כִּי-אָבִיא רָעָה אֶל-אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם

by
אמיר עצמון
1. שוו בנפשכם.כפר ערבי. בכניסה קבוצה קטנה של כמה עשרות יהודים, המבקשים להכנס ולבקר בשטח הכפר, נענים בסירוב ומחליטים לחסום את כביש הגישה. מצטברים טורים ארוכים של מכוניות משני צידי השער. הרוחות מתלהטות, מתקבץ המון זועם מבני המקום, השער נפתח והם זורמים החוצה ומתחילים להכות את העומדים בשער. במקום, תודה לאל, יש לפחות ניידת מג"ב אחת ועוד בדרך. שוו בנפשכם, כיצד הדברים מתגלגלים מכאן? מה יעלה בגורל כל אחד מהצדדים? מה יעשו השוטרים?

2. הנעל השנייה.

בדקנו מייל. אחר צהריים ביום שישי. התלבטות אם לראות סרט גם עכשיו וגם בערב. במייל כתוב שמתארגנת הפגנה בתגובה על אלימות המתנחלים בענתות כלפי כמה פעילים ופלסטינים שנפגשו סמוך לשם. שלושה פצועים. מעצרים של התוקפים? פחחח. תופסים טרמפ לגבעה הצרפתית, מתחיל להיות קר. עולים על טרנזיט ונוסעים ענתא. רצינו להגיע למקום שבו התרחשה האלימות ולמחות כנגדה, להראות שעל דברים כאלה לא עוברים בשתיקה. השומר סירב לפתוח את השער. מישהו החליט לחסום את השער עד שיתנו לעבור. ירדנו ועמדנו על הכביש. לאט לאט התחילה התקהלות. אנשים בדרכם לארוחות שישי, גוררים ילדים וסירים מן המכונית התקועה, מסננים קללות בין השיניים, עוברים דרך חרך צר בשער. בהדרגה, כמה נשים וילדים ("שמאלנים", מילת הגנאי החדשה שלהם) צועקים, מופתעים. אחר כך, צעירים ומבוגרים, חלקם הגדול משתייכים לכוחות הביטחון בנסיבות פחות אזרחיות, תמירים ורחבים, מקללים, מנופפים ידיים, מאיימים. שוטרי מג"ב עומדים בפנים, ליד השער ומנסים לשמור על כובעיהם. לאט לאט, השער נפתח והנחיל זורם החוצה. מתחילות דחיפות, התנפלויות, חניקות. הנשים צועקות ומעודדות, הילדים זורקים אבנים. לאט לאט, אנו מבינים שצריך לסגת. חלק עוד נשארים להתווכח, למחות, לזעום – מתוך הנחה שגויה שאלימות תופנה רק כלפי מי שאלים, שאפשר פשוט לדבר. אנשים הוטלו לרצפה, אבדו נעליים, ישבו בפנים מדממות או דומעות, באף שבור, נמלטו אחורה, עד קו המכוניות החונות, ואז שוב. השוטרים מנסים ברישול להפריד, להרגיע, להם לא נשקפת סכנת חיים. היא אבדה את אחת הנעליים שלה בדחיפוֹת, ניסיתי למצוא אותה בין הגופים המתגוששים, בין הרגליים המתרוצצות על הכביש. מי שנכנס לשם, לא יודע כיצד יצא. הפחד היה האוויר, וגם הבוז, העובדה שהם לא סופרים אותנו, ששום דבר לא עוצר אותם מלפוצץ אותנו במכות.

3. The Wrong Side of A Lynch Mob

ואז התחילה האימה ממש. נסוגנו עוד ועוד לאחור, חלק כבר פצועים, חבולים, מצלמות נשברו (זו נעשתה טקטיקה נפוצה ככל הנראה – לא להשאיר עדויות), אבל להם זה לא ממש שינה. הם המשיכו לצאת, לרדוף אחרינו, לצעוק שאיש לא יזיז אותם מביתם. היו חסרים רק הקלשונים והלפידים.

הם החלו לצעוק, לשיר, כמו קהל כדורגל, כמו כת, "כאן לא פלסטין". לצאת בעקבותינו, למחות אותנו, שביקשנו למחות. היה ברור, הם ביקשו דם. אנחנו נסוגנו לאורך הכביש המוביל לכניסה לישוב, עברנו עוד ועוד ציוני דרך – הנה המכוניות החונות שלנו, הנה, עד כאן מאירים הפנסים (לא, אל תכנסו לחושך, אל תרדו מהכביש), ועוד, שומעים אותם זועקים כמה מטרים מאחורינו (לא עצרתי להביט). מכונית משטרה עוברת מולנו, אנו מתדפקים על חלונותיה (מעולם לא חשבתי שכל כך אשמח לראות שוטרים!), מתחננים על חיינו, אבל היא ממשיכה לנסוע בלי כל התייחסות. המשכנו עד הצומת למטה, סופרים בתזזיתיות את מי שנמצא, את מי שאולי נשאר מאחור. עושים רשימות על גבי רשימות, מחברים שמות לפנים (אחר כך נגלה שמישהי נשארה מאחור, היא נשלחה לחדר המיון עם פנים פתוחות). כעבור כמה רגעים מגיעה ניידת. הקצין מודיע ברמקול לחבורה המוכה והרועדת בקור – "זהו שטח צבאי סגור, זו התקהלות לא חוקית, יש לכם רבע שעה לעזוב את המקום או שנאלץ לפנות אתכם".

4. שמשות שבורות

אחרי כמה דקות הגיע הטרנזיט ועלינו עליו. אחד החלונות שלו היה שבור וכל הכסאות הסמוכים אליו היו מכוסים זכוכיות. נסענו בחזרה לגבעה הצרפתית, דואגים להדק חגורות בטיחות לפני שעוברים במחסום (רק חסר שיעצרו אותנו על זה). המכוניות שנותרו מאחור (באחת מהן ישבה בחורה שקרעו את חולצתה), סבלו את נחת זרועם של אלה שלא הגיעו עד אלינו: שמשות מנופצות, צמיגים מנוקרים, על אחת אפילו חרטו מגן דוד. אני ול. הסכמנו שאין להם שום חוש אירוניה.

באיזשהו מקום זה היה יותר גרוע מהאלימות שהורגלנו אליה בהפגנות, ממשחקי-המג"ב הסטנדרטיים. היה משהו נוראי באנשים רגילים, בלי הטמטום והמרירות הכרוכים בעטיית מדים, בלי תפקיד או משימה או הוראה בלתי חוקית, ככה, פשוט, אדם מול אדם. "אני אבוא אליך הביתה ואהרוג אותך".

5. חלווה של מתנחלים

מהגבעה הצרפתית, שם התאספנו שוב, המשכנו ל"טרם" ליד הכניסה לעיר, כדי לתעד את הפציעות לקראת תביעה עתידית. (ניסיתי להעיר על כך שטרם זה שם מטופש, שהרי אם אתה שם, סימן שכבר מאוחר מדי). עמדנו בתור. כמה דקות אחר כך הגיע לשם גם אחד מתושבי ענתות, והסביר לסגל שצריכים להרוג אותנו בכלל. אבל הסגל היה ערבי ברובו, ומאוד מבין ותומך. חיכינו שם כשעה, עד שכולם יסיימו להיבדק ולקבל דוחות. בזמן ההמתנה התעודדנו בממתקים מהמכונה האוטומטית – חלווה "אחווה" ושוקולד תוצרת חוץ. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח".

6. כיסוי חדשותי

ישנה תפיסה מובלעת-משהו בשמאל הרדיקלי שגובלת במרטיריות. המשחק הרי ידוע – אם יש נפגעים, יש תקשורת. לכן, ישנם כמה פעילים שששים להתעמת, ששים להעמיד את גופם בקו האש. ללא הועיל: בתקשורת נכתב כי "פעילי שמאל קיצוני מתעמתים עם תושבי ענתות". קיווינו שניתן יהיה לחלץ משהו מהמצלמות השבורות, שמישהו יוכל לדעת על מה שקרה לנו. אבל כאן אצלנו, מי בכלל רוצה לשמוע על חבורה של שמאלנים שהלכו והיכו קן צרעות, ונעקצו עד זוב דם? כאמור, המהפכה לא תשודר.

7. Les Comedians

יותר מכל זו הייתה תחושה של בחילה. בחילה שמסמנת כעס שהפך לחוסר אונים. באותם רגעים ספורים של הליכה-ריצה, מתחת לפנסים הכבויים של כביש הגישה, כמה צעדים לפני ההמון המשולהב, הזועק, מניף הדגלים, כשניידת המשטרה חולפת ליד וברור שאינה מתכוונת לעשות דבר – תחושה של זה הסוף, של לרוץ על נפשך, תחושה של נרדפות, במובנה העמוק, במובן של אין לאן לפנות, שאיש לא יגן עליך, איש לא יעצור אותם, שגופך הפקר לחושך, לבעיטות (אחת ספרה לנו אחר כך – היא נשארה להגן על המכונית שלה וכמה מתנחלים גררו אותה לשדה הסמוך והחלו לבעוט בה. שוטר שהגיע למקום עמד וצפה. כעבור רגע או שניים ביקש בנימוס שיפסיקו לבעוט. לבסוף שאל אם היא צריכה עזרה לקום). בחזרה אצלי בבית, שיר של שארל אזנבור נדבק לי בראש – בואו לראות את הליצנים, המוזיקאים, הקוסמים. אולי כאלה היינו נראים, לצופים בבית – לבושים מוזר, מצחיק, מזוהים בנקל (למעט מקרה אחד של פעיל גלוח ראש – כנראה שזה הסממן העיקרי – שלא ידעו אם הוא משלהם או לא), מבצעים את המופע שלהם שמסרוֹ שולי לעומת הבזות והגיחוך שהקהל נהנה לרחוש להם, וההתענגות על האלימות שאפשר להפנות כלפיהם. הרי לליצנים זה לא כואב.

אם דבר אחד התחדד אתמול זה היה שאין גבול, שאין כל בעיה עם לירוק על מישהו, להרביץ לו, לדחוף אותו, להכנס בו, לבוא אליו הביתה ולהראות לו מה זה – הכל רק בגלל שאנחנו שמאלנים. רוצה לומר, מזדיינים עם ערבים. רוצה לומר, בוגדים. רוצה לומר, לא יהודים, לא בני עמנו. אולי זה מה שהכעיס אותם כל כך, שאנחנו יהודים. לפי דרכם אנחנו עיוות, מוטציה, חילול-קודש בעצם קיומנו, השחתה של משהו נכון וצודק שאין מה לעשות עמה חוץ מלמחות את קיומה.

8. יום שישי, יום חג

הנשים עמדו וצעקו שאין לנו משפחות, שאין לנו חברים ובגלל זה אין לנו בושה לעמוד כאן בערב שישי, בראש השנה ולעשות את מה שאנחנו עושים. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהם קצת פחדו מאתנו. קצת פחדו מאותו יקום מקביל שבו יפנו אותם. אבל הם היו אנשים שעבורם ההיאחזות בקרקע ההיא היא הכל, שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי, יש להשמידו מיד. "לא אכפת לי מה המחיר" צעק אחד מהם, "לא אכפת לי כמה צריכים למות כדי שאני אמשיך לשבת פה, זה המחיר שצריך לשלם". אנחנו הבאנו את הסכסוך לסף דלתם והם לא הססו, הם נהרו החוצה לנער אותנו מהם. איך זה שכולם כאלה מקררים, שאלה מישהי אחר כך, איך זה שלהרבה מהם היו אקדחים? התנחלות של שוטרים, מסתבר. לא פלא שהסתחבקו כל כך עם המג"בניקים, שאף אחד לא מיהר לעצור אותם. אחרת הציעה שאולי חלקם מתגעגע לאקשן של העבודה המשטרתית. אחד הוסיף שבטח עשינו להם את החג. לגוסטב דורה יש איור מופלא של גייסות המלאכים שסרחו נקראים לקרב, מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון:

10. הנורא מכל.

הנורא מכל הוא שאנחנו עוד נראה את האנשים האלה. בבנק, ברחוב, באוטובוס. הם חלק מהחברה שלנו. אותם אנשים שלא מהססים לרגע לפני שהם מכים עד זוב דם מישהו שלא הרים עליהם יד. הולכים בינינו ובתוכם השנאה ובתוכם האלימות ובתוכם הזעם. אותם אנשים שעוברים ליד המצעד לשייח ג'ראח במרכז ירושלים ומקללים ומבטיחים להרוג אותנו. במגרש הביתי שלהם הם גם יקיימו. עמדתי בצד, ברחתי ככל שיכולתי מהמקומות שבהם הייתה האלימות. כל הזמן שקלתי בראשי אם לדבר איתם, לפנות אליהם. לומר משהו על החייתיות הזו שמתפרצת מהם – חתולות פרא המגנות על גוריהן (גורי גזל, גורי עליונות, גורי תקציבי עדיפות לאומית) – על כך שאדם המתנהג בכזו אלימות משחית בעיקר את עצמו. ויתרתי. לא משנה מה טענו כנגדם, הם האשימו אותנו בכך – אנחנו גנבנו את האדמות (ע"ע תל אביב), אנחנו הסטנו את הפלסטינאים כנגדם ("עד היום לא היו שום בעיות, אני חבר של ערבים, תמיד אני קונה אצלם"), אנחנו אחראים לאלימות ("תראו איזה אש הדלקתם!"). ועכשיו, לא משנה מה יקרה ברמה הפוליטית, אלה אנשים שהם חלק מהחברה שלנו. אולי אפילו אגיש להם קפה באחד הימים. אני לא חושב שאף אחד מהם היה מהסס לשרוף ספרים.

