"מי שכל הזמן אוכל את הלב, בסוף נשאר לו לב קטן"

(אורנה אליהו-אורון)

אפשר לראות בפוסט הזה תשובה למה שעודד נעמן כתב כאן. אבל הוא עומד בפני עצמו, כתשובה כללית לז'אנר מוכר לעייפה, גם מעל דפי האמורי וגם לכל אחד מאיתנו מן החיים הפרטיים: ז'אנר "השמאלני המתבייש והמתנצל והמתייסר". וגם כתשובה לכל מי שלא באמת מבין, מה זה שמאלני ולמה יש ישראלים כאלה, שפתאום משתגעים ומתחילים לדבר מוזר.

מבחינות מסויימות הזדהיתי מאוד עם הסיפור האישי של עודד. בעיקר הקטע

"כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש  …אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי."

עזבנו את ישראל בסוף קיץ 2002. לא חשבנו שזה יהיה לעשר שנים, בטח שלא לתמיד. עכשיו נראה שכבר נעניק לילדינו את אופציית ה"תיכון-קולג'" מבית הגשש החיוור. הגדול בן 15, די אתלטי אבל לא בדיוק חינכנו אותו להיות לוחם בקומנדו הימי, בטח לא כזה שמסתער לפנות בוקר על ספינות שייט טורקיות. יותר ויותר הזוי בעינינו להפוך אותו ואת אחיו בן ה-13 (אתלטי אף הוא) לבשר תותחים של הכיבוש. לחזור לארץ בדיוק כדי לדחוף אותם למלתעות הצבא נראה לי כרגע, ועוד יותר מכך, לאשתי – שהיא אגב הרבה פחות שמאלנית ממני בדעותיה הפוליטיות – כמעילה בתפקיד הבסיסי ביותר של ההורות. זה הופך את שנינו, במונחים ישראליים, לחפצים חשודים. ואנחנו גאים בכך. זה גם, בדיוק נמרץ, מה שהביא אותי מלכתחילה לשבור את הכלים עם הקונצנזוס הישראלי בסתיו 2000, ואחר-כך לשלם – השבוע לפני 10 שנים – 200 ש"ח כדי להשתתף בפירסום מודעה בהארץ, מעשה שהתפרסם כ"אומץ לסרב" ונזרק מאז לפח האשפה ההיפראקטיבי של הזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

האחריות לגורל ילדינו היתה גם מהגורמים העיקריים שהביאו אותנו לארה"ב שנתיים מאוחר יותר. בין הילדים שלי לבין מדינת ישראל, אני בוחר בילדים מיליון פעמים מתוך מיליון. וזה לא שאנחנו הורים למופת, נהפוך הוא. גם לא הורים שמגדלים את ילדיהם על איזו מוסרניות סטרילית ומתנשאת או באורח-חיים אלטרנטיבי. אבל יש גבול לכל תעלול. ויש גבול עד כמה שמאלנים יכולים לאכול את עצמם על מה שהם לא אשמים בו.

אני כמעט לא מנופף בשהות שלי כאן בסיאטל כבצעד פוליטי. אחרי הכל, זו איזשהי תערובת בין גלות פוליטית (שלי), גורמים אישיים ומשפחתיים, וסתם "בריחת מוחות" סטנדרטית של אשתי ושלי. כמו שכתבה יסמין בתגובה לעודד, בשביל מה סתם "לפוצץ יחסים נעימים על שמאלנות-יתר"? ובעצם, מי יודע איפה עובר הגבול בין השיקולים? אני מכיר לא מעט "מוחות בורחים" כאן, שהיה בהחלטתם להישאר בחו"ל יסוד של מיאוס מהיבטים שונים של התרבות הישראלית, ופסימיות כללית לגבי המדינה. ובכל זאת, כמה מאלה שהעדפתי לא לפוצץ איתם את היחסים על שמאלנות-יתר, דווקא כן הפיצו סיפורים על "הקיצוני עוכר ישראל" שנמצא בעירנו, חובר לאויבי המדינה ומוציא את דיבתה רעה. עד כדי כך שבמשך תקופה מסוימת כל ישראלי חדש שהגיע לעיר שמע שצריך להיזהר ממני (עכשיו אני "עתיק", כנראה שכבר לא שומעים עלי בכלל). וגם בישראל, כמובן, עושים לי את זה בהיעדרי. מדי פעם מתגנבת לדברי אמי אנחה על מה שאיזה דוד או דודה אמרו עלי ועל מעשי האיומים. שלא לדבר על פרשת ישראל דוד ואוניברסיטת בן-גוריון, שאני אפילו לא מקשר אליה כאן.

אז לכל הנשמות הטובות האלה שמפיצות שמועות עלי ועל חברי לדעה ומסיתות נגדנו,

ולרוב שאר הישראלים שעדיין לא מבינים מה ה"סמולנים" האלה רוצים מהם,

ועוד יותר מכך, לחברותי וחברי השמאלנים שאוכלים את עצמם ואחד את השני,

(זה כולל את אלה שרואים בטיפוסים כמו יסמין וכמוני מין "ליברמנים של השמאל" שמחפשים איזו אחדות וזקיפות קומה שלא לצורך,

וגם את אלה שעושים מבחני טהרה למי ש"לא מספיק שמאלני" עבורם, כמו שעשו לי ב"גדה השמאלית" לא פעם אלא פעמיים,

וגם את אלה שכותבים בהאמורי – כמו עודד או יותם – שהשמאלנות שלי היא בסך-הכל חיפוש אנוכי אחרי זהות, או אחרי ג'ובים, ובעצם נוח לי להישאר עם הסטטוס-קוו ולהרגיש טהור).

לכל אלה אני מקדיש את המסר הפשוט הבא:

זה לא אני. זו את. זה לא אני, אסף, שהוא הבעייה פה. זו את, מדינת ישראל. הבעייה היא די פשוטה, אבל אמיתית לגמרי ומאוד חמורה: את לא דמוקרטיה – את מדינת כיבוש. ובכנות, אם הייתי יודע איך לפתור אותה בשבילך, הייתי עושה את זה עוד היום.

לא מדובר ברגישות-יתר שלי או ברחמנות-יתר, או אהבת ערבים או שנאה עצמית. ובטח שלא (לצטט שוב את עודד) בקיבעון על "זהות דיסידנטית". או כל חארטה פסיכולוגיסטית אחרת. מבחינתי מדובר בתצפית אמפירית בסיסית. וכאיש של מדע וסטטיסטיקה, אני מבין בדיוק למה הכוונה כשאני אומר את זה.

לא ארחיב בהסבר התצפית הזו מעבר לפיסקה אחת. הדברים ידועים למי שרוצה לדעת, והראיות קיימות שחור על גבי לבן: ישראל היא מדינת כיבוש, נקודה. האמונה כאילו יש איזשהי "דמוקרטיה ישראלית" שקיימת באופן נפרד מן הכיבוש, היא אמונה תפלה. מדינת ישראל היתה בקושי בת-עשרה כשגילגלה את עצמה לתוך מלחמת ששת הימים. ובערך שלוש שניות אחרי סוף המלחמה הזו, כל המנגנונים של המדינה התחילו באופן ספונטני ומסיבי למחוק כל זכר לקו הירוק ולהטמיע את העובדים הפלסטינים בכלכלה הישראלית ולהמציא קומבינות להשאיר את השטחים (שבמקור כללו גם את סיני, ועדיין כוללים את רמת הגולן) בשליטתנו לנצח, אבל כמובן בלי לתת לתושביהם שום זכויות. ומאז ועד היום, תחת אינספור ממשלות "ימניות" ו"שמאלניות", שלטונות ישראל לא חדלו ממלאכת-קודש קומבינטורית זו. היום יש בפלסטין סבים וסבתות שנולדו תחת הכיבוש. השנים האבודות של "ישראל הקטנה", שרובנו המכריע לא יכול בכלל לזכור, עבר זמנן ובטל קורבנן (חוץ מזה שהן היו רחוקות מאוד-מאוד מאיזו אידיליה דמוקרטית, אבל כאמור לא נרחיב). זה מבחינה היסטורית. מבחינה גיאוגרפית הכיבוש מתחיל במרכז ירושלים, הוא מתחיל 15 ק"מ מהרצליה ונתניה וחדרה. ומאות אלפי אזרחים ישראלים, שמקבלים את מלוא התקציב והשירותים של כל משרדי הממשלה ואף מעבר לכך, נטועים להם בלב ליבו של הכיבוש. אז פשוט אין חיה כזו, משטר ישראלי נטול כיבוש.

