאומית"אני רוצה שהעם היהודי ימשיך לחיות. העם היהודי צריך להיות נאמן לארץ ישראל. אם לא נהיה נאמנים לארץ ישראל לא נהיה יהודים, ואז ממילא הפסדנו. לכן שווה להקריב את החיים הפרטיים שלי ושל רבים אחרים למען הנצח של העם, שחי לפניי ויחיה אחריי".

טיפוס כזה של ציונות נעשה דומיננטי מאוד בשנים האחרונות. אבל גם אותו התקיפה באיראן לא משרתת, כי היא בכלל לא נוגעת לשלמות הארץ או לנאמנות לארץ.

ציונות קוסמית "הציונות היא נושאת הדגל של עקרון קוסמי: מלחמת בני האור ובני החושך. היא מעבר לאדם הפרטי וגם מעבר לעם היהודי. ברגע שהציונות תחדל להיאבק היא תפסיד, והעולם ישקע בעלטה. בני החושך הם האיסלאם הרדיקלי, בהנהגת איראן".

בטיפוס הזה מחזיקה קבוצה אידיאולוגית קטנה אבל דומיננטית, ובראשה בנימין נתניהו. מבחינת מי שמחזיק בטיפוס כזה של ציונות, מלחמה נגד איראן היא הכרחית במוקדם או במאוחר.

למעשה, הציונות הזאת נולדה יחד עם המהפכה האיראנית. כמו שכתב חגי רם בספרו "לקרוא איראן בישראל" –

"בה בעת שהצגת השוני של איראן והצבתה כאנטיפוד מנטלי לישראל נועדו לכונן את הישראליות כסובייקט מערבי וחילוני, התפתחה גם תפיסה הפוכה הטוענת שישראל ואיראן דווקא דומות מאוד זו לזו. אף על פי שאיראן דומיינה כאחר, אותה איראן דומיינה גם כמין תחליף לישראליות זו – ואפילו כ"מין עצמי מחתרתי שלה" …"

באותו יום שבו נולדה איראן האסלאמית, נולד גם בנימין נתניהו – הגיבור שמשימתו להביס אותה בשם הלוגיקה והמערב. במשך שנים, החיכוך בין הגיבור וכפילו התרחש רק בשוליים, אך כעת ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כתבתי כאן כבר, שנתניהו מחויב יותר מכל ראש ממשלה אחר בעבר לחינוכו של המין האנושי, כלומר לבשורה האוניברסאלית של הכנסייה הציונית-אוונגלית. לא פלא שהוא מסתדר טוב מאוד עם האוונגליסטים הנוצרים, הרואים בעם היהודי רק מכשיר בדרך למלחמת גוג ומגוג. לכן, מבחינתם של הציונים הקוסמיים, ישראל חייבת לתקוף באיראן לבדה. רק עליה מוטל התפקיד של מיגור שר האופל.

בהדרגה, הופכת ישראל עצמה לתקיפה באיראן. זהו הטלוס היחיד של קיומה. ישראל הופכת לטיל – טיל לוגי-מדעי לאלוהים ובחזרה.

כאשר מזכירים כי פצצת אטום איראנית בוודאי לא תוטל על ישראל, כי היא עשויה להשמיד גם את העם הפלסטיני, יש המשיבים שהאיראנים המשיחיים יהיו מוכנים להכחיד את הפלסטינים, ואפילו את עצמם, אם הדבר יידרש כדי למחוק את ישראל. צריך לציין, שהדבר נכון גם לגבי הציונות הקוסמית. ברובד כזה או אחר, הניצחון על האיום האיסלאמי חשוב יותר לחסידי האידיאולוגיה הזו מן הקיום הפיסי. בעניין זה כדאי להזכיר את שירו המצמית של איתמר יעוז-קסט

וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

וכך, אחרי היעלמותן של ישראל ואיראן, תמשיך הציונות לרחף "בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן", כמו הדהוד חלול של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו". סילוני המטוסים יציירו מגן דוד מעל העולם, שיתפוגג אחרי רגע. במימד החומרי, תישאר רק כמוסת זמן ובה הצוואה הביולוגית של העם היהודי, שתשוגר אולי אי שם לחלל מאחת הצוללות השטות במימי המפרץ. האוונגארד של הנצח הגנטי כבר הכין את הטכנולוגיה הנחוצה, כפי שמוסבר במאמר הזה של ארגון משפחה חדשה.