11. Pick Your Battles

שמעתי שהיו כמה אנשים באירוע אתמול שחשבו שהיה מוצלח, שצריך לעשות זאת שוב, לבוא כל יום שישי ולהפריע למנוחתם. לדעתי, אתמול היה כשלון חרוץ מכל בחינה שהיא – באנו למחות כנגד אלימות, לומר שמה שקרה בצהריים לא יכול לקרות שוב והנה זה קרה – פי כמה – יותר אלימות, יותר פצועים, יותר שנאה. היה לנו מעט מאוד לעשות שם (לשכנע? לכעוס? להאשים?) והיינו צריכים להסתלק הרבה יותר מהר. אם פעולות כאלה הם הטקטיקה שלנו כשמאל, אז כבר הפסדנו: זה לא היה קרב שיכולנו לנצח בו, אפילו לא לזכות בנקודות: לא היה טעם להגרר לאלימות או להיות קרבנות לאלימות, ממילא התקשורת תסלף, השוטרים ישקרו, איש לא ייענש ויש סיכוי טוב שהנה התנחלות שתהיה עוד יותר עצבנית ונוטה לתג-מחיר בזמן הקרוב. האם זה צודק למחות כנגד אלימות ונישול? ודאי! האם מחאה כזו מקדמת במשהו את סיום הכיבוש? לא במיוחד.

אם מה שהשמאל יודע לעשות זה לעמוד ולצעוק עד שכל שאר החברה הישראלית חושבת שהוא גיס חמישי, חסר סולידריות עמה, יפה נפש, חסר אמירה אמיתית ובעיקר סכנה לציבור – אז הוא כנראה לא לגמרי רוצה להביא שינוי אמיתי. אם חשוב לנו יותר להיות צודקים מאשר חכמים, אולי מוטב שנהיה צודקים במקום אחר, שחכמה פחות דרושה בו, שטפשות עולה בו פחות ביוקר. המלחמה שלנו היא על דמות החברה שאנחנו חיים בה ואם התרומה העיקרית שלנו היא "שמאל-המגאפון", אז פירוש הדבר שויתרנו מראש על אפיקי ההשפעה המרכזיים שעומדים לרשותנו. משמרות מחאה, מצעדים, הפגנות – אלה טובים תקשורתית על הנייר, אבל בפועל השיח כבר כל כך השתנה לרעתנו, שאנחנו נדחפים יותר ויותר למרטיריות כדי לנסות ולקבל דיווח אוהד. צר לי, אין כל ערך פוליטי או אחר ללחוות את האלימות של המתנחלים על בשרך. חוץ מזה, באופן אישי אני חושב שהשיח כל כך מוטה לרעתנו שאפשר לטאטא כל אלימות נגד שמאלנים מהתודעה הציבורית, גם רצח. כל פעולות המחאה הסטנדרטיות של השמאל, כמו גם פעולות סיוע וליווי לפלסטינים, מסיקים וכדומה, עוזרות ליצור סולידריות חיונית וחשובה עם הפלסטינים, אבל כאשר אלה הן הפעולות היחידות שלנו, הן יוצרות דימוי ציבורי של אנשים שאכפת להם יותר מה"אויב" מאשר מבני עמם. לדעתי, המלחמה שלנו היא על החברה הישראלית, יותר מכל דבר אחר. כי כל החלטה לסיים את הכיבוש או תיכפה עלינו מצד הקהילה הבינלאומית או תהיה תוצר של לחץ ציבורי. וגם כאשר יסתיים הכיבוש, תהיה עבודה מפרכת וארוכת-שנים של פיוס וניטרול משקעי האיבה והשנאה – וזו עבודה שצריך להתחיל בה מיד. אי אפשר להתעלם מכך, כדי לנצח במלחמה על החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות חלק ממנה. העמדה הסרבנית, המתעקשת לעשות הכל מחוץ למערכת ובניגוד לתכתיביה, היא חשובה ביותר, אבל כל תנועה פוליטית המגבילה את עצמה לכך מאבדת את צינורות ההשפעה העיקריים שהם הרבה פעמים פנים-מערכתיים. ההחלטה (המודעת או שלא) של השמאל בשנים האחרונות להמנע באופן קטגורי מפעולות בתוך המערכת, היא אחראית במידה רבה לחוסר הרלוונטיות שלו ולהדרה שלו מהשיח ומעמדות הכוח. ברור שהמנגנונים כולם מסואבים, מושחתים-משחיתים ומפרכים – אבל הם חיוניים להצלחה של כל מאבק. השינוי לא יבוא מהתעקשות והתחפרות בצדק בתקווה שכולם סוף סוף יבינו.

אם יש דבר שלמדנו מאמש, זה שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים ולחשוב היטב לפני פעולות כאלה: מה המטרה שלהן, מה המחיר שלהן, מה הן באמת מסוגלות להשיג? האם הכלים שעומדים לרשותנו בכלל יכולים להשיג זאת? מה אם מישהו היה נהרג? מה אם מתנחל חמום מוח היה יוצא והורג את הפלסטיני הבא שייתקל בו? האם זה מחיר הוגן? מחיר שאנחנו מוכנים לקחת עליו אחריות? לפי דעתי, זה מצריך חשיבה מעמיקה יותר ונכונות לוותר על דרכי פעולה ישנות שלא הניבו תוצאות.

שמאל שמחויב לשינוי אמיתי ולא רק למחאה (שכמעט תמיד נשארת על פני השטח) – חייב ראשית כל לרכוש מחדש את האמון של הציבור שלו. פירוש הדבר יותר פעולות למען שוויון וצדק בתוך הקו הירוק, בתוך החברה הישראלית, להפגין נוכחות במרחב הציבורי לא רק כאקדמאים ביקורתיים או מפגינים זועמים. אנחנו חייבים גם למקד את האנרגיה שלנו בתהליכי עומק: לרכוש שוב השפעה על החינוך, התקשורת, הכנסת, הצבא… זו עבודה מפרכת, אבל אין לה כל תחליף.

(הכותרת מטעם מערכת הבלוג)

תגים: , , , , ,

82 תגובות to “כִּי-אָבִיא רָעָה אֶל-אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם”

  1. Ofer N Says:

    מאמר טוב, פרט לנקודה שנויה במחלוקת רגע לפני הסוף.

    הלו! גם מרצ וגם חד"ש, שמגמדות בגודלן את תעאיוש וסולידריות שייח ג'ראח והאנרכיסטים, הן מפלגות חברתיות. את רן כהן נשאו על כפיים כשהעביר את חוק הדיור הציבורי. על הצעות החוק של הח"כים מחד"ש לא צריך להכביר מילים.

    אסור שהייאוש יפנה אותנו להתפקדות למפלגת העבודה כדי להשתלב במטה הבחירות של שלי זרחן-לבן יחימוביץ'.

    אני בהחלט מסכים שפעולות מרטיריות אינן טובות.

    במקום החלופה הלא מועילה הזו (לדעתי), אני מציע לראות את עצמנו כראש חץ של תנועה **עולמית** (שהיא כבר גדולה ומכובדת) נגד האפרטהייד הישראלי. זה מפיג את תחושת הבדידות. במקום להטיח את הראש בקיר במחשבה שהדרך היחידה היא קודם כל לשכנע את הציבור בישראל, נכון יותר להבין שאנחנו חלק מתנועה גדולה שיש לה כלים להפעיל לחץ על ישראל. למשל, קמפיין ה- BDS.

    שינוי יקרה כאשר הציבור בישראל יתבע שינוי, אבל משהו יכול וצריך לקרות לפני זה.

    כדאי לשנות סטייט אוף מיינד. וזה מתחיל בדיווחים על האירוע מאתמול. פחות ריצה אחרי YNET כדי שיכניסו אייטם עלוב שבו אנחנו מכונים "שמאל קיצוני". יותר עבודת תרגום והפצה של החומרים לחו"ל, יחד עם אמירה כנה "ראו, איננו רבים מספיק כדי לשנות את המצב הזה מבפנים. הבה נעבוד יחד, ואנחנו נתרום ואף נוביל מעמדתנו הקדמית והחשובה".

    מכל מקום, תודה על מאמר יפה וכתוב היטב, ועל הנסיון לחשוב מה לא עובד פה (ומשהו באמת לא עובד פה).

    • אלברט פירות Says:

      אני לא הבנתי את הפרוגרמה. האם ההשענות על כוחות חיצוניים אינה סותרת את הרעיון של ההגדרה העצמית? האם ההשענות על כוחות חיצוניים אינה סותרת כל כללי המשחק הדמוקרטיים? האם לפני שנבעט בכל הערכים המקודשים לנו לא עדיף להחליף עם?

      משהו באמת לא עובד. הברירה היא בין קבלת ההגדרה העצמית ושכנוע של הרוב היהודי, לבין שיפוט ישראל ע"פ סטנדרטים גבוהים מכל מדינה אחרת במצבה. בעוד שאנחנו יכולים לצפות מעצמנו לסטנדרטים גבוהים מאלו שאנו דורשים ממדינות אחרות, לצפות מגורמים חיצוניים לשפוט את ישראל בסטנדרטים אחרים, זה לדרוש מהם לגלות גזענות.

  2. Drifteragain - אמיר עצמון Says:

    אני בהחלט מסכים.
    בשום שלב לא התכוונתי לחבור לשֶלי…
    יש הרבה יתרון בלחבור לתנועות בינלאומיות ולהפעיל לחץ מבחוץ – אבל בשום אופן לא לוותר על זכותנו לשנות את המרחב הציבורי כאן בארץ – כמו "תרגום והפצה" של החומרים שלנו כאן ועכשיו, באופן שיותר יוכל להגיע לציבור הישראלי, כמו השתלטות אד-בסטרית על המרחב הציבורי ונקיונו מכל המסרים הפשיסטיים-לאומניים שפושים בו…

    • Ofer N Says:

      אמיר, כשישראלים מקדמים את תנועת החרם, הם לא מוותרים על זכותם לשנות מבפנים! זו פעולה מובהקת מבפנים, וכוחה בכך שאנחנו נמצאים בפנים. וגם תומכי החרם מבפנים לא מוותרים על פנייה לציבור בישראל, בעברית, להסברת המאבק.

      לעניין הצעתך בפוסט, גם סולידריות שייח ג'ראח עשתה מאמץ רציני לפנות לציבור הרחב כאן. יתרה מזו, אני מבין שיש, או לפחות הייתה, מחשבה על הקמת מפלגה חדשה (ואני מאד מקווה שזה לא יקרה). האם זה הועיל לדעתך? לדעתי לא במיוחד.

      לעניין האד-באסטינג, אתה באמת תולה בפעולה כזו תקוות? אד באסטינג הוא הרי פעולה של שוליים מתריסים, שלא מנסים להשתלב בממסד.

      האם האד-באסטינג הוא חלק מרשימת הצעות שיש לך?

      תודה

  3. Amitai Sandy Says:

    מסקנה מעניינת.
    הערה: תנועות השמאל הרדיקלי פועלות גם בתחומי הקו הירוק, ולא רק למען ערבים. אנרכיסטים התבצרו עם מאויימי פינוי ביפו, לוד, רמלה, באר שבע.

  4. איתמר Says:

    נראה לי שהדבר היחיד שהשמאל יכול לעשות בשביל להציל את עצמו זה לחלק את הרכוש של הוריו מהמעמד הבינוני גבוה, להפגין נגד הפסיכומטרי, נגד דודיו הרופאים, בני דודיו עורכי הדין היקרנים, נגד הדודה מהקיבוץ, הדוד מהמועצה המקומית, נגד משרד התרבות, נגד משרד החינוך- אה רגע אבל אז הוא יוצא נגד עצמו, מתקרב לנקודה האירונית שכוננה אותו, אופס איך קוראים לזה…סתירה!

  5. Ofer N Says:

    איתמר, אתה כותב משהו נכון מאד על מה שמכונה כאן שמאל בקרב הציבור הרחב, אבל מעליב את השמאל העקבי, המיעוט הקטן שחוטף מכות רצח בענתות, אנשים שבהחלט תמצא אותם במאבקים חברתיים.

  6. יותם Says:

    מחאת האוהלים ומחאת ענתות: נסיון לאנתרופולוגיה סימטרית.

    בואו נבחן את מה שמתואר. יש בתיאור שתי פרשנויות סותרות:
    א. פרשנות הכדורגל ("ההמון המשולהב, הזועק, מניף הדגלים"; "הם החלו לצעוק, לשיר, כמו קהל כדורגל, כמו כת, "כאן לא פלסטין""). לפי הפרשנות הזו, המתנחלים הם אנשים אלימים, חוליגנים משולהבים, שמחכים לשמאלני שיוכלו לרוצץ את גוגלתו.
    ב. הפרשנות האידיאולוגית ("הם היו אנשים שעבורם ההיאחזות בקרקע ההיא היא הכל, שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי, יש להשמידו מיד"). הפרשנות הזו מוצגת כהסבר להתנהגות הקודמת: הסיבה לחוליגאניות היא האידיאולוגיה הלאומנית/גזענית.

    אבל באמור לעיל ישנה גם פרשנות מודחקת, שניצבת כאשר היא מנותקת מההקשר האידיאולוגי: ""אנשים… שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי…". מהי קדושת הבית? האם היא אכן אידיאולוגית (באותו מובן שאנו אומרים אידיאולוגיה ומייחסים אותה לאקסצנטרי בעודנו מכשירים את ה'נורמאלי' המובן מאליו)?

    איני מכיר את אנשי ענתות. אני משער, לפי התיאור, שהרכב האוכלוסיה דומה לזה של שאר השכונות-התנחלויות המקיפות את ירושלים (מעלה אדומים-פסגת זאב-נוה יעקב וכו'). לפי התיאור הם בוודאי לא מתנחלים אידיאולוגיים-דתיים. כנראה שלפרשנות הכדורגל יש נגיעה בהתרחשות המתוארת. אבל כמו שכותב אמיר – הם אנשים שחרדים לביתם. אנשים שבמסגרת מדינת הרווחה שישראל בנתה מעבר לקו הירוק הצליחו להגשים את החלום הבורגני של בית. אותו חלום שהכותב מזלזל בו כל כך. בארה"ב, מולדת אחת הוורסיות המרכזיות של הבורגנות, הבעלות על בית-קרקע מעוגנת בחוקה. במרכז הקדושה המדינית אכן מצויה "ההיאחזות" בבית שלי. אך זה לא יהיה מופלג לטעון שמחאת האהלים נסובה ממש על שברו של החלום הזה. על התקווה הנכזבת להגיע למימוש גאולה עלי אדמות בדמות הבית. נראה שגם השוטרים שותפים לחלום זה. אם לא כן הם לא היו צריכים לעבוד בעבודה השנואה ביותר בישראל (אולי חוץ מפקחי חניה).