יש ויכוח אם הכיבוש הוא אפרטהייד. מבחינת מאפיינים ספציפיים, מדינת הכיבוש שלנו אכן נופלת איפשהו בין האפרטהייד הדרום-אפריקני לבין גירסתו המרוככת בדרום ארה"ב של אמצע המאה ה-20. אם האפרטהייד הוא לא רק שם למשטר מסויים שהיה בארץ מסויימת, אלא שם משפחה – אז הכיבוש בהחלט שייך למשפחה הזו. אבל למי שנעלב מהמילה "אפרטהייד", אין בעייה. יש לי בשבילכם תיאור יותר מדויק וקולע של המשטר במדינת ישראל-רבתי:

אתם חיים תחת משטר הונאה. ישראבלוף.

אם יש משהו שמייחד יותר מכל דבר אחר את ההווייה הציבורית של מדינת הכיבוש שלנו, זה השקר האובססיבי, הרב מימדי, הבלתי פוסק. רשויות המדינה משקרות זו לזו ולעצמן, כדרך-פעולה שגרתית (בג"ץ כבר אמרנו?). יום-יום הן משקרות לאזרחים במצח נחושה. וכמובן, כולם ביחד משתפים פעולה לשקר לכל העולם, ולזה קוראים "הסברה". אנחנו מאלפים את יהודי הגולה לשקר בבלי-דעת לחבריהם הגויים. אנחנו משקרים על העבר שלנו (כן, כן, משקרים בלי הכרה על 1948 ועל מה שקרה לפני זה וגם אחרי זה), ומשקרים לגבי תכניותינו לעתיד.

אז אחי ואחיותי השמאלנים: תפסיקו לאכול את עצמכם על הצורה בה אתם מתמודדים עם משטר ההונאה הזה. בין אם אתם פעילים יותר או פחות, "נחמדים" או לא, רוצים מדינה אחת או שתיים, חיים בארץ או בחו"ל: לזכותכם עומדת העובדה הלא-פעוטה, שלפחות היכרתם במציאות ואתם לא עושים שקר לנפשכם. בחרתם באמת הכאובה, יותר נכון היא בחרה בכם ולא ברחתם ממנה. ואת זה אי-אפשר לקחת מכם. זה לא קל לחיות עם זה. רוב שאר הישראלים שאתם אוהבים אותם וזקוקים להם, ממשיכים לשתף פעולה עם השקר ולהכחיש את קיומה של המציאות הזו, להסתכל עליכם כמו על משוגעים (במקרה הטוב) וללחוץ עליכם שתחזרו להכחיש כמוהם. אל תתביישו לבקש עזרה כשצריך, רוחנית רגשית נפשית או אחרת.

ואם אתם עדיין מתעקשים להתבייש ולהתנצל על חטא השמאלנות, הנה טיפ קטן: בעוד הרבה-הרבה שנים, כשנהיה זקנים או כבר מתים, והמשטר הארור הזה סוף-סוף ייפח את נשמתו – אז תגלו שכל אלה שלעגו לכם והטיפו לכם מוסר והדירו אתכם והסיתו נגדכם, הם בעצם כל הזמן ידעו והזהירו ופעלו ללא-לאות למען הצדק והשלום והשכל הישר, והכל קרה בזכותם. רק אותכם משום-מה אף אחד לא יזכור. אז תפסיקו להתבייש ותרגישו חופשי לתת לעצמכם קצת קרדיט והרבה אהבה כבר עכשיו. תנו לעצמכם חיבוק, מגיע לכם. תאמינו לי, זה יעזור לכם להרגיש קצת פחות רע גם עם הכיבוש וגם עם עצמכם. כי מי שכל הזמן רק אוכל לעצמו את הלב, בסוף יהיה לו לב קטן.

וכתבתי את המונולוג הזה, קודם כל כדי להזכיר את הדברים האלה לעצמי. גם אם אתם מרגישים שאף אחד בעולם לא אוהב אותכם כמו שאתם – אני כן אוהב אותכם. אחי ואחיותי אתם, ותמיד תהיו.

עברו שלוש וחצי שנים מאז שעזבתי, בקיץ 2008. עזבתי "רק ללימודים" אבל למעשה - אני מעז לומר היום - הרגשתי אז שאני עוזב כדי לשרוד. משהו אחז אותי בגרון, חנק אותי, והמשהו הזה היה כרוך כל כך בעצם החיים הישראליים שכדי לברוח ממנו הייתי צריך לברוח מישראל. ביני לביני הכחשתי שאני עומד בפני מאורע דרמטי. "זו תהיה לך הרפתקה נהדרת", אמרתי לעצמי, "זה יהיה כמו טיול ארוך". כשהתעצבתי קצת במסיבת הפרידה, יומיים לפני הטיסה, מיהרתי להזכיר לעצמי שהכל עובד לטובתי ושעלי להודות למזלי הטוב. אבל למרות מאמצי השכנוע לא הרגשתי כמי שעולה אל דוכן מנצחים. אם הרגשתי בר-מזל הרי זה משום שניתן לי היתר יציאה שלא ניתן לאחרים. ואם משהו באמת הבדיל אותי מאחרים היה זה חוסר האונים שלי. בעוד שבעיני רוב מכריי הלימודים בחוצלארץ נתפסו כמותרה, כהזדמנות נהדרת, כקרש קפיצה, בעיניי הלימודים היו הזדמנות אחרונה, קרש הצלה, הכרח. וכך, במקום לחוש שמחה וגאווה על שהצלחתי במקום שאחרים היו שמחים להצליח, חשתי חלש ועלוב מכולם מפני שלעומת חבריי וחברותיי, שכוחן היה במותניהן והחיים בישראל לא הביסו אותן, כוחותיי כמעט אפסו ואני נזקקתי לחסדיהם של מוסדות אקדמיים עשירים ומושחתים.

כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש. החיים החדשים שעמדו בפתח פיתו אותי על דרך השלילה; הם היו רק ניגוד מוחלט לחיי הישראליים. התיישבתי במטוס כלא-מאמין. אחרי כמה רגעים המטוס שעט במורד המסלול והרגשתי כאילו אור בוהק ואכזר הכה באישוניי כל משך חיי הבוגרים בישראל והנה, עוד רגע, אוכל סוף-סוף לעצום את עיניי וחושך מיוחל ומרגיע יציף את הכל. המראנו - "ניצלתי", אמרתי לעצמי בקול והילדה הקטנה שישבה במושב לצידי הסתכלה עליי כאילו השתגעתי.

היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

היתה בית בודד על החוף.

ויש לפעמים נערכו ישיבות

מתחת שקמים אז בצל,

וליד העצים צחקו הבנות

וענו בזמרה: "הי ילל".

("גן השקמים", יצחק יצחקי)

אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי. מאז סופה של הציונות הליברלית, של "חלום השלום", אין עתיד בישראל. משמאל ומימין שוררת הסכמה רחבה: העתיד כאן בקושי מתקבל על הדעת (וכשהוא מתקבל על הדעת מיד מתברר שהיה כבר עדיף שלא יתקבל). העתיד הוא מותרה הניתנת רק לשוויצרים וניו-זילנדיות, שקיומם לא תלוי על בלימה. הישראלים אומרים תודה שהם עוד בחיים - מי מעז לחשוב על עתיד?

אחת הטענות החזקות ביותר של המחאה בקיץ היתה שלאזרחים ולאזרחיות בישראל מגיע עתיד בזכות ולא בחסד. מותר לבקש יותר מחיים, מותר להאמין בחיים טובים. לכן המחאה היתה מחיה כל-כך: משהעתיד נעשה אפשרי ההווה אינו לשווא. המאמצים של היום יכולים להוביל למשהו ראוי, בר-קיימא. לפני שלוש וחצי שנים, בקיץ, ברחתי מהמובן מאליו הישראלי: האמונה שאין כאן עתיד ושההווה הוא אשליה.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

(רחל בלובשטיין)

עם שוך המחאה ובוא החורף כולם שוב מסכימים שההווה הוא כלי ריק והסוף הקרוב בלתי-נמנע. השאלה המפלגת היא רק 'מה יהיה הסוף?' או 'איך הכל ייגמר?'. יש כאלו, ממסדיות, שחושבות שהסוף יבוא מבחוץ - מאיראן, מאירופה, מהאסלאם, מפלשתין, מהגיס החמישי של הסמולנים - ויש כאלו, שמאלניות, שחושבות שהסוף יבוא מבפנים - מהפשיזם, מהגזענות, מהכיבוש והאפלייה. הדעות השונות מוליכות למחלוקות בוערות אודות השאלה כיצד יש לדחות את הקץ: להתקיף את איראן או לגונן על בית-המשפט העליון. אך כולן מסכימות שהקץ קרב בצעדי ענק. יוצאי דופן בוויכוח זה הם בני ובנות הימין המשיחי. אם לימין המשיחי יש כוח פוליטי לא-פרופורציונאלי לגודלו באוכלוסייה הרי זה משום שהימין המשיחי הוא אקטיבי בעוד ששאר הישראלים הם ריאקטיבים: שאר הישראלים מגיבים למה שנראה בעיניהם כסוף בלתי-נמנע הנכפה עליהם מבחוץ בעוד שהימין המשיחי יוזם את הסוף שהוא חפץ בו. הפחדים הישראליים הם ככלי בידיו של החזון היהודי-משיחי. אבל מדוע הישראלים משוכנעים שקיומם אינו מן-האפשר? מדוע החלפנו את השלום של שנות התשעים באפוקליפסה?