3. מלחמה גרמנית

הוא העמיק חקר, בעוד הירח סובב בגלגלו ממעל לגיא ההרים המתנוצץ בנצנוץ אלגביש, קורא על החומר המאורגן, על תכונות הפרוטופלזמה, אותו יסוד רגיש המתקיים בהוויית רפרוף מוזרה, בין בינוי ובין מקמוק… הוא קרא מתוך דחיפת רגש השיתוף בחיים, ובסודם הקדוש-הטמא.
(תומאס מאן, "הר הקסמים")

לא במקרה, הציטוטים שהובאו עד כה מבטאים רובם ככולם את רוח האידיאליזם הגרמני. המלחמה המתוכננת היא מלחמה גרמנית, עם צוללות גרמניות ומטפיסיקה גרמנית. אבל הרעיונות האלה הם ממשיים, במובן זה שהם פועלים בעולם ומפעילים את מקבלי ההחלטות. יהיו מי שיגידו שאני לא רציני, אבל אני רציני לגמרי. אכתוב את זה כאן באופן הנחרץ ביותר: מי שלא מאמין בכוחה של אידיאולוגיה בהיסטוריה, מי שחושב ש"הכול ספינים", הוא בעצמו ניהיליסט.

גם אם התקיפה באיראן תתמסמס איכשהו לעת עתה, למשל בסיועה של מלחמה אחרת, מונחת לפנינו אידיאולוגיה קודרת, אפוקליפטית, שמוכנה לעשות הכול כדי להנציח את עצמה, את הלוגוס שלה, גם ובעיקר על חשבון החיים.

ועם זאת, התעלמות ונסיגה אל השגרה והיומיום היא בעיני לא התשובה. אני חושב התשובה לציונות הקוסמית חייבת להיות קוסמית. אל מול הלוגוצנטריות הקטלנית אפשר לפיכך להעמיד רק את החיים, שממילא ימשכו גם אחרי המוות.

בואו נדבר על אנטישמיות

18 באוגוסט 2012 by

 

אבנר עפרת

לפני כחודש נעל המוזיאון היהודי בברלין את התערוכה "ברלין טרנזיט", שעסקה בפאזה הברלינאית של יהודים ממזרח אירופה בדרכם מערבה או לפלשתינה בשנות העשרים וראשית שנות השלושים. אחרי שהתרגלתי במשך שנים להתרפקות ולהתדפקות של "תרבות וספרות" ודומיו על נפלאות התרבות הגרמנית, ההיעדר הדי מוחלט של ביטויי הערצה שכאלה במקורות שהשאירו אחריהם המהגרים היהודים של אז היה לי כמעט בבחינת הפתעה.

כמובן, עם התגברות הבחילה מהלאומנות בישראל גוברת גם הכמיהה לעולם קוסמופוליטי שלכאורה היה פעם ואבד. ובכל זאת, אם יש בעיה אחת שהחיים בישראל נותנים לה מענה עבור לפחות חלק מהיהודים יוצאי אירופה הרי זהו הקיום כקולקטיב, קיום שאינו נמצא בעימות מתמיד עם חברת הרוב, שאינו מגדיר עצמו בתגובה לחברת הרוב, שאינו חי בצל "התודעה הכפולה" וההכרח "לראות את עצמך דרך עיניהם של אחרים". בתוך הדיבור ההולך וגובר על רנסנס יהודי באירופה וצמיחתה של פזורה עברית אני רוצה לדבר תחילה על עניין לא לגמרי שולי: אנטישמיות – אותו עניין שהחיים בישראל מספקים מחסה ממנו.

קל, אולי טבעי, לשכוח מקיומה, לרואת כמובן מאליו את הקיום הקולקטיווי הבטוח בעצמו – ללא ספק, עד כדי בחילה – של יהודים בישראל. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שאיחלו סבא וסבתא שלי לילדיהם ונכדיהם: מטבע הלשון השחוקה ההיא – "עם ככל העמים". קל לשקוע בנוסטלגיה אל ולטר בנימין ואלזה לסקר-שילר, להתבשם בניחוח שמות הכיכרות והשדרות בערי גרמניה. אבל תור הזהב המדומיין הזה הוא רק צד אחד של השיכחה. הדברים ההזויים של א.ב. יהושע על "יהודים מלאים" בישראל לעומת "יהודים חלקיים" מחוצה לה הם ביטוי אחר שלה. שכן במובן מסוים הקיום היהודי בישראל חלקי הרבה יותר – כי הזרות לחברת הרוב אפיינה את החיים היהודיים והכתיבה במובנים רבים את ההיסטוריה היהודית באירופה. לא רק השמאלנים, כל הישראלים שכחו מה זה להיות יהודים.

ולעת עתה גם בברלין אפשר עוד לשכוח מה זה להיות יהודי. אין קיום ישראלי או עברי קולקטיווי הפורץ את גבולות הקהילות עצמן. והקיום היהודי – למרות המוזיאונים, הסמינרים, הסימפוזיונים והקתדרות – הקיום היהודי הממשי, היום-יומי, גם הוא אינו נראה כמעט מחוץ לבתי הכנסת המבוצרים ומוגנים במצלמות ושוטרים. אבל אין כל סיבה להניח שאם אכן יתבססו בשנים הקרובות חיי תרבות עבריים הם לא יתקלו בגילויים של סלידה ושנאה.