    כל עוד למפגינים, שלכאורה באו למחות נגד האלימות, אבל איימו לשלול מן היושבים במקום את זכותם הבורגנית הבסיסית לבית, אין הצעה כיצד לאפשר את מימוש חלומם של מתיישבי ענתות בתחומי ביתם, ההפגנה שלהם בפתח הבית היא אלימה. אם הפתרון היחיד הוא הרישוש של אלו שיצאו מישראל השניה, והשבתם לפריפריה, שוב – על ידי ילדיהם של אותה אליטה אשכנזית – הוא שקול בעיני לגירוש 48'. אלימות איננה רק שאלה של הפעלת ידיים. כאשר מאיימים על כל המקודש מדובר באלימות בסיסית. אולי – פאסיב אגרסיב, אבל אגרסיב אחרי הכל. מדהים עד כמה פתרון הקסם הזה נהגה כה מהר ונשקל כה מעט. כמו שאמר יהודה שנהב פעם – התיקון של עוול בעוול נשאר עוול.

    מבלי שלכותב ולחבריו תהיה יכולת לצאת ממקומם ולהגיע לשיח של אמון עם המתנחלים עצמם (והרי זה בלתי אפשרי כאשר הם אך "המון מוסת") האירוע המתואר לפנינו ישנה בסדרי גודל הולכים וגדלים. אבל מה אני שח – אם הכותב היה יכול לדבר עם אוהדי בית"ר, אם הוא היה מוכן לפגוש את האחר (ערבי, מזרחי, רוסי, מתנחל – אני בטוח שכולם היו שם), לא רק כאשר הוא ממוסגר במסגרת האחר שיש לקבלו (ושוב להפוך אותו לאובייקט, הלא כן? "ראו נא, זהו האחר לא? הנה הוא לפנינו כמו בספרים"), הרי שהוא לא היה מי שהינו. ולנוע לקראת מי שאיננו, הוא וודאי איננו מוכן.
    טוב למות בעד צדקתנו.

    • Ofer N Says:

      יותם, האם אתה משוכנע שתושבי ענתות רוצים, לאחר השיח איתך, לחיות עם שכניהם בשוויון?

      אם אתה בא אליהם עם הצעה לפינוי לשדה קרווילות, ייתכן שגם לאחר שיחה ברוח טובה, הם לא ישתכנעו. ושכונת בנה ביתך בגבולות הקו הירוק, לא בטוח שאפשר לממן להם.

      לא טוען שאין טעם בהידברות, רק מתעניין בדעתך.

      • יותם Says:

        האם אני משוכנע שתושבי ענתות רוצים לחיות עם שכניהם בשוויון? אני משוכנע שלא. האם אני משוכנע שתושבי מאחז רמת אביב רוצים לחיות איתם בשלום אם יסירו את שיקוציהם? אני גם משוכנע שלא.
        אני גם לא מאמין בהידברות, כי הנחת המוצא בהידברות היא שאו אני או אתה נצטרך להשתכנע, אז למה לנו.
        אבל אני כן מאמין בפרקסיס, ואני כן חושב שההוויה מעצבת את התודעה, והשאלה היא איך יוצרים פרקסיסים חלופיים לאלו ההרסניים שמתחוללים כאן, וכן – אני חושב שפרקסיס המחאה שמתואר למעלה הוא הרסני, גזעני, וכמו שכל הכותבים כאן מסכימים – לא מועיל בשום צורה.

      • Ofer N Says:

        אני יכול להבין למה אתה אתה קורא לו הרסני, אבל אני מתקשה להבין מה גזעני בו.

        הזיהוי בין רמת אביב לענתות מקומם, ולא מבחינה מוסרית, אלא מבחינה היסטורית ופוליטית-פרגמטית. הבעיה הקונקרטית בענתות היא בעיה מתחום ההווה. הבעיה בשייח מוניס היא בעיה מתחום העבר. יש השלכות לעבר הזה, שהטיהור האתני שבוצע בו חמור יותר מהפוגרום בענתות. לא יהיה שלום בלי התייחסות לעוול הזה, אבל ההבדל גדול.

        אגב, אם תושבי שייח מוניס ינסו לבצע לינץ' במשתתפי סיור של זוכרות במקום, זו תהיה בעיה דומה במהותה לבעיה בענתות.

    • Drifteragain - אמיר עצמון Says:

      יותם,
      זו חשיבה מעניינת ובכיוון מוצדק, אבל לא לגמרי.
      ראשית, אני לא חושב שהרמה האידיאולוגית והרמה החוליגנית נמצאות בהיררכיה כלשהי, לפי התרשמותי הן תרמו באופן שווה למדי לסיטואציה.
      שנית, יש הבדל מהותי מאוד בין מי שמבקש קורת גג ובין מי שטוען שזכותו לגור על אדמות של מישהו אחר ולא משנה כמה אנשים צריכים למות בשביל שהוא לא יזוז משם.
      שלישית, זה אכן בלתי אפשרי לדבר עם המון מוסת. וכפי שקל לקטלג את האחר גם קל לקטלג את ה"אני" ולחשוב שמי שדומה לך בדברים מסוימים גם מקביל אליך ביחס לאחר (אתה לא יודע, למשל, אם הוא עצמו מזרחי…). אני בהחלט חושב שיש יתרון ניכר בשיח של אמון, כפי שהגדרת, עם כל קבוצה או גוף שאתו אנחנו במחלוקת. אם יהיו פעולות נוספות בענתות, אני חושב (או, אולי, מקווה) שדווקא פעולות של הידברות יניבו הישגים משמעותיים יותר. תראה, ניסינו לא מעט לדבר עם האנשים שפגשנו שם עוד לפני שפרצה האלימות, זה לא הוליד הרבה מעבר לקללות ואיומים. לבסוף, לגבי הנקודה הזו, אני חושב שהיה די ברור מדבריי שאני סבור שאין מנוס מלהתמודד עם המתנחלים כחלק מהחברה שלנו ולא כאויב ערטילאי. וזה אומר, מכיוון שאלימות היא לא אופציה, הרבה לדבר.

      • יותם Says:

        הבעיה הבסיסית עם הביטוי המון מוסת, והמון הקונוטציות האוריינטליסטיות השלובות בו, הוא שהוא מפקיע מאנשים את צלמם, והופך אותם לחיות. אני רוצה להאמין, וזה גם מה שניסיתי להביע, שאנשים הללו יש ערכים מקודשים, שהם כנראה מקודשים גם לך, ואם לא בשלב זה אז בשלב מאוחר יותר בחייך. וכן – כאשר אתה דורך לאנשים על הערכים המקודשים שלהם הם מגיבים באלימות. הם מגיבים באלימות כסובייקטים, וגם כאשר הם מתאגדים יחד הם מגיבים כאנשים עם מלוא צלמם. המילה מתנחלים היא אחת הפרקטיקות המרכזיות שבעזרתה השיח מן המרכז ושמאלה מצליח להדיר היום בישראל אוכלוסיות שלמות ושונות מאנושיותם.

        אבל – אני לא יודע מה זה אומר " שאין מנוס מלהתמודד עם המתנחלים כחלק מהחברה שלנו ולא כאויב ערטילאי". באיזה מובן אתה והם חולקים את אותה החברה? ובאיזה מובן אתה החברה, והם אלו שהם "גם חלק ממנה"? אולי הם החברה, ואתה החלק? ברור שלא זה ולא זה נכון. אבל ריבוי הקולות כאן הוא כזה שכבר לא מאפשר את השיח השיכנוע של העבר. מה שבטוח הוא שההגמוניה היא לא שלכם, אבל גם לא שלהם. אם יש כאן הגמוניה היא זו של המרכז הקיצוני שלא ממש אכפת לו מכלום. אני גם לא חושב שיש להם יותר תקציבים מכם, זה הכל ממבט המתבונן. אם המשימה שלך ביחס אליהם היא "לדחוק… לשוליים", אתה בעצם מבקש להדיר אותם מהשיח. אני חושב שההדרה הזו שמצליחה ברובה, היא גם הבסיס לאלימות שאתם חוויתם. כאשר נוטלים מאנשים את צלמם ואת זכותם לדבר (ולא כ"מתנחלים"), הם הופכים אלימים. ככה זה בגן הילדים וכך זה גם בעולם המבוגרים.

        לסיכום, וכאמור למעלה – להידברות אין סיכוי כל עוד שני הצדדים אינם מוכנים להיכנס לתוך הוויית עשייה משותפת, כזו שבהכרח תהיה מסוגלת לקחת אותם הלאה מן הקבעון הזהותי של ההווה. כזו שתהיה מוכנה לערער על ממסד ההחזקות שקיים כאן (אגב – לערער על מוסד המצלמה כמו שמוצג בפוסט זה סוג של ערעור כזה).

  7. Drifteragain - אמיר עצמון Says:

    עופר ואמיתי,

    כרגע, ערוץ הפעולה היחידי שאני ממהר להסתייג ממנו הוא פעולות מחאה כמו זו של יום שישי, שבה ההתעקשות על מחאה צודקת רק לבתה את האש ולא הניבה שום הישג (חשבו למשל, מה יעשה עכשיו הפלסטיני בעל האדמות, כיצד הוא יתקבל בפעם הבאה שירצה להגיע לאדמותיו…) והתקווה שתגיע תקשורת לצלם אותנו חוטפים מכות רק מובילה לחדר המיון. אני יודע שיש הרבה אנשים שמאוד מזדהים עם הכלי הזה, אבל אני באופן אישי, אחרי מה שקרה, חושב שהוא לא מקדם אותנו כמעט לשום מקום ושחייבים למצוא דרכים יותר אפקטיביות לפעול.
    אני מודע היטב לפעולות של השמאל הרדיקאלי בתוך ישראל ואני חושב שזה בהחלט כיוון נכון שצריך להעמיק ולחזק. בשיחות שניהלתי עם אנשים עלתה גם הפעילות של סולידריות עם מורים, שהיא חיונית בעיניי.
    מה שאני רוצה, ואני מקווה שאני לא היחיד, זה דמוקרטיה אמיתית (שוויון, אחווה, חירות וכו'), זה הבסיס לכל דבר טוב שיקרה גם לפני וגם אחרי שהכיבוש ייגמר. אז למה לחכות – להתחיל לדמקרט תחת כל עץ רענן, בכל כלי שעומד לרשותנו.
    לגבי אדבסטינג, זה אכן מאוד שולי, אבל אם עושים את זה בעקביות זה מגדיר מחדש את המרחב: תחשבו למשל על שכונות חרדיות – שם כל כניסה של מסרים שנתפסים לא מתאימים או הולמים ישר מכוסה בספריי שחור. זה נראה לי אקט בסיסי של אמירת לא. ירושלים עכשיו מוצפת בפוסטרים שמכריזים "בשנה הבאה ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון". לנו אין תקציבים לפרסום כזה וכשיש לא מסכימים לתלות אותו. מה שאנחנו יכולים לעשות זה לפחות להשחיר את המסר הימני-קיצוני. לדחוק את ההגמוניה שלו לשוליים.
    לצערי עדיין אין לי רשימה, אני בונה עליכם.

    • Ofer N Says:

      אמיר, האמן לי, בזבזתי לילות שישי בהדבקת פוסטרים בירושלים, וגרוע מכך – זה קרה לא פעם מטעם שלום עכשיו הנ___. מדובר בפעולה מינורית מאד, פרט לכך ששנינו בוודאי מסכימים שמבחינה חוקית יבשה מדובר בוונדליזם ולא בהשתלבות בממסד…

      סולידריות עם מורים היא לא שיטה חדשה. סליחה שאני מתעקש, אבל אני מסרב להשתכנע שזה טוב יותר, או חדשני, ביחס להעברת חוק דיור ציבורי למען שכבות שבאופן מסורתי לא תומכות בשמאל. ולא רק שהחוק הועבר, רן כהן נישא על כפיים. ולא רק שנישא על כפיים, גם הבטיחו לו שיצביעו בשבילו (קרי למפלגתו). קדחת.

      בוא ננסה כיוון אחר: למה שבעצם יקשיבו לך ולי **כעת**? אני לעומתך לא חושב שיש לי סחורה מאד פרקטית למכור לציבור בישראל. באמת שלא. יש לי נימוקי צדק, וטענה שהמציאות הזו לא יכולה להתקיים לאורך זמן. אבל גם הניסיון לפתור את הבעיות כאן טומן בחובו סכנת גהינום. יכולים להקשיב לך כשאתה מראה להם עד כמה האפרטהייד עולה ביוקר, אבל זה עדיין לא המצב. כלומר, הוא עולה ביוקר, אבל באופן עקיף ולא מוחשי, ורבים מהישראלים בכלל מתפרנסים ממנו, ואל רע בכלל.

      בעניין המאד טקטי של הפעולה ביום שישי, אני (כנראה) מסכים איתך שאפשר וצריך היה למתן אותה (רק לטובתנו, לא שמשהו בה שגוי מוסרית). למשל, להתרכז בליווי הפלסטיני על אדמתו בלי להניף דגל.