האמיני יום יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

לחבק אותך אבוא

והכל אשיח לך.

(רפאל קלצ'קין)

אם יש סרט אחד שמקפל בתוכו את התודעה הישראלית של שני העשורים האחרונים הרי הוא "הילדים של ארנה", סרטם התעודי של ג'וליאנו מר-חמיס ודניאל דניאל. צפיתי לראשונה ב"ילדים של ארנה" שבוע לאחר הירצחו של מר-חמיס, באפריל האחרון, בהקרנה שנערכה באולם קטן באוניברסיטה שבה אני לומד. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בתקופה שבין סוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים ומתאר את תיאטרון הילדים שהקימה אימו של ג'וליאנו, ארנה מר, במחנה הפליטים ג'נין, ושבו גם ג'וליאנו לימד והדריך עד מותה של ארנה. בחלקו השני של הסרט ג'וליאנו חוזר לג'נין בשנת 2002 אחרי שהוא מזהה בטלוויזיה גופת מחבל שביצע פיגוע בחדרה - אחד הילדים מהתיאטרון. ג'וליאנו מתעד את המפגש החוזר עם הילדים שבגרו והצטרפו למאבק האלים בישראל. הסרט נגמר עם מותו של אחד הילדים שבגרו, עלא, שהיה ממובילי המאבק החמוש בכוחות צה"ל בג'נין ב-2002. אחרי שהסרט יצא לאקרנים וזכה להצלחה גדולה, ג'וליאנו הקים מחדש את התיאטרון בג'נין. הוא קרא לו "תיאטרון החופש".

ג'וליאנו מר-חמיס נרצח ביריות אקדח באפריל 2011 בג'נין, ככל הנראה על-ידי פלשתיני. בגלל שנהוג לראות ב"ילדים של ארנה" תיאור של 'מציאות בלתי-אפשרית', הרצח של ג'וליאנו, אחרי ששב וניסה להגשים את החזון של אמו, סופר כפרק ההמשך של סרטו. "תיאטרון החופש" היה רק הצגה, מראית עין שנידונה להיחרב - האמת הנוראה שוב ניצחה את התקווה. אני חושב - וזאת רק על סמך צפייה בסרט ובכמה ראיונות ביוטיוב - שזו טעות לקרוא כך את הסרט והרצח של ג'וליאנו מר-חמיס.

בין שני חלקי הסרט - החלק הראשון שמתאר את התיאטרון של ארנה עד מותה באמצע שנות התשעים והחלק השני שמתאר את חזרתו של ג'וליאנו לג'נין אחרי מבצע "חומת מגן" ב-2002 - מפריד פער בן שש או שבע שנים שהסרט לא דן בו. בשנים אלו ג'וליאנו חזר לישראל וחי כישראלי מצליח - שחקן תיאטרון מוערך וגבר נחשק. זהו, נדמה לי, החלק האמצעי, החסר, של "הילדים של ארנה". חלקו הראשון של הסרט, החלק של ארנה, מתאר את אפשרותם של חיים הגונים בעולם מושחת; החלק האמצעי, שהסרט הס מלהזכיר, הוא החטא - ג'וליאנו נוטש את החיים ההגונים לטובת החיים הטובים; והחלק האחרון מתאר את העונש. והעונש הוא מוזר ואכזר: הילדים שגו'ליאנו לימד בתיאטרון של ארנה ונטש בנערותם יוצאים לרצוח את הישראלים שטובחים בהם, אלה המעניקים לג'וליאנו תהילה ושפע. כוחו יוצא-הדופן של הסרט, שגיבורו האמיתי על-פי קריאה זו הוא ג'וליאנו, טמון בעובדה שעל החטא של ג'וליאנו נענשים כולם - ישראלים ופלשתינים - חוץ מג'וליאנו. אך כמו אדיפוס שמנקר את עיניו כשהוא לומד על חטאיו - וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות אלטרנטיבית לרצח - גם ג'וליאנו ביקש לקחת חלק בחורבן שהמיט על אהוביו.

אני לא מתיימר להסביר את הרצח או להרכיב פרופיל פסיכולוגי של ג'וליאנו מר-חמיס. לא הכרתי את ג'וליאנו, לא את חבריו ולא את בני משפחתו. אסונם הוא שלהם ואין לי יכולת או זכות להעיר עליו. אך לאסון הזה היה כוח פומבי. אם נרצה ואם לא, גו'ליאנו מר-חמיס הוא סמל, ועל כוחו של הסמל אני מנסה לעמוד. רבים מיהרו למצוא בסיפורו של ג'וליאנו טרגדיה שמקורה בסכסוך בלתי-ניתן ליישוב בין זהותו הישראלית לזהותו הפלשתינית. מהבנה זו של 'המיתוס של ג'וליאנו' עולה שאת החורבן אפשר למנוע רק באמצעות הפרדה, שאסונו של ג'וליאנו טמון בהיותו בן-כלאיים ישראלי-פלשתיני שעבורו ההפרדה לא היתה מן-האפשר.

זוהי קריאה מוטעית ומסוכנת בדמות שג'וליאנו גילם בחייו ובמותו. הקריאה המחודשת ב"ילדים של ארנה" מציעה שאסונו של גו'ליאנו לא טמון בקיום המשותף של הפלשתיני והישראלי שבו, אלא באמונתו שחייו הם חיים של חטא ושאין כפרה מלבד המוות. ביסוד דמותו של ג'וליאנו נמצאת האמונה שהישראליוּת מהותה היא דיכוי הפלשתינים והפלשתיניוּת מהותה היא התנגדות לדיכוי הישראלי. משכך, החיים הישראליים עצמם הם עוול שיש לתקן. אם יש עתיד הרי הוא מושחת משום שהוא עתיד ישראלי.

הממסדיות הישראלית חולקת עם ג'וליאנו את האמונה שאין ישראל ללא כיבוש ואין ישראל עם כיבוש. הישראלים משקיעים יצירתיות, מרץ וזמן בתיאור סופה של ישראל יותר מכל ארגון אנטישמי. ממשלת ישראל מעלה לכותרות את חטאיה ומכריזה על עוונותיה יותר מכל ארגון זכויות אדם. בימים הראשונים של "עופרת יצוקה" העולם תמך בזכותה של ישראל לרצוח מאות אזרחים חפים מפשע, אך ישראל התעקשה להמשיך את המתקפה עד שהעולם כולו יגנה אותה. לפעמים היה נדמה שהגינוי העולמי היה המטרה האמיתית של המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי. כך, כמו כדי להכעיס, ולמורת רוחם של "ידידיו" המבקשים להתגאות בו, הממסד הישראלי מדגים שוב ושוב את פגמיו המוסריים. זאת משום שכמו בסיפורו החבוי של ג'וליאנו, הישראלים מאמינים שלא העולם אלא הם מושחתים. מאחורי האמונה הישראלית העיקשת בקץ הבלתי-נמנע עומדת הערגה לכפרה. ה"איום הקיומי" על ישראל הוא נחמה קיומית של ישראל; האמונה בקץ היא תקווה לעונש.

והאמונה בחטא הקדמון באה לידי ביטוי גם ב'פוליטיקה' הישראלית. מובילי המאבק ב"שמאל הבוגדני" כמו גם מובילי המאבק ב"ממסד הפשיסטי" לא מצפים לנצח במאבקם. להיפך, ה'מאבק' הוא אורח חייהם, הוא מגדיר את גבולות 'הפוליטיקה'. כל מחנה מאמין שהמחנה הנגדי, הבלתי מנוצח, מפליל את כולנו ומביא עלינו בחטאיו את סופנו. אולי זו הסיבה שהמחאה בקיץ התנערה מה'פוליטי': הפוליטיקה הישראלית מאוששת את המצב הקיומי שבו איננו ראויים להווה הטוב ובקרוב נכה על חטא. רק תוך דחיית ה'פוליטי' והערגה לקץ יכלה המחאה להחזיר (גם אם לרגע) את האמונה בעתיד ואת החיים בהווה.

