ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.
לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה. אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".
אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?
הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.
כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.
בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.
נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות? כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.
חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.
על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.
זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.
א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס
2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).
1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)
המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).
ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס
ב. אחרי "סדום"
המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".
המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.
785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)
ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית
800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.
סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).
המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –
(ס"ח, 80-79)
1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.
1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".
1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.
1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).
סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי
איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19
איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17
ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"
המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice), או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.
בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.
המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).
אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".
1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".
באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).
1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).
ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות
אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.
סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).
רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).
דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב
תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).
גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910
1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).
1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).
ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות
1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".
1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)
1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –
(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)
1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.
1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)
1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).
גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920
1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.
1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.
1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"
1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"
1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.
2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.
מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):
אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק – H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ – Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville
ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"
גל כץ
האמורי
כותבת אורחת
ofrilany