  8. מתן Says:

    הפוסט הזה התחיל כמו הוקעה שמאלנית טיפוסים של "המתנחלים האלימים", אבל נגמר הרבה הרבה יותר טוב – מעבר לעיסוק בשאלת השאלות: *איך יוצאים מהפוזיציה הצודקת-אך-חסרת-השפעה ועוברים לעיסוק בפוליטיקה שעושה יותר מלאפשר לעוסקים בה להרגיש טוב עם עצמם?*
    והדיון בתגובות עד כה גם הוא מצוין – אני חושב שהתחלה של תשובה על זה צריכה להיות, ברוח הדברים של איתמר ויותם, להבין שהפוזיציה הזאת היא חסרת השפעה בגלל שאיננה צודקת. לפחות לא לגמרי. היא לא צודקת כי היא מעדיפה לעסוק בקורבנותם של הפלסטינים ותוך כדי כך מתעלמת מהקורבנות של היהודים ומכך שהדרך היחידה המוצעת ליהודים עניים בישראל לצאת מעוניים היא על חשבון פלסטינים. את הקשר הגורדי הזה, שנקשר על ידי אותם אנשים ששלי יחימוביץ' נשבעת בשמם בצדק מבחינתה, את הקשר הזה צריך להתיר.
    לקיחת חלק בפעולה פוליטית בקרב העניים בתוך גבולות הקו הירוק, יהודים ופלסטינים, באופן שמאפשר להם להיות חלק מלא מהפוליטיקה ואפילו להוביל אותה, תוך כדי שמנסחים יחד פרוגרמה פוליטית שעונה על הצרכים שלהם במשותף, היא הכיוון.
    צדק חברתי רדיקלי בתוך ישראל ובתוך פלסטין יכול להיות תשובה גם לבעית ההתנחלות – בין אם המתנחלים יעברו לגור בתוך גבולות 48 אבל באופן שיאפשר להם לחיות טוב ושווה לכל השאר, ובין אם הם יישארו בפלסטין אבל יתחלקו שם במשאבים באופן שווה, הדרישה לשיוויון חשובה יותר וצריכה לעמוד לפני הדרישה לפינוי התנחלויות וצדק לפלסטינים. אם נצליח לשכנע אחוז משמעותי מהמתנחלים שהם יכולים לחיות באופן סביר ושיוויוני אבל לא על חשבון הפלסטינים, נוכל לבודד את הגזענים שיישארו בדרישותיהם המשיחיות, ולהפריד בינם לבין הרוב, שבאמת שם פשוט בשביל בית.

    • Ofer N Says:

      היי מתן,

      ומה תעשה בינתיים כדי שיאסין אל-ריפאעי יוכל לעבד את אדמתו בלי לסבול מדקירות, דריסה של אשתו, זריקת פגרי בעלי חיים לבאר המים שלו, והוצאת עצמות סביו מקברו?

      זה לא שהוא לא ניסה לעבד את אדמתו בתיאום, מתוך בקשה.

      • מתן Says:

        עפר – אין לי שום התנגדות לניסיון לעזור ליאסין אל-ריפאעי ולכל שאר מיליוני הפלסטינים שסובלים תחת המגף של הכיבוש. אני בעד. אבל השאלה הפרקטית שלך מעלה שתי שאלות פרקטיות נוספות:
        1. האם ההפגנה בענתות עזרה לו/תעזור לו לעבד את אדמתו בלי לסבול וכו'?
        2. בין אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית או שלילית, השאלה הפוליטית היא איך עוזרים למיליוני פלסטינים לחיות בשיוויון וללא חשש מהתעללות. האם אתה חושב שיש בשמאל כפי שהוא היום כוחות לעשות את זה? ואם לא, איך העזרה לאל-ריפאעי מקדמת אותנו לקראת זה שנוכל לשפר את תנאי החיים של כלל תושבי המרחב שבשליטת ממשלת ישראל וצבאה?

      • Ofer N Says:

        היי מתן, אני יודע שאתה תומך.

        1. אני חושב שהפעולה הראשונה בבוקר בוודאי עזרה. ייתכן שלאור יחסי הכוחות מוטב לא להניף שם דגל פלסטין, אבל הפעולה עצמה מועילה, ואני לא רואה שום חלופה לפעולה הזו, אחרי 4 שנים שבהן הוא, אדם נעים הליכות, עובר התעללויות כאלה. לגבי הפעולה אחר הצהריים, אני חושב שמוטב לוותר על פעולות כאלה לאור יחסי הכוחות (לא שאין להן צידוק).

        2. כאמור לעיל, אני חושב שהעזרה הטובה ביותר שאתה יכול להושיט להם היא עזרה BDS-ית,
        מתוך הבנה שהחברה הישראלית בכללותה לא מתכוונת לנקוף אצבע למענם, ושמוטב להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה.

  9. איתן Says:

    הי אמיר, מה אלה הדרכים הממסדיות שאתה מדבר עליהן? "צריך להאבק על דעת הקהל הישראלית, לפעול בתוך החברה, להשפיע" – אלה אמירות שאני שומע הרבה, אבל לא מבין מה תוכנן, ברמה המעשית. מה הם הכלים שעומדים לרשותנו שלא ניסינו? אומרים שזה דורש חשיבה יצירתית או מעמיקה, אבל עוד לא שמעתי הצעה מועילה אחת מאף אחד.

    אחד הדברים שצריך להבין הוא זה: אנחנו לא מנסים להפיל משטר רודני ולכונן דמוקרטיה. אנחנו קבוצה קטנה של אנשים שמתנגדים למשטר דמוקרטי למדי, שנהנה מתמיכה רחבה מהציבור, ציבור שהלאומנות והגזענות העבירו אותו על דעתו. אנשים כאן פסיכים, חולים. אי אפשר לשכנע אותם, כי אתה לא יכול לשכנע פסיכי להפסיק להיות פסיכי, בטח שלא אם הוא לא רוצה בזה.

    אמרתי לך אתמול, ואני עומד מאחורי האמירה הזאת היום: מה שקרה לנו אתמול חושף הרבה אמיתות לגבי הקשר בין הכיבוש והחברה הישראלית ה"נורמטיבית." אחד הם. המשטרה והמתנחלים, באופן מאוד מוחשי, אחד הם. המתנחלים ו"מלח הארץ," אחד הם. אתה אומר שאחרי שנסיים את הכיבוש (בכלים היצירתיים שעוד לא חשבו עליהם) האנשים האלה יחיו כאן איתנו. הרבה יותר סביר שמרוב נימוס וחשיבה מעמיקה, שלא נגמור את הכיבוש. צריך להכיר בזה. במצב כזה, השאלה היא האם אנחנו עדיין נחיה כאן איתם. באופן אישי, אני לא רוצה לחיות איתם ואני מקווה שיירקבו בכלא אחרי משפט בהאג, אבל על מי אני מנסה לעבוד?

    אתמול ראיתי איך מתנחלים (שחלקם אני מזהה מהאוניברסיטה) מנפצים את הראש של איש זקן ובועטים לאישה מבוגרת בצלעות, בעוד שאחרים עומדים מעליה ופשוט צוחקים וקוראים לה "זונה," "מזדיינת בתחת," "מתיוונת" ו"שרמוטה." חבר – פעיל מנוסה מאוד שאכל הרבה אלימות – שאל אותי אחר כך "איך הם חיים עם עצמם, איך הם מכילים את האלימות הזאת," בחוסר ציניות מפתיעה. התשובה היא: הם חיים עם עצמם לגמרי בסבבה, הם גאים בעצמם ומרגישים מצויין, תודה רבה. גם החברה הישראלית מרגישה מצויין עם זה. לרכוש את אמון הציבור הישראלי? פחחחח. שהוא ישלם על פשעיו.

  10. אלי א. Says:

    אמיר, כמי שהיה שם:
    התיאור טוב, המסקנה בסוף מאכזבת, גם בפרשנות וגם בפיתרון.
    בענתות "הפסדנו". חטפנו מכות ונזק לגוף ולרכוש ולא נראה שלמישהו בישראל הקרבנות הזו תשנה משהו. בדיעבד זו הייתה טעות אבל אי אפשר לדעת מראש. כאשר יוצאים למסיק ומצליחים למסוק (וזה קורה הרבה), זה ניצחון. עד כאן על הטקטיקה של פעולה ישירה.

    באופן רחב יותר הרצון לפתור את הבעיה באמצעות "השפעה מבפנים" היא טעות. אי אפשר להשפיע מבפנים. אני אומר את זה כמי שנמצא שם לעתים. אתה נבלע שם ואתה חלש. אל תזלזל באידאולוגיה ובכוח של המערכת. היא לא יכולה להשתנות באמת.

    השאלה היא איך מנצחים במקומות כמו ענתות, ברמה הטקטית. יש כמה רעיונות משפטיים שיעלו בקרוב. לבוא לשם עוד פעם לחטוף מכות על מזבח הכיבוש נראה לי כמו רעיון לא טוב, אבל אפשר להסביר מה גורם לפוגרום כזה. למשל לעשות כנס על מקומות כמו ענתות "ההתנחלויות החילוניות". מה ההיסטוריה של מקום כזה? אילו אינטרסים הביאו להקמתו? ממה התושבים שם נדפקים? מה המשמעות לתושבים של "שכונת שוטרים"? (יישוב עם הרבה נשק, תרבות פנאי של ללכת לירות במדבר בשבת).
    המסקנה שצריך לשנות את המערכת מבפנים היא נאיבית מאוד. להזכירך ש*המערכת* זה ענתות: שוטרים "חילונים" (בעצם מזרחיים-מסורתיים) ממעמד לא הכי גבוה שקיבלו אדמה בזול כדי להגן עליה מפני ערבים, תוך כדי הורחקו מהחברה הנורמטיבית. והרי התוצאות.
    מה תעשה, תקנה וילה ביישוב?

  11. יואב Says:

    מה שבעיניי מעניין בכל הפרשיה הזו, זה לראות את השמאל מתחיל להבין שיגיע הרגע בו הוא יצטרך לשלם על נקיטת העמדה שלו, מחיר אישי ממשי. עד עכשיו, העמדה הנוחה של הבינלאומיים, העמדה הבטוחה של "הסולידריות" אפשרה להם ללכת בלי ולהרגיש עם. להתהלך בשטחים, להביע סולידריות עם הכבושים, ולהינות מהגנת "אותי הם לא יכו" כי יהודי לא מכה יהודי והבינלאומיים הם לא באמת חלק מהסכסוך הזה בין המתנחלים לפלסטינים, הם חיצוניים, מתל אביב או מאמריקה.

    בעבר טענתי כאן שהחרם הוא אקט אלים, כך אני חושב שגם המעשה של הפעילים היה אלים. לפי כל הקודים המערביים, תקיעת דגל האויב בשטח שלך משמעה הכרזת מלחמה (ועבור המתנחל הממוצע תקיעת דגל אש"פ בלב ההתנחלות כמוה כתקיעת דגל אל-קעידה בלב שכונה בניו יורק עבור האמריקאי הממוצע. תנסו את זה. אגב משטרה, שמעתי שהאמריקאים אזקו אתמול 700 מפגינים. אתם זוכרים כמה נאזקו בעת ההפגנות הגדולות בישראל?). חסימת כבישים היא אקט אלים. וכשמתחילים באלימות, ובאקטים שמשמעותם הכרזת מלחמה, חוטפים מכות כמו חייל שייטת שנוחת על ספינה תורכית באישון לילה (הנה, למען האיזון, בזמנו קריאות הלינץ' של הדרג הבטחוני לא הרטיטו את ליבי, וגם הפעם קריאות הלינץ' מטעם הפעילים נשמעות לי כמו צדקנות).

    הבעיה היא שברגע שהתחילה האלימות, הבינלאומיים כנראה צעקו את המילה הבטוחה שלהם, משהו בסגנון, "אנחנו משלכם! באנו רק להביע סולידריות! זה אקט סמלי פרפורמטיבי! שמעתם על חופש הביטוי?". אבל מה לעשות, כשם שאתם רואים במתנחלים המון של כדורגל (אגב, מה רע בהמון של כדורגל? אתם משחקים רק ברידג' אצלכם במתנ"ס? האם ההמון בהפגנות בתל אביב לא היה המון של כדורגל? אבל מילא זה, בעיניי המחבר הם ממש כת!), גם הם רואים בכם המון משולהב. לא יעזור חיץ ה"סולידריות" עם האחר, עם הפלסטיני, שאתם שמים בינכם לבין המדוכאים – בעיניי המתנחלים אתם חלק מהם. וחייבים להודות שזה לא מופרך: מי שנושא את דגל האויב וגו' (ואגב, מדוע לא דגלי ישראל?).

    אז הגיע הרגע הזה, בו אתם נדמיתם לפלסטינים, ולפלסטינים מרביצים מכות. זה המחיר, ואין ממשי ממנו. ונשאלת השאלה, האם אתם מוכנים לשלם אותו (והאם הוא אפקטיבי, כמובן). אני קורא שבימים אלו המפגינים בתל אביב מודיעים שהם יהיו מוכנים לשלם את מחיר האלימות שלהם, כולל מעצרים והכל, למען המטרה. בימים האחרונים אמרו לי שלפני שאני מבקר, שאגיע לאחת ההפגנות. אבל אני מודה, אני לא מספיק מזדהה עם הפלסטינים (למרות שאני מרגיש סולידריות איתם, זה לא עולה כלום הרי) כדי לשים עצמי בשטח אש פוטנציאלי עבורם.

    • נטליה Says:

      שמאלנים בארץ נעצרו, נכלאו וחטפו רבות. על מה אתה מדבר? אמנון זכרוני, מקסים גילן, יצחק לאור, כל הסרבנים למעשה, שמאלנים בהפגנות בנבי סאלח, אמיל גרינצווייג כמובן, וזה רק סתם בשליפה. "השמאל מתחיל להבין שיגיע הרגע בו הוא יצטרך לשלם", "להינות מהגנת "אותי הם לא יכו", איזה לא יכו? איזה הגנה? השמאל האמיתי הוא הפקר בישראל, תמיד היה וכנראה תמיד יהיה.

      • Ofer N Says:

        יואב כנראה נולד הרבה אחרי אותה הפגנה בחורף 83 שבה מפגינים הוכו כל הדרך בירושלים, ובסופה אחד מהם נרצח.

      • יואב Says:

        היי עופר, איפה אפשר להשיג את הביוגרפיה שלך?

      • יואב Says:

        שנאמר,

        "הזיהוי בין רצח אמיל גרינצוויג להתנגשות בין המתנחלים לפעילי השמאל מקומם, ולא מבחינה מוסרית, אלא מבחינה היסטורית ופוליטית-פרגמטית. המקרה הקונקרטי בענתות הוא בעיה של השמאלנים מההווה. רצח גרינצוויג הוא בעיה של השמאלנים מהעבר."