הרבה רוחש כבר כעת מתחת לפני השטח. ניואנסים ושברי משפטים ברכבת או בקפיטריה – כאלה שאי-אפשר להיתקל בהם בשהות קצרה או בשיחות מנומסות עם אינטלקטואלים של מדעי היהדות – הם קשים לכימות והגדרה. תחושת הבטן שלי רעה, אבל לצורך הדיון נתמקד בספירה הציבורית, זו שדנה מזה שבועות ארוכים בלהט ובדקדקנות בשאלת ברית המילה. אחרי שבית משפט בקלן הגדיר את המילה כעבירה פלילית מיהר הפרלמנט להכניס תיקון בחוק המתיר אותה. אבל הדיון, על כל הדיו, נשאר בחלל האוויר.

מי שנעדרו ממנו כמעט לחלוטין היו דוברים יהודים ומוסלמים. שותפות הגורל הרגעית הזו היא נושא בפני עצמו, ומובן שהמילה ביהדות זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר באסלאם. אחרי הכל, גרמניה היא ארץ של "מסורת נוצרית-יהודית", בעוד שעל "שייכותו של האסלאם", אם לא של המוסלמים עצמם, לגרמניה, מותר ואף רצוי לערער בארץ התבונה הטהורה. אבל אם נתמקד לרגע בזווית היהודית, הרי שהדיון הסוער הזה אוצר בתוכו לא מעט מנבכי היחס אל היהודים. זה מעל לכל, כאמור, העדרם – למעט מקרים בודדים – של יהודים כדוברים, כמשתתפים פעילים ונוכחים בדיון. וזוהי הפנייה המיידית לישראל ולקולות בה המתנגדים למילה כשרוצים לבדוק מה חושבים היהודים. כי ישראל הרי היא "ארץ הקורבנות", ונשיאה הוא "נציג עם הקורבנות" (כך התבטא חבר פרלמנט ממפלגת השמאל אחרי נאומו של פרס בפני הבונדסטאג ביום הזיכרון בינלאומי לשואה בינואר 2010).

זו תמציתו של הסדר הפילושמי: בערי גרמניה הגדולות מקימים מוזיאונים ואנדרטאות, מרצפים את הרחובות באבני זיכרון ומעטרים בלוחות עם תצלומי מסילות-רכבת בשחור-לבן. ומנגד ישראל היא כל-כולה תזזית ומסיבות, תרבות ואוונגרד, ים ותל-אביב. בגרמניה עושים הנצחה. מי שמחפש משהו מעבר לכך – יתכבד-נא ויילך לישראל. כמובן, גם בגרמניה יש יהודים. חלקם בבתי-הכנסת, חלקם חוקרי שואה והגות יהודית, חלקם עושים נפשות למען ישראל וחלקם למען ה- BDS. כאלה עליהם להיות כדי לקחת חלק בחיי התרבות והפוליטיקה. ההתייחסות אל היהודים כמשהו נפרד ומובחן היא זו שמזינה את החסינות שממנה נהנית ממשלת ישראל מחד, ומאידך ואת ההתייחסות החשדנית, המבולבלת ולעתים האגרסיבית כלפי מי שאינו מתיישב עם הקטגוריות המובחנות הללו, שאינו מתכנס אל משבצת היהודי/ישראלי המוכרת.

וכאן שב ונעמד א.ב. יהושע או נציג הממשלה התורן ומדבר על אנטישמיות ויהדות, על עלייה והגשמה. גלגוליה המודרניים של האנטישמיות האירופית הממוסדת הפכו את הדיון באפשרות לחיות עמה לכמעט בלתי אפשרי. אבל עוינות ואף שנאה הן נחלתו של כל מיעוט – אין סיבה להתכחש לקיומה של שנאת יהודים או לטעון שהכל רק ביטויים לגיטימיים של ביקורת על ישראל, ואין סיבה להסיק שהדרך היחידה להתמודד עם שנאה כזו היא התבצרות בפיסת ארץ אחת קטנה. חשדנות ועוינות כלפי יהודים עדיין רחוקות מלהיות תופעה אלימה ומסוכנת במערב אירופה, ויש די והותר דרכים להבטיח שכך יישארו הדברים. התשובה לאנטישמיות, להבדיל משנות השלושים המאוחרות ובהינתן הסדר הפוליטי הנוכחי, אינה חייבת להתמצות בחיפוש מחסה מפניה בארצות אחרות. אם יש היבט שבו לנוכחות הגוברת של ישראלים במערב אירופה יכול להיות אפקט פוליטי חיובי, הרי זה ערעור הסדר הפוליטי-חברתי הזה שעל-פיו בתמורה לישראל ולתמיכה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית בה, מוותרים היהודים על נוכחותם כקולקטיב באירופה ומשלימים עם כוחה של האנטישמיות ועם תוצאות מלחמת העולם השנייה.