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

(רחל בלובשטיין)

משהתרגלתי לאורח חיי החדש בחו"ל, הבנתי אט-אט שלא השארתי מאחורי דבר. אנשים שראיתי ברחוב או בחצר האוניברסיטה נראו לי ככפילים של מכרים ומכרות מישראל. בלילה הייתי חולם על ירושלים ותל-אביב. המשכתי לקרוא ולכתוב בעברית. אמנם לא "הפכתי ימני", כמו שכמה ממכריי ניבאו לי, אך החיים הישראליים שחייתי בעברי ושאחריהם המשכתי לעקוב באינטרנט הפכו לעולם סודי שנשאתי עימי. כאן, רחוק מסוף-העולם של ישראל, יכולתי להתבונן בחיים שעזבתי. גיליתי - וזה בהחלט הרגיש כמו גילוי - שגם בישראל יש חיים. חיים שהייתי חלק מהם, שאפשר להתגעגע אליהם ושעל אסונם מותר להתעצב.

כשחייתי בישראל קור הלב והרשעות היומיומית של מוסדות השלטון הישראלי שכנעו אותי שאין כאן אלא חטא נורא ואיום שבעצם חיי בישראל אני נותן לו יד. היום אני חושב - וייתכן שזו מחשבה שברירית שתתנדף אם אחזור לחיות בישראל - שטעיתי. אמנם יש כאן רשעות וקור לב איומים ונוראיים שבמידה מסוימת אני לוקח בהן חלק, אך יש כאן עוד דברים, דברים טובים באמת. והדברים הללו - הדברים הישראליים הטובים - הם הדברים שבזכותם ומתוך הזדהות עימם הרישעות של מוסדות השלטון מותירה בי רושם עז כל-כך. זו ההזדהות עם החברה הישראלית שמטילה עלי אחריות לעוונותיה. לכן אני חושב שזו טעות להתקהל סביב הרישעות הישראלית על מנת להתנער מממנה. זו טעות לאפשר להתנגדות להגדיר את קהילתנו, לתת לעוולות של המשטר הישראלי לעצב את זהותנו.

ארשה לעצמי להיות בוטה יותר: אני מוצא מידה של אמת בדברי הטוקבקיסט שמציע לשמאלן לעבור לאירופה. אם הביקורת השמאלנית משמשת לזיכוי השמאלן מפשעי השלטון לא ברור מדוע יש לחזור ולהשמיע אותה. השמאלנית נשמעת כמי שחוזרת ומודיעה לאקסית שלה שזו היא שזרקה אותה. מדוע השמאלן נסער כל-כך מעוולות המשטר הישראלי ואדיש יחסית לעוולות המשטר הצפון-קוריאני, או הסנגלי, או כל משטר אחר? מה מבדיל את השמאל הישראלי מהשמאל העולמי? רק הזדהות עם הממסד הישראלי יכולה להסביר את עוצמת התגובה של השמאל. באותו אופן, אם הממסד הישראלי משוכנע כל-כך שמעשיו מוצדקים מדוע הוא מתעקש להתחמק מחקירה בכל מחיר ולהגביל בכוח את הביקורת עליו? אם ארגוני השמאל חושפים את מעשיה הראויים של ישראל, מדוע הישראליות הממסדיות חושבות שיש בכך נזק? רק הזדהות עם הביקורת השמאלית יכולה להסביר את עוצמת התגובה הממסדית לשמאל. לכן נראה לי שהממסד והשמאל נתמכים זה בזה ומקיימים זה את זה. ההצטדקות הממסדית כמו גם ההתבדלות של השמאל הם ביטויה העכשווי של משאלת המוות הישראלית.

הנה, אם כן, הלקח שלי מהמחאה בקיץ: אני תומך ולוקח חלק במאבק למען שלטון חוק ראוי בישראל ובפלשתין, אך המאבק הזה לא מגדיר את גבולות הקהילה שלי. 'שמאל' היא עמדתי הפוליטית, אבל אני אינני 'שמאלני'. הקהילה הישראלית שמתוכה ועימה אני נאבק קיימת בפני עצמה וקיומה מוצדק באופן שאינו תלוי בהצלחת המאבק בכיבוש ובאפלייה האתנית והדתית. דווקא החיבור בין המאבק בכיבוש לבין הזהות שלנו עושה את הכיבוש הכרחי לקיומנו כדיסידנטים ובכך מכשיל את המאבק בו. אם אנחנו רוצות להיפטר מהכיבוש ומהאתנוקרטיה הישראלית, עלינו להפסיק לראות בהם את היסוד המושחת של קיומנו. במקום לשאוף להתנער מהגנאי המוסרי שדבק בנו על החלק שאנחנו לוקחים ולוקחות בעוולות הממסד הישראלי, עלינו לשאת באשמה ולדעת שאף-על-פי-כן אנחנו ישראליות וקיומנו מוצדק.

דימויים: Islands למעין שטראוס (גלריה קו 16, תל אביב, 2006)

יום שלישי. קמתי והתלבטתי מה ללבוש. בבוקר הייתי צריכה לנווט בין פגישות בכמה בתי קפה, ובערב להגיע לבית העם ולהשתתף בערב היציאה של "ארץ האמורי" מהארון הווירטואלי.

התלבטתי מה אלבש שיתאים גם וגם. גם לסיבוב בוקר וגם לערב בבית העם. גם להיות מרשימה וגם קלילה וגם לא מתאמצת וגם סקסית, כי זה ערב על סקס, לפני הכל.  לבסוף בחרתי בחצאית אדומה וחולצה שחורה. נועזת ורשמית. אין קוד לבוש רשמי לנשים מזרחיות. גברים אשכנזים יכולים ללבוש מה שהם רוצים כי הם מתכנתים את שפת הקוד.

אף פעם לא הרגשתי נוח להציב את עצמי כאנונימית בתוך ההמון. לכן אני אוהבת את  הפרפורמונס המזרחי הבארוקי, במיוחד כשהוא מופיע בתוך המרחב הלבן שמקיף אותי. ובכל זאת אני יודעת – היטב – שליכולת להיבלע במרחב, להיות רואה ואינו נראה, יש הרבה יותר כוח.  וגם זה קוניוקטוראלי.

פאנליסטים ופיינליסטים. המבנה  הראשוני של הערב יצר היררכיות צפויות. אין טעם להתווכח על זה. מליצי יושר טענו שהכל נבע מכוונות טובות, אבל מה לעשות שאני לא כומר מוודה וגם לא בוחנת לב וכליות, ויותר מאשר התעמקות בתהליכים הפסיכולוגיים האישיים של כל אחד מהמעורבים, אני מעדיפה לשפוט את המעשים והתוצאות בשטח. מעשים מעשים ומעשים – זה מה שנחשב. כשמשהו הופך לפעולה במרחב הציבורי, המעשה הוא הדבר שקיים והמחשבות שמאחוריו לא. הרי אם הייתי חושדת בכוונות זדוניות מי היתה מדברת אתכם בכלל? אני רוצה להאמין כי הדיבור בינינו בנוי על כוונות טובות, אחרת בואו ניפרד יפה, היפרדות תמיד מיטיבה עם המדוכאים. בינתיים, נשפוט את המעשים ונחטוף על הראש בכבוד. כבוד זו לא מילה גסה.  גם אני חטפתי, אבל בכבוד. "בכיינית", "נעלבת סדרתית". נו, שוין. ממילא זה רפלקס מותנה לכל דרישה או ביקורת מזרחית ולא באמת משנה מה אני אגיד.

היררכיה. יצרתם היררכיה, דחפתם אותנו לתחתית הדף (כמעט להערות שוליים), תחת כותרת מעליבה, בעוד אתם מנכסים לעצמכם את העולם האקדמי והתיאורטי. "הפאנל זה  החלק הכייפי של הערב" כתב לי עופרי בפייסבוק. יא'ללה חפלה. איתנו המזרחים והערבים עושים כיף ומדברים על חוויות מסעירות מהשכונה. אנחנו החוויה ההיתולית שתבדר את הקהל אחרי הנאומים הרציניים באמת. אתם  תדברו בשפת האימות וההפרכה ואנחנו נביא "סיפורי חיים". אתם רגילים לפגוש אותנו  באקדמיה בצורת חומרי גלם.  אנחנו השדה, השטח, האינפורמנטים והארטיפקטים. הנתונים והנתינים.

מטונימיה. "אם לא תתנערו מההפרדות והחרדות הערב יהפוך למטונימיה", כתבתי לעפרי בפייסבוק. אנחנו כבר לא מוכנות  לציית לסדר הזה, ולא רק בשל העובדה שההישגים שלנו על פי קריטריונים אקדמיים של מריט לא נופלים משלכם, אלא בייחוד בגלל שאנחנו כבר בתקופה שבה לאקדמיה אין מונופול על ייצור הידע והיא כבר מזמן נשרכת אחרי עולמות ידע חדשים ומשמעותיים הרבה יותר. היום, כאשר ארגונים רבים עוברים פרופסיונאליזציה ואנג'ואיזציה, הם כבר מרכזי מחקר בפני עצמם ובזכות עצמם. הם לא רק שטח. וגם לא רק תיאוריה.