      • Ofer N Says:

        אתה צודק. השמאלנים של היום לא מוטרדים מרצח שמאלן בעבר. כי זה היה בעבר.

      • יואב Says:

        מוטרדים או לא אני לא יודע. יש אנשים שמוטרדים מהבוגימן, או מכל מיני רוחות אחרות מהעבר, האישי או הקולקטיבי. היום בהפגנות במרכז ירושלים האבטחה גבוהה יותר, והסיכוי שפעילי שמאל יחטפו מכות ללא הכרה ושיזרק לעברם רימון הוא נמוך מאוד. כך שלהגיד שדמם הוא הפקר, זה פרופורציונלי רק עבור אנשים שמכנים את ההיתקלות בענתות "פוגרום".

      • יואב Says:

        תראה, יש סרבנית אחת, דפני ליף, שהחלה תנועת מחאה שבעקבותיה יצאו מאות אלפים לרחובות, בלי טיפת אלימות. מחאה שבה היה קיים אוהל 48 בלב תל אביב, והמילה כיבוש נשמעה בה לא אחת ע"י כל מיני דוברים מזדמנים בהייד פארק הארעי. את המחאה הזו "מנהיגים" כמה פעילי שמאל רדיקלי. אבל אתה מוזמן להמשיך לחזק את תחושת המרטיריות שלך ע"י אמיל גרינצוויג.

  12. אבנר Says:

    ליואב.
    אני לא בטוח אם הדברים שלך נכתבו בסוג של אירוניה עצמית או שאתה באמת ובתמים חי ב “לה לה לנד”. בכל מקרה דברייך הם עדות נפלאה לפתגם "הגמל אינו רואה את דבשתו".הרי בדיוק את מה שאתה כותב על אותם "שמאלנים" שנהנו לראות את עצמם כסוג של בינלאומים שבטוחים שמה שקורה לפלשתינאים לא יקרה להם כי הרי הם "משלנו" אפשר להשליך בדיוק עלייך.לפי הבנתך כל עוד אתה אינך מצטרף לשמאלנים ואינך הולך להרגיז את המתנחלים (בעלי הנפש העדינה) הרי שאתה בעצם מוגן מפני המכות כי הרי אתה "משלנו"( או כפי שניסחת את זה – אתה לא מספיק מזדהה עם הפלשתינאים) והאמת היא שזה לא יעזור לך כי בסופו של דבר גם אתה תחטוף את המכות במוקדם או במאוחר או כפי שאמרת את זה יפה – מתקרב הרגע שבו כל אלה שעמדו מהצד כאשר הפשיזים הרים ראש ימצאו את עצמם תחת המגף, והשאר כתוב בדפי ההסטוריה.

    • יואב Says:

      התחלתי לענות, אבל מחקתי, בגלל שפשיזם זה ההיטלר של דיוני ימין-שמאל בארץ.

      עם זאת, רציתי להצביע על כך שבעקבות הפוסט והתגובה הזו אני מבין שהשאלה אם אדם מתנהג ב"אירוניה עצמית" או לא זו שאלה שמתעסקים בה לא מעט בשמאל.

    • יואב Says:

      אגב, המשפט "…ימצאו את עצמם תחת המגף, והשאר כתוב בדפי ההסטוריה." נורא יפה מבחינה ספרותית. איך שאתה משלב עבר ועתיד ביחד. מצד אחד נבואת שוטים שלא ברור מה ערכה, מצד שני הכל כבר כתוב בדפי ההיסטוריה. מדהים.

    • רתם Says:

      לאבנר לפתגם " הגמל אינו רואה את דבשתו" יש המשך נחמד : " אם הוא היה רואה אותה הוא היה מתפוצץ ומת"

  13. דניאל ר Says:

    מה קרה לסעיף 9?

  14. נטליה Says:

    צר לי, אבל הנימוקים מבית היוצר של שנהב לגבי ישראל השנייה שנדחקה לשטחים הם ספקולציה במקרה הטוב, והיתממות נפשעת במקרה הרע (אבל אפילו אם זה נכון, כמו שנאמר כאן, אבל בהקשר אחר – עוול שמתוקן בעוול הוא עדיין עוול, ולפנות מישהו תמורת פיצוי הולם זה לא עוול, די כבר!).מי אמר שכל המתנחלים "נדחקו" לשם? זוהי הכללה! אני מכירה המוני אנשים (בני משפחתי בין השאר) שפשוט ראו דיל טוב, ושיפרו את מצבם. מה זה אומר? שאם הם היו נשארים בישראל היה להם פחות כסף. אז מה? לכמה מחבריי הטובים ביותר יש מעט כסף! אז מה? מה קורה פה? איפה הא-ב של המוסר שלכם, מגיבים יקרים (ויותם בראשם)? מה נסגר איתכם? ברור שכדאי להידבר, אבל עד שלא נצא מההכללות המטופשות האלו, כאילו לכל מי שמפגין יש הורים טחונים וכל מי שמופגן הוא מזרחי/רוסי מסכן שרק רצה לצאת מעיירת הפיתוח, לא נגיע לשום מקום. אפילו אם רוב המתנחלים (כן, המתנחלים) הם מזרחים ורוסים, רוב המזרחים והרוסים עדיין פה איתנו, בצד השני והנכון של הקו הירוק (שכנראה הפך לקלישאה אשכנזית). ההבדל בין רמת אביב לענתות הוא עדיין גדול – בשניהם היתה הפקעת אדמות, אבל היום (דגש על היום) לא צריך משטר אפרטהייד בשביל לקיים את רמת אביב. את ענתות כן. מה לא ברור פה? אה, שכחתי, מזרחי ורוסי שלא גר ברמת אביב רצה צמוד קרקע. אה, למה לא אמרתם קודם. זה מצדיק הכל.

    • Ofer N Says:

      לייק

    • מתן Says:

      בדיוק בשביל לקיים את רמת אביב בלי משטר אפרטהייד צריך משטר אפרטהייד בגדה. אי אפשר להבין את השקט היחסי שזוכים לו המתיישבים היהודים בסביבות תל אביב אם לא שמים אותו בהקשר של מדיניות ההתנחלות והנישול היומיומי שמנהלת המדינה בשאר הארץ (כלומר – בגליל, בנגב, בגדה ובעזה).

    • איתמר Says:

      "שפשוט ראו דיל טוב, ושיפרו את מצבם" בהרחבה נראה לי שהרגע תיארת את מהגלגלים הראשיים שמניעים את ההיסטוריה- הרצון "המוזר" לחיות טוב ולא לחיות בצמצום ודוחק (ואז מה בעצם אמרת?).

  15. נטליה Says:

    "כל עוד למפגינים, שלכאורה באו למחות נגד האלימות, אבל איימו לשלול מן היושבים במקום את זכותם הבורגנית הבסיסית לבית, אין הצעה כיצד לאפשר את מימוש חלומם של מתיישבי ענתות בתחומי ביתם, ההפגנה שלהם בפתח הבית היא אלימה. "

    כמה נלעג אפשר להיות? זה כמו לכתוב על כל גנב "כל עוד לשוטר, שלכאורה בא למחות נגד הגניבה, אבל איים לשלול מן הגנב במקום את זכותו הבורגנית הבסיסית לכסף, אין הצעה כיצד לאפשר את מימוש חלומו של הגנב, המעצר שלו הוא אלימות."

    מה זה "זכותו הבורגנית הבסיסית", אגב? ולמה כולם פה מתמסרים לשטויות האלו? פספסתי משהו, כנראה.

    • יותם Says:

      כנראה שפספת את הרוח האירונית שמתוכה כתבתי.
      אבל –
      א. אני חושב שאפשר להחיל את האמור גם על יחסי שוטרים גנבים, אם עולים משלב: סטטיסטיקות שנעשו בארה"ב בשנות החמישים הראו שפשיעת "צווארון לבן" רווחת בקרב בני המעמדות הגבוהים בדיוק באותו שיעור שהפשיעה הלא צווארונית רווחת בקרב הנמוכים. למרות זאת, כמות הזמן שמבלים בממוצע בני המעמדות השונים בבתי הכלא איננה משתווה בשום צורה. ברור לנו, אפילו מן השם המפרגן, שעדיף להיות צווארון לבן ולגנוב מלקוחות הפנסיה מליארדים (אה – זה בכלל לא נחשב לגנוב, וגם לא יושבים על זה בכלא), מאשר לשדוד קופאית בסופר. משמע, שהשוטר גם הוא, ובעיקר הוא, מהווה כלי לשעתוק סדר חברתי קיים.
      השאלה היא האם הסדר הזה צודק. כולנו נסכים שהוא לא. הוא גם מעולם ולעולם לא היה-יהיה. הוא נוצר מתוך ההחשלה (מלשון נחשול, נחשלות) של כמה קבוצות אוכלוסיה מרכזיות בישראל. אם נברר, סביר שנמצא שבני הקבוצות הללו גרים בענתות.
      אז כן – מעצר הוא אלימות. את יכולה לצדד באלימות הזו או לא, לומר שהיא מוצדקת או לא, אבל היא ללא ספק אלימה. עכשיו – אם את, בשם המוסר, החוק, או הצדק האוניברסלי, מבקשת להוציא את המתנחלים מבתיהם כי הם עושים לפלסטינים של 67' את מה שעשו הוריך/חבריהם לקסטה לפלסטינים, למזרחים ולאחרים שבתחומי 48', זה כבר נשמע יותר מוזר. וזה בטוח אלים. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה.
      ב. אני לא חושב שיש זכות בורגנית בסיסית. אבל במדינה שמקדשת את הזכות הזו, לשלול אותה זה עוול. לתת אותה למי שהפנים את המסרים האשכנזיים, ולצאציהם שלהם, ולמנוע אותה מאחרים, זה עוול. וברור מדוע יש מי שישעתק את העוול הזה הלאה כלפי אחרים. לצאת כנגד האחרון בשרשרת המזון זה לא מוסרי בעיני, וכן – זה עוול. כדי לחשוף את העוול הזה צריך להבין שמי ששולש גם שולט בלגיטימציה. מהסיבה הזו זה צודק וראוי לגור ברמת אביב, וזה עוול לגור בענתות.

      • נטליה Says:

        הכללות, הכללות, הכללות. לא כל מי שגר בתוך ישראל הוא אשכנזי. לא כל מי שגר בשטחים נדחק לשם. זו ציניות לשמה, ופשטנות שאולי "נכונה" עכשיו מסיבה מוזרה כלשהי. ההבדל בין 48 ל67 בכל זאת קיים, ולא יעזור כלום. יש כזה דבר מדרגות של אכזריות. יש הבדל בין מעמדם של פלסטינים כאזרחים לבין מעמדים ככבושים. פשוט יש הבדל. תשאל אותם, ותקבל תשובה ברורה. "המסרים האשכנזיים"? על מה אתה מדבר? שכחת את הדבר הזה שנקרא כלכלה גלובלית? קפיטליזם? מה פה אשכנזי? זה פאקינג אמריקה פה. ממתי מישהו שכל הצבא ומשטרה עובדים בשבילו הוא "האחרון בשרשרת המזון"? "מי ששולט שולט גם בלגיטימציה"? על מה אתה מדבר? המתנחלים זה שיא הקונצנזוס! ע"ע יחימוביץ', עוד קונתנזוס מתהווה. התקציב עובד בשבילם, הצבא עובד בשבילם, כולם עובדים בשבילם. אתה מדבר פה על מיעוט שבמיעוט והפוך אותו לשולט. הדיעות שמובעות פה לרוב מנוגדות לכל מוקדי הכח של החברה הישראלית, ולראיה – הכוח שתואר לעיל. מה אוכל אותך?

      • נטליה Says:

        קטע שכזה. יש כאלו שנפגעים מזה ששמים להם מחסומים באמצע החיים, עורכים להם פשיטות ביתיות באמצע הלילה, הורגים להם פה ושם עוברי אורח, ובכלל, אין להם אזרחות בכלל. אבל יש אנשים אחרים, שכשתוקעים להם את דגל פלסטין באמצע היישוב, גם הם נפגעים, גם הם רגישים. כולנו שונים ומגוונים. כל מגזר, כל "אחר", והרגישויות שלו. מזל, אחרת הכל היה פה אותו דבר, והיה פה כל כך משעמם.

      • Yossi Says:

        תגידי נטליה על מה את מדברת?

        >>> יש הבדל בין מעמדם של פלסטינים כאזרחים לבין מעמדים ככבושים

        השאלה היא האם יש הבדל בין מעמדם של פלסטינים כבושים, לבין אלו שהם פליטים (או גם וגם) ולא אלו שזכו להיות אזרחים. הרי הסיבה היחידה שרמת אביב לא נזקקת לשלטון אפרטהייד (בדוחק, ניחא) כלפי מקצת האזרחים הערבים שנשארו בישראל היא בדיוק ב"זכות" גירוש רובם ב-48. ברור שהעוולה של 48 היא חמורה יותר. ב-67 מעטים (יחסית) גורשו מהגדה. ההתנחלויות, גם כשהן יושבות על אדמות פרטיות, לא נבנו על בתים שישבו בהם אנשים שגורשו ולא הורשו לחזור.

        זה באמת מוזר לנסות ולהשוות בין העוולות, הן שתיהן איומות, וכרוכות זו בזו, אבל ההכשרה שאת מספקת לציונות בגבולות 48, לעומת זאת של 67, היא צינית במקרה הטוב…

        לשיטתך, אם היו מגרשים את תושבי השטחים ולא היה צורך יותר בשלטון האפרטהייד בשביל לשלוט בהם, אז לא היו לך תלונות כלפי המתנחלים?

        צודק יותם באומרו שזו חוכמה מאוד קטנה לתקוף את החוליה האחרונה בשרשרת המזון. תושבי ענתות הם אנשי the brutalizing class שרגילים לעבוד עם הידיים ואין להם בעיה להגן על האקסלוסיביות שלהם על בסיס יום יומי. אבל בל נשכח שהם גם אלו ששומרים על האקסלוסיביות של רמת אביב על-ידי זה שאוטמים את הגבולות ומונעים מהפליטים של שיח מוניס מלחזור לביתיהם.