במעגלים שבאתי מהם, בבית, בתנועה ובבית הספר, נהגו לומר על 1933-1945, כמו גם על 1948, שמה שהיה היה, שבמקום לחטט בפצעי העבר יש לבנות עתיד. זה היה אתוס מושרש היטב ששלל את הפליטות ובמקרים רבים אכן נתן לאלה שברחו מאירופה תחושת השתייכות למה שהאמינו לעתים קרובות מדי שהוא חברת מופת. ביטויו הפוליטי של האתוס הזה היה מה שעמד בבסיס היחסים בין ישראל לבין מדינות מערב אירופה אחרי המלחמה, וזה גם העיקרון שיישמה ישראל, באלימות וכפייה, בשאלת הפליטים הפלסטינים אחרי 1948. זו היתה הסכמה פוליטית שגרסה שגבולות שנקבעו במלחמה תקפים מעתה ועד עולם, שלדורות הבאים אין מה לחפש בערים ובכפרים שנשארו מאחור.

ההסכמה הזו מתערערת. היא מתערערת עם הנוכחות הגוברת של עצם המילה 'נכבה' בישראל ובמערב, והיא מתערערת עם הישראלים שבאים לחפש עקבות באירופה ולעתים גם נשארים. קשה הרבה יותר לטעון בזכות הסטטוס-קוו שקבעה ישראל ב- 1948 כשמגישים בקשה לאזרחות באחת ממדינות אירופה בשם זכות-אבות. אם לאמץ לרגע את המונח האמורפי משהו של ה"אליטה הישראלית", הרי שחלקים גדולים ממנה כבר דוחים במעשיהם ורגליהם את ההסכמות שהתגבשו אחרי 1945, וזאת מבלי לוותר על הגדרת הזהות הישראלית או על הרצון להשתייך אל הישות הפוליטית הישראלית.

לשרטוט הגבולות הקשיח הזה של אחרי 1945 יש עוד היבט אחד, והוא הטאטוא של הגירוש וההשמדה של היהודים. זה נהגה ונוהל במערב אירופה, אבל זה טואטא מזרחה, לפולין. את פולין הפכנו לארץ המסעות והמחנות. בפולין חוסל העם היהודי, ובזה מסתכמת ההיסטוריה שלה. ובינתיים נרקמה בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה ברית של דמוקרטיות מגניבות עם מסיבות ושיק היפסטרי. רק לוחיות הזיכרון הקטנות מול הבתים שלפנים גרו בהם יהודים מקלקלות את החגיגה, מזכירות שהחיים נמשכים על חורבותיהם של חיים אחרים, באותו מקום ממש שבו נהגתה ההשמדה. איזה זעם מבעירות בי לוחיות כאלה בשכונות העשירות במערב ברלין! חלונות ראווה עמוסים בכל טוב, חזיתות נוצצות ומקושטות, ולוחיות קטנות-קטנות, לפעמים לאורך רחובות שלמים – כאן גרו, גורשו, נרצחו. והחיים נמשכים, על חורבותיהם של אחרים. והשוטטות, אחת לכמה חודשים, בין הבתים היפים של שכונת טלביה בירושלים, נראית לי לפתע אחרת לגמרי.

כך הפרדנו וחילקנו את מורשת המלחמה: בישראל חיים קולקטיוויים, בגרמניה כפרה ו- Wiedergutmachung (מילה מבחילה בנופת-הצופים שלה – בעצם היא אומרת "החזרת הגלגל לאחור"), בפולין השמדה. משחק התפקידים הזה בגילומם של אושוויץ, ברלין ותל-אביב הוא ביטוי מזוקק של הסטטוס-קוו השמרני של אחרי מלחמת העולם. אבל בפולין יש כיום בצד המחנות יותר ויותר עיסוק בתרבות היהודית שנמחתה, בגרמניה אולי מתפתחת בצד ההנצחה תרבות חיה, ובישראל, גם אם הבחירה של רבים לגור באירופה אינה כשלעצמה פעולה פוליטית אקטיבית, ההשלכות של המגמה הזו תוכלנה אולי לרופף, ולו במעט, את אחיזת החנק של אקסיומת הפרקים הסגורים של ההיסטוריה.

דימויים: ארבעה ציורים של קאי אלטוף.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 943 שכבר עוקבים אחריו