סופרת. נכון, אני סופרת ראשים, אם לא איך נדע? כששלושה גברים אשכנזים שוב פותחים את הערב, והאחרים והאחרויות שוב עוברים לתחתית הדף, זה בכל זאת קצת מסריח. גם אתם צריכים לספור, ועל הדרך להפסיק לדבר על פריבילגיות ועל רגשות האשמה שלכם. ההסברים מעייפים ומוכרים. אנא זנחו את התירוצים הפסיכולוגיסטיים וההתבחבשות האינטרוספקטיבית של האשכנזי המורכב. ואם לא, לפחות חיסכו את זה מאיתנו, יש לנו מספיק דברים על הראש ואנחנו גם לא הפסיכולוגים שלכם. זה מתיש. תתחילו לספור ולבדוק את עצמכם שוב ושוב ושוב. תתרגלו עד שתתרגלו. Fake it until you make it

קרנבל הזהויות. גל כתב: "בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות". אז זהו שלא. אם לא הבנתם שגם אתם דיברתם מתוך זהויות, לא הבנתם דבר וחצי דבר. לדבר תיאוריה ולהאמין שאתה מדבר במנותק מהזהות שלך – זו בדיוק הזהות האשכנזית. אנחנו הנכחנו אותה, הדיון הנכיח אותה. נכון  שדיברתם תיאוריה אך דיברתם אותה מתוך הפוזיציה והדיספוזיציה. הזהויות שלכם נכחו שם כי יש לכם אתניות, בין אם תרצו ובין אם לא תרצו. ונכון, זה קרה ללא מודעות, אך זה בהחלט נבע מהתת מודע הקולקטיבי.

חוויה אישית.  גל כתב: "איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית". בפתיחת הערב, גל הבליח לעברי ספק עקיצה, ספק בדיחה, ושאל אותי אם הגל הוא אשכנזי. אין בדיחה גדולה מזו, הייתם מתים שהגל יהיה אשכנזי. לא כל איש הגות מגרמניה הוא אשכנזי בדיוק כמו שלא כל אשכנזי הוא איש הגות. אני מסרבת לתת לכם חזקה על התרבות המערבית או הגרמנית.  גם לא על האופרה ולא על הפילוסופיה. יש מספיק אנשי רוח אשכנזים שתוכלו להשתמש בהם כקביים לאגו האינטלקטואלי שלכם. הגל זה מגניב, כשאומרים הגל זאת מילת קסם שמיד משדרגת את הסטטוס. כמו שראש המחלקה לסוציולוגיה הודה בפני בשיחה: "כשסטודנט אומר קאנט אני מיד מחזיק ממנו סטודנט ברמה גבוהה". זה מה שנקרא תבונה מעשית אקדמית.

אומרים לנו שיש סקס אחר. ברור שאין כבר יכולת לגעת בממשי ואנחנו מנווטים בכורי עכביש סימבוליים. אבל לפחות לא נתיימר בערב שכולו הומאז' לסימפוזיון אקדמי לחשוב שאנחנו מדברים על סקס אחר. או על סקס בצורה אחרת. אלא אם כן אנחנו מאמינים שמילים הן מגע ודיון הוא אורגיה שיחנית. ואז איבדתי אתכם. אני אוהבת מגעים דה-שיחניים, כי מגעים  בשבילי זה מעשים.

סקס בין ערבים ליהודיות. לצערי החמצנו את הדיון על נשים מזרחיות ושוליות שבזכות מיקום גיאוגרפי וסוציולוגי מפתחות "מגעים" עם ערבים ומשלמות על זה וואחד מחיר. זאת בניגוד לנשים האשכנזיות האקטיביסטיות שהפעם הראשונה שהן פוגשות ערבי שלא דרך דוחות מודיעין או מאמר אקדמי, היא בהפגנות השמאל. בפעילות הפוליטית. שם, כשהן פותחות ב"מגעים", הן לא משלמות מחיר. להיפך. הן זוכות לאות הערכה וגבורה על חציית גבולות, שבירת חומות ודה-קונסטרוקציה של הפרדות. כמו תמיד, היכולת לתרגם כל פעולה להון תרבותי וסמלי שמורה לאשכנזים. לכן הסכמתי עם גל ששאל: מי הוא זה שנחשב סרבן? ומדוע רק אלו שמצהירים על כך כפעולה פוליטית מודעת ומתוקשרת נחשבים סרבנים?" כל מי שמסרב לשרת בצבא הוא סרבן, אפילו אם הוא מזרחי. רק בואו לא נשכח שבניגוד לאשכנזי, המזרחי משלם על כך ביוקר. למזרחי יש סל עבודות מצומצם שהוא יכול לבחור מתוכן כשהוא יוצא לג'ונגל של שוק העבודה. ללא שירות צבאי האפשרויות כמעט נעלמות. במצב כזה גם מאבטח – מקצוע יעודי – הוא לא יוכל להיות. הסרבן האשכנזי, לעומת זאת, מסודר. הוא הולך לתרגם את ספריו של הנרי דייוויד תורו , מדבר בכנסים על החשיבות של אי ציות ומורם לדרגת מרטיר.

סקס מזדמן. סקס מזדמן לא מפרק גבולות. ברוב המקרים הוא רק מאשש אותם ואף מהווה אמצעי שליטה והפרדה בפני עצמו. האם הערבי יבנה משפחה עם היהודיה והאם היא תבנה איתו? ונניח שהיא רוצה והוא לא רוצה, כי הוא מעוניין בנישואין אנדוגמיים. אז מה זה? התמוססות גבולות או מאבק כוחות? במרחב הסקסואלי נשים הן  עדיין הטריטוריה  שעליה נלחמים הגברים. יש נשים מזרחיות שקושרות קשרים עם גברים ערבים, מתאהבות בהם ורוצות לחיות איתם. הן מוקעות מהסביבה שלהן ובדרך כלל הגבר לא מוכן לנהל איתן מערכת יחסים "רצינית", כי עבורו היחסים הם לא יותר מסקס זמין שלא נושא סנקציות חברתיות.  מעבר לכך, הסקס עבורו הוא גם נשק פוליטי/חברתי במלחמתו בגבר הישראלי הצבר. האישה, כרגיל, היא בשר התותחים של המאבק הפאלי הזה  (תודה לאלכס אויסטרך על התובנה הזאת).

מנחה אישה. למה לא? מה קרה? אז הצענו זאת כדי לייצר ייצוג הולם. זה היה חשוב מאוד לגל, סבבה, הסברת והבנו. לא צריך מיד להפעיל עלינו את הדיבור הצפוי והמעצבן להחריד נוסח "הטרוריסטיות הפמיניסטיות".

פריבילגיות. אם עוד פעם אני שומעת את המילה הזאת נזרקת לדיון אני אשתגע. מעשים בבקשה. מעשים.

ביטול עצמי. לא אוהבת את השיח על העצמי ועל הסובייקט המעונה. אין עצמי אוטונומי, רק כזה שמשוקע בהיררכיות החברתיות. העצמי של החזקים לא מתבטל כשהם מוותרים על הנחיית איזה ערב. גם לא צריך לבטל ולא צריך להתבטל. רק למנן.

לעזוב את הארץ. אל תעזבו את הארץ. אני רוצה לעזוב. למה מה קרה שתשאירו אותנו פה עם כל החרא הזה. ההורים שלכם הם אדריכלי הכיבוש, אז בבקשה תישארו פה כדי לפרק אותו. זה משאו האמיתי של האדם הלבן, זו החטוטרת שלכם. את הדרכונים האירופאים תשאירו בצד בינתיים, לשעת חירום. כשתהיה פה מלחמה יהיה לכם לאן לברוח. לנו לא. בכל מקרה המזרחים הם הלאומנים האמיתיים שמצביעים לליכוד, צבא העם וגם המכשול לשלום.

שום זיון עוד לא הפיל חומות. רק קשירת קשרים עם יתדות, ובעיקר יתדות כלכליים שמשפיעים על חלוקת המשאבים, רק הם חותרים תחת הגבולות. חיבור בו המשאבים מתחלקים מחדש באמצעות יצירת קשרים ארוכי טווח. כשהמין המזדמן כבר לא יהיה מזדמן נדבר על גבולות וחתרנות וזה. בינתיים זה עוד שיח על תשוקה ל"אחר", אקזוטיזציה  ומים גנובים ימתקו. וגם אפקט רומיאו ויוליה.

למה אני מספרת לכם את זה? כי  גל אמר "אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה" .