        אז נכון, יכול להיות שאלמלא המתנחלים היו מתעקשים על חלקם בפרקטיקה הציונית, אולי היה יותר קל לציוני 48 לסגור עסק עם הערבים (בספק רב), אז בעסה, הם הרסו לכם את התוכניות, אבל זה לא שם אותם בדרגה מוסרית נחותה יותר.

      • יאיר poes Says:

        סליחה יותם אבל מי אתה שתחליט באיזה קסטה נטליה והוריה? אולי היית צריך לאמר "הוריי / חבריהם לקסטה"? אולי במקום האירוניה הזחוחה נראה פה מעט כנות אינטלקטואלית?

        אתה מתעקש לרדד את ההבדל בין "אלימות" של מישהו שיושב עם דגל או אפילו חוסם כביש ו"אלימות" של מישהו שמפוצץ לו את הפרצוף. נניח היינו משווים את האלימות שלך ככתב שהתעקש לעשות בעיות במצרים והאלימות של החייל שהצמיד לך קנה רובה לרקה, אם ניזכר בסיפורי גבורה שהועלו פה, אתה גם רואה פה מרחב אחד של אלימות?

      • ofrilany Says:

        הבהרה: יותם הוא לא יותם פלדמן. בדגש על לא

      • יאיר poes Says:

        מתנצל בפני יותם פלדמן, ששרבבתי אותו לסיפור על לא עוול בעטו.

  16. רני Says:

    אין לי מה לומר. זה רע בריבוע. כעצה טכנית, שחלק מהכותבים
    כאן ינסו להגיע לדן מרידור ובני בגין
    וציפי ליבני ושר החנוך הרע ועוד כמה כאלו
    ולשמוע מה דעתם על התהליך,
    לי אין ספק שהם הבאים בתור וזה יבוא מהר
    מאוד, ייתכן בהחלט שהתור שלהם יגיע
    לפני אמיר פרץ ושלי יחימוביץ. ומי שיטפל בהם
    יהיו השוטרים מענתות. מי שילך לחו"ל להחרים
    ימצא עצמו גם מולי ומול בני ששניהם כבר
    נפגעו מהחרם. סופו יהיה מין גלעד עצמון כזה
    או כמו הליצן פידלר. מה שכן ראוי ורצוי למצוא קשר
    לשמאל היהודי בארה"ב. כמי שמכיר את השמאל
    האמריקאי התכניות שלהם לגבי ישראל אינן
    תוכניותי.
    בכל אופן אם תנהגו בכחמה אתם עדיין מיעוט אבל
    לא כלום מוחלט.האמת אתכם ובמאמץ פוליטי
    ניתן לעשות דבר מה

  17. יסמין Says:

    אם אתה עוד קורא את התגובות.
    אני מסכימה לגמרי עם המסקנה שלך. אין שום טעם לחטוף מכות בשום מקום, ובטח שלא בשומקום. גם אלריפאעי חטף מכות והוא ממש לא היה צריך את זה, זה לא יביא לסיום הכיבוש ולא יזרז אותו, וזה רק גורם לפעילים לחשוב שמונה פעמים לפני שהם באים עוד פעם לפעילות. זה מרתיע, זה ממלא את הלב בשנאה ובאלימות, זה לא אפקטיבי ולא פעם זה גם לא אחראי. ואכן, מאז שיש לי ילדים אני לא מסכנת ולא מסתכנת. אני זוכרת בדיוק דיונים כאלה כאשר אני הייתי פעילה לפני כמה שנים, ואני גם זוכרת היטב את הפלסטינים מתחננים לפנינו שנמקד את העבודה שלנו ברחוב היהודי, אבל אנחנו הרגשנו (ובצדק, כן?) שאין עם מי לדבר ונמלטנו לזרועותיהם. נכון שכמו שאתה אומר, לפעולות כאלה יש ערך עצום מבחינת השותפות עם כוחות פלסטיניים, וכשיש הצלחה נקודתית זה ממלא את הלב באופטימיות שאין למצוא בשום מקום אחר. אבל זו בסך הכל אשליה. אנחנו טיפה בים של פאשיסטים, ועם כל הכבוד לתקשורת שאהדה כל כך את "המחאה", כשמדובר בערבים שום דבר לא השתנה.

    מה שמביא אותי להערה נגדית, שקשורה לפוסט שלך אבל גם לכל הדיווחים האחרים שקראתי היום, ובכולם נשמע איזה טון נבגד, נדהם, נעלב.
    אז זה מובן וטבעי; אני לא רוצה להצטדק. אבל טוב מאוד שיהודים טובים שהרגישו עד היום – פחות או יותר – חלק מן החברה שלהם מבינים לפתע שהם חשובים כמתים מבחינת הממסד, הצבא, המשטרה והציבור. וטוב מאוד שהפעילות הפכה למשהו רציני, אפילו מסוכן, כדי שפעילים נחמדים, לא אלימים ושוחרי טוב לא יסתכנו לשווא, ויבינו עם מי יש להם עסק ומי זה העם היושב בציון. כמו שכתבה שרה בנינגה, זה האנשים, זה כבר לא איזה גוף ערטילאי, ועם האנשים האלה אנחנו נצטרך לחיות גם אחרי הכיבוש, אם הוא ייגמר פעם. הם, והילדים שלהם החיילים והבנות שלהם החיילות במחסומים, והנשים שלהם שמכבסות להם את המדים והאבות שלהם שעושים כסף מהכיבוש בשלל דרכים. וכל שאר המסכנים, אזרחים עובדי צה"ל, כל הפריפריה המחורבנת שעובדת בצבא ובבתי סוהר והדברים ידועים.

    אני מסכימה שהפעולה הזאת לא היתה הצלחה, אבל צריך להביא את זה בחשבון מההתחלה: אי אפשר לבוא לשם לחזק את פלסטין, שהיא לענייננו אינטרס קרקעי הפוך מאשר של המתנחלים, וברגע שזה נעשה אפקטיבי, כלומר מאיים על המתנחלים שמבקשים לשדוד את האדמה הזאת (ולפיכך ברור שהם רואים בזה פרובוקציה), לחפש הגנה אצל השוטרים שהם בשר מבשרו של הפרויקט ומתפרנסים ממנו. צריך לוותר לגמרי על ההגנה שלהם "עלינו כישראלים", וכן, צריך לראות בהם אויבים. אולי לא באופן אישי, אבל באופן מבני. אז אולי יהיה אפשר לתכנן וגם לבצע בשטח פעולות סולידריות קוהרנטיות אבל גם שפויות.

    סליחה על האורך. זה מכל הלב.

    • Ofer N Says:

      מסכים עם הרוב, אבל חסר לי כאן ההיבט המעודד של הבינאום.
      כי גם אם נשעה לתחינת הפלסטינים ונמקד את העבודה ברחוב היהודי, נהיה טיפה בים של פאשיסטים.

    • Drifteragain - אמיר עצמון Says:

      יסמין,
      תודה על התגובה. לעומת חלק מהאחרות אני מרגיש שבאמת יש לי מה להגיד אליה. לגבי הערת הסיום שלך, שצריך לראות בהם אויבים וכך גם לגבי התגובה של אלי שטוען שהשאלה היא מה הטקטיקה הנכונה כדי לנצח את ענתות – אין לי ספק שיש לא מעט טקטיקות כדי לנצח את ענתות, אבל השאלה היא, לדעתי, האם יש טעם, מבחינה אסטרטגית, להכריז מלחמה. את אומרת שטוב שסוף סוף השמאל הבין (כמו הימין הקיצוני אחרי ההתנתקות, למשל) שאין לו גב, שהוא מנותק לגמרי מהחברה הישראלית ושמכאן נובע שהממסד והציבור הם אויבינו. אני דווקא יצאתי מהאירוע הזה בתחושות הפוכות. הרגשתי חיבור מאוד גדול, שהלך והתגבר ככל שנעשיתי יותר מעורב פוליטית, עם המקום שאנחנו חיים בו (לא רוצה לכתוב 'מדינה' או 'ישראל') והרגשתי עצב גדול מאוד ומר מאוד על זה שהחברה שלנו שבויה בידיהם של אותם בריונים, אותם אנשי-מדון. והרגשתי, עם זאת, שהאנשים האלה יותר קרובים אלי ממה שחשבתי בעבר, נגישים אפילו. כן, הם אטומים ואלימים, צדקניים וגזענים, אבל אם אין לנו כלים לפנות אליהם או לכל הפחות אל הציבור הגדול והאדיש, אל כל אדם ברחוב, אז הפסדנו וכל מה שנשאר זה הקוסמטיקה, הקישוטים על עוגת האפרטהייד. לפי דעתי, הכרזת מלחמה כפי שהוצעה בחלק מהתגובות כאן היא הודאה סופית ומוחלטת בהפסד שכזה. אין לנו סיכוי וכל ניצחון שנשיג יהיה רק אבן נגף (כמו שנוהגים לשכוח אצלנו בפלשתינה – הניצחון לא מסיים שום דבר; ע"ע 48, 67…). ממילא, אי אפשר להכריז מלחמה על ציבור. אפשר להכריז מלחמה על רעיונות (וכל מי שחושב עצמו נאור מספיק כדי לזעוק על קיפוחם של אלה שאלימות ושנאה הם האידיאולוגיה שלהם על ידי ההגמוניה של השאיפה לחירות ושוויון מוזמן לחיות ביניהם ולחכות לרגע שיתעצבנו עליו) – כמו שאומר סארויאן על ה"אויב" – "המלחמה שלי אינה איתו אלא עם אותו דבר שתוכו שאני מבקש למגר בי-עצמי תחילה".
      אז מלחמה לא. אבל מה שכן – זה אינספור עבודה קשה, שתכליתה לחדור לשיח הציבורי שהופך אותנו לשעירים לעזאזל ולשנות אותו, מבפנים ומבחוץ. לא לחכות שהתקשורת תעשה את העבודה בשבילנו. אנחנו צריכים להבין טוב טוב מה הרטוריקה שמאפשרת לאנשים לחשוב בצורה כה קיצונית שמתירה את דמנו ומתעלמת מסבלם של הפלסטינאים, להבין ולכבד את הרגשות שעומדים מאחוריה ולמצוא את הדרכים לעבד אותם ולשנות את אופני החשיבה. בכל דרך אפשרית – להתקרב, כי ככל שנתרחק נהיה מטרה קלה וברורה יותר. זה לא עניין של לוותר על העקרונות הצודקים שלנו, זה עניין של לא להפקיר את העתיד שלנו כאן לחוסר האפקטיביות של הצדק.

      • Ofer N Says:

        "אנחנו צריכים להבין טוב טוב מה הרטוריקה שמאפשרת לאנשים לחשוב בצורה כה קיצונית שמתירה את דמנו "

        ואולי אנחנו צריכים לחשוב דווקא מהם *האינטרסים* שמאפשרים לאנשים לחשוב בצורה כה קיצונית שמתירה את דמנו

      • יסמין Says:

        אמיר, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. את המילה מלחמה לא תמצא בתגובה שלי, ולא במקרה. אמרתי שאנחנו צריכים להתייחס אליהם כאל אויבים, כפי שגם הם רואים בנו אויבים, אבל גם בלי שום מוסר נוצרי זה לא אומר להכריז עליהם מלחמה, אלא לוותר על האשליה ש"הם" – החוק, המשטרה, בית המשפט, היהודים – יבואו לעזרנו כאשר נהיה בסכנה. לוויתור הזה יש בעיני ערך מעשי ופרקטי בעצם התכנון הטקטי של פעולות מחאה/ סולידריות/ התנגדות, ואולי גם בבניית אסטרטגיה ארוכת טווח.
        התגובה שלי התמקדה בטון הנעלב והנבגד של יהודים, משכילים, אידיאליסטים, מודעים ושמאלנים כשהם מבינים שזה לא יעזור להם. מהי הדרך? הלוואי וידעתי. אני בטוחה שלא מלחמה, אבל גם אין בי את גדלות הנפש להידבר עם אנשים כאלה. כמו שאמרת יפה וללא צדקנות, "כל מי שחושב עצמו נאור מספיק כדי לזעוק על קיפוחם של אלה שאלימות ושנאה הם האידיאולוגיה שלהם על ידי ההגמוניה של השאיפה לחירות ושוויון מוזמן לחיות ביניהם ולחכות לרגע שיתעצבנו עליו".

    • רוזנברג Says:

      יישר כח.

  18. Ofer N Says:

    לא בריגדה ישראלית תמגר את האפרטהייד, אלא בריגדה בינלאומית.

    ברוח זו, הייתי רוצה לצטט כאן הצעה של גדעון ספירו מתוך "סמרטוט אדום" האחרון שלו:

    " לחזור למאבק לא אלים, שעיקרו אי שיתוף פעולה עם הכובש. להקים בריגדה בינלאומית כמו במלחמת האזרחים בספרד, אבל במקום נשק יהיו חמושים בעט, בנייר, בדיבור. בריגדה של שוחרי זכויות אדם שתהיה מורכבת מפלסטינים, ישראלים, אמריקאים, צרפתים, אנגלים, גרמנים, שבדים ,דרום אפריקאים, סינים, קוריאנים , יפנים, גאנאים ואחרים, יש בעולם די והותר בני אדם שמכירים את מציאות הכיבוש ויהיו מוכנים להשתתף בבריגדה הבינלאומית.

    צוותים של הבריגדה יכסו את כדור הארץ, ייפגשו עם חברי ממשלות, חברי פרלמנט, סופרים, עיתונאים, יקיימו אסיפות, ויספרו בדיבור, בשקפים, בתמונות בסרטונים איך נראה הכיבוש, מהם חייו של פלסטיני תחת כיבוש, מהו השיפוט הצבאי שהופך את חיי הכבושים לגהינום, כיצד מענים בחדרי החקירות, כיצד עוצרים ילדים בני עשר במחנות מעצר, ועוד מחיי היום יום, ויבקשו להחרים את ישראל כל עוד היא מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד.

    במקביל יצטיידו במרשם התושבים הישראלי, דיסקט שניתן בקלות להשגה, ויוציאו משם את כל שמות האזרחים הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק, יעבירו לממשלות העולם ויבקשו לא לכבד את דרכונם הישראלי כל עוד הם שותפים לפשע מלחמה, כפי שההתנחלויות מוגדרות באמנת רומא. בסוף הכיבוש ייפול כמו שנפל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. צריך אורך רוח, סבלנות והתמדה.

    גדעון ספירו
    "

  19. נטליה Says:

    איזה יופי של השקפת עולם, יוסי. הבעייה איתה שאפשר להמשיך אותה עד אין סוף. אם אי פעם הבעייה עם השטחים תיגמר, בוא נכבוש רצועת ביטחון בירדן, וניישב בה את העניים שלנו, שתמיד יהיו, גם אם עניים באופן יחסי. גם אז נוכל לומר ש"מה אנחנו רוצים מהם, דחקנו אותם להתיישב בפיסת הארץ הזאת". ואז יהיה 48, 67, ועוד איזה מספר. איזה יופי! העוול של 67 הוא נמשך, הוא יומיומי, ולכן הוא חמור יותר ע-כ-ש-י-ו. תשאל כל פלסטיני ישראלי אם הוא רוצה לעבור לשטחים והוא ינוד ראשו לשלילה. האמן לי, שאלתי רבים. כמובן שהמדיניות המפלה של ישראל דוחה ביותר, אבל הכל יחסי.

    הראייה של תושבי ענתות (חשבתי שהם מלח הארץ לפי תגובות היישוב) כאחרונים בשרשרת המזון, שנאמרה פה כבר פעמיים, היא גזענות לשמה, שלא לוקחת בחשבון לא יהודים. אגב, למה פלסטינים ישראלים למשל, עוד מגזר דפוק, לא עברו לשטחים?… בכלל, כל ההסתכלות הזאת על המזרחים והרוסים בהקשר של השטחים מזכירה קצת את היורים בוכים של האשכנזים: בואו נראה איך כל הדבר הזה קשור א-ל-י-נ-ו, בוא נראה איך אנחנו הישראלים בעצם כל כך מורכבים, כל כך רב שכתביים. תראו! אנחנו לא סתם מתנחלים אלימים! אנחנו בעצם בורגנים שרוצים בית! הו, זה כל כך מורכב. רק נשאר להתעניין בקבלה עכשיו, ולהקדיש מחשבות לחקר השואה. זו גזענות לומר שמישהו שכל הצבא והמשטרה סרים למורותו הוא האחרון בשרשרת המזון. כל הדיבור של הרצון השמאלני לסגור את העסק עם הערבים ויעני להנות מפירות 48 זוהי התעלמות מוחלטת מכך שמדובר בדעת מיעוט מטורפת של דעת הקהל. לדעתי יש פה ניפוח, שיש לתת עליו את הדעת, של מימדי השמאל בארץ. למה זה קורה? למה מגיבי הבלוג הזה משוכנעים שאשכנזים-שמאלנים-מפגינים הם הרוב בארץ, בעוד שהם רבע אחוז? קל מאוד לעשות את ההסטות האלו למזרחים=רוסים=מתנחלים מסכנים, שכמתעלמים מזה שרוב האשכנזים העשירים בעצם מצביעים למפלגות מרכז מנציחות סכסוך, ואז מסיטים את כל השיח ימינה.

    • יוסי Says:

      נטליה, הנקודה שלי היתה לא שהמתנחלים הם איזה טעוני טיפוח שצריך להבין את מקור התנהגותם הגזענית והאלימה אלא רק להצביע על כך שכל ישראל מנחלין… הנישול שתושבי ענתות מבצעים הוא קונקרטי וגלוי לעין וקורבנותיו הם אנשים ספציפיים שהלב נחמץ למראה תלאותיהם, אבל כשאת אומרת שהנישול של 48 תם ונשלם טעות בידך משום שהפליטים של 48 הם עדיין במקרים רבים נידחים ומנושלים וחסרי בית וכמובן חסרי פיצוי ממנשליהם.

      וכל ישראל מתנחלין גם בגלל שאם חבורת שיח ג'ראח היתה מופיעה באיזה כפר ערבי שהפך למושב בגליל, עם חתך סוציו-אקונומי דומה לזה של ענתות, חוסמת את השער ודורשת גישה למסגד שהפך לגנון-מוזיאון-מסעדה-דיר, משחיתה דגלי ישראל ומניפה את דגלי פלשתין במקומם, התגובה של תושבי המקום היתה זהה לחלוטין.

      כמו שאמרתי, יכול להיות שמבחינת תועלתנות פוליטית מתבקש שתושבי ענתות יהיה אלו שיתבקשו לשלם את המחיר של הסכם מדיני, משום שהם מתגוררים מעבר לקו שנוצר איזה-סוג של קונצנזוס מדיני סביבו, אבל מכאן ועד לומר שהם במדרגה מוסרית נמוכה יותר מתושבי אנדרומדה או עין-הוד, המרחק רב מאוד. חטאם הייחודי (לא היחידי) הוא שהם לא הבינו שהם הגיעו מאוחר למסיבת חלוקת השלל.

  20. נטליה Says:

    מי שאומר ש48 יותר גרוע מ67 אומר את זה כדי להכשיר את 67, לא כדי לרפא את 48. זה כמו לומר שרצח יותר גרוע מאונס ולהמשיך לאנוס.

  21. נטליה Says:

    הערה אחרונה וזהו. ליוסי:

    כתבת:

    "השאלה היא האם יש הבדל בין מעמדם של פלסטינים כבושים, לבין אלו שהם פליטים (או גם וגם) ולא אלו שזכו להיות אזרחים. הרי הסיבה היחידה שרמת אביב לא נזקקת לשלטון אפרטהייד (בדוחק, ניחא) כלפי מקצת האזרחים הערבים שנשארו בישראל היא בדיוק ב"זכות" גירוש רובם ב-48. ברור שהעוולה של 48 היא חמורה יותר. ב-67 מעטים (יחסית) גורשו מהגדה. ההתנחלויות, גם כשהן יושבות על אדמות פרטיות, לא נבנו על בתים שישבו בהם אנשים שגורשו ולא הורשו לחזור."

    האומנם אנשים חיים בקו הירוק – לא בשטחים שקמו על חורבות כפרים, לא ברמת אביב, לא באזורי השלל, שהם כידוע לא רב הישובים בתוך הקו הירוק – האמנם ישראלים חיים בתוך תחומי הקו הירוק בזכות הגירוש של 48? האם אתה, מבלי משים, לא מציית כאן בעצם לפילוסופיה של הטרנספר של 48? האמנם לא היתה יכולה להתקיים כאן מדינה שנקרא לה לצורך הניסוי שלנו ישראל בלי אותו טרנספר? הרי היו יכולים לתת להם לחזור, גם אם גירשו אותם כביכול במהלך הקרבות, והרי זה החטא העיקרי, שלא נתנו להם לחזור. לא נתנו להם לחזור בגלל גרגנות, תאוות בצע ועוד שאר סימנים שסוציולוגים טובים יכולים להתפייט עליהם כאן כאוות נפשם (מרחב מחיה, לא יודעת). אף אחד לא הצליח להוכיח, למיטב הבנתי, שאי אפשר היה לקיים כאן את רצונותיהם הכמוסים ביותר של בן גוריון וחבריו גם אם היו נותנים לפלסטינים לחזור ליפו ולחיפה ולכל הערים והכפרים האחרים. הגירוש, ואי נתינת האפשרות לחזור, היו רשע צרוף. אותו רשע בדיוק שמכווין את פעולות 67 ואילך. אז בואו נילחם ב-ה-ם, כי פשעי 67 קורים ע-כ-ש-י-ו. יש הבדל בין מי שיושב במחנה פליטים לבין מי שיושב בעזה למשל, שנתונה להפצצות קפריזיות גם אחרי תקריות שלא קשורות אליה, ותינוקות נהרגים בה על ימין ועל שמאל. כמה עיוורון מוסרי צריך לגייס בשביל ההלבנה של הכיבוש על בסיס חטאי עבר, חמורים ממנו ככל שיהיו?… אף אחד מהמפגינים נגד הכיבוש לא היה מעורב אישית בפשעי 48, ויהיה קשה מאוד להוכיח שהוא נהנה מהם ישירות. הכל ספקולציות, שנלקחות כאן כאיזשהו מובן מאליו, כאילו כולנו ניזונים מהכפרים ההרוסים. זה פשוט לא נכון. כולנו קורעים את הXXX כל היום בעבודה וחוזרים רצוצים הביתה, ובין השאר בגלל זה פרצה המחאה, אבל זה כבר סיפור אחר.

    http://intellectualdouchbag.wordpress.com/2011/07/30/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-1949/

  22. יוסי Says:

    לנטליה:

    בגבולות החלוקה היו 45% ערבים ו – 55% יהודים. כוונת היהודים היתה להכפיל את מספרם תוך מספר שנים מועט (כפי שאכן קרה) ע"י הגירה מואצת שאותה הם תיכננו לכפות הר כגיגית על המיעוט הערבי (אם אפשר לקרוא לו כך—בפועל הם היו כמעט חצי-חצי). באופן טבעי, הערבים התנגדו לחלוקת הארץ, שהתקבלה כתוכנית קולוניאליסטית שלא קיבלה שום אישור מהם. מכיון שהם התנגדו לריבונות היהודית בכח הזרוע (האמצעי היחידי שעמד לרשותם אחרי שהקהילה הבין-לאומית החליטה לצדד ביהודים) ליהודים לא היתה ברירה אלא לגרש אותם. הברירה היתה בינארית לחלוטין: ריבונות יהודית או כיבוד זכויות האזרח של תושביה הלא-יהודיים של הארץ. ולכן העבר החלופי שאת מבקשת לדמיין הוא בלתי אפשרי משום שהוא לא תואם באופן בסיסי ביותר את הרעיון של ריבונות יהודית בארץ ישראל.

    ובנוגע למה שאמרת על מה שקורה בשטחים, כמובן שאני מסכים איתך שצריך לצאת נגד הנישול וחוסר השיוויון של האזרחים-בפועל הפלסטינים חסרי הזכויות, אבל יחד עם זאת אני לא מקבל את זה שהמנתחלים הם איזשהוא דמון לעומת הישראלים הטהורים שהספיקו להזדכך מאז 48. ההבדל הוא בין קצבים לבין אוכלי בשר. מה זה אומר בפועל: שאני תומך באנשים שעוזרים לאל-רפאעי במאבקו לממש את זכויות הקנין שלו. אין לי שום תלונה נגד זה, רחוק מכך—לפי דעתי שימוש בכח רב יותר היה מוצדק על מנת להשיב את הצדק על כנו. הבעיה שלי היא רק עם ניסיון הדמוניזציה של המתנחלים באשר הם לעומת הישראלים שכביכול כבר הזדככו מאז 48. במילים אחרות, זה אותו הקקה.

  23. נטליה Says:

    הרבה בעיות יש לי עם הקביעה ש"ליהודים לא היתה ברירה אלא לגרש אותם", אבל לפי טיעון מפוקפק זה יש צידוק כלשהו ל48, ולעומת זאת, 67 נותרת אפילו ללא צידוק נכלולי זה, מה שהופך אותה לגרגרנות-מעמד-נמוך ותו לא.

    • מתן Says:

      נטליה – כפי שאמרת בעצמך, זה טיעון מפוקפק, וליהודים אמנם היתה ברירה. אלא שאז הם היו צריכים לוותר על כל ההגיון הדמוגרפי והקולוניאלי שהנחה אותם מאז סוף המאה ה-19, כלומר לנטוש את הפרויקט הפוליטי שהביא אותם לאן שהביא וללכת לכיוון אחר לגמרי. רק במובן הזה לא היתה להם ברירה, וכמובן שזה לא טיעון מוסרי, וכמובן שהוא לא מצדיק את 48.
      הויכוח כאן הוא חשוב. עוד פרספקטיבה היא לנסות לראות את 48 ואת 67 לא כשני דברים שמוציאים אחד את השני, אלא כשני חלקים של אותו תהליך, של אותו פרויקט. כבר ב-48 התחילו להגות את התוכניות של הכיבוש של 67, ואת הכיבוש של 67 ביצעו בהרבה מאוד מקרים אותם אלא שהתחילו את העבודה ב48. חשוב להבין את זה: אין 67 בנפרד מ-48, ואי אפשר להחזיר את השטחים ולהישאר עם משהו נקי ונחמד ביד בתוך גבולות הקו הירוק.
      החזרת השטחים, בדומה לשיבת הפליטים, לא תקרה לפני שהישראלים יחליטו שהם מפסיקים לקבל את הפוליטיקה של ההפרדה בינם לבין הפלסטינים, מפסיקים לקבל את הניסיון לתת להם פירורים על חשבון על הפלסטינים ועל חשבון ישראלים אחרים, יבינו שהפוליטיקה הזאת היא בדיוק מה שמאפשר לאליטה עשירה ומצומצמת לשלוט ולנצל אותם בשירות האימפריה התורנית. וכדי שזה יקרה אנחנו צריכים קודם כל להפסיק לקבל את ההפרדות האלה, וזה כולל ההפרדה "ביננו" המוסריים לבין "המתנחלים" או "מצביעי ש"ס/ליכוד/ישראל ביתנו" הגזענים והחמדנים.
      לא! כולנו חלק מאותה שיטה ארורה, וזה ש"אנחנו" יכולים להרשות לעצמנו לראות את החרא ולצאת נגדו זה בעיקר בגלל שאנחנו מרויחים ממנה קצת יותר. נרצה או לא, התובנה החשובה שעולה מהמקרה הזה בענתות היא שהדרך לצדק ושיוויון בארץ הזאת עוברת בזה ש*כל* הישראלים יסתכלו על עצמם ויבינו שהם צריכים לוותר על זכויות היתר שלהם. כל ניסיון של אלה שיושבים לבטח בתוך גבולות הקו הירוק להפנות אצבע מאשימה אל עבר המתנחלים בלבד מזכיר את אלה שתפסו את הכיסאות הטובים ועכשיו אומרים לאנשים שבתחנה שאין להם מקום באוטובוס. האמת היא שיש מקום לכולם, פשוט צריך להצטופף קצת.