אהבתי. נכון. אתה לא צריך להיות פחות אשכנזי או יותר אשכנזי, רק להרחיב את הקטגוריה ולייצר היסטוריה אחרת. עדיין תהיה לך היסטוריה, אבל לפחות יוכלו לראות בה עקומת למידה. תישאר אשכנזי ותרחיב את הקטגוריה, אין לך ברירה אחרת.

צטטת. מצטטת את אבישי צוברי שציטט גל, שוב: "עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח".

לטעמי זה ציטוט גאוני. העובדה שכרגע אני כותבת בארץ האמורי הורסת לאבישי את העונג וזה מבאס אותי. כי הוא צודק. סליחה אבישי שהרסתי לך. חומר גלם אשכנזי הוא אכן מושא מאוד מעניין לבחינה והסתכלות.

למספידים. לכל המגיבים שהתענגו לכתוב ששיח הזהויות הוא טרנד אבסורדי שחלף מהעולם בשנות ה-90: הוא חלף בשבילכם, השתעשעתם איתו באקדמיה כל עוד זה היה מגניב להגיד הומי באבא ופוסט קולוניאליזם. סיימתם עם הקרדיטים האקדמיים ועכשיו זה סתם עוד שיח שצריך להפסיק להשקות אותו. גוועלד, פתאום באים האנשים האלה עם כל הזהויות האלה ודורשים הלכה למעשה. עזבו אותי באימאשל'כם. אתם אוהבים את התיאוריה יותר מהמציאות. שיח הזהויות עדיין כאן כי הוא רלוונטי, כי הזהויות עדיין מארגנות את חלוקת המשאבים. שיח הזהויות ארגן את החלוקה ההיררכית של הערב, ולאחר מכן גם הצליח לארגן את הערב מחדש. וזה יצא טוב. נהניתי, למדתי. שיח בפעולה זה ה-דבר.

*

דימויים: דיוקנאות הנשים הן של פאהד חלבי. וגם: Taking the bagel from Hegel מאת לורנס ויינר (מתוך ספרו If in fact there is a context).

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט –

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה – קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית - ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

מעשה שפיכת המים של אנסטסיה מיכאלי על ח"כ ראלב מג'אדלה מצטייר לכאורה כמעשה אגרסיבי של השפלת נבחר ציבור, באופן רחב יותר – השפלה בוטה של הציבור הערבי כולו. המהומה התקשורתית, העונש החמור שנגזר עליה מטעם ועדת האתיקה ואף גינויים רשמיים ממפלגת ישראל ביתנו עצמה מסמנים שנחצה איזשהו קו אדום.

הקו האדום אכן נחצה, אלא שלא מדובר בקו אדום של אלימות, אתיקה או גזענות. למעשה, אנסה להראות שמדובר באקט של חולשה שחשף את אחת מנקודות התורפה של הימין. גורם בישראל ביתנו שצוטט במעריב אמר כי "אנסטסיה עושה בושות למפלגה. לא מן הנמנע שבתום הקדנציה אביגדור ליברמן יודיע שמיכאלי לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה…". קולות כאלה שנשמעים במפלגה שבד"כ איננה מתביישת באמירות או מעשים גזעניים/ אלימים/פרובוקטיביים, מעלים שאלה, מה בדיוק מעורר את מבוכתה נוכח מעשיה של מיכאלי.

צילומי הפרשה מציגים משהו מוזר בהתנהלותה של מיכאלי. לאחר חילופי דברים עם מג'אדלה, מיכאלי פתאום משתתקת, כמו מצייתת לקריאתו "תשתקי". היא רושמתמשהו בפנקס, אוספת את דבריה ופונה לצאת, אולם משנה את דעתה, ממלאת כוס במים, מתקרבת למג'אדלה ובעדינות שופכת על בגדיו. תנועותיה משדרות היסוס וחוסר בטחון. כאילו מיכאלי לא בדיוק מבינה מה היא עושה.

אי אפשר שלא לחשוב על פרשה דומה, שללא ספק מוכרת למיכאלי. בשנת 1995 בתכנית טלויזיה "אחד על אחד" של הערוץ הרוסי הראשון, נפגשו שני חברי פרלמנט ולדימיר ז'ירינובסקי מהמפלגה הלאומנית "לדפ"ר" ובוריס נמצוב מהמפלגה הליברלית "יאבלוקו". הויכוח ביניהם נסב סביב אירועים דרמטיים של אותם ימים של חטיפת בני ערובה על-ידי מורדים צ'צ'נים בעיר בודיונובסק. בלהט הויכוח, ז'ירינובסקי עקץ את נמצוב, שהיה בעבר ראש העיר של ניז'גורוד וגער בו על כך שהמחוז תחת פיקוחו הצטיין באחוז גבוה של מחלות מין. בתגובה, נמצוב הזמין את יריבו לעבור טיפול אצלם. "נרפא אותך"- אמר נמצוב. "לא צריך לרפא אותי"- השיב ז'ירינובסקי. "רק שתי זריקות וזהו"- התעקש נמצוב. בשלב הזה, ז'ירינובסקי אחז בכוס מיץ המונח מולו ושפך על פני נמצוב. נמצוב לא נשאר חייב ושפך את המיץ שלו, למרות שז'ירינובסקי הצליח להתחמק. מיד לאחר מכן התכנית ששודרה בשידור ישיר עברה לפרסומות.

ההבדל בין שתי התקריות נעוץ במיומנות הפרובוקטיבית של המשתתפים. ז'ירינובסקי ידוע כדמות ססגונית ביותר, מעין ליצן של האופוזיציה – ליצן גם במובן שמותר לו לומר ולעשות את מה שאסור לאחרים. פעולת שפיכת המיץ נראתה טבעית וספונטאנית לחלוטין, כמו גם התגובה של יריבו. אף על פי שלתקוף את היריב באגרופים היה נחשב למעשה יותר גברי ואסרטיבי, גם לשפיכת נוזלים על פני היריב יש ערך פלוצנטרי סמלי. יחד עם זאת, האירוע היה פרובוקציה מוצלחת גם מבחינת האפקט על הצופה, שיש בו אלמנט של זעזוע ושל ריגוש.

אני טוען שתקרית המיץ של ז'ירינובסקי היא חלק מהזיכרון הפוליטי הקולקטיבי בתודעה הרוסית, וכאשר מיכאלי שפכה מים על ח"כ ערבי, במודע או שלא במודע היא חזרה על הפרובוקציה המכוננת. אלא שהניסיון המסורבל לחזור על הפרובוקציה המקורית היה פתטי כמו ניסיון לחזור על אותה בדיחה פעמיים. אינני משוכנע, עם זאת, שמה שהכשיל את מיכאלי היה חוסר כשרון. הסיבות לכישלון מורכבות יותר.

נשים לב לאופן שבו נולדה שפיכת המיץ של ז'ירינובסקי – כהמשך אורגני של חילופי עלבונות בדבר התפקוד המיני הכושל של היריבים. שפיכת המיץ הייתה כמו הוכחה הדדית של פוטנציה. לשפיכת המים של מיכאלי קדמה שתיקה ובלבול מצדה בזמן שמג'אדלה המשיך להשתלח בה. באופן מפתיע, לאחר שמג'אדלה צעק לה "תשתקי", מיכאלי אכן השתתקה – המילים כאילו נעתקו מפיה, למרות שהיה ברור שהיא רוצה להמשיך לדבר. מיכאלי לפתע מצאה את עצמה בחוסר פוטנציה, והנסיון המגושם לתקוף את היריב אומנם נגמר בשפיכה, אך בואו נסכים – בשפיכה עלובה ולא מתוזמנת. ולא על הפנים – על בגדיו.

נשים לב גם למילים האחרונות של מיכאלי: "לא יכולים להעליב נשים בכנסת. אם אין גברים בכנסת שיודעים להגן על אישה, אני אגן על עצמי". המשפט המבולבל מצביע על משבר מגדרי מרתק שאפשר לנסות להתחקות אחר טבעו.

'לא יכולים להעליב נשים בכנסת' – לכאורה בעברית עילגת, מיכאלי מנסה לומר שאסור להעליב נשים בכנסת. למעשה, מה שמשתמע זה שהנוכחים לא יודעים להעליב נשים בכנסת (כמו שהיא יודעת! – ע"ע תקרית המשט של חנין זועבי). המילה 'יכולים' גם מרמזת על פוטנציה שנתפסת על-ידי מיכאלי כיכולת להשפיל.

מאידך, מיכאלי מצפה להגנה מגברים, אותה היא לא מקבלת. אבל הגנה ממה? מג'אדלה אכן כינה אותה חוצפנית ופשיסטית, ודרש ממנה לשתוק, אולם מדוע מיכאלי לא יכלה להחזיר לו באותו מטבע? מהלומות מילוליות בין חברי כנסת הן דבר שבשגרה – הפגנת פוטנציה הדדית. משום מה גבר ערבי הצליח להשתיק אותה כבמגע קסם – כאילו סירס אותה בבת אחת.

בעליהום על חברת כנסת חנן זועבי, מיכאלי פעלה ב"נחישות ובמקצוענות" (כדברי נתן זהבי), כאשר היא מגובית על-ידי המון גברי צוהל מאחוריה. אבל הפעם אלכס מילר ממפלגתה לא הגן עליה. מיכאלי נאלצה לבחור – האם להיות אישה מושפלת או להפוך מישהו אחר לאישה מושפלת. הניסיון העלוב להציג את התקרית כאקט של עצמאות נשית ('אני אגן על עצמי') למעשה מאיר את עולם המושגים הפסוודו-פמיניסטי של מיכאלי. בעולם הזה הדרך היחידה לא להיות אישה מושפלת היא להפוך לאישה משפילה. אלא שהתקרית חושפת שכדי להשפיל, מיכאלי זקוקה להגנה גברית. ושוב אנו שואלים, להגנה ממה?

שפיכת המים לא הייתה צעד אקטיבי של השפלה. למעשה, זה היה ניסיון לפצות על ההשפלה הטראומטית שחוותה כאשר מג'אדלה הצליח להשתיק אותה. באמצעות תקיפת זועבי, באמצעות חוק המעקר את המסגדים מקריאות מואזין, מיכאלי יוצרת לעצמה פאלוס מדומה, מצג שווא של פוטנציה. פתאום העדר הפאלוס של מיכאלי נחשף על-ידי מג'אדלה בעל הפאלוס האמיתי. מיכאלי פתאום מצאה את עצמה זקוקה להגנה, שלא קיבלה מחבריה לסיעה.

וזאת שאלה מרתקת – האם הסתייגות נחרצת של ישראל ביתנו ממעשיה של מיכאלי חושפת את העובדה שהעדר פוטנציה היא עובדה מביכה שמאפיינת את המפלגה עצמה? הרי גם השפלת השגריר הטורקי בזמנו הייתה פרובוקציה כושלת שחשפה יותר מכל את רגשות הנחיתות של אנשים קטנים שמוצאים את עצמם בתוך הפוליטיקה הגדולה. שהסתגרות ושנאת זרים הן פחד בלתי נשלט מהפוטנציה של האחר. שהכוח של הימין הוא רק הגנה על חולשה בלתי נסבלת. הפרובוקציה של מיכאלי היא לא יותר מסימולקרה של פרובוקציה, כפי שהאידיאולוגיה והחקיקה של ישראל ביתנו הנם סימולקרה ותו לא.

בכנסת זועקים פוליטיקאים כי "דרושה חקיקה נגד חטיפת קטינות בידי בני מיעוטים" – וזה רק אחד הביטויים האחרונים לגל המתעצם של פעולות גזעניות נגד "האיום הערבי על בנותינו ואחיותינו". בערב עיון שיתקיים ב"בית העם" בתל אביב ביום שלישי, 10 בינואר, אנחנו מבקשים לדון בתופעה זאת, במשמעויותיה הפוליטיות ובדרכי תגובה אפשריות. הכוונה היא להציג אלטרנטיבות לשיח המצומצם, האלים והמשעמם הקיים, ובד בבד לבחון באיזה אופן מאיימים קשרים כאלה על משטר ההפרדה והמנטליות הגזענית הצומחת מתוכו.

החלק הראשון של הערב יעסוק בשורשיה ההיסטוריים והעכשוויים של החרדה מפני קשרים אינטימיים בין יהודים לערבים, ולגויים בכלל – מהמסורת היהודית, דרך ראשית היישוב ועד השיח הציוני העכשווי. בהמשך, ייערך דיון פוליטי שיעסוק בהיבטים האתניים, המגדריים והתרבותיים של מין ואהבה במרחב שבין הירדן לים, וכן בסיכויים ובהבטחות שגלומים בהם.

והנה רשימת הדוברים:

מנחה: גל כץ

יאיר ליפשיץ

נימולים וערלים, בין אלימות לקינאה

עפרי אילני

סגרגציה והמלחמה נגד המיניות הלבנטינית בתקופת המנדט ובכלל

נעמה קטיעי

המיני והלאומני

אורטל בן דיין

יחסים בין אתניים בעיירות הפיתוח

פאנל: תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה

ראג'י בטחיש

אורטל בן דיין

רוני גרוס

איתמר ט. טהרלב (שידבר, בין השאר, על "סקס בהתנחלויות")

אנו מקווים לראות את קהילת הכותבות, הקוראים, הקוראות והכותבים של הבלוג. לפרטים נוספים (ואשרורי הגעה) – דף האירוע בפייסבוק.

1.

מגדל, מגדל

את עווית גורל

בפתח תקווה – אין.

בעד זכוכית מחוסמת

מכוערת, לקירותייך נשברים אנשים.

2.

לא מזמן יצאתי למסע. תחילתו בזה שקרן הפנסיה שלי המצויה תחת ניהולה של חברת מגדל היתה חייבת לי כסף ובכל זאת לא קיבלתי אותו. למען הדיוק אני חייבת להודות שלולא הייתי זקוקה לכסף שכלוא במגדל לא היה אכפת לי שיהיה תקוע שם לעד ושעדר מנהליה העבשים ישקיעו אותו ככל שתאבה נפשם. על כל פנים, לצערי, הייתי זקוקה לו. וכך, כמו גיבורה במיתולוגיה היוונית, שאינה רוצה לצאת למסע אבל האלים דוחפים אותה, יצאתי מחוץ לבית כדי לחזור כמה שיותר מהר. במקרה הזה חשוב לשים לב שבמקום אלים רבים הנחה אותי רק אל הכסף, אך זה לא שינה את העובדה שכמו באותן מיתולוגיות הזמן התארך, הדרכים התפתלו ומצאתי עצמי מול מפלצות מרובות ראשים.

מסעי עבר במקומות אנטי הומניים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, לשכת התעסוקה ומגדל כמובן. וחוזר חלילה. בדיעבד אני חושבת שאחד הדברים שהתבררו לי מיד היה שרצוני העז שלא להיות במגע עם שום מוסד פיננסי, רצון שאותו מימשתי בדבקות עד כה, היה דחף בריא שאף שהוא גובל באלוזיה עצמית יש בו כדי לשמור על שפיות. כי מה שנוכח בעוצמה בבואי להתעסק עם פעמון הזכוכית של המוסדות הפיננסיים היה uncanny. אותה תחושה מתעתעת שבה המוכר והיומיומי נהפך לזר בהבלח פתאומי אחד. אותו מצב שבו לפתע נחשפת שכבת מציאות נוספת עזה יותר ממה שלכאורה עד כה נחשב למציאות.

אז מה קרה לי בהטרוטופיה הפיננסית? דבר ראשון, המרחבים הפיננסיים שהגעתי אליהם עיקרו אותי מסממנים אישיים. התרחשה בי רדוקציה רדיקלית ומהירה של הגוף לאוטומט מכאני שכל הווייתו מכוונת לכסף, וכל תפקודיו הם להוציא ולקבל מסמכים וכסף. אם אני זוכרת נכון הפעם הראשונה שבה הבחנתי באוטומאט שהפכתי אליו התרחשה דווקא במס הכנסה.

עמדתי במסדרון במצב הפיזי השכיח בזמנים כאלה, גרוני מכווץ, ליבי פועם במהירות, חזי מלא תחושות חרון וזעם מוכנים מראש. זוהי מין תחושה מעניינת שמשלבת רצון עז לצאת למלחמה ופוזיציה קורבנית. כך עמדתי שם מוכנה לזנק על פקידת שומה כשבחור צעיר נכנס בצעד גס והביט על שורת המשרדונים. הרגשתי מעוצבנת מנוכחותו הזכרית הששה אלי קרב, הייתי בטוחה שהוא רוצה לגזול לי את התור והקשחתי את פניי. לאחר שסקרנו זו את זה באיבה במשך כחצי דקה, הבנתי שמדובר בחברי הטוב אילן. לקח לו עוד כעשרים שניות ארוכות לזהות אותי. לבסוף נפל על צווארי בשמחה, אבל שנינו היינו תחת הרושם הטראומטי של הזיהוי המעוכב.

כל זה עורר בי פליאה וסימן לי את האפשרות שהתרבות מגלה ומסווה כל הזמן: שמופעל עלינו לחץ להיות חסרי סממנים אישיים ובו בזמן להאמין שאנחנו יצירה חד פעמית של הטבע. ובפער הזה נחשפה פעולתו של הדימוי ואיך הוא פועל על הנפש. כי במרחבים המדכאים של מגדל הפכתי בעל כורחי לדימוי עלוב, לקליפה של אלפי הנשים והגברים שהיו שם לפניי. ערכתי הצגה של מי שאיני עבור מי שאינם עבור איזו מטרה שמחוץ לשטח הפיננסי נקראת חיים. בהיכלי הכסף, כל פעולה וכל סיפור משרתים את מטרת הבסיס הזו, אבל גם היא, כלומר הם – החיים, נהפכים לדימוי שחוק.

3.

כל זה גס מגדל,

אני רוצה לעטוף אותך בפלסטיק שחור

לקשור אותך בשרשרת ברזל

לכסות אותך בבטון

לחפור לך בור. אני רוצה

לדרוך עלייך מגדל

לפצפץ אותך ככה

שלא יישאר ממך בדל

4.

מעניין אפילו יותר שהדימוי שהוכרחתי לתפקד לפיו בתוך מבוכיה הבירוקרטיים של מגדל משקף את הדימוי הגדול יותר שמגדל או כל מוסד פיננסי אחר צריכים לתפקד במסגרתו - דימויה של ישראל בעולם ככלכלה פורחת. וכך הלאה, ישראל צריכה לתפקד ככלכלה משגשגת כדי לתמוך בדימוי של מרחב אחר, למשל קרן המטבע העולמית, שגם היא תומכת בדימוי אחר. כך זה ממשיך הלאה והלאה עד לאידיאולוגיה הקובעת את הדימוי וניזונה במעגל אינסופי, אקסטטי, מאישורו של הדימוי.

המבנה הרוטט הזה, נשען כולו על בני אדם ותלוי בתפקוד שלהם בתוכו. במקרה הזה, חלק מבני האדם משמשים את המוסד הפיננסי וחלקם מגיעים אליו כאזרחים או לקוחות אך כולם עובדים את אותו מנגנון. אגב, העובדים שנתקלתי בהם בשיטוטיי היו נחמדים או ניסו להיות נחמדים אף כי הם עובדים בלב המאפלייה. הם נראו לי מחוקים מאוד באורות ניאון ומשעות תסכול שנערם על ראשם מדי יום ממאות אנשים שיש להם בסופו של דבר ובזכות המחיקה פה אחד ודרישה אחת. אלה עובדים שלא היו בקיאים בסליל החוקים והתקנות של המוסד שהם מייצגים אותו ולא באשמתם - זוהי בורות שיש לה יד מכוונת.

על כל פנים המערכת הדימויית רבת השכבות, שכולנו מקיימים אותה בקפידה, נחשפת באופן נפלא דווקא דרך החיסכון הפנסיוני. היא מורכבת קודם לכל מהנחות בסיס שכשפורטים אותן נראות מוזרות מאוד. כך, החיסכון הפנסיוני נשען על הרציונל לפיו בני אדם הם אינפנטיליים חסרי אחריות ולכן יש צורך להכריח אותם בחוק להפריש מדי חודש ממשכורתם לחיסכון לעת זיקנה. הרציונל הזה נסמך על רציונל נוסף לפיו אנשים מגיל מסוים אינם כשרים לעבודה בחברה, ויש צורך לגרום להם לחסוך לקראת זמן הבטלה הממושך הזה כדי שלא יפלו על המדינה לנטל. הרציונל האחרון מקבל חיזוק חברתי מכך שאנשים מגיל ארבעים באמת נחשבים מבוגרים בשוק העבודה שטוף האייג'יזם (גזענות על בסיס גיל) של היום. ייתכן שמדובר במעגל שוטה.

על כל פנים, שני הרציונלים הללו קורסים בקול תרועה אל מול המציאות העגומה. רוב רובם של העובדים שמפרישים כסף לחיסכון פנסיוני כיום חיים באוברדפט. משמעות הדבר היא שעליהם להשלים את ההכנסה שלהם באמצעות הלוואות מהבנקים בריביות שערורייתיות. בעצם אין בידנו מספיק כסף כדי להפריש לחיסכון הפנסיוני – ולכן החיסכון הזה הוא כל כולו הלוואה מהבנק שמי שנושא בנטל שלה הם אנחנו האזרחים.

וכך המדינה מייצרת את הדימוי הנחשק של כלכלה פועלת: למגדל ולחברות האחרות, הנשלטות על ידי בעלי הון טייקוניים יש כסף זמין לבצע השקעות בשוק המניות, להלוות כספים לחברים טייקונים ואף כוח למחוק להם חובות. הבנקים מתעשרים מריבית החובה או מלקיחת הלוואות לכיסוי ריבית החובה ועובדים בעלי חובות משועבדים יותר ויותר למקומות העבודה שלהם, ובאופן הזה מקיימים מלאי עובדים-עבדים שימשיכו להפריש כספים ולהניע את גלגלי המוסדות. גם משרד האוצר כותב בחוסר מודעות עצמית, שהנעת שוק ההון של ההימורים באמצעות הפקדת הפרשות הפנסיה אצל החברות הפנסיוניות, היא סיבה מרכזית לקיומו של אותו חיסכון.

הצורך של המדינה בחברות הביטוח הפנסיוני הפרטיות שבשליטת בעלי ההון מתבהר עוד יותר כשמבינים שהפנסיה, הכסף ששייך לעובד/ת, מוחזק כבן ערובה גם כשהאזרחית נעשית מובטלת ואינה מוצאת עבודה מכורח או בחירה. וכך, כדי להמשיך ולשמור את הכסף זמין כהשקעה בשוק ההון המסוכן מצד אחד, ומצד שני להכריח את העובדים, שכאמור מוחזקים כאינפנטילים חסרי אחריות, לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר, נעשות עוולות בשני מישורים: הראשון הוא הקנס שמוטל על מי שמעוניין למשוך את "חסכונותיו" לפני גיל הפרישה - בסך של 35% מהחסכונות. והשני הוא באי יידוע המובטל/ת בכך שלאחר שסיימה לקבל דמי אבטלה, יש לה זכות לתבוע כל שלושה חודשים שכר מינימום כפול שלוש. חברת הפנסיה כמובן שאינה מודיעה על כך, אבל המדינה משתפת פעולה – גם ביטוח לאומי אינו מודיע על כך. הכל כמובן לטובת תחזוק הדימוי באמצעות בעלי ההון ועל חשבון האזרח שצובר יתרת חובה בבנק.

עוולה נוספת שקשורה בצורך של המדינה במאגר מזומנים לתחזוק תדמיתה היא אופן שיחרורה של קרן הפנסיה עם גיל הפרישה. גם כאן המדינה מעדיפה להפקיר את האזרח ולתת לו קצבה זעומה מדי חודש במקום לפדות את הכסף שצבר בעמל. מכאן או משם, מגדל מייצרת רווחים פיקטיביים מכסף מדומיין שנכנס אליה מעובדים שנכפה עליהם לחסוך. החיסכון הפנסיוני כל כולו נועד לייצר את הדימוי של תנועה בגלגלי הכלכלה הישראלית כדי לקבל דירוגי אשראי טובים בבנק העולמי באמצעות טייקונים ישראלים שיוכלו למנף את עסקיהם בהלוואות ענק. דימוי על גבי דימוי, ייצוגים רב שכבתיים, מרובים, קשורים ואחוזים זה בזה ובוודאי שיש להם מרכז רב עוצמה כמו חור שחור, האידיאולוגיה. זו שבתהליך האיטי של התפוצצותה והתפשטותה הביאה אותנו עד הלום. הלחץ בחזי במס הכנסה, בביטוח לאומי, במגדל, היה לחץ מבני עצום. מבלי שיכולתי לתת לזה מלים התודעה שלי נדרשה להתאים עצמה לפיקציה. ואם לא רציתי להתאים את עצמי - לא יכולתי לקבל אפשרות לזה.

5.

אני רוצה, מגדל, שתהיי לשעבר

אני רוצה שתיסחפי לים

שתעברי לאילת, שתקבלי על הראש

אני רוצה למשוך את הוני ממך מגדל

ולא לזכור ממך יותר

אלא שהוני שבוי בך

ומרפד את כיסיהם של בעלייך-נכלולייך

ומבשם את אפם וחיכם בכל מיני הילולות

הו כן, תתמוטטי כבר לערימת הקלפים שאת

תתפוררי כבר מגדל. אל תנסי למצוא חן בעיניי!

6.

ולכן, ואפילו רק בגלל מבנה הדימויים הכלכלי, יש לבטל את מדינות הלאום.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

]]> http://haemori.wordpress.com/2011/12/22/pere-duchesne/feed/ 47 ofrilany http://haemori.wordpress.com/2011/12/18/channel_10/ http://haemori.wordpress.com/2011/12/18/channel_10/#comments Sun, 18 Dec 2011 08:33:40 +0000 כותבת אורחת http://haemori.wordpress.com/?p=4304 ]]> יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.

]]> http://haemori.wordpress.com/2011/12/18/channel_10/feed/ 32 haemoriguest תצלום: דוד שי