      • יוסי Says:

        מתן, קצת מקומם לקרוא לנימוק שלי מפוקפק רק על מנת לחזור עליו כמעט מילה במילה. אני כתבתי: " הברירה היתה בינארית לחלוטין: ריבונות יהודית או כיבוד זכויות האזרח של תושביה הלא-יהודיים של הארץ." ואילו אתה כתבת: "…ליהודים אמנם היתה ברירה. אלא שאז הם היו צריכים לוותר על כל ההגיון הדמוגרפי והקולוניאלי שהנחה אותם מאז סוף המאה ה-19, כלומר לנטוש את הפרויקט הפוליטי שהביא אותם לאן שהביא וללכת לכיוון אחר לגמרי."

        אולי שורש חוסר ההבנה הוא בכך שלא ירדת לסוף דעתי שהתכוונתי לומר *שבהינתן* שהיהודים החליטו לכונן ריבונות בארץ ישראל, הגירוש היה בלתי נמנע. שים לב שאינני טוען שהחלטה זו (כינון ריבונות יהודית) היתה מוסרית ולכן ממילא אינני מצדיק את תוצאותיה הבלתי נמנעות.

        אלא אם כן אתה או נטליה טוענים שהיה אפשרי להקים בישראל ריבונות יהודית ללא הגירוש? ברירה כזאת, למיטב ידיעתי, לא היתה קיימת.

      • הזיית הציונות Says:

        יוסי, חלוקת הארץ בלתי אפשרית לצערי משום שכך הם פני הדברים בשני הצדדים שפשוט אינם רואים ואינם מתכננים לוותר על שעל. אין עתיד במקום הזה. אשלייה אחת גדולה וההיסטוריה תשפוט את רובנו על שלא לקחנו את המזוודות כשעוד ניתן וברחנו לעבר עתיד טוב יותר, בעצם כמו שעשו אבותינו. אני באמת חושב שאנחנו נהנים לאונן על החלומות האלה בדבר שתי מדינות- זה לא יקרה!

      • יוסי Says:

        להזיית הציונות:

        אכן, אני הגעתי למסקנה הזאת לפני יותר מעשור ועזבתי. מניח שאם לא היו לי ילדים אולי הייתי יותר פתוח לחיים ברולטה של ישראל באיזושהיא קונפיגורציה…

  24. Eran Tzidkiyahu Says:

    דבריך נאים. קודם כל אתה נותן יותר מידי קרדיט לעבריינים המכים – הם לא כאלה אידיאליסטיים או דתיים הם פשוט הגיבו על גירוי שהגיע עד אליהם… הם בסך הכל מתנחלים של איכות חיים, חסרי השכלה, ישנם כאלה ביציעי כדורגל מסוימים….

    שנית – אני מסכים לחלוטין עם הצורך להשמר לנפשותיכם… לדעתי יש לתבוע בכל דרך חוקית (תביעה אזרחית) את העבריינים המכים והשוטרים שסרחו. כמו כן יש להתאמץ להוציא רשיון להפגנה חוקית בישוב, בו המשטרה תחויב להגן על המפגינים, וככה להראות להם שחייהם לא יהיו שקטים אם הם ישתמשו באלימות שכזאת.

    ברמה האישית אני לא יודע מה עדיף… האם עדיף להגן על עצמך באלימות כנגד אלימות או שעדיף להמנע בכלל מהמחאה…? אולי יש צורך לפעול ביתר חוכמה כדי לנטרל את המצבים הללו מראש… אבל זו קצת חוכמה שלאחר מעשה.

  25. קוראת Says:

    אפרופו הפוסט הקורא לנשים לכתוב ב"ארץ האמורי", ואפרופו ריבוי התגובות של מיעוט הכותבים לפוסט המצויין הזה של אמיר, ברצוני להעיר הערה שולית:
    תראו כמה אלימות וארס טמונים רק בתגובות לפוסט הזה. תראו כמה אגרסיות ותוקפנות המגיבים השונים לפוסט הזה – שכולם פחות או יותר חושבים את אותם הדברים – מפנים זה כלפי זה. אם האנשים שקוראים את הבלוג הזה משום שהם מזדהים עם מה שכתוב בו לא יכולים להפגין כבוד בסיסי זה כלפי זה, ולקיים שיח לא תוקפני ולא מצ'ואיסטי, מה הפלא שכל השיח הציבורי והפוליטי בישראל הוא שיח של שנאה? אני חושבת שכמה מהמגיבים כאן, אם לא כולם, יכולים לעשות איזשהו בדק בית ולבדוק אם לא הייתה דרך מכבדת ותרבותית יותר להביע בה את דבריהם.

  26. מתן Says:

    ליוסי (מגיב כאן כי הוא לא נותן לי להגיב לך ישירות) – מאה אחוז, אני לא חושב שיש לנו ויכוח. התכוונתי להסכים איתך בכך שהנימוק הזה – שליהודים לא היתה ברירה – הוא נכון מנקודת המבט שלהם, אבל מפוקפק מנקודת מבט מוסרית ולא צריך לקבל אותו רק בגלל שמתוך הפרספקטיבה הציונית הגירוש אכן נראה הכרחי.

  27. איל אבן Says:

    אייל אבן
    חבריי היקרים, אני מזועזע ומאוכזב.הייתי שם, ראיתי ,וחויתי הכל מכל!!!
    ואף פגשתי חבר ילדות, המתנחל בענתות
    לאחר שמכאוביי שככו,הוזמנתי לקפה
    בענתות ,כמובן שסירבתי (פחדתי)וניפגשנו בארומה.
    לאחר דה והא, שוחחנו על מה קרה, ואני המום כועס ומאוכזב,(ולאחר שבדקתי עם חבריי לדגל )התברר שאנו תומכים באבו סלאח "שלא יכול לעבד את אדמתו" לא בגלל המתנחלים מענתות
    אשר כן איפשרו לו(בדקתי עם עו"ד שניסה לעזור לו.להלן מספר עובדות
    מאומתות.אבו סלאח היה משתף פעולה
    עם כוחות הכיבוש ,שנאשם באונס בכפר ענתא והוגלה ע"י משפחתו והרשות הפלסטינית מכפר ענתא,האדמה שהוא טוען שבבעלותו הינה ירושה ששיכת לכל משפחתו(אחים ואחיות)
    המתגוררת בענתא אשר לא!!! מעוניינים שאבו סלאח יעבד את הקרקע
    המשותפת וישתלט .דיברתי עם תושב הגר בענתא אשר לאביו יש עדר כבשים
    אשר רועות בכניסה להיתנחלות ענתות
    ונשבע כי תושבי ענתות מאפשרים לרועים להכניס את העדר לרעות בענתות ןאף לעבד את השטח אשר נמצא מתחת לגבעה המדוברת בתוככי הישוב
    ואף מחלקים בגדים ומעילים לרועים
    אני וזוגתי החלטנו שאנו שוב לא ניפול בפח של פעילים אשר שיקרו וסילפו והטעו את חבריהם לדרך ולא נאמין לכתיבה המרעילה והמסולפת,
    (שאבו סאלח "סובל" 4 שנים בענתות רבותיי הוא הגיע לענתות ב20/12/10 המידע מהעו"ד )
    לצערי אפילו בתיאור הסיבות לאלימות שספגנו שיקרנו, כן אנו החלנו לירוק ולקלל
    האם כל האמצעים כשרים במאבק ,
    האם ניסינו לדבר עם מישהו מענתות
    לבדוק למה ומדוע הם "מתנכלים"
    האם סיפרו לכם שאבו סלאח אשר מודה שהוא שרף את השדות של ענתות
    חבריי היקרים אני וזוגתי לא נגיע בערב כיפור למחות בענתות
    ובפעם הבאה שנוזמן לסולידריות כלשהי קודם נבדוק נאמת ונחליט אם להגיע
    בזמן הכתיבה עדיין כואבת לי היד

    "תודה" לכל מי שהטעה ואו לא בדק
    אייל ,המאוכזב

  28. אבירם Says:

    אני רק שאלה: האם יש אפשרות שהפעולות האלימות הללו נלמדו – הן או צידוקיהן – במסגרת המחאה ומהלכי האינדוקטרינציה הפוליטית-רדיקאלית שבוצעו בה ? חגי מטר – זו ממש דוגמה אנקדוטלית – דיבר על זלזול בריא בחוק, ועל השבת הריבונות לאזרחים (אי שם, מתישהו). ובכן, בענתות היה זלזול בחוק, היה אקט של ריבונות, ונשמע כאילו היה הקשר כללי של מחאה (עילגת ולא ממוקדת, כמו שצריך).

  29. בן Says:

    זה היה מפגש בין המיינסטרים הישראלי הגס לזרם המורד במוסכמות. "אם היו לכם ילדים ומשפחה וחברים.." – בעצם רוצה לומר "סטיתם מהנורמה השמרנית\פרימיטיבית שלנו להתחתן, להאמין באל אחד ובצדקת דרכנו.."

  30. יונתן Says:

    "כל פעולות המחאה הסטנדרטיות של השמאל, כמו גם פעולות סיוע וליווי לפלסטינים, מסיקים וכדומה, עוזרות ליצור סולידריות חיונית וחשובה עם הפלסטינים, אבל כאשר אלה הן הפעולות היחידות שלנו, הן יוצרות דימוי ציבורי של אנשים שאכפת להם יותר מה"אויב" מאשר מבני עמם."

    אתה צודק לחלוטין! יש קו דמיוני שמפריד בין סולידריות לפלסטינים לסולידריות "מנות חג לנזקקים בראש השנה". יש משהו שקורא לנו לעזור לנזקקים בארץ. מה עוצר בעדנו בעצם? אולי אפשר לומר בביטחון שאין לנו יותר מדי אהבה לעם היושב בציון? עצוב אבל נכון- מבחינתי לפחות. יותר ויותר אני חש גועל מערכי האסקפיזם הישראלי

  31. roi Says:

    "השינוי לא יבוא מהתעקשות והתחפרות בצדק בתקווה שכולם סוף סוף יבינו."

    זו בדיוק הסיבה לכך שאין כזה דבר צדק אוניברסלי ולכך שבאירופה לא חולקים את אותם ערכים עם ארה"ב- אולי רק את חלקם. ובישראל לא חולקים עם אוסטרליה. בארה"ב האלימות המערכתית לריסון כל סוג של מחאה הביא לחברה אסקפיסטית ומסורסת בניגוד לדרום אמריקה למשל שעל אף האלימות המערכתית שמרה את תרבות המחאה שלה. כך גם באירופה ואצלנו כאן בישראל אנחנו יותר קרובים לארה"ב- "אכול ושתה כאילו אין מחר..וסתום ת'פה"

  32. זאתי Says:

    אמיר,

    כמה דברים:

    1. מלבד הפעילות בשטחים, סולידריות עושים עבודה נהדרת, קשה וחשובה גם בסולידריות עם ערבים ישראלים ועם יהודים שמפונים מבתיהם וגם במאבק החשוב על דיור ציבורי. אלו מאבקים שיש להם הצלחות ברורות בשטח כמו מניעת פינויים של משפחות מבתיהם. חוץ מזה יש פעילים שעושים עבודת הסברה טובה מאוד כשיש עם מי לדבר ולא תמיד יש. מלבד זה ראיתי רבים מהם בהרבה מאוד הפגנות ופעולות של גל המחאה ששטף את הארץ, חלקם עשו שבועות שלמים במאהלים של שכונות קשות ועוד. זה בלוג עם הרבה קוראים וחבל מאוד שאתה מתבטא ככה מבלי שאתה יודע על מה אתה מדבר. בעיקר אפשר ללמוד מכך שאתה עצמך בוחר ללכת רק לפעולות כאלה ולא שאלה הפעולות היחידות שמתקיימות.

    2. לגבי ההתבטאויות שלך לגבי השמאל בכללותו זה כבר גובל בחוצפה. מדהים שאתה חושב שמלבד כמה אנשים שאתה מכיר אין עוד שמאלנים בארץ. בגל המחאה החברתית הנוכחי יש מאסה אדירה של אנשים נהדרים ולהוטים מהשמאל על כל גווניו שהם כל כך פעילים עד שחלק איבדו את מקור פרנסתם. הם פועלים לצד אנשים מהמרכז, מהימין, ערבים ומתנחלים וזה לא שכולם מסתדרים מצוין והכל ורוד והרמוני, יש ויכוחים, אבל פועלים יחד עם הויכוחים, ועם ספק וחשדנות, אבל מכות בינתיים אין :-). יש גם את בית העם שהם מרכז נהדר ושוקק חיים של תרבות, אבל גם של פעילות חברתית ופוליטית ושל הסברה. הם כבר יצאו קשר עם מלא ארגונים ואנשים פרטיים, ויש להם הרבה חוצפה, אומץ ויצירתיות.

    3. לפעילים: הפעילות שלכם חשובה. אני מכירה מתלבטים וספקנים שנסעו איתכם כמה פעמים למקומות כדי לראות בעיניים שלהם מה קורה והפכו למסבירים מצוינים בסביבה שלהם. יש פער אדיר בין לקרוא בעיתון, גם כשהדיווח אוהד, לבין לשבת עם האנשים, לדבר איתם, לאכול איתם, להכיר את החיים שלהם. יש הרבה דעות קדומות על ערבים ועל עניים והרבה פחדים מהם. כולי הערכה לפעילים שמתמידים בנסיעות הסולידריות הללו למרות כל הקשיים, גם ברמלה, גם בבית שאן, גם בירושלים וגם בבלעין. אתם לא אשמים במה שקרה בענתות, גם לא בעקיפין וגם לא כשטענות כאלה באות מאנשים מהשמאל, ועם זאת תהיו זהירים, החיים שלכם חשובים (לי, ולא רק לי).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 892 